זואי
1.
הצבי הזקן הגביר את קצב צעידתו במעלה גבעה קטנה, מרושתת שיחים ועצים נמוכים. לרגע עצר במקומו והפנה מבט מודאג לאחור. לא היה לו מושג אם הלביאות עוד דולקות בעקבותיו, אבל הוא גם לא תכנן לחכות ולגלות אם כן.
מאז גורש מעדרו לאחר שהפסיד את הבכורה לזכר צעיר ונחוש, נמצא הצבי בתנועה מתמדת. הוא ידע שסיכויו לשרוד תלויים במהירות ריצתו ובבהירות ראייתו, שתיהן כבר לא חדות כבעבר. פעם אחר פעם ויתר על שטחי מרעה מזינים, כיוון שחש בסכנה האורבת לו בשיחים הסמוכים. כוחותיו הלכו וקלו, הוא היה צמא ורעב ובעיקר עייף. הרגעים הבודדים בהם הרשה לעצמו לישון נקטעו על ידי יקיצות מבוהלות למשמע רחש כזה או אחר. הגבעה עליה טיפס עתה נראתה מבטיחה, בעיקר משום שהבין כי זו לו אולי ההזדמנות האחרונה. אם לא יחדש אונו לא ישרוד. אבל אם יגיע לפסגה, כך חשב, ירשה לעצמו ללחוך עשב על מנת להחזיר לעצמו מעט מהנוזלים שאיבד בדרך ואולי אף יאפשר מנוחה קצרה לרגליו. מראש ההר הנמוך ודאי תהייה לו תצפית נוחה לכל כיוון, כך לא יופתע על ידי הלביאות מהן ברח שעה קלה קודם לכן. הוא המשיך להתקדם בריצה קלה במעלה הגבעה ולפתע קפא במקומו למשמע רעש חלש ורחוק. הוא האזין בריכוז, כולא את נשימתו בריאותיו. נדמה היה לו כי הרעש הולך ומתחזק. הוא הרים ראשו, ובחן בריכוז את השמים מעליו. הקול המוזר הגיע לאוזניו מלמעלה. הייתה זו להקת ציפורים גדולה. הציפורים, ברבורים לבנים, שייטו מעל הצבי הבודד במבנה חיצי מדויק, עקפו אותו והמשיכו הרחק משם, חולפים בדרכם על פני קבוצת זאבים שהתקדמה בכיוון הצבי, מאגפת את טרפם מימין.
להקת הברבורים המשיכה במעופה מעל לשטח אדמה מכוסה עשב שנמתח לרוחב ולאורך ככל שיכולה הייתה מי מהציפורים לראות, ואז המשיכה בשיוטה מעל יערות-עד שצמרות עציהם הגבוהות כמעט וליטפו בענפיהם הארוכים את נוצותיהן של בעלי הכנף הגדולים. הציפורים לא הניחו לטבע הנפרש מתחתיהן להסיח אותן ממעופן דרומה ומערבה אל האגמים הגדולים, ביתם בעונה זו של השנה.
על סיפו של חורש עבות הבחין הברבור המוביל בחיה מוזרה הצועדת על שתי רגליה האחוריות לאורך שדרת העצים הראשונה, המפרידה בין היער וכרי העשב שהקיפו אותו מכל עבר. זיק מותנה של אזהרה נצנץ במוחו הציפורי והוא פנה בזווית חדה והוביל את שאר הציפורים הרחק מן החיה שעל הארץ מתחתיו, בת אדם, אויב לפי ההגדרה האבולוציונית שטבעה בו ההיסטוריה הברבורית.
הנערה הביטה למעלה, עוקבת אחרי להקת הציפורים שחלפה מעליה במשולש מדויק ואז שבה ובחנה את היער לצידה. היא היססה לרגע ואז נכנסה אל בין העצים ופילסה דרכה ביניהם עד שמצאה עץ תפוחי בר אדומים וטיפסה על צמרתו הנמוכה. בהתיישבה על ענף עבה, קטפה תפוח גדול ובחנה את סביבתה תוך שהיא נוגסת מהפרי העסיסי. ציפורים התרכזו על העצים מסביב וצפצופן היה לה כמוזיקה ערבה לאוזן. מרחוק נשמעו קולותיהם של קופים השרויים במשחק בינם לבין עצמם והדבר הרגיע את הנערה, אף טורף לא מאיים עליהם ועליה. הנערה התרווחה על הענף ועיניה נעצמו מעליהן.
