זיכרונות
רגליי כושלות בעודי צועדת קדימה. אני מנסה להגיע לחוף מבטחים, לברוח ממנו. דמותו רודפת אותי גם במחשבותיי. שיער חום בהיר, עיניים כהות, כתפיים רחבות. קולו הקורא לי עדיין חי במוחי וחוזר שוב ושוב כמו תקליט שבור. הכול מעורפל, התמונה מסביב, הזיכרון שלי. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שעליי להגיע למועדון "ויקס". רק שם אוכל לברוח מאחיזתו במחשבותיי.
עשרה צעדים נוספים, וגופי מאבד שליטה ונשמט ארצה. הרעש הבוקע מהמועדון קרוב כל כך ורחוק כל כך בו זמנית.
אני חייבת להספיק. אני אספיק.
אני עוצמת את עיניי בניסיון להסדיר את הטשטוש האוחז בהן, אבל גם כשאני פוקחת אותן, עדיין הכול אפלולי ואינו ברור.
דמות מתקרבת אליי, דמות שבמהרה משלימה את הצעדים הספורים לקראתי. פעימות ליבי מתגברות, המחנק אינו מרפה, אני רוצה להיעלם.
"לא, לא, לא, בבקשה לא", אני מתחננת, מסרבת להשלים עם המציאות העגומה, מסרבת להאמין ששוב נכשלתי, שוב הוא מצא אותי.
"ליסה, יקירתי, את לא באמת חשבת שתצליחי להימלט ממני, נכון?" קולו נודף ביטחון ולעג. הוא אוחז בכתפי ומרים אותי. עבורו אני קלה כנוצה, שריריו המפותחים עושים את מלאכתם נהדר.
"בבקשה, אני לא אספר", אני ממלמלת ומביטה בפניו האכזריות. מבטו הנוקב מגביר את רעידות גופי, הריקנות שבעיניו מחלחלת לתוכי וכובשת אותי.
"ששש… הכול יהיה בסדר, אני אציל אותך", הוא מלטף את פניי בזיפי לחיו, לוגם את ריח גופי לתוכו.
אני מרגישה את הסוף, את הסוף של ההתחלה. אני יודעת שצעד אחד מפריד ביני לבין המוות, ואני עוצמת את עיניי, נכנעת לגורל, כשלפתע לחץ מופעל על צווארי והנעיצה מורגשת. עיניי קרועות לרווחה כשהדם ניתז.
בוקר חדש. השגרה בחיי לא הייתה יכולה להיות משעממת יותר. אני קמה מהמיטה במהירות ומביטה בשעון.
אני מאחרת!
מיהרתי להתלבש ודהרתי החוצה, שוב מאחרת ל"דיינר". מלצרוּת לא הייתה מעולם חלק מתוכניות העתיד שלי. חשבתי שאצליח להימלט מהעיר הזו, שאצליח לפלס את דרכי כעיתונאית במגזין היוקרתי "האסופה", אולם המציאות נקלעה אל חיי כך, ולמדתי להתנהל לפיה.
"שוב את מאחרת", נזפה בי אחראית המשמרת, ובצדק, אני מניחה. זאת הפעם החמישית בשבועיים האחרונים. השפלתי את מבטי ומיהרתי ללבוש את הסינר ולקשור מאחור. נכנסתי לרחבת הסועדים.
"מה עשית אתמול בלילה?" שואלת מאי, משחקת באצבעותיה בקצה הקוקו הבלונדיני שלה, המקושט בגוונים ורודים, מביטה בי בשובבות בעיניה החומות.
אני נושפת בנשימה חנוקה, מנסה להיזכר באירועי אמש, אבל כל ניסיון לשווא.
"לא עשיתי כלום", עניתי בתמימות, מתמתחת. כאב ראש פקד אותי מאז תחילת הבוקר, ולא הבנתי מדוע.
"יכולת לעבוד עליי, אבל ראיתי אותך עם מר חתיך ומסתורי", אמרה מאי והידקה את סינרה טוב יותר על מותניה.
לא ידעתי על מה היא מדברת. חתיך? אני?
"נו… אל תסתכלי עליי ככה עם העיניים הכחולות שלך", היא ממשיכה.
כל ניסיון להיזכר גרם לכאב הראש להתגבר. הרגשתי כאילו אני עומדת מול חומה, ולה דלת נעולה, ללא יכולת לעבור לצד השני שבו נמצא המידע.
"אולי שתיתי יותר מדי", מלמלתי.
משמרת הבוקר הדלה באנשים חלפה במהירות. אנשים נכנסו, הזמינו והלכו.
