כשהיה גיא בצבא, הדבר הראשון שהתקינו לו על המחשב הייתה תכנה שספרה לאחור את הזמן עד יום השחרור שלו, בימים ובאחוזים. הפז"מומטר, קראו לה. ואולי בגללה לא הפתיע אותו שכשהגיע לג'יי-פי-אל, המעבדה להנעה סילונית, עודדו אותו כמה מהמהנדסים הצעירים יחסית להתקין גם אצלו את התכנה שתספור לאחור את הזמן עד לרגע ההארה המשוער שלו. אחד משני דברים יקרה באותו רגע, הסבירו לו. או שיבין שזו הייתה פסגת חייו המקצועיים, לעבוד על רובוטים בשביל נאס"א, שאין מכאן לאן לעלות, ויפרוש כדי לפתוח מאפיה או לצייר קומיקס, או שיצליח להדחיק את התחושה, והיא תפנה את מקומה להכרה בכך שמצא את מקומו בעולם. הם הכניסו את נתוני הבסיס שלו לתוך טופס שנראה מושקע מדי בשביל צעצוע שמישהו שם תכנת בזמנו החופשי. מין, גיל, השכלה, המרחק שנסע מעיר המגורים הקודמת שלו כדי לעבור לפסדינה, קליפורניה ("אתה לא השיאן הנוכחי, יש הודית שנוהגת בספיריט ואופורטוניטי כבר חמש שנים."), ציון פסיכומטרי (באחוזים, כדי לנרמל את המבחנים של כל המדינות). המחשב היסס ופלט מספר. חמש שנים, שלושה חודשים.
בחמש שנים הוא הספיק לבנות אינספור פרוטוטיפים לקראת מה שיהיה הרובוט המחקרי הבא למאדים, לדון עם גדולי המוחות בסוגיות החל מאיטום צירים לחלקיקי אבק וכלה בתכנון תנועה לרובוט עם עד 42 דקות זמן תקשורת לשרת, ולהבין שגם הדברים האלה מתחילים להרגיש יומיומיים. הוא לא יודע לצייר או לאפות, חשב, ולכן לא נותר לו אלא לקחת את כשלונו להשאר מרוצה בעבודה הטובה בעולם בחזרה לישראל, למצוא חברת סטרטאפ להצטרף אליה, ולהתבייש בעצמו.
יום ההארה המיועד עבר בלי אף מסקנה מוחשית, וגם השבוע שאחריו וזה שאחריו. רק התחושה שהוא צריך לעשות משהו עם חוסר הסיפוק שלו. דווקא אז הוא קיבל את המכתב. כשחשב על כך אחר כך, הוא הבין את הנוסטלגיה בלקבל מכתבים כאלה בעותק מודפס, על נייר מכתבים של נאס"א, אולי אפילו במעטפה תואמת. אולי זה היה גם הדוא"ל שגרם לשורות הקצרות להרגיש רשמיות הרבה פחות. "נפתחו מיונים למומחה רובוטיקה להצטרף לנסיעה מאוישת למאדים. סדרת מבחנים בשבוע הראשון של מאי. נא לאשר הגעה."
זאת לא משימת מחקר, באופן מעשי, הסביר להם המגייס שלהם, קולונל בחיל האוויר האמריקני. זו משלחת בינלאומית שמטרתה לסלול את הדרך להפלגות האזרחיות המתוכננות לעוד חצי עשור או עשור. כשספיריט הפסיק להגיב לתשדורות בשנה שעברה, עלה שוב הרעיון לצרף למשימה גם מומחה רובוטיקה מטעם הג'יי-פי-אל, לבצע תחזוקה בשני הרוברים, ספיריט ואופורטוניטי, שאמורים לחגוג חמש-עשרה שנים על מאדים לא הרבה אחרי הנחיתה, לשדרג את התוכנה של קיוריוסיטי, ועל הדרך לשחרר אל הטבע עוד מספר רובוטי מחקר חדשים.
המועמדים האחרים טענו שהמשחק מכור, שהוא ודאי יצלח את המיונים בלי בעיות כי יש לו כלים שאין לרובוטיקן המצוי, עם כל מה שלמד בצבא הישראלי. הוא לא רצה לומר להם שהדבר היחיד שלמד בצבא הישראלי, פרט לאיך לבזבז זמן במגוון דרכים שלא חלם עליהן, היה איך לבחוש כוס קפה כשנגמרו כל הכפיות וסבון הכלים.