היא התעוררה בתחושת בהלה. משהו היה לא תקין במציאות סביבה. שניות ספורות נוספות עברו לפני שהבינה שרעש החיות נדם. השקט סביבה היה מעיק והיא התקשתה לנשום. היא הזדקפה בתנועה חלקה והתרכזה בניסיון לשמוע את קולות הקופים והציפורים, אך לשווא. פחד לא מובן אבל מוחשי מאוד הציף את גופה, כיווץ את שריריה, ואיים לשתקה.
ובאחת החזירה הילדה לעצמה את השליטה בגופה והיא זינקה במהירות אל העץ הסמוך במהלך שככל הנראה הציל את חייה. בדיוק באותו הרגע נשמעה שאגה מחרישת אוזניים כשיגואר ענק זינק אל המקום בו עמדה שנייה קודם. הנערה המבוהלת המשיכה לזנק מעץ לעץ, בורחת מהטורף הגדול. היא ידעה שחייה בסכנה ולחרדתה גילתה כי החתול הענק אינו רודפה היחיד. שני כתמים כהים הופיעו ונעלמו בין עלוות השיחים שכיסו את האדמה תחתיה, עוקבים אחר מסלול התחמקותה, מזהירים בשאגות רמות שגם הם משתתפים בחגיגה. הנערה ברחה כל עוד רוחה בה. ענפים ועלים שרטו את פניה, בגדיה נקרעו. זרועותיה שרפו ממאמץ האחיזה בענפים ורגליה איימו לקרוס תחתן. הסיכוי להתחמק מהאיום הקטלני המשולש היה מזערי אמנם, אבל היי, אם החתולים המזויינים האלה רוצים ללכדה, הם יצטרכו ממש להתאמץ. מרצח
היא שמטה אחיזתה בענף עליו נתלתה והחליקה אל הקרקע. בנחתה על האדמה, התייצבה מיד ורצה הרחק מהחיות הטורפות הדולקות בעקבותיה. לרגע חשבה שהצליחה להתחמק מהם ושיצאה בשלום מההתקלות בחיות המרצחות, אבל אז נתקלה רגלה בשיח נמוך והיא נפלה. היא מיהרה להתרומם ומשכה עצמה אל מאחורי סלע גדול שהתבלט מעל הקרקע. היא נצמדה לחלקו התחתון, מנסה להצניע נוכחותה ככל יכולתה. אבל היא ידעה שהובסה, שנלכדה.
היגוארים הגיעו אליה וחגו סביבה, נוהמים באיום. אחת החיות כיווצה שריריה וזינקה על הנערה וכמעט לכדה אותה בין טפריה האימתניים, אבל ברגע האחרון זינקה הנערה לעבר העץ הקרוב ביותר למקום שכבה. היא פספסה את הענף אליו כיוונה ונחתה בכבדות אל האדמה, מכווצת רגליה, אוגרת אנרגיה לזינוק נוסף, כשהקרקע בה פגעו רגליה קרסה תחתיה. היה זה לוח עץ ישן ורקוב שכיסה על פתח בור באדמה והנערה נפלה לתוכו חסרת שליטה ואיזון. האוויר נפלט מריאותיה בצעקה כשפגעה בחזקה בקרקעית הבור וכאב חד הציף את גופה. חושיה התערפלו והיא איבדה את הכרתה.
שלושת החתולים הגדולים, שהופתעו מהיעלמותו הפתאומית של טרפם, סבבו בכעס את פתח הבור, נוהמים ונושפים, אך לשווא. גורת האדם הייתה רחוקה מהישג טופריהם.
2.