"אז יוצאות היום?" שאלה מאי בזמן שיצאנו לכיוון הפחים כדי לפנות את האשפה.
"אני לא יודעת…" היססתי.
"בבקשה… בבקשה… בלעדייך יהיה לי משעמם", היא דחקה בי. ידעתי שהמילים שלה רחוקות מהמציאות, כי ברגע שנגיע למועדון, והיא תפגוש את החתיך הראשון, היא תשכח מקיומי. אבל נכנעתי. אולי עמוק בתוכי רציתי להתמסר ללא נודע, לחוסר אחריות, ולהיות, לפחות שם במועדון, לא תלויה בדבר.
"אוקיי, אני לא מאמינה שאת גוררת אותי שוב", השבתי מובסת.
"יש!" עיניה התעוררו מהתרגשות וגופה רקד מאושר.
גופי נע ברחבה לצללי המוזיקה הרועשת. איבוד השליטה היווה את המפלט שלי. בדקות כאלה אני מרגישה קלה, חושנית. אני מחליקה את כפות ידיי על מותניי, במעלה גופי, שערי הארוך מתפזר סביבי עם כל תנועה. אני מאפשרת לכל פעימת מוזיקה לשלוט בי. מתמכרת.
"ליסה…" שמי נשמע מרחוק.
"ליסה… ליסה". הקול היה מוכר, אבל מאיפה?
אני עוצרת את תנועותיי. צמרמורת מתעוררת בגופי. ראשי מסתובב לצדדים. אני מנסה לחפש אחר מקור הקול. הרחבה מלאה בדמויות הנעות, רוקדות, חלקן מסוממות, חלקן שיכורות, חלקן פיכחות, אבל כולן משחקות את התפקיד.
"ליסה, זה אני…"
כמה שתית ליסה? חשבתי ששתית רק שני שוטים.
אני מפלסת את דרכי לכיוון השירותים, ממהרת אל התא האחרון ונכנסת פנימה כשהתמונה מתחילה להיטשטש. רגליי נחלשות.
שתי סטירות על הלחי, ואני יוצאת אל מחוץ לתא לכיוון הברזייה.
אני מביטה בעצמי במראה ונפעמת מהמראה הזנותי הנשקף ממנה. אני לבושה בחצאית מיני מבד דמוי עור, גופיית שיפון התחובה פנימה ומגפי ברך על עקב גבוה. ריח של בושם זול נודף ממני. שיערי, האמור להיות חלק וגולש, סבוך כעת בקשרים.
התזתי מים על פניי בניסיון לשמור על האיפור, כשלפתע נפתחה דלת חדר השירותים בחיפזון, ודמות מוכרת הופיעה.
זה הוא, זה הוא, הוא מצא אותי. אבל מיהו?
"ליסה, הינה את", קולו המתון שולח צמרמורות בגופי.
הוא מתקרב קרוב מדי אליי, אוגף אותי לפינה, אינו מאפשר לי לברוח, מושך אותי לתוך קור גופו. יללה נפלטה מפי.
"מה אתה הולך לעשות?" אני יודעת שזה הסוף, שנית.
"אני הולך ליהנות ממך, כמו שאני נוהג לעשות כל הזמן. הדם שלך מיוחד, הוא קורא לי".
על מה אתה מדבר חתיכת חרא, אני לא אוכל.
אני מנסה להימנע, להרחיק את גופי ממנו, אבל ברגע שעיניי מצטלבות בעיניו השחורות, מוחי מאבד שליטה. אני כבר לא אני אלא בובה ממושמעת.
הוא מחלץ את איבר מינו ממכנסיו המחויטים ותוחב אותו בחוזקה לתוך הרטיבות שבי. בכי מתפרץ החוצה, בכי של כאב המלווה בהלם. אני רוצה להתנגד, אבל הוא שולט בי בצורה משולמת שאינה מאפשרת לי להתנגד וליצור חומה משלי.
תנועותיו החדות לא פסקו עד ששיניו נגסו בעורפי. נשימתו פסקה לרגע עד שהוא מילא אותי בלכלוך שלו, עד לאובדן הכרה.
"ליסה, ליסה יקירתי, אני אמצא אותך, אינך יכולה להימלט", קולו לוחש בי שוב ושוב. פחד שלא ידעתי שקיים, מהדהד בראשי. קולו המחוספס גורם לזקיקים הקטנים שבעורי להתחדד.
ראשי נע מצד לצד, אני מסרבת להיכנע, גופי נע קדימה, מנסה להימלט מאחיזתו המנטלית. מסביבי הכול שחור. אני מנתרת למקום ללא מוצא,
והדבר היחיד המניע אותי הוא הרצון לברוח, להשתחרר.
