220 דניאל רימון – יד הגורל

יד הגורל
הוא אף פעם לא איחר לעבודתו. תמיד נמצא בזמן, גם עכשיו, כשממתין על הספסל, בלילה הזה, במקום שכוח אל לצד כביש החוצה את העיר הישנה בשעת לילה מאוחרת. עושה עצמו מתעניין בנושאים השונים בעיתון האתמול שאחז מול ראשו, מרכין רגל על רגל והופך דפים משנייה לשנייה.
מבט נסתר מעבר לדף, רואה אותה מרחוק: אוחזת בשקיות נייר עמוסות, עייפה וממהרת בהליכתה. היא זו שחיכה לה, לא הרבה, בדיוק כפי שתכנן. מוריד את העיתון ומניח על הספסל. מסדר את מעילו השחור ועגמומי. ממשיך להביט באותה הגברת בשנות השלושים לחייה, צועדת במהירות וללא מבט בטוח לצדדים, חוצה את הכביש, אך בטרם צלחה, מכונית חולפת על פניה ודורסת אותה במהירות, היא הודפה קדימה ומתגלגלת מוטלת על הכביש, כשדמה מתפזר לכל עבר. אורות המכונית נצבעו בדמה. הנהג יוצא במהירות מהרכב, מביט בה נסער, ספק שיכור, ספק מודע לגודל הפציעה ומתחבט, מה לעשות כעת. הרי איש לא ראה… כך חשב.
הוא קם מהספסל לאחר שהביט בכף ידו הימנית, שמה של הגברת צרוב בה, שמה היה שרונה קיסוס, וזמנה הגיע. הוא לא השתהה הרבה, כי ידו כמעט ולא צרבה לו. לו היה מתעכב – ידו הייתה בוערת. לכן לא בזבז זמן נוסף. הוא התקרב לעברה של שרונה שנאבקה בנשימותיה הכבדות והשקטות. בידיו הופיע חרמש ארוך ומעוגל. כשהיה מספיק קרוב, הוא יכול לקצור את נשמתה של שרונה, בכך להסיר את שמה מידו ולסיים את המשמרת שלו – ללילה הזה.
***
ביתו היה בפאתי העיר, קטן וצנוע, לא מהודר אלא די מוזנח. כבר זמן מה שחברתו מבקשת ממנו לעבור, אך תמיד הצליח להשכיח ממנה את הנושא במתן הבטחות שווא. לא סיפר לה מיהו או מה תפקידו. ככלל, היא וכל סובביו חשבו שעבודתו משעממת הקשורה בשירות הסוציאלי באגף הרווחה בעיר. אפשר לומר. הוא נכנס כעכבר לחושך מוחלט של הבית, חדר השינה היה מואר רק באור הירח שחרך את הווילונות, שהתעופפו לתנועות הרוח שנשבה מבחוץ. היא שכבה במיטה, כבר רגילה להתחיל את הלילה לבד ולישון באלכסון, עד שלפתע הרגישה במגע ידו, דוחף אותה קצת קדימה לפינה ומנשק את כתפה החשוף. היא ידע שזה הוא. חיוך זחוח על פניה, חיוך נסתר מעיניו העייפות. "מצטער על האיחור" הוא לוחש לה. היא רק מושכת את ידו קדימה לעבר הכרית שתוכל לחוש בה. "אני יודעת" לחשה.
הבקרים תמיד שמחים, מהסיבה כי בילו אותם יחדיו לפני שאלה פרשו איש-איש לעבודותיהם: הוא ללא חולצה עדיין מנומנם, יושב אל השולחן המאורגן לסעודת בוקר זוגית. פרחים שהביא לה שלשום עדיין חינניים ופורחים בהדר באגרטל זכוכית, וריחם נישא עד לאפו שהיה בקצה השני של השולחן. היא מכינה לו ארוחת מלכים, משקיעה נמרצות כאילו כבר הייתה ערה מזה שעות. ישבו זה לצד זה, אכלו, שוחחו והתנשקו. הוא ליטף את פניה הסומקות, עדיין לא התאפרה, והיא הייתה מאוהבת.