שנה אחר כך, הוא היה בתחנת החלל הבינלאומית בשבוע הסתגלות. הציוד שלו, רובו חלפים שייתכן שספיריט תצטרך, מספיק מהם לבנות רובר חדש מאפס ולקרוא לו ספיריט במידת הצורך, יגיע ישירות לספינת החלל בעוד כמה ימים. הצוות עצר בתחנת החלל, ניסוי אמיתי במיקרו-כבידה לחדשים, ריענון לוותיקים. הם היו אוסף של קבוצות מגובשות למדי. האמריקאים, למשל, התאמנו שנים בשביל המשימה הזו לפני שהנחיתו אותו עליהם. שני היפנים היו מאותו מחזור טירונות.
רגע לפני שיצאו מתחנת החלל, צילמו את הצוות כולו, עשרים וחמישה אנשים, בתמונה למזכרת. הוא במכנסיים קצרים וגופיה לבנה, כשסביבו כל חברי הצוות במדי הסוכנויות השונות ששלחו אותם. הישראלים שיראו את התמונה הזו יאהבו את הדיכוטומיה, חשב. קומנדר זה, סגן זאת וקולונל אחר, וגיא קופרמן. ספשיאליסט גיא קופרמן.
בתחנת החלל הבינלאומית היה אינטרנט במהירות סבירה, ועוד לא היה צריך להתנתק מכתובת הג'יי-פי-אל שלו. אבל בעוד יום או יומיים היא תיסגר ותפתח חדשה, כזו שמכירים רק אלה שמעדכנים אותו לגבי הגששים החדשים שהמשימה לוקחת איתם, והמשפחה הקרובה. הוא כבר הכין חודשים מראש את המענה האוטומטי לכתובת הישנה, "נסעתי למאדים, אשוב באוגוסט 2021."
עשרה חודשים היה משך הזמן של שלב א', כלומר הנסיעה. האסטרונאוטים, קוסמונאוטים וטייקונאוטים סביבו התחלקו מידית לקבוצות. קודם לפי דרגה, המפקדים היו מתאמנים ביחד את האימון היומי שלהם, וחולקים את הארוחות. השאר היו מתפרקים לקבוצות לפי תזמון חדר הכושר, טעם באוכל, שפה בה העדיפו את הסרטים. בהתחלה חשב גיא שהרגשת הניכור היא רק בקבוצה עם הסינים, אליהם היה מצטרף לארוחות. אחר כך שם לב אליה גם עם הקוסמונאוטים, באופן שבו הרגיש דחוי בקבוצות למידה של עתודאים רוסים בטכניון, כשאלה עברו לרוסית לשם סיום מוצלח יותר לבדיחה.
מדי פעם חלק מחברי הצוות היו מתראיינים, מעין ראיון בלתי אפשרי עם פער הולך ועולה בין השאלה לתשובה, לכלי תקשורת אלה ואחרים. האמריקאים גיוונו בין חמשת חברי המשלחת השונים, האירופאים התאימו מרואיין לפי השפה הנחוצה. מבין הקוסמונאוטים, תמיד התראיינה מאשה, לעתים בכובע המפקדת של המשלחת הרוסית, ולעתים בכובע הגאולוגית הראשית. התקשורת הישראלית הייתה מבקשת תמיד את האסטרונאוט "שלנו", אבל לא רק. כל ראיון היה משותף עם מאשה או כריס. אחד בשביל הלאומיות, ואחד חשוב באמת.