"ליסה…"
"עזוב אותי בשקט!" אני צורחת, גופי מתחיל לפרכס, ואני מתקשה לנשום.
"מה אתה עושה לי?"
"אני מכין אותך להיות שלי", הוא מצהיר ללא שמץ של היסוס בקולו.
דבריו עוצרים אותי. מבלבלים אותי, איני מבינה. אני מביטה לצדדים, מחפשת אותו, כשלפתע הוא מגיח מאחוריי, מניח את כפות ידיו החזקות על כתפיי ומסובב אותי אליו.
"אני אוהב שאת מפחדת, אני אוהב לשמוע את פעימות ליבך מתגברות".
גופי רוטט תחתיו.
"הסתכלי לי בעיניים, יקירתי". הרגשתי מהופנטת. "את הולכת לשכוח את כל מה שקרה עכשיו. אנחנו עוד ניפגש, אל תדאגי, הכול חלק מהתהליך, את הולכת להיות שלי". נשימתי נעתקה.
צרימת השעון המעורר מעירה אותי משינה. אני פוקחת את עיניי. בהלה עוטפת אותי, זעקה פורצת החוצה, צרחת כאב. הוא, הוא רודף אותי, הוא רוצה אותי, אבל למה?
הוא הרג אותי, אז איך אני בחיים?
אני זוכרת את זיפיו שורטים את עורי, פיו שואב את הדם הניגר ממני, את החולשה, את חוסר האונים, ואני זוכרת את מילותיו: 'את תשכחי מי אני, את תשכחי שכל זה קרה עכשיו, אבל את תזכרי את הפחד הזה שאת מרגישה כשאת רואה אותי, את המועקה הכבדה. פעימות ליבך המתגברות הן מוזיקה לאוזניי', אמר לפני שעיניי נעצמו.
אני זוכרת את הכול, מיהו? מה הוא רוצה?
התשובות לא יגיעו לבד. אני חייבת לחפש אחריהן לבדי.
אני מסיטה את השמיכה המחניקה ממני, וקמה מהמיטה. לאחר מקלחת והתארגנות יצאתי החוצה לכיוון הספרייה.
הדרך הייתה קצרה אבל מלאה בחששות, צעדים מהירים ועיניי צדות אחר דמותו.
את בטוחה, זה אור יום, הוא אינו יוצא החוצה באור היום. לא?
רק המחשבה על מה הוא יכול להיות מכניסה את האפשרות לתבנית, ממסגרת את הפחד תחת קטגוריה קיימת, הופכת את הכול למציאות.
יום שלם אני מבלה בספרייה, והידע שלי עדיין מוגבל. ערפדים. הם קיימים. אני בטוחה בכך. הם חיים בינינו לפי הספר של "מריאנו ורטי", הם ניזונים מדם, הם יוצאים החוצה בחושך, הם אכזריים, ומי שנכלא באחיזתם, אבוד. אני אבודה. ברגע שהם נושכים, אותו אדם מת או הופך להיות אחד מהם.
האם אני מתה? האם אני אחת מהם? האם אני ערפד?
יממה לאחר הנשיכה עומדות שתי אפשרויות בפני אותו ננשך: למות או להפוך לאחד מהם, לערפד.
מי ירצה להיות ערפד? האם זו בכלל בחירה לגיטימית לבחור? האם אני מעדיפה למות? בהחלט!
איך אני הורגת אותו?
אני לא. לפי המסורת איני יכולה. אני לא חזקה מספיק, לא מהירה מספיק, אין לי יתדות מעץ.
כמה זמן אני בשליטתו?
איך אוכל לדעת?
אני מסדרת את הספרים וממהרת לצאת לפני החשכה.
זיכרון יחיד תוקף אותי פתאום – "ויקס", ובלי לדעת מדוע, הרגשתי שזה המקום הבטוח.
אני נכנסת למועדון. הוא היה ריק מאדם בשעה זו מלבד העובדים שסידרו את המקום. המשיכה שלי לכאן אינה טבעית. כל עצם בגופי פוקדת עליי לברוח, אולם החלק החסום בזיכרוני מתעקש שאשאר.
אני מביטה סביב ברחבת הריקודים הרחבה, בבר הנפרס סביבה ובעמדות הישיבה. המראה היוקרתי גורם לי להרגיש חלק בלתי נפרד מהמקום משום מה.