"אולי ניקח יום חופשי?" הציעה לו כשהחליטה להתיישב על ברכיו, מנשקת שוב את פיו והוא משיב לה, "הלוואי שיכולתי" אמר לה מהוסס, מביט במבטה המאוכזב אך חייכני. כשלפתע חש צריבה קלה בידו הימנית, שם נוסף הופיע ברשימה, מוקדם מהרגיל. הביט בידו והבין כי עליו למלא את תפקידו. היא הייתה כבר רגילה לדבר שכזה. התארגן בזריזות ויצא לאחר נשיקה מהירה בלחי. היא ליטפה את מקום הנשיקה ונותרה מאוכזבת.
***
זה קרה בבית החולים, במחלקה הכירורגית. דום לב. שם נוסף הוסר מהרשימה.
רווח לו, לא קל להיות המוות. במיוחד לא באזור ההוא שכן היה רווי במקרים רבים כאלה. הוא מוצא הפוגה בצהריי היום במפגש בבית הקברות, לכאורה מקרי, אך זה יודע כי למעשה הוזמן. שם יושב לו איש מבוגר, פניו מחודדות וחיוורות, שיערו מאפיר וגלי. היה זה הגורל. מתענג על סימפוניית השקט הבלתי מעורערת שקבע מראש. "מקום של אמת" היה תמיד אומר כי במקום הזה מגלים את האמת, אמת שהרבה אנשים בעולם מתכחשים לה – המוות הוא וודאי, כולם מגיעים לשם בסוף לאחר שסיימו את תפקידם בעולם. בידיעה זו על אותה המשקולת אפשר לומר שאי אפשר לברוח מהמוות – אי אפשר לברוח מהגורל. המוות לא הבין את רצונו של הגורל, מדוע עכשיו רוצה שיחה ודווקא פה. אך הגורל ערמומי, מחייך חיוך זחוח ונבזי, מנסה לרמות, מנסה לשחק. "אני רוצה לפרוש" אמר לו המוות פתאום. "תמצא מישהו אחר, אני רוצה לחיות את החיים ולא לקדש את המוות" התלונן. אך הגורל הבין את כוונתו ולכן הסביר לו אמיתות: "הוצע לך הצעה רבת גורל. להינצל מהמוות ולהחליפו בתפקידו. הדרך היחידה שלך לפרוש היא למות, להחליף תפקיד עם מישהו אחר שנמצא ברשימה על ידך" הסביר לו ברברבנות מיותרת.
"אך אני רוצה לחיות, עם זו שאני אוהב" הסביר לו המוות בעקשנות, הגורל הבין את המכשול ולכן הציב לו ברירה אחת. "זכור כי אם לא תמלא את תפקידך. השמות ברשימה יצרבו לך מאוד עד שתאבד את חייך. מלאך מוות אחר יופיע וייקח אותך אתו – ביחד עם השמות ברשימה שלך. אל תיתן לגוססים לחכות, זה אכזרי לא פחות מהאנוכיות האישית והמנופחת שלך" הסביר לו הגורל. אך המוות סירב להקשיב לו.
"זכור ידידי, הגורל נקבע מראש, ואי אפשר לרמות את המוות" אמר לו כמעט בלחש גמור, מנסה לרמוז לו דבר מה שפספס, מסתלק לו המוות ומותיר את הגורל שם מסופק מהמפגש, שכן מטרתו העיקרית הייתה אזהרה. המוות הבין אותה רק מאוחר יותר, כשלקח נשמה של נער צעיר שטבע, נשלף הנער לחוף ונעשו בו הנשמות… אך לשווא. ידו הימנית של המוות צרבה לו מאוד, אולי הרבה יותר ממה שהיה רגיל. כשהביט, פניו קפוא ומוכה תימהון. אושר מלאך, שמה של חברתו. הוא סירב להאמין, זו מזימתו של הגורל, חושב לעצמו. כך מנסה להפריד בנינו, לשמור אותו בתפקידו, להעלים מכשולים ולהוכיח את נאמנותו. הוא לא יכול לעשות זאת. זה לא זמנה!