עשרים מיליון קילומטרים מאחריו, חיכה לו עיתונאי, ירון. הוא טס לקליפורניה כדי להציג את עצמו אישית כחבר של אחיו הגדול מהתואר בכימיה. גיא עוד לא סלח לתקשורת אז, על הסיקור הראשוני ששיבח את ההישג הישראלי הדגול הזה, על שהלאימו שנים של עבודה קשה. ירון הקשיב (תוך הבטחות חוזרות שהם אוף-דה-רקורד) לטרוניות והנהן, הודה שאין בזה שום דבר הוגן, ואז הסביר לגיא את עומק המלכוד: אם תשתף פעולה, אמר, מה שעשית הוא הישג ישראלי. אם לא, יחכו לפאשלה הכי קטנה כדי לקפוץ עליה, והיא—אל תטעה—רק שלך. ירון גם הסביר לו שאם יסקור את החדשות בזהירות, הוא יגלה שגם לשאר חברי המשלחת יש עיתונאים בכיס. כולם שיחקו בפוליטיקה בדרך לכאן, ואם הוא כבר הגיע לכאן, לא היה מאוחר מדי להתחיל.
העיתון של ירון, כמו גם מהדורת החדשות שהוא מתארח בה כפרשן לענייני מדע, סיקרו את המשלחת באופן מקיף, ואת גיא עצמו באופן שאמור היה להיות מחמיא. אולי "מחבק" הייתה מילה טובה יותר, עם הרבה "שלנו", "הישראלי" ו"תרומתו למדינה". הוא לא היה צריך לתת להם הרבה כדי שזה יקרה, רק להראות להם שהוא מבין שעכשיו כף המאזניים נוטה והוא יצטרך לאזן אותה.
באחד הראיונות לאורך הדרך, ירון ראיין אותו. ההמתנה הארוכה בין התשובה לשאלת ההמשך הרגישה לגיא כמו שתיקה מביכה. כל פניה באנגלית לכריס הייתה תזכורת שהוא עוד לא סיפק לירון סיבה אמיתית להיות בצד שלו. בערב, לבד בחדרו, כתב מכתב לאחותו, מלא ברכילות עסיסית על הצוות. משהו קטן שהייתה אמורה לדעת להעביר אל ירון. הוא כתב בעברית, ולאחר מחשבה גם הצפין חלקים. כשראה את הכתבה המוכנה, גילה כי ירון לא השתמש בדבר ששלח לו.
בחודש האחרון, החלו התרגולים לקראת הכניסה לאטמוספרה והנחיתה. גם ברובם, למרות שהיה לו תפקיד, זה התמצה בתת-הסעיף של "האזרחים" מחוברת הנהלים שהקריא להם הקומנדר. לעתים רחוקות מישהו היה זורק, "כריס, גיא יכול לעשות את זה," וגיא היה מזדקף. הקומנדר לרוב היה חושב על זה וממלמל שהוא לא חושב שכדאי. פעם או פעמיים משך בכתפיו ופלט, "טוב." כך קיבל על עצמו את מלוא כובד האחריות של נעילת כל דלתות האחסון במטבח וחדר האוכל לפני ההפרדה של רכב הנחיתה מהחללית. הוא ניסה למחות על הטענות שאין לו את המשמעת הצבאית, שנשמעו אחרי תרגולות, גם אלה שלא הוזמן אליהן. מסביבו, בינתיים, ההיררכיה הצבאית התקשחה, והקליקות התחלקו מחדש לפי המשלחות.
זה היה בדיוק בזמן, מבחינתו. לקראת הנחיתה, הוא היה צריך להתחיל להכין את הגששים החדשים, אייזק, ריי, ארתור ורוברט, כי ברגע שהם ינחתו, כל תשומת ליבו תופנה לתיקון של ספיריט. הוא הסתגר במעבדה למשך כל שעות היום, ויצא ממנה רק לעתים, כדי לתרגל את נעילת הארונות.
חלק מהתכנון המקורי מיקם חלק מהחדרים כבר בתוך רכב הנחיתה. זה לא היה ה-LM של משימות אפולו, שהיה בגודל חדר. רכב הנחיתה שלהם היה בגודל מטוס גדול, עם חדרי עבודה שהוקצו לכל צוות הנחיתה. אבל, מכיוון שהמקום שם היה, בכל זאת, מוגבל למדי, הוא העביר את חלק מהציוד שלו למעבדה שהייתה לשימושם של אנשי הלוויינים, אלה שישחררו שלושה לוויינים למסלול גיאוסנכרוני בזמן שהשאר ירדו אל השטח. הם היו שני סינים מופנמים למדי, שלא הצליח להבין מהם אם שנתיים בדרכים כדי לא לרדת אל המאדים עצמו היו משהו שמקובל עליהם או לא. את הניסיונות שלו להתבדח על כך שזה צריך להיות מסלול ארוסינכוני, או חגורת רובינסון, היה צריך להסביר במילים קטנות. הם גיחכו לבסוף, אולי מתוך נימוס. מה שהיה חשוב הוא שפינו לו חלק נכבד מן המעבדה שלהם.