אני חוצה את הרחבה הריקה ומתקדמת במעלה המדרגות. קומה שנייה, סוף המסדרון. אני פותחת את הדלת ופורצת פנימה. אומץ שלא ידעתי שקיים בי, הופיע, ידע שלא ידעתי שקיים בי, נגלה.
בתוך החדר עומד לו אותו אלמוני, אוחז בצווארה של יצאנית כששיניו תחובות בעורה.
"מה אתה עושה?"
הוא מבחין בי, משליך את גופתה וצועד אליי, פיו מדמם, דם שאינו שלו.
"ליסה, יקירתי. הגעת", הוא מלטף את לחיי בכף ידו הקרה.
"איך הגעתי לפה?"
"מה זאת אומרת? אני קראתי לך", הוא מופתע.
"מי היא?" אני שואלת, קנאה משתרבבת לקולי.
ליסה, תתעשתי. למה את מקנאה?
"האם אני מריח קנאה נודפת ממך, יקירתי?" חיוך זדוני מתעורר על פניו. רכושנות שלא הרגשתי לפני רגע, בצבצה לפתע. הוא אשם. השליטה שלו מבלבלת את ראשי.
"קנאה הולמת אותך", הוא ממשיך להתגרות בי, ממשיך לגרום לכעס להתבשל בתוכי.
"תפסיק בבקשה", אני מפצירה, מחפשת אחר הצד האנושי במפלצת הניצבת מולי. עכשיו, כשאני מביטה בפניו, עיניו שעדיין מכשפות אותי, נראות פחות אכזריות. זיפיו האדמוניים, העוטפים את החלק התחתון של פניו, גורמים לי לרצות להעביר את ידי עליהם ולחוש אותו, לנסות להבין מה גורם לו להיות חסר מוסר.
"למה אתה כזה?" אני מנסה להבין דברים שלא צריך לנסות.
"זה לא רלוונטי. את הולכת למות בכל מקרה", הוא מצהיר ומנשק קלות את שפתיי. בטני מתכווצת.
די, תעצור. לא, תמשיך. אני רוצה לשכוח, אני רוצה לזכור.
"תגרום לי לזכור", דרשתי.
"זה מיותר. בקרוב את לא תהיי קיימת, ואני אמצא לעצמי בובה חדשה". מילותיו כואבות, גורמות לסדקים שבליבי להתרחב. אולי למות זאת האפשרות הטובה ביותר, והיא בהחלט עדיפה על פני חסך הידע.
"אני הולך ליהנות מהטבילה בדמך, מהטעם האינסופי של הפחד שלך, של החופש, כשאשחט את גופך. את תהיי שלי בכל מובן המילה". מילותיו הכנות סוטרות בפניי.
ליסה, תתעוררי! ליסה, את חייבת להילחם, את חייבת להצליח. אל תתני לו לנצח, הוא מפלצת, אין בו טוב!
כמו שני חיילים משני צידי מתרס, כך נלחמו שני חלקים במוחי, החלק שטען שאני צריכה לברוח, צריכה למצוא את השביל לחיים, והחלק האחר שטען שאיני יכולה, אין סיכוי שאצליח.
הוא מתרחק ממני, מסתובב וצועד חמישה צעדים לכיוון חלון הזכוכית המשקיף על רחבת המועדון, "אני הולך ליהנות מזה".
"למה אני?" תמהתי.
"למה לא?" הוא ענה כשגבו מופנה אליי, שקוע במחשבותיו.
אני מביטה לצדדים, מנצלת את הרגע שבו תחושת המועקה הקיימת בחזי משתחררת, הרגע שבו שליטתו מרפה ממני, ובוחנת את מה שמסביבי.
זה הרגע. זה הרגע לתקוף.
החדר היה קטן יחסית, קירות בצבע אפור בהיר, שולחן מנהלים שחור, בר משקאות בצידו.
הייתי יכולה להסתדר טוב עם כוס וודקה עכשיו.
התקרבתי לשולחן המנהלים, חטפתי בזריזות מקבץ עפרונות שהיה מונח בתוך מעמד מיוחד, והתקרבתי.
בוא נראה מי צוחק עכשיו, חתיכת זבל.
אני משלימה את המרחק בינינו ונועצת את העפרונות בכל הכוח.
הכול קורה מהר. ברגע הראשון ננעצים העפרונות בצווארו, והוא מסתובב מיד לכיווני. תחושת הפתעה משתקפת בפניו ומלווה בצחוק. הוא ידע שאנסה להילחם בהשפעה שלו. הוא ציפה לכך, והוא הודף את גופי ממנו. גבי נחבט בקיר ונופל ארצה. יללה נפלטת מפי. הכאב היה בלתי נתפס, כאילו עמוד השדרה מתפרק לרסיסים. אני מסובבת את ראשי לכיוונו, זורעת ארס במבטי על רקע השמחה והעונג הנשקפים מעיניו הבוהקות.