***
בהמשך היום, הוא החל לעקוב אחריה. בודק היטב בכל מקום אליו הלכה, למזער אפשרויות שיובילו למותה. מנסה בכל דרך למנוע אסונות, דברים שהגורל מכתיב שעלולים להכריח אותו לעשות את המעשה. אך הוא אוהב אותה יותר מידי. וכשהמוות מאוהב, אין הוא יכול בזה לשלוט כפי שאינו יכול לשלוט במוות עצמו של האדם. לא לגרום ולא להתערב, אך לנסות למזער ולמנוע בעקיפין. מעקה לא יציב, אוטובוס תועה, מעלית מקולקלת. כל כך הרבה הזדמנויות, והמוות דאג שאושר לא תיפגע. אך מרגע לרגע ידו צרבה לו יותר, הוא יודע שזהו זמן שאול, זמנה הגיע, והמוות אף פעם לא מאחר בעבודתו. "אין עושים איפה ואיפה, המוות הוא אחיד לכולם, יש כואב יותר ויש מהיר יותר, אך אין אדם המסוגל לרמות את המוות, אין אדם אלמותי" היה אומר לו הגורל במפגשיהם המוקדמים כשנכנס לתפקידו. הוא זוכר זאת, הוא יודע זאת. הוא לא מסוגל לעשות זאת. כל כך הרבה הזדמנויות למות, אך הוא לא מוותר. יודע כי אם יחכה זמן רב ידו כל כך תכאיב לו עד שמלאך מוות אחר יופיע ויקצור את שניהם. לפתע הבין כי אין לו ברירה, ועליו לעשות מעשה. הגיח פתאום מולה ומשך אותה במהירות ריצה. תוהה "מה אתה עושה כאן?", והוא נמרץ אחוז דיבוק, מושך אותה באובססיה פרנואידית, "תבטחי בי, אנחנו חייבים ללכת מכאן". קולו נאחז באימה, פניו עגמומיים מבוהלים, לא מספר כלל מהי הסיבה אך היא מודאגת, בוטחת בו שכן מתנהג מוזר אך לעולם לא יפגע בה, כך אמר ימים ימימה. נזכר בסיבה שבגללה בכלל הסכים לעסקה 'להיות המוות', הוא לא רצה לאבד את אושר, לא רצה להיפרד בטרם עת. הסכים לכהן בתפקיד רק בשביל להישאר בין החיים איתה.
***
הגיעו השניים לאכסניית נוער זולה לצד דרך מהירה. הוא נועל את החדר, מביט ביראה בחלון, מכופף וחשדן, בודק כי אין איש מתקרב. יודע כי הזמן דוחק, ידו שורפת לו עד מאוד. אך לא מתלונן ולא מתבכיין. אושר מביטה בו מבולבלת, לא מבינה כלל מה המתרחש. "בבקשה, תספר לי מה קרה? למה אנחנו פה?" שואלת בעקשנות. אך הוא עושה עצמו אילם וממשיך לבדוק, פוסק כשהיא אוחזת בידו ומביטה בו בעיניה הירוקות הגדולות, הוא נאנח, כמעט מתייאש, רוצה לספר אבל לא יודע איך. היא מורידה מבטה מטה ומביטה בידו, רואה את שמה צרוב על כף ידו הימנית, מעל שמות נוספים שפשוט הזניח במהלך היום כדי לגונן עליה.
"מדוע שמי מופיע על ידך?" שאלה אותו בתהייה.
"את… את רואה את זה?" שאל מופתע, כיצד זה אפשרי. אין איש בן תמותה היכול לקרוא את השמות מלבדו. היא מביטה בו מבולבלת. הולכת לאחור. מפוחדת. הוא מנסה להרגיע, לקרב חזרה אליו, מזכיר לה כמה הוא אוהב אותה ומה הוא מוכן להקריב בשבילה. אך היא יותר מהוססת, מביטה בו שונה, אחרת.