כשסיים להעביר את הכול בחזרה אל תוך רכב הנחיתה, והרגיש מוכן, עד כמה שאפשר, הלך להציק לברנרד, שהיה אחראי על רכבי הסיור המועמסים על רכב הנחיתה. הוא מצא אותו צועק בצרפתית על סימון, קצינה שוויצרית שלמיטב ידיעתו של גיא דיברה בעיקר איטלקית. אם מדיניות הגיוס של נאס"א למשימות חלל ארוכות הייתה קציני צבא רגועים ושקולים, אלה שלא מזיז להם כלום, ברנרד היה ההוכחה שהמשלחת האירופית, או לפחות צרפת, לא הסכימו עם ההמלצות. גיא מלמל שיחזור אחר כך, אבל סימון השתמשה בהפרעה כתירוץ להימלט דרך הדלת שפתח בלי לומר מילה. "אימבצילית," צעק אחריה ברנרד. "מה?"
גיא גמגם. "אני… כלומר…"
"עוד אימבציל."
גיא נשם עמוק, סידר את מחשבותיו. "רציתי לבדוק שהרכב שאקח לחפש את ספיריט כבר ערוך."
"אתה," אמר לו ברנרד, עם הפסקה קלה לשם הדגשה, "לא תיקח כלום. יש רכב, הוא ערוך, ומישהו ישמור עליך."
גיא לא רצה לחקור לעומק את ההחלטה, רק כדי לקבל את הפסיקה כי הוא אידיוט גמור, ולכן ענה, "אני לוקח את מאשה."
"ומי ישמור עליה? לא," הוא פסק, "מישהו הולך ללוות אתכם. אל תדאג, יש רכב שטח, ערכו אותו עם כל מה שביקשת. אני לא יודע מה יהיה לכם לאכול או לנשום אם כל המטען תפוס בחלפים לגרוטאה, אבל שיהיה לכם לבריאות."
יום לפני הנחיתה פרסם פורום המפקדים את ההצבות למשימות הראשונות אחרי הנחיתה. יחד עם גיא ומאשה, למשימת האיתור של ספיריט יצא ברנרד.
בדרך למיקום האחרון שדיווחה ספיריט, מאשה וברנרד ניהלו את רוב השיחות ביניהם בצרפתית. גיא ניסה לשכנע את עצמו שאין זה עניין של בוז. מאשה הוגדרה כמפקדת המסע, והוא לא רצה להסתכסך איתה. הוא ניסה לרמוז לה, לציין שהוא לא יודע יותר משתי מילים בצרפתית. היא לא עשתה יותר מלאשר ששמעה אותו. דווקא ברנרד היה זה שפתח יום אחד שיחה באנגלית. זה היה בקטע שטח לא מאתגר במיוחד, כשלא הייתה יותר סכנה ממשית בלהסיח את דעתה של מאשה מהדרך.
"את התנדבת למשימה הזו," הטיח בה. לא הייתה לה ברירה אלא להסכים. זה היה כמעט מובן מאליו. מישהי מסגל הפיקוד הייתה יכולה להחליט לאיזו משימה היא מספחת את עצמה. "למה שתרצי לבלות זמן בתור הגננת של האזרח," המבטא הצרפתי הבוטה שלו באנגלית עיוות את המילה כך שנשמעה אפילו יותר כקללה מאשר בדרך כלל, "במקום לעשות משהו מעניין?"
"זה הדבר הכי מעניין שאני יכולה לחשוב עליו," ענתה. "אנחנו נהיה מספיק ברדיוס מאה מטר מאתר הנחיתה גם כשנחזור. והאזרח," במבטא הרוסי שלה המילה נשמעה רכה יותר, גם אם עדיין עלבון, "הוא זה שהולך לטייל הכי רחוק מכולנו. גם לנסיעה הבאה שלו אני אצא."