כשפקחה הנערה את עיניה, הייתה זו שעת בין ערביים ואור השמש שחדר מבעד לפתח הפיר העמוק התעמעם. היא שכבה רגע נוסף ואז ניסתה להניע את גפיה. להפתעתה גילתה בבדיקה שטחית, שלמרות הכאב הרב שחשה לא שברה עצם כלשהי בגופה והיא סבלה מחבלות שטחיות בלבד. היא התאמצה והתרוממה לישיבה ואז נעמדה על רגליה, כפופה ודואבת. בבוחנה את סביבתה גילתה פתח רחב בדופן הפיר והזדרזה, ככל שהרשה לה כאבה, לצאת בעדו. הבור נפתח באחת לחלל גדול זרוע קירות רעועים. מעולם לא ראתה קודם מערה כזו. היא פסעה לאורך מסדרון שנוצר מחיבור קירות זה לזה, חלפה על פני תאים ובהם עצמים גדולים בעלי ארבע רגליים מכוסי טחב וצמחייה מטפסת.
הכל נראה לה מתוכנן מדי, חסר את המקריות וחוסר האיזון בו חשה במציאות נדודיה בטבע. על העצמים הגדולים עמדו תיבות דקות מחומר שקוף ולא מוכר לנערה. הנערה נעצרה ליד כניסה לאחד התאים, היססה לרגע קצר ואז נכנסה לתוכו, בוחנת בעיון את התיבה המוזרה שעל השולחן. מעולם לא ראתה חפץ כזה. היא התכופפה לסקור את התיבה מקרוב ואחר מסביבה , ידה נשלחה אל התיבה והיא נגעה בחלק הקדמי הרחב השקוף והקר למגע.
אור נדלק בתיבה ורעש סטטי כלשהו מילא את החדר. הנערה נרתעה ומיהרה להזיז את ידה. על החלק השקוף הופיעו אורות בצורות משונות שלא היו מוכרות לנערה. היא קרבה ראשה אל הצורות המוארות.
תהינו מתי תבואי אלינו
הקול נשמע לנערה כבוקע מתוך עצמה. היא נמלטה מבוהלת מהתא הקטן בדרך אל הבור. בכל תא לידו חלפה במנוסתה נדלקו החפצים המרובעים. היא קפצה חזרה אל הבור אליו נפלה וכיווצה את גופה כנגד הקיר. כשדבר לא קרה במשך כמה רגעים, שבה ויצאה מהבור וחזרה לאיטה אל התיבה המדברת.
"מי אתם?" שאלה בקול.
אנחנו מי שהיינו תמיד. ספוטס
"ספוטס? אני מכירה אתכם?" שאלה הנערה, לפני שהבינה שהקול נשמע באמת בתוך ראשה והיא אינה שומעת אותו באוזניה.
אבות אבותייך הכירו
"מי?" לא הבינה הנערה, "אין לי אבא," ולאחר היסוס הוסיפה, "וגם לא אמא."
אבל היו לך ולהם היו גם כן הורים
"ואחד מהם קרא לכם ספוטס?" סקרנותה של הנערה גברה על פחדה מפני הקול המדבר.
ניתן לומר זאת כך
"מה אתם רוצים ממני?" חשדה של הנערה התעורר.
אינך זוכרת?
"זוכרת מה?" התבלבלה הנערה.
את שמך
הנערה נבוכה לרגע ומיד התעשתה, "אני כן יודעת," ירתה בהתרסה.
באמת?
"אני יודעת בדיוק מי אני," היא התעקשה, "ולא עניתם מה אתם רוצים ממני?"
היינו מעוניינים במתן עזרה
"אני לא צריכה עזרה מאף אחד."
נכון. אבל אולי אנחנו זקוקים לעזרתך
הנערה הופתעה. מישהו צריך אותה? מישהו בכלל מכיר אותה? הלא מאז שהיא זוכרת את עצמה הייתה לבד. טוב, לא תמיד, ציינה לעצמה בלי קול. אימה אהבה אותה ודאגה לה, עד שנטשה ונעלמה גם היא. מאז היא לבד. היא גירשה את המחשבות מראשה בניעור כעוס של שערה.
"מה אתם רוצים?" שאלה את הקול.
זואי בת אדם. מאוד היינו רוצים שתהיי לנו חברה. לכבוד יהיה לנו לשתף עימך פעולה
האור בתיבה כבה בבת אחת ואיתו כבו שאר האורות בתיבות מסביב.
3.
הנערה המופתעת נותרה בחשכה. היא חיכתה שהקול ימשיך לדבר. זמן כה רב עבר מאז ציין מישהו, כולל היא עצמה, את שמה. זואי. היא התרגשה מכך. זואי. זה היה כל כך יפה בעיניה. היא התגעגעה לשמוע מישהו קורא בשמה. דמעות הצטברו בקצה עיניה והיא ניגבה אותם בחטף חסר סבלנות, משל היו הדמעות הסחת דעת מיותרת. אבל הקול לא נשמע עוד והיא ויתרה מאוכזבת ופנתה לגשש דרכה חזרה אל הפיר הגבוה, דרכו, כך חשבה, תטפס חזרה אל פני השטח. היא קיוותה שהיגוארים שרדפו אחריה, לא אורבים לה עוד, אבל זואי מעולם לא עסקה בהנחות ותהיות. אסור היה לה. אם רצתה להישאר בחיים היה עליה להתרכז בכאן ובעכשיו. ובכאן ובעכשיו הנוכחי, לשרוד היה המשחק המרכזי. עיניה הסתגלו לחשכה. אור הירח שריצד דרך פתחו העליון של הפיר צבע את מתאר הבור בגווני כחול ואפור עמומים. היא בחנה את קירות הבור וגילתה באכזבה כי הם חלקים ברובם, חסרי נקודות אחיזה לרגליה ולידיה. היא ניסתה למתוח גופה על מנת לתמוך בשני קירות נגדיים ולטפס בעזרתם. היא ביצעה תרגילים כאלו בעבר בהצלחה מרובה, אבל לא הפעם. הקירות היו רחוקים מדי זה מזה. היא ניסתה שוב, אבל זה היה חסר סיכוי.
לפתע החלה הרצפה תחתיה לרעוד קלות ורעש חלש של זמזום מכני נשמע בחלל הבור. הנערה נבהלה ואיבדה שיווי משקל כשהרצפה החלה להתרומם בתנועה חלקה.
אנחנו יכולים להיות מועילים לך באופנים רבים
הקול נשמע שוב כבוקע מכל מקום סביבה. היא ניסתה לשוות לקולה נימה אדישה, למרות שחלק בה עלץ על שיבתו לחייה.
"אמרתי לכם שאני לא צריכה עזרה," קראה ומיד זינקה בתנופה על קיר הבור. היא התאזנה במהירות על הקיר ודחפה עצמה באלכסון אל הקיר שמנגד. תנופתה הובילה אותה קיר נוסף ומשם שוב עד שידה נתלתה על פתח הבור והיא קפצה החוצה ומיד טיפסה על עץ קרוב. היא המשיכה עד צמרתו, חוששת מחתולי הטרף. אלה לא נראו בשום מקום אבל היא זכרה שגם במפגש הקודם עימם לא חשה בהתקרבותם. היא מקמה עצמה על צמרתו של העץ, גבוה ככל שיכלה מבלי לחשוש שענפיו ישברו תחת משקלה ורק אז הרשתה לעצמה לרפות מעט את שריריה המתוחים עד לכאב. היא ניסתה להישאר ערה, אבל חשה אפיסת כוחות. עפעפיה סגרו על עיניה והיא החלה שוקעת אל שינה. לרגע נדמה לה שהיא שומעת רחש כלשהו לידה ומיד פקחה עיניים. היא לא הבחינה בדבר ועיניה שוב נעצמו. וכך שקעה הנערה בשינה טרופה, רצופה יקיצות פתאומיות.
4.
אור השחר העדין ליטף את פניה של זואי והעיר אותה משנתה. היא לא ידעה כמה זמן ישנה אבל חשה מסוחררת מעייפות. היא הכריחה את עצמה להתרומם לישיבה, אחר ייצבה את עצמה על הענף ונעמדה. ראשה הציץ מבעד לעלוות צמרת העץ ולעיניה נגלה היער המתעורר לחיים ובקצהו נצנץ חוף ים רחב. מאחוריו השתרע ים כחול ורחב. נשימתה נעתקה. במוחה צץ לו זיכרון ישן שלה ושל אימה משתכשכות בין גלי הים, פעם, מזמן, כשהכל עוד היה בסדר. היא התאמצה לאחוז בו אבל הוא היה זריז ממנה וחמק אל בין נבכי ערפל השכחה, בדרך כלל, תנאי הכרחי להישרדותה ועתה כישלון מתסכל.
שמש הבוקר עלתה מתוך הים בנצנוץ על אדוות המים העדינות, אורה מדגיש את הבדלי הצבעים בין הים הכחול, החוף הצהוב והיער הירוק. זואי מצמצה בעיניה, מגרשת את שברי העבר שאיימו לשבש את חושיה ושבה והתרכזה במציאות סביבה.
סלע ענק בלט מבין עלוות העצים ומשך את עיני הנערה. זרותו ליער שהקיף אותו הייתה בולטת. הוא היה מסותת וחלק מכדי להתמזג במערכת הסובבת אותו. במבט נוסף נראה הסלע כראש אדם ענק. במרחק קצר מהסלע הענק, הבחינה זואי בסלע נוסף, קטן בהרבה מקודמו, צורתו כצורת כף יד הפסוקה לרווחה. היא ניסתה לחבר בין שני הסלעים וגילתה שדמיונה לא הטעה אותה בהרבה. היה זה פסל אדם עצום ממדים המונח, ספק נשען לנוח, גבו שעון על הגבעה עליה ככל הנראה ניצב בעבר. ידיו של הפסל היו פסוקות בברכת ברוך הבא ויצרו מעין סימן צלב יחד שאר גופו. כף היד השמאלית הייתה חסרה, כמראה נשברה כשהפסל התמוטט. היא הרחיבה בחינתה סביב הפסל ולתדהמתה הבחינה שבין העצים העבותים, בהמשך ההר עליו עמדה ועד הים שלפניה, מסתתרים חורבותיו של מקום ישוב עצום ממדים. מעולם לא ראתה דבר מוזר יותר. במבט ראשון הבחינה שהיער גדל בצורה לא רגילה, בכיוונים שונים ומבלי להתחשב בתוואי הקרקע. במבט שני הבחינה כי הצמחייה גדלה על גבי בניינים הרוסים ומערכות עצומות ממדים של גשרים ומסילות ברזל, אשר נפרשו לכל עבר וכוסו בצמחים מטפסים שהסתרגו ביניהם, מעליהם וסביבם.
יישובי האדם המעטים אותם ראתה ממרחק בטוח, היו קטנים בהרבה וארעיים ביסודם. הנערה לא זיהתה את הצורות המשונות ולא הכירה אותם בשמם, אבל הבחינה במוזרותם ובזרותם בתנאי היער הטרופי שטרף אותם בתוכו, לכן גם שייכה את השינוי ביער לבני האדם. עד כמה שהצליחה לראות היה היישוב עצום הממדים נטוש. כלומר נטוש מבני אדם, לאו דווקא מבעלי חיים. ציפורים התעופפו בין העצים, מצייצות בעליזות האופיינית למקום בטוח מסכנת טורפים. פרפרים ושאר חרקים מעופפים ריחפו באוויר המתחמם, קופים קיפצו בין הענפים הסרוגים וזואי אף הבחינה בקבוצת קפיברות החוצות את היער במהירות. היא רחרחה את האוויר, תרה אחרי ריחם של טורפים אפשריים, יודעת שהיעדר ריח אינו אומדן מוחלט להיעדרו של בעל הריח, אבל הצירוף של מראה עיניה והביטחון היחסי באפה הצביעו על כך שהיא אינה בסכנה מידית.
על צמרתו של עץ גבוה, למרגלות הר גבוה הנשקף אל חוף ים, עמדה זואי, נערה רזה ותמירה וצפתה נפעמת בחיזיון אשר נגלה לעיניה בשעת הבוקר המוקדמת. היא חיכתה עוד רגע ואז גלשה במורד העץ עד הקרקע והחלה מפלסת דרכה במורד הגבעה, בואכה עיר אבודה.