"זה יד הגורל" החל להסביר בהיסוס, מתקשה, מנסה למצוא את המילה כדי שזה ישמע הגיוני. "לפני שנתיים, עברתי תאונת אופנוע. ומתתי. הוצעה לי הזדמנות לשנות את גורלי. אם אחליף את מלאך המוות הפורש בתפקידו. החלטתי לקחת את ההצעה כדי שאוכל להמשיך את חיי איתך. לא הייתי מוכן להיפרד עוד" הסביר בהפסקות ובמעט גמגום. אושר מביטה בו, שותקת, לא יודעת מה לומר למשמע הדברים המוזרים הללו.
"כל יום, מופיעים שמות חדשים על ידי, השמות הללו הם שמות של אנשים שעומדים למות מהעולם. כל עוד אני מותיר אותם בחיים, הם גוססים וסובלים. גורלם נחרץ ברגע ששמם מופיע ברשימה. עד שלא אקצור אותם, היד שלי תכאיב לי. ואם עד סוף היום לא אקח את נשמותיהם. מוות אחר יגיע ויקצור לי את הכנפיים"
ספק כיצד כל בן אדם היה מעכל סיפור כזה, זה סיפור על אהבה ומוות. לא מסוג הסיפורים שאושר אוהבת ובטח לא מאלה שקל לה להאמין: שמה אכן הופיע על ידו, אבל הסיפור נשמע לגמרי מופרח. כך הוא זוכר את אשר היה, את הרגע הטרגי שבו נפח את נפשו והחליט לשוב בשבילה. הוא כה אוהב אותה, נזכר שוב ושוב מה הוא מרגיש. על מנת להוכיח לה את טענתו, מראה לה את החרמש שהופיע משום מקום, היא נבהלת מכורח הנסיבות. ופתאום, ניצלה את ההזדמנות כשצעק מכאבים לאור הסבל שידו גרמה לו, נפל על ברכיו, הפיל את החרמש, זועק זעקה גדולה, ואילו היא בורחת. לא מאמינה, לא מסוגלת לבלוע את הסיפור ההזוי הזה שזמנה הגיע, הריי הרגישה מצוין.
"אושר, חכי…" התחנן בלחישות, כשניסה להתמודד מול הכאב, אך רק נופל על הרצפה, כדי להביט דרך הדלת הפתוחה כיצד בורחת היא בזמן שבאופן לא צפוי ותלוש, שלט מואר עם שם האכסנייה נופל וקורס עליה בדיוק במקום בו עמדה, כאילו הגורל מתערב. הוא רואה זאת קורה ולא יכול לעשות דבר. מאחוריו לפתע מגיח הגורל, עומד מעליו ומביט באומללותו, בסבל, בכאב, זה צורב לו יותר מידו.
"אי אפשר לברוח מהגורל" אמר בקול לחישה מעצבן. "מה מרה אומללותך הרבה, זה לא צריך להיות כך. יכולת פשוט לעשות את המוטל עליך ולקצור את נשמתך" אמר לו. אך הוא לא התקומם מדבריו, רק מנסה להזיז את גופו קדימה. "אתה יודע מה צריך לקרות עכשיו, אי אפשר להילחם בזה" המשיך בדבריו, אך זה התעלם והמשיך לזוז ולזחול כנחש.
"אתה לא מוכן לשחרר. אתה מנסה לרמות את עצמך. אתה יודע שזה בלתי אפשרי. וכעת עליך להחליט. לקצור את נפשה או לבחור לסיים יחדיו" אמר לו, המוות הסב מבטו אליו, מבט זועף, נוקשה ומסרב.
"אתה ידעת מההתחלה, מהרגע שהצעת לי את העסקה" אמר לו לבסוף.
"אי אפשר לעשות את התפקיד בלי להכיר מקרוב את המשמעות שלו. לאבד מישהו קרוב ואהוב, מלווה ברגש כה מר ועצוב. אך אלו החיים, זה אני, הכול ידוע, הכול מתוכנן, כדי להתמיד ולהצליח לטווח ארוך יריעה, עליך להצליח במבחן הזה. במה תיבחר?" שאל אותו בהתנשאות.
"באמת אתה שואל אותי שאלה כזאת?" שאל אותו המוות מנסה עוד לזוז, "הריי אתה כבר יודע את התשובה".