הדרך לפני הרכב נהייתה שוב משובשת, והם השתתקו. כשדיברו שוב, זה היה בצרפתית.
היה להם מזל. ספיריט לא שיקרה לגבי המיקום האחרון שלה. כבר מרחוק נראה כתם אפור על הרקע האדום. גיא היה צריך לעצור את עצמו מהרצון לפרוץ החוצה, ולרוץ אליה, כמו אל כלבלב אבוד. הוא וידא פעמיים את איטום חליפת השטח שלו, בזמן שמאשה וידאה את שלה, וחיבר עצמו לכבל הארקה. זה לא היה שונה מהפעמים בהן עבד על דגם במעבדות הג'יי-פי-אל. כלומר, למעט העובדה שהחליפה הייתה חליפת חלל ולא סתם חליפת חדר נקי, שכבל ההארקה היה מאסיבי בהרבה, ושהוא היה על מאדים. הוא לקח לעצמו רגע, עד שמאשה תסיים את ההכנות שלה, להעריך את המצב.
הם פתחו את תא המטען של רכב השטח, שהכיל מעבדת אלקטרוניקה מוכנה, והרימו את ספיריט. בכבידה של מאדים, 180 קילוגרם היו פחות, ועדיין משקל לא מבוטל. יותר משאימוני הכושר שלו בדרך היו מכוונים לשימור מסת שריר, הם היו הכנה לרגע הזה, בו יהיה מאוד חבל אם יפיל את הרובר על הרגל. הם הכניסו אותו פנימה, וגיא כבר ניגש לכפתור סגירת הדלת, שיציף את החלל באוויר כשיסיים. מאשה הרימה יד כדי לעצור אותו, ובמקום הדליקה את המנורות שהיו כבויות עד כה, והציפו את החלל הכבר-מואר באור קר ובוהק.
היא החלה בסקירה פיזית של הרכב, הלכה סביבו לאט בעודה מהנהנת. אחר כך, ניגשה והחלה להסיר בעדינות את שכבות האבק שנחו עליו. אחרי כמה דקות, הרימה את ראשה ושאלה, "אתה מתכוון לעזור?" הם עבדו בשקט וביסודיות במשך דקות ארוכות, כאשר מדי פעם היא עצרה ושאלה אותו "מה זה?" והוא עצר, בחן בזהירות, וענה, "סוג אחר של גומי," או "סדק במתכת, כנראה בלאי טבעי." עד שהגיע בעצמו לאיזור שהיה אמור להיות לוח מתכת אחד גדול, מכוסה בשכבה עבה במיוחד של אבק. הוא הסיר אותו באמצעות הכפפה, וחלקו נדבק. הוא שפשף מעט יותר באגרסיביות, ועדיין היה נדמה שנותר כתם על לוח המתכת.
"תראי את זה," הוא אמר. "נראה לך שיש פה שינוי בצבע?" בלי להסיר את הכפפות, לא הייתה להם דרך לדעת אם יש שינוי במרקם. מאשה הביאה מברג מארגז הכלים, וגירדה בעדינות את המשטח. היא אספה את האבק האפור לתוך מבחנה נקיה.
הם סיימו לפנות את האבק ורשמו כל פגם שמצאו. אחר כך, פינה גיא את האבק מרצפת תא המטען החוצה עם מטאטא, ולחץ על הכפתור כדי לסגור את הדלת. הוא החל לפרק את הלוחות הגדולים מחזית הרובוט כדי להגיע ללוחות האלקטרוניים שמאחוריהם, ומאשה יצאה אל קדמת הרכב, אל המיקרוסקופ שלה.
הוא לא התקדם הרבה לפני ששמע שצף של צרפתית בקולו הרם של ברנרד. הוא עזב את עבודתו, הסיר את צמיד ההארקה, והתקדם אל עבר קדמת הרכב. מאשה וברנרד היו בחלל שבו ישנו שלושתם את הלילות בדרך לכאן. מאשה הקימה את עמדת המיקרוסקופ על מיטתו של גיא. היא עמדה בגבה למסך של המיקרוסקופ, בעוד ברנרד, שבדיוק השתתק כאשר גיא נכנס, ניסה להתקרב אליו, אולי להבחין בעוד פרטים בלי להגדיל את הרזולוציה.