לא, אני לא יכולה למות!
אני בוכה מכאב, אני רואה רק כאב.
הוא מתקרב אליי. במהירות השמורה רק לו הוא מתקרב אליי ומתכופף, נשען על ברכו ועדיין מביט בי מלמעלה.
אני מנסה להזיז את גופי, אולם הכאב מתגבר.
"ששש… אל תזוזי, זה יכאב יותר".
כאילו אכפת לך, חתיכת חרא.
העפרונות עדיין תקועים בעורפו, ודם ניגר מהפצע. הזעם בתוכי רק מתעצם, כמו לבה המאיימת לפרוץ החוצה.
אני עוצמת את עיניי, נכנעת. המוות נראה מתוק מתמיד, הסוף קרב.
אינך יכולה למות, לא חווית חיים שלמים כדי ליפול עכשיו. עד כה שרדת את כל הימים הגרועים, זה רק עוד יום אחד נוסף.
במאמץ רב אני פוקחת את עיניי הדומעות, מנסה למקד את ראייתי המטושטשת ומזהה בזווית העין עפרון בודד בצווארו הנמצא ממש בהישג יד.
הוא מביט בי בכעס המלווה בגאווה. הזמן מורגש כנצח אינסופי עד אשר הוא מסיט את מבטו הצידה, עדיין באותה תנוחה.
חדורת מטרה, אני מסדירה את נשימותיי ושולחת במהירות את כף ידי הימנית אל עבר העיפרון, מתכננת את התקיפה הבאה. גופי החלש מנסה להתנגד לתנועה, אבל הרצון לחיות מנצח.
בנשימה אחרונה אני תופסת את העיפרון, והוא, בעקבות כך, מסובב את ראשו לכיווני. העיפרון ננעץ בעינו הימנית.
ההלם מכה בו, והוא נעצר בתנועותיו.
נשימה חנוקה נפלטת ממני, נשימה שלא ידעתי שיש לה אחיזה בגופי.
עשיתי את זה.
אני עוצמת את עיניי ובוכה. ההקלה שמציפה אותי מעייפת את גופי. האופוריה מציירת תמונה שונה בדמיוני, תמונה שבה איני סובלת ובה איני שוכבת על הרצפה גוססת.
את חייבת לקום, את חייבת להצליח.
אני לא מצליחה להרים את גופי.
"ליסה…" קולו חלש. הוא עדיין חי. אני פוקחת את עיניי ומביטה בו, בוחנת את דמותו לקראת הסוף, כשלפתע הוא פותח את פיו, שולף את הניבים, מקרב את פניו לזרועי, ונועץ.
אומרים שמוות הוא רגעי. רגע אחד אתה פה, ובשני, ה"לבן" כובש את התמונה. מי שאומר את זה, טועה. את המוות שלי אני רואה כמו סרטון: רואה את הדמות מצמידה את שיניו לזרועי, מנשקת את עורי, מנסה לשאוב את שארית הדם הנותרת, אבל נכשלת. כמה דם כבר יכול להיות בגוף של אדם שנשאב ממנו כמעט הכול בעוד תאים חדשים אינם מספיקים להתרבות כשהישנים נעלמים?
הוא מתייבש. שנינו מתייבשים. שנינו מתים.
לפחות הוא מת איתך.
"לא, לא, לא", אני מנתרת במהירות מהמיטה, רק כדי למעוד וליפול ארצה.
אני נמצאת בחדר בבית חולים, מסביבי הכול לבן. המיטה, הקירות, הדלת.
אני מתרוממת על רגליי, לוקחת את התדפיס הרפואי ומתקדמת אל חדר השירותים. מבט חטוף במראה מגלה פנים חיוורות, עיניים כחולות גדולות. המראה שונה.
אני בודקת את ידיי, את צווארי, מחפשת עדויות למה שקרה, אבל שום דבר אינו נגלה.
מה אני עושה פה? מה קרה?
'הגיעה ללא רוח חיים, בוצעה החייאה', כך כתוב בתדפיס. החייאה?
אני משליחה את הדף על השיש כשלפתע מתעורר אפי לריח של דם.
ממתי יש לדם ריח? ממתי אני מריחה ריח של דם?
כאב חד מתפרץ בפי. אני מביטה במראה ומבחינה בניבים הפולשים אל חלל הפה , בוקעים את בשרי.