"זה ברור, 'אם היא תלך, אלך גם אני', בגללה הסכמת לתפקיד, אם תאבד אותה, מהי משמעות חייך. כה צפוי" התרברב בקול, מרים את אפו ומזמן לשם מלאך מוות נוסף שיוצא את צו הגזירה. הוא מביט מבט אחד נוסף באושר, מוטלת שם מתחת לשלט, מדממת, גלמודה ללא עזרת נפש חיה. סובלת, עומדת למות.
"רגע" אמר המוות לגורל.
"עסקה, אני אלך, היא תישאר" אמר המוות פתאום.
הגורל עושה עצמו מופתע, כאילו לא ראה זאת מגיע. "באמת? תסכים שהיא תישאר כאן, בלעדיך, בתפקיד שאתה כה שונא, גלמודה, סובלת?" שאל אותו. אך המוות חייך. "היא לא תסבול. אתה הגורל. אתה תיתן לה חיים טובים" קבע בהרמת קול בטוח.
"ולמה שאעשה זאת?"
"כי… אתה הגורל, ואתה יודע שזה יקרה. כך, תוכל להרוויח מוות במקום לאבד אחד"
"זו בחירה רבת גורל" אמר לו מעט מהוסס בהחלטה, חילופי מבטים שקטים. הגורל הביט באושר מרחוק, ואז שב להביט במוות, לבסוף החליט, מתכופף אליו ולוחש לו "היא צריכה להסכים. אבל מכאן או לכאן, גורלך נקבע". תופס בידו הימנית ולוחץ אותה. אור בוקע ממנה, דבר שמחליש אותו יותר. "אינך עוד מלאך המוות, כנפיך יילקחו ממך. שינה טובה" אמר, מיד המלאך האחר שולף את החרמש המעוגל שלו וקצר את נשמתו. הגורל ראה זאת והלך.
התקרב הגורל אל אושר, הגוססת שם על האדמה הקרה. מצליחה להביט בכוכבים הבוהקים שבשמיים, מדמיינת כבר אותה עולה מעלה, אך כשרואה פתאום את ראשו של הגורל מבצבץ. לפתע נשימתה פסקה. כאילו משהו השתנה. הביטה בו ביראה.
"יקירתי, הוא איננו. אך הוא הציע עסקה שתשאיר אותך בחיים. אם תסכימי למלא את מקומו, תוכלי לחיות" אמר לה, היא לא מבינה כלל על מה הוא מדבר. אך הציע לה לחיות, היא מהנהנת. הגורל תופס בידה הימנית ומושך קדימה. אור בוקע מידיהם. ולפתע, היא מרגישה שונה, חזקה יותר, כבר לא כואב. משחרר את ידה, והיא רואה שמות שצרובים בה.
"מה קרה?" שאלה.
ואילו הגורל מחויך ושמח, נרגש כה לספר לה. "את לקחת על עצמך את תפקידו. עכשיו יקירתי. את המוות. ובאחריותך לדאוג שכל השמות המופיעים בידך הימנית, יקצרו. אחרת גורלך יהיה כגורל חברך. זהו תפקידך כעת שעליך למלא" הסביר לה באיטיות.
"לא, איני רוצה" אמרה לו מתקפלת מבחירתה, כעת כשהבינה את משמעות דבריו. אך הוא רק המשיך לחיוך, חיוך זחוח ומעצבן.
"אם ברצונך למות, נוכל לסדר זאת" אמר לה כשמלאך המוות האחר עומד מוכן, אוחז בחרמש, אחיזה חזקה. "אך אם ברצונך לחיות טוב, חיים שלווים, אחרים ולמלא את התפקיד. תוכלי. בסוף את תפגשי אותו בעולם הבא" כך אמר והוסיף, "יש אמת אחת שהרבה אנשים בעולם מתכחשים לה – המוות הוא וודאי, כולם מגיעים לשם בסוף לאחר שסיימו את תפקידם בעולם. בידיעה זו על אותה המשקולת אפשר לומר שאי אפשר לברוח מהמוות – אי אפשר לברוח מהגורל".
אושר הביטה, הקשיבה לדבריו של הגורל. ולבסוף גיבשה החלטה.

הסוף.