"מה קרה?" שאל גיא. מאשה הצביעה על המסך, וגיא התקרב גם הוא, נזהר לא לדחוק את ברנרד ממקומו, אף שזה הסתיר לו חצי מהמסך. הוא לא היה מבין גדול בגאולוגיה, או באיך דברים נראים מתחת למיקרוסקופ, אבל משהו שם נראה משונה. "זה אני, או שלא הכול שם נראה כמו חול?"
מאשה הנהנה. "בחיי שזה נראה כמו בקטריה."
התמונות נשלחו בחזרה אל הצוות, והשיחה בעקבותיהן התנהלה ברוסית שוטפת. ברנרד וגיא הסתכלו מדי פעם זה בזה, בעיקר כשעלתה בשיחה מילה באנגלית שהצליחו שניהם לזהות. מיקרוסקופ, די-אנ-איי, פאק. לבסוף הסירה את אצבעה מכפתור הרדיו, ואמרה, "אני יוצאת לאסוף עוד קצת דוגמאות אדמה."
ברנרד משך בכתפיו. גיא שאל למה.
"כי גם אם זאת בקטריה שהגיעה מכדור הארץ, וגם אם היא מסוגלת לשרוד בקור הזה, עדיין יש לה תנאים באדמה. זה אומר מלחים, ושאריות של מים. תשמח, הגרוטאה שלך כנראה מצאה מים על מאדים."
הם שבו על עקבותיהם עם ספיריט עדיין בתא המטען. ברנרד נהג את רוב הדרך, בעוד שמאשה שתקה לצד ליטרים של חול אדום, מקוטלג בזהירות לפי מרחק וכיוון מהנקודה בה אספו את ספיריט. עוד יתלו אותם על זה שלא שמרו את החול שהסירו ממנו, אמרה לגיא.
גיא דמיין את עצמו מתראיין בחדשות על הסקופ המדהים שמצא.
מכיוון שלא הייתה על כך הודעה מסודרת, הוא החל לחפש רמזים שמישהו דיווח אחורה לכדור הארץ מה קורה. ביום הראשון זה עוד היה מובן, כולם היו עסוקים, ומי שלא היה, היה צריך להתפנות כדי לטפל בתגלית הפוטנציאלית היה צריך להמשיך את המשימות השוטפות בכוח אדם ירוד. אבל למרות שהרגיש ממודר, ניסה לפקוח את אוזניו ולחכות. הוא האזין לערוץ הקשר הראשי וחיכה לרמזים.
ירון הכיר לגיא את העולם שבו לאנשים חשובים (הוא עוד לא היה מוכן להכיר בעצמו כאדם חשוב, באמת) יש עיתונאים בכיסם. וגם אם אנשים כמו סימון או הואדונג לא היו חשובים מספיק, לקומנדר ולמאשה היו ודאי אחד או שניים. הקומנדר היה חברותי במיוחד עם אחד העיתונאים שראיינו את המשלחת כולה, זה שקרא לו פעם או פעמיים כריס ולא קומנדר פילדס, למרות שהיה רשמי אל כל השאר. הוא גם שיער שאת ההחלטה לשלוח אליהם מידע כזה הם לא יציינו בערוץ תקשורת פתוח ככה סתם.
יומיים אחר כך, כשמדיווחי החדשות שקיבלו מתוקצרים מכדור הארץ עוד לא הגיע דבר עליהם, החליט לגשש. הוא כתב באופן מסודר את תיאור הדברים מנקודת מבטו, כל עוד הפרטים כולם היו טריים בזכרונו. הוא רצה שיהיה לו מידע מדויק ככל האפשר לספר.
בינתיים אסרו עליו לתקן את ספיריט. הגיאולוגים פירקו אותה בעצמם. בתחילה עמד גיא וניסה לפקח על העבודות, תוך הבוז על שהעז בכלל לנסות לתת להם פקודות. אחרי כמה שעות, כשלא היה מסוגל יותר לראות אותם עובדים ללא צמידי הארקה, ללא ניסיון לשמור על סדר בחלקים שפירקו, חזר למעבדה שלו. גם לצאת אל קיוריוסיטי אסרו עליו, כל עוד לא יתפנו נהג ומפקד משימה לצאת איתו. כל שנותר לו זה לשחק עם ארתור, אייזק, ריי ורוברט. לשחק, כי את כל מה שהיה צריך לעשות באמת, כבר עשה.
לבסוף חזר אל המחשב שלו, אל התיאור, ועשה בו עוד כמה עריכות. עדכונים, שינויי ניסוח. לא הייתה לו אינפורמציה אמיתית להוסיף, שכן אם הייתה כזו היה ממודר ממנה. הוא היה חלק מהמשימה הזו, וספיריט הייתה באחריותו. איזו זכות הייתה להם? איזו זכות הייתה להם לסלק אותו כשסך הכול ניסה לשמור על הדבר היחיד כאן שהיה באחריותו? העלבון חנק את גרונו שוב. אפילו ללבוש חליפת שטח ולצאת לטייל אסרו עליו, חוזרים שוב ושוב על "אזרח", מילה של הקטנה והנמכה. בהתחלה עוד היה מנסה לנופף בשירותו הצבאי הישראלי, זה שלא היה מעז להתגאות בו גם ביום טוב.
אבל אם היה האזרח, נותרה לו פריווילגיה אחת, להוציא את עצמו משרשרת הפיקוד. להפעיל את זכויותיו. לפנות לעיתונות. הוא הצפין את התיאור שכתב כך שנראה כמו גיבוב שטויות בעברית, ושלח בדואר אלקטרוני לאחותו.
הוא פרק בעצמו את חלקי החילוף של ספיריט מרכב הסיור שהשתמשו בו, כי לא הסכים לבטוח באף אחד עם החלקים הרגישים אחרי שראה אותם מפרקים את הגששית בפראות כזו. בכל עשר דקות חזר הקומנדר והאיץ בו, כי רכב השטח נדרש למשימה אחרת, והוא מעכב את כולם. מכיוון שהלך הקומנדר ונעשה זועף ככל שעבר הזמן, לא ראה גיא דבר חריג בכך שהוא נכנס בצעדים כבדים וטרק את הדלת אחריו. רק כאשר לא שמע את הנזיפה הרגילה, הרים את עיניו.
למרות שלכאורה היה אחד ממגוייסי נאס"א שלא נותנים לשום דבר להרגיז אותם, הקומנדר נראה כמו קומקום העומד לרתוח, רועד מעט מזעם, פניו אדומות. הוא הזכיר לגיא את מ"כ הטירונות במחלקה שלהם, זה שהיה בבירור במחזור הראשון שלו ועדיין לא היה מיומן בלהסוות את רגשותיו מול הטירונים. חבריו שהיו בכיתה של אותו מ"כ השתעשעו מאוד בלראות אותו צוחק, או כועס.
כשהיה בטוח שיש לו את תשומת ליבו המלאה של גיא, החל לצעוק. הוא שאל את גיא אם יש לו מושג מה הוא עשה, אם הוא מודע לעומק הנזק, אם הוא מוכן לשאת בתוצאות.
למרות ששיער שדבר מסוג זה יקרה, לא הכין את תשובתו מראש. בכל פעם שחשב על כך, העדיף להדחיק את המחשבות, להאמין שיחשוב על הרגליים. עכשיו הוא ניסה לחשוב על אפשרויות. שורת מחץ כבר לא תצא מזה. גם לא לטעון את חפותו.
"לא ראיתי מה העניין. הרי נאס"א רצה לפרסם דברים מבוססים הרבה פחות בכל הזדמנות."
"ולא חשבת שזה רעיון טוב להשאיר את זה לדובר נאס"א?"
"לא שיערתי שהוא חיכה כל כך הרבה זמן. עברו ארבעה ימים."
הקומנדר נראה כאילו עשן יצא עוד רגע מאוזניו. "יש לך מוח בגודל של אפונה! אתה חושב שזה סתם עוד סיפור 'אולי מצאנו מים על מאדים'? יש פה משהו אמיתי, משהו גדול, ועכשיו לא רק שלא יזדמן לנאס"א להוציא עליו הודעה מסודרת, הפרסום הראשון הוא מלא שגיאות באיזה עיתון שרק גמלים קוראים!" גיא שתק.
"אולי הגיע הזמן שנפסיק להתייחס