דברים שזוכרים משם
שלוש שנים, שמונה חודשים, שבוע וארבעה ימים אחרי שהבן שלי אודי נהרג, פגשתי אותו שוב. הוא המתין לי על הספסל מול עמדות השחרור במרכז לפליטים ממימדים מקבילים, ולמרות שהוא גבה בכמה סנטימטרים וגידל זקן, זיהיתי אותו מיד. הוא נעמד כשהבחין בי, וכשהייתי מספיק קרוב ניסיתי לחבק אותו.
הוא נרתע.
לקחתי נשימה עמוקה והזכרתי לעצמי שהמצב מורכב. שמתי לב שהוא מחזיק את התעודה הדיגיטלית. "שחררו אותך?"
הוא הנהן.
"אמרו לך שיש לך שבועיים כדי להחליט אם אתה רוצה…"
הוא הנהן שוב. "כן, הסבירו לי הכל."
"בוא נזוז."
"עכשיו? היום?"
"מה הבעיה?"
"שום דבר. אין בעיה." הוא הלך בעקבותיי, אבל עדיין התבונן בי בחשדנות כל הדרך למגרש החניה ונראה ממש במצוקה כשהוא נכנס למכונית.
אחרי חצי שעה של נסיעה שעברה עלינו בדממה, הבנתי שהאחריות לפתיחת השיחה מוטלת עלי. "תראה," אמרתי לו. "חשבתי שאולי, לפני שנגיע הביתה, נעצור קודם בים. תפגוש את החברים שלך – החברים שהיו לך פה – במועדון הגלישה. סיפרתי להם עליך והם הכינו לך איזו קבלת פנים."
"איך? היום שבת."
"אז מה? אה, כן. החוף פה פתוח בשבת, זה בסדר." נזכרתי בהבעת הפנים שלו כשאמרתי לו שהוא עוזב את המרכז היום. "מצטער, לא חשבתי על זה. אם אתה מרגיש לא בנוח אז נחזור הביתה ואני אודיע לחברים שלך שביום אחר…"
"לא, בוא ניסע לשם."
הגענו לחוף, וראיתי שהחברים במועדון התייצבו שם בהרכב מלא. הם עמדו בשורה מתחת לשלט "האלוף שלנו חזר!" שהיה מקושט בבלונים. על שולחן מפלסטיק היתה מונחת עוגה גדולה ליד מחשב נייד. הם התחילו להריע כשהם ראו אותנו ואחד מהם הפעיל תוכנה במחשב. "גולשים לתוך הלילה", ההמנון הרשמי של המועדון, בקע מהרמקולים.
הלכתי לעברם לאט, מתאים את קצב ההליכה שלי לזה שלו. מוטי, מנהל המועדון, עשה את אותה טעות שעשיתי במרכז והתנפל על אודי בחיבוק.
"תרד ממני! תעזוב אותי!" הוא דחף באלימות את מוטי שנפל על הקרקע, המום. התשואות של החברים האחרים פסקו. עמדנו שם כולנו, נבוכים ולא בטוחים מה לעשות. השיר המשיך להתנגן ברקע.
ניגשתי למוטי ועזרתי לו לקום. "אני מצטער. רק היום הוא יצא מהמרכז וזה כנראה יותר מדי בשבילו."
מוטי העביר מבט ממני לאודי ובחזרה. " נראה לי שנדחה את החגיגה ליום אחר."
הנהנתי.
הנסיעה עד הבית שוב עברה עלינו בדממה. כשהגענו הוא התיישב על הכורסה בסלון ובהה בטלוויזיה הכבויה. רציתי להגיד משהו, אבל החלטתי לתת לו קצת זמן לעכל את הדברים. הלכתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה וניסיתי לקרוא ספר. נרדמתי לשעה וחצי, וכשקמתי הוא עדיין ישב בסלון מול הטלוויזיה הכבויה.
נשמתי עמוק והתיישבתי לידו. "תראה אודי," אמרתי. "אני מבין שזו היתה כנראה טעות להפיל עליך בבת-אחת את החברים מהמועדון היום ואני לוקח אחריות פה כי הרעיון המחורבן הזה היה שלי. אבל בעוד כמה ימים, אני לא אומר עכשיו מיד, אבל בעוד כמה ימים, אתה תצטרך להתקשר למוטי או אפילו לפגוש אותו ולהתנצל. לא יכול להיות ש…"
"הייתי בהוצאה להורג שלו."
"מה?"
"בכל יום חמישי, היו הוצאות להורג בכיכר ביפו. פעם בחודש היו לוקחים אותנו מהישיבה, אמרו שאנחנו כבר מספיק מבוגרים בשביל לראות את זה. שאנחנו צריכים לראות את זה."
"את מי היו מוציאים שם…"
"כל מני. ערבים שניסו להישאר בארץ. יהודים שהחביאו אותם. אנשים כמוהו."
"כמוהו?"
"סוטים. סדומאים."
לא היה מושג איך להגיב לזה. הוא הביט בי בכעס.
"גם אני הייתי כזה פה?"
"מה זאת אומרת, 'כזה'?"
"סדומאי."
"אודי, אני לא מרשה לך להשתמש במלה הזאת, ברור?"
הוא לא ענה לי, אבל ראיתי שהוא עדיין כועס. נאנחתי. "לא. לפחות אני לא חושב. היתה לך חברה פה."
זה הפתיע אותו. "חברה?"
"כן, יצאתם בערך שנה. נפרדתם כמה חודשים לפני התאונה שבה אתה ואמא נהרגתם."
"היא יודעת שאני כאן עכשיו? איך קוראים לה?"
"לא סיפרתי לה, ובוא נחכה קצת עם זה. אחרי מה שקרה היום אני חושב שצריך להיזהר. ואם נחזור למה שקרה היום – אודי, אתה הולך להתנצל בפני מוטי. בימים הקרובים."
"איך נתתם לי להיות במקום שאחד כזה מנהל? לא פחדתם?"
"לא, אודי. לא פחדנו. מוטי חי עם הבן-זוג שלו, יש להם שני ילדים מקסימים. הוא זה שהכיר לך את החברה שהזכרתי, היא עשתה בייביסיטר לילדים שלו. ידענו שהוא לא הולך לעשות לך שום דבר, חוץ מלהכין אותך לאליפות, שבה זכית."
הוא השפיל מבט. החלטתי לשנות נושא. "מה אתה רוצה לארוחת ערב?"
***
ביום שלמחרת התרוצצנו בין פקידים במשרד הפנים כדי להסדיר מחדש את המסמכים של אודי. ניסיתי לשוחח אתו בכל פעם שישבנו על הספסלים וחיכינו בתור, אבל הוא העדיף להמשיך ולהסתגר. בשלב כלשהו, כשהוא שם לב שאני גולש בנייד, הוא הסתקרן קצת לגבי איך זה עובד, אבל לא גילה עניין מעבר לזה.
רק כשחזרנו הביתה הוא פתאום נפתח. "אתה יודע אולי אם מטאורה עוד עושה מוסיקה?"
"מי?"
"מטאורה. זאת מהפוסטר בחדר שלי."
"אה." לא נגעתי בשום דבר בחדר שלו מאז התאונה, והפוסטר נשאר על הקיר. "אין לי מושג, האמת. כמו שאתה יודע, זה לא ממש הסגנון שאני מתחבר אליו."
בפעם הראשונה מאז שהוא חזר, ראיתי אותו מחייך. "אני זוכר איך היית צועק עלי להנמיך את הווליום כשהשמעתי אותה. זה היה לפני ההסדר מחדש."
גם אני חייכתי. "כן, גם פה זה היה ככה. רק בלי הקטע של ההסדר מחדש." הוצאתי את הנייד. "בוא נבדוק… הנה." הראיתי לו את המכשיר. "כן, עדיין מנגנת ושרה, היום בשם האמיתי שלה, אורה ריאזנוב. היא מאוד מצליחה. היה פה איזה להיט לפני כמה שנים, 'גם אם תחזור', שמעתי אותו כמה פעמים בדרך לעבודה. לא ידעתי שזה שלה." הוא בהה במסך, בלי לומר מלה.
"כתוב שם שיש הופעה שלה היום בערב בתל-אביב. אתה רוצה ללכת?"
"יש כרטיסים?"
"לא צריך, היא מופיעה באולם של העירייה אז משרד התרבות מסבסד את זה."
הוא היסס. "תבוא אתי?"
"אני לא יודע, נראה לי שאני הולך להעלות את הגיל הממוצע שם קצת יותר מדי…" ראיתי מהבעת הפנים שלו שהוא עומד לוותר, אז מיהרתי להוסיף "אבל אם אתה רוצה, אני אבוא."
נסענו בתחתית וירדנו בתחנת אביבה. אודי היה בשוק בהתחלה כשהרכבת הביאה אותנו לתל אביב תוך פחות מרבע שעה, אבל אז הוא צחק. "אצלנו החרימו את הרכבים הפרטיים לרוב האנשים," הוא אמר. "אבל האוטובוסים שניסו להכניס במקום היו מגיעים באיחור של חצי שעה, ואף פעם לא היה בהם מקום לשבת."
הוטרדתי מה-'אצלנו', אבל לא רציתי לקלקל את מצב הרוח הטוב שנכנס בו. התיישבנו באחת השורות האחרונות באולם – השורות הקדמיות כבר היו מלאות וכמו שחשדתי, ברובן ישבו אנשים שהיו צעירים ממני בשני עשורים לפחות. אודי לא התנגד, למרות שהיינו רחוקים מהבמה. קצת לפני שההופעה התחילה, התיישבה לידו מישהי שנראתה בגיל שלו. הוא נע באי-נוחות בכסא שלו. "אתה מוכן להתחלף אתי?" הוא שאל.
"אין בעיה." התחלפנו, ונראה היה שהוא נרגע. ואז ההופעה התחילה.
היא עלתה על הבמה עם תספורת קצרה, איפור כבד, חולצת שרוול אחד וג'ינס. אחרי שהיא השוויצה קצת עם סולו גיטרה צעקני מדי לטעמי, היא התחילה לשיר.
גם אם תחזור,
אנשים שיראו אותי יפנו לאחור,
החלונות יהיו סגורים בלי אור
והים יהיה צבוע בשחור.
גם אם תחזור,
לא אקדם פניך כגיבור,
לא אחפש מפלט מהקור
ולא אפסיק להביט לתוך הבור.
גם אם תחזור…
הקול שלה, שבור ומרוסק אבל בשום אופן לא מייבב, התעלה על הצליל של הגיטרות ובפעם הראשונה התחלתי להבין למה השיר הזה נהיה להיט. אבל אז שמתי לב לקול נוסף, קרוב יותר אלי. אודי כיסה את הפנים שלו בידיו ובכה.
הבחורה שישבה לידו קודם הסתכלה עכשיו עלינו במבט מוזר. רכנתי לעברו. "אודי…"
"בוא נלך הביתה."
"תראה…"
"אני רוצה ללכת."
קמנו ויצאנו. לאורך כל הנסיעה בחזרה הוא רעד בכל הגוף. כשהגענו הביתה הוא הלך ישר לחדר שלו וסגר את הדלת. פתחתי את הדלת ונכנסתי בעקבותיו. הוא שכב על המיטה ובכה.
"אודי, תסביר לי מה קרה."
"מאיר."
"מה?"
"מאיר, הוא היה השותף שלי לחדר בישיבה. היה לו ווקמן כזה שהוא החביא, עם קסטות. מדי פעם היינו שומעים דברים. בעיקר זמרות. היו גם שירים שלה."
"זאת היתה בעיה?"
"אסור לשמוע נשים שרות."
"אה." שוב גיליתי שאני לא יודע איך להגיב.
"יום אחד תפסו אותו כשהוא מקשיב לאחת הקסטות שלו. הוא שיקר ואמר שהן שלי. זה לא היה משנה, שנינו קיבלנו עונש."
"איזה עונש…"
"לקחו אותנו לחצר, למגרש, ואמרו לנו לשכב על הארץ. כל האחרים היו צריכים לבעוט בנו. אסור היה לנו לקום עד שיגידו שאפשר. הוא לא קם אחר-כך. לקחו אותו לבית חולים והוא מת שם."
עכשיו באמת לא ידעתי איך להגיב. חיבקתי אותו והוא המשיך לבכות.
הוא נרדם בסוף, כשאני עדיין מחבק אותו. הורדתי לו את הנעליים, כיביתי את האור בחדר ויצאתי.
***
עברו עוד יומיים שבהם אודי בעיקר ישב מול הטלוויזיה, ניסה לעכל מה קורה מסביבו, וכמעט לא דיבר אתי. לא היה לי מושג אם הוא יחליט להישאר אתי או לא. היה לו עוד קצת יותר משבוע להחליט.
ואז, אחרי אותם יומיים, הוא ניגש אלי. "אני רוצה לנסוע להר הבית."
"הר הבית?"
"פעם בחודש היו לוקחים אותנו להר הבית. לראות איך בונים שם את בית המקדש."
"אודי, כאן לא בונים שום בית מקדש, ויהודים לא עולים להר הבית." זה לא היה לגמרי נכון, אבל החלטתי לא לבלבל אותו עכשיו עם סיפורים על האנשים שמנסים להתגנב לשם ולעשות בעיות.
"מי קבע?"
"אנחנו קבענו, ביחד עם הפלשתינים בהסכם השלום שלנו. כל האזור שם הוא תחת שליטה שלהם."
ראיתי בפנים שלו את אותו מבט שהכרתי עוד מלפני התאונה – אותו שילוב של כעס ותסכול בכל פעם שהוא לא מקבל מה שהוא רוצה. "אם אתה רוצה, אנחנו יכולים לנסוע לכותל."
"אבל אמרת שכל האזור…"
"הכותל נשאר שלנו. יש מסדרון שדרכו אפשר לנסוע לשם. אפשר גם לעבור דרך האזור הפלשתיני, רק שהדרכון שלך עוד לא הגיע. אבל אנחנו יכולים לקחת רכבת לירושלים ואחר-כך אוטובוס דרך המסדרון לכותל."
הוא היסס ואז הנהן.
גם אחרי הנסיעה הקודמת שלנו ברכבת לתל-אביב, הנסיעה לירושלים עדיין היתה הלם עבורו. מאסה של נוסעים, דוברי שפות שונות שהצטופפו בקרונות גרמו לו להתכווץ במושב. בשלב מסוים של הנסיעה, עלו לרכבת שתי נשים בגיל העמידה. הן עמדו לא רחוק מהמקום שבו ישבנו.
"אודי," לחשתי לו. "בוא נקום וניתן להן לשבת."
הוא הסתכל עלי במבט חושש.
"הן נשים מבוגרות, אודי, זה שאנחנו ממשיכים לשבת פה כשהן עומדות זה לא מנומס."
"אף אחד אחר לא קם בשבילן."
"וזה אומר שאנחנו צריכים להיות אלה שיעשו את זה. בוא, אנחנו קמים."
הוא הנהן, מסויג.
קמנו, והחוויתי לשתי הנשים לשבת במקומנו. הגבוהה משתיהן חייכה. "איזה יופי, ג'נטלמנים פה בארץ הקודש," היא אמרה במבטא אמריקאי.
"אנחנו שמחים לתקן את השם שיצא לגברים הישראלים בכל העולם," אמרתי.
היא צחקה. "תשמע, זה ממש תיקון עולם. אתם לא בדרך לכותל במקרה?"
"האמת, כן. גם אתן?"
"כן!" היא פתחה בהתלהבות את התיק שלה, הוציאה כרטיס ביקור והושיטה לי. "אני הרבה של קהילת 'איחוד ישראל'. אנחנו עולות לשם לתפילת ראש חודש. תצטרפו אלינו?"
"מה זה רבה?" הקול של אודי נשמע יותר תקיף מסקרן.
"אודי…" התחלתי לומר בקול מתרה, אבל היא קטעה אותי. "זה בסדר, זה בסדר. עוד לא כולם פה התרגלו לרעיון, כנראה שגם הבן שלך לא. רבה בדיוק כמו רב. אני עושה את אותה עבודה, אותו הדבר, ולפעמים גם יותר טוב."
"אישה לא יכולה להיות רב."
"כן, אני יודעת שהרבה עוד חושבים ככה, אבל אתה מוזמן לבוא אתנו ולגלות שזה לא נכון."
הוא המשיך להתבונן בה במבט זעוף לאורך הנסיעה ברכבת ואחר-כך באוטובוס, אבל החיוך לא מש מפניה. כשהגענו לכותל, המתפללים והמתפללות – גברים ונשים – קידמו את פניה בצהלות.
"מה הולך פה," מלמל אודי.
"אודי, ככה הקהילה שלהם מתפללת…"
"אין להם טיפת כבוד למקום הזה? תראה, גברים ונשים ביחד. גועל נפש."
"אודי, אם לא טוב לך כאן, אנחנו יכולים לחזור. אבל אני מצפה שכל עוד אנחנו כאן אתה תתנהג יפה."
"אני זה שצריך להתנהג יפה פה? ראית איך הם מתנהגים?"
"שוב, אם אתה רוצה שנלך…"
"לא. אני רוצה לראות מה קורה פה."
האירוע התחיל, סדרה של תפילות שהושרו בקול רם, כשקולה של הרבה נישא מעל כל האחרים. עמדנו בצד – אני נבוך מעצם העובדה שהיו לי רק זכרונות קלושים מהבר-מצווה לגבי מה זה תפילה, ואודי, עם סומק של כעס בפנים.
התפילות נגמרו, והרבה החלה לצעוד לעברנו, עם אותו חיוך רחב על הפנים. ידעתי מה הולך לקרות ורציתי להמנע מזה. "אודי, בוא נלך." משכתי את היד שלו, אבל הוא סירב לזוז.
"נו?" היא שאלה כשהגיע אלינו. "מה אתה אומר? אשה יכולה להיות רבה?"
"בושה וחרפה," הוא ענה לה בקול רועד. "בושה וחרפה מה שאתם עושים כאן." לפני שהספקתי להגיב, הוא ירק עליה.
ראיתי איך כל הנוכחים ברחבה מפנים את מבטם לעברנו. ואז, בלי לחשוב יותר מדי מה אני עושה, סטרתי לו. בכוח. מעולם לא הרמתי עליו יד לפני-כן, והוא הפנה אלי את המבט שלו, יותר המום מכואב.
"בוא," אמרתי. "אנחנו הולכים הביתה."
הרבה ניסתה לפנות אלי. "אדוני, זה בסדר, אני לא…"
"לא, זה ממש לא בסדר. ואני מתנצל פה בשם הבן שלי." גררתי אותו בכוח אל מחוץ לרחבה של הכותל, בלי להסתכל לאחור.
***
לא דיברתי אתו באותו לילה, כי ידעתי ששנינו לא במצב לנהל שיחה. בבוקר, אחרי שקמתי, אכלתי ושתיתי קפה, לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי שוב על הדברים שאני עומד לומר לו. הדלת לחדר שלו היתה סגורה.
"אודי," אמרתי. "אני לא יודע אם אתה ער או לא, אבל הגיע הזמן שתקום. אנחנו צריכים לדבר."
לא היתה תשובה. פתחתי את הדלת.
החדר היה ריק.
זה היה משהו שהכרתי מהתקופה שלפני התאונה – לפעמים, כשהוא היה צריך לחשוב, הוא היה יוצא ומסתובב בשכונה, כדי להתרחק קצת מהבית וממני ומאמא שלו. למדנו לקבל את זה. הייתי אמור לסמוך עליו יותר עכשיו, כשהוא מבוגר יותר, אבל אחרי אתמול כבר לא ידעתי מה לחשוב.
הוא חזר בסוף לקראת הצהריים, כשכבר שקלתי ברצינות להתקשר למשטרה. החוויתי בידי לשולחן שבפינת האוכל. "שב," אמרתי. "אנחנו הולכים לדבר."
הוא התיישב מולי. "תראה, אודי," התחלתי. "אני יודע שאתה צריך זמן כדי להתרגל למה שהולך פה, אבל מה שקרה אתמול לא יכול להיות…"
"תביא לי את הטלפון של הרבה הזו. ראיתי שהיא נתנה לך כרטיס ביקור. אני אתקשר אליה ואבקש סליחה."
שוב הוא הביא אותי למצב שבו אין לי מושג איך להגיב.
"וגם למדריך גלישה הזה, מוטי. אני רוצה לפגוש אותו עוד פעם, להתנצל."
הרמתי לעברו גבה. "אתה באמת מתחרט על מה שקרה, או שיש עוד משהו?"
הוא נע באי-נוחות על הכסא. "יש עוד משהו, כן."
"נו?"
ראיתי שהוא מהסס.
"אודי, אם לא תספר לי מה הוביל לזה, אתה תקבל ממני את כל הטפות המוסר שתכננתי להשמיע לך, בלי קשר להתנצלויות."
"הסתובבתי פה בשכונה ופגשתי את דקל."
"דקל?"
"היא הבת של משפחת דר במספר שש פה ברחוב. אתה לא מכיר אותם?"
"אני בקושי זוכר את השמות של השכנים אצלנו בבניין. אז פגשת אותה ו…"
"דיברנו. היא חמודה. יפה כזאת. התחילה לשאול אם אני זה שזכה באליפות הגלישה לפני כמה שנים, ואני, אה, אמרתי לה שכן."
"אודי!"
"זה לא בדיוק שקר…"
"לא, אודי, זה בדיוק שקר. אם אתה מתכוון להמשיך להיפגש איתה, אתה הולך לספר לה את האמת, ברור?"
"סיפרתי לה את האמת, אמרתי לה שכבר כמה שנים אני כבר לא גולש…"
"זה עדיין לא בסדר, אודי…"
"אבל אמרתי לה גם שאני מתכוון לחזור."
"אז בגלל זה אתה רוצה לדבר עם מוטי?"
הוא השפיל מבט. "כן."
"אז זה לא רגשות אשם נטו. ומה עם הרבה? מה קרה שאתה רוצה להתנצל גם הפניה?"
הוא עדיין לא הסתכל לי בעיניים. "דקל חברה בקהילה שלה. היא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף אליה לקבלת שבת במרכז שלהם. אמרה שהרבה הזו תגיע."
"אודי, אתה מבין שמה שעשית גם למוטי וגם לרבה הזו היה לא בסדר?" דיברתי בטון של נזיפה, אבל התקשיתי לא לחייך.
"כן."
"טוב, אנחנו הולכים עכשיו לדבר בטלפון עם הרבה ועם מוטי. ואני הולך לשים אותם על רמקול, ולשמוע מה יש לך להגיד להם, ומה יש להם להגיד לך."
אודי ניסה לסיים את שתי שיחות הטלפון כמה שיותר מהר, אבל אני התעקשתי על התנצלות ארוכה ומפורטת מצדו. אולי זה לא היה בסדר מצדי, אבל נהניתי לראות אותו מרגיש לא בנוח מול הנייד. אחרי שתי השיחות האלה הוא התקשר לדקל, ולמרות הניסיונות שלו לשכנע אותי שזו שיחה פרטית, התעקשתי להקשיב עד לרגע שבו הוא הסביר לה שהוא לא היה אלוף הגלישה. בנקודה הזו יצאתי מהחדר שלו וחשבתי כמה חבל שהוא לא פגש את הדקל הזאת כבר ביום הראשון שהוא חזר.
***
יום למחרת הסעתי את אודי לחוף מוקדם בבוקר, עם הגלשן שלו שעדיין שמרתי עליו אצלו בחדר. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אשאר שם בזמן האימון, והוא אמר שלא. החלטתי בכל זאת לחנות קרוב וללכת לאחד מבתי הקפה באזור.
שעתיים אחרי מוטי התקשר אלי לנייד. "תשמע," הוא אמר, "הבן שלך אמנם צריך עוד להתאמן הרבה, אבל את הטאץ' שהיה לו קודם יש לו גם עכשיו. אני רוצה אותו לאימון פה כל בוקר. נראה לי שנגיע אתו בסוף לאולימפיאדה, כמו שתכננו."
"הוא רוצה שאני אבוא לקחת אותו?" שאלתי.
"לא, אנחנו הולכים עכשיו לארוחת בוקר באיזו מסעדה פה, ואז כנראה נלך להסתובב. תבוא בצהריים."
בסוף באתי לקחת אותו בשתיים בצהריים. "היה נחמד?" שאלתי.
הוא חייך אלי חיוך עייף. "היה מצוין." הוא נרדם באוטו, בכסא לידי, כשהחיוך עדיין על פניו.
הערתי אותו כשהגענו הביתה, אבל הוא הלך מיד לחדר שלו ונרדם שוב, מותש. ניצלתי את ההזדמנות כדי להרים טלפון להורים של דקל לקראת היציאה שלה אתו בערב. הסברתי את המצב, ורמזתי בעדינות שכדאי שהם ילכו לבילוי משותף בקולנוע או בבית קפה במקום להסתער ישר על חיי הלילה בפאבים ובמועדונים. הם הסכימו אתי.
היא הגיעה באותו ערב לאסוף אותו, לבושה בבגדים קצת קצרים לטעמי, למרות שאותו לא נראה שזה מטריד במיוחד. הם חזרו אחרי ארבע שעות. אחרי שהיא הלכה הביתה היא שלחה לי הודעה בנייד: "ראינו סרט והלכנו לאכול משהו. אין לך מה לדאוג. הוא מתוק."
בימים הבאים, אודי די נכנס לשגרה של אימון גלישה בבוקר, שינה בצהריים ויציאה בערב עם דקל, כשבשבת הוא הלך אתה גם לבית הכנסת של הרבה שפגשנו בכותל. ידעתי שנצטרך לדבר על מה קורה בעתיד היותר רחוק עם הלימודים והצבא, אבל החלטתי להניח לזה כרגע. היינו רק בתחילת הקיץ, ושמחתי שהוא סוף-סוף מתחיל להשתלב.
לא שאלתי אותו אם הוא החליט אם להישאר אתי או לא. דחיתי את השיחה הזו עד ליום האחרון, כשהוא הודיע לי שהוא הולך עם דקל לראות עוד הופעה של אורה ריאזנוב.
"אתה בטוח שתעמוד בזה?"
הוא משך בכתפיו. "לא יודע. אבל אני מרגיש שאני צריך לנסות."
חיכיתי לו בבית, חושש. הוא חזר מאוחר ולא נראה מופתע מדי לגלות שאני עדיין ער. הוא התיישב על הספה מולי, עם הבעת פנים נסערת. ידעתי שאני צריך לשאול אותו עכשיו מה הוא מתכנן, אבל גיליתי שקשה לי להתחיל את השיחה הזאת. הוא התחיל אותה במקומי.
"אף פעם לא שאלת אותי מה קרה לכם שם."
"מי זה 'לכם'?"
"לך ולאמא."
"זה פשוט לא עניין אותי. זה עדיין לא מעניין אותי. מה שחשוב לי זה שאתה כאן…"
"אתה צריך לדעת." הקול שלו רעד.
"אודי, תקשיב. לא אכפת לי מה קרה שם, אכפת לי מה קורה איתך פה."
הוא התעלם ממני. "אתם עמדתם לברוח. לברוח פה מהארץ ולקחת אותי. לא סיפרתם לי, תכננתם להעיר אותי באמצע הלילה ולהתחבר למבריח שהיה מעביר אותנו דרך הגבול עם מצרים. אבל שמעתי אתכם מדברים על זה כשחשבתם שישנתי."
"אודי…"
"סיפרתי את זה למורה בבית הספר. פחדתי. בבית הספר אמרו לנו שאם אנחנו יודעים על דברים כאלה ולא מספרים אז…" הוא התחיל לבכות. רציתי להגיד משהו, אבל הוא המשיך. "אז השוטרים חיכו לכולנו כשהמבריח הגיע. הפרידו בינינו, עצרו אתכם. ניסיתי לברר אחר כך מה קרה לכם, ואמרו לי שעדיף שאני לא אדע."
הוא המשיך לבכות. "אני מצטער. אני מצטער."
רציתי להגיד לו שאני סולח. גיליתי שאני לא מסוגל.
ישבנו ככה, זה מול זה, במשך יתר הלילה. בבוקר הסעתי אותו בחזרה למרכז. לא דיברנו בדרך. כשהגענו לקבלה הוא אמר שהוא החליט שהוא רוצה משפחה מאמצת.
אנחנו עדיין שומרים על קשר. באתי לצפות בו כשהוא זכה שוב במדליה באליפות העולם ואחר כך באולימפיאדה. הייתי בטקס סיום התיכון שלו, ובטקס סיום קורס קצינים ובחתונה שלו עם דקל. אבל השיחות בינינו הן תמיד קצרות ומנומסות. תמיד מפרידים בינינו הדברים שזוכרים משם.
פרס עינתפרס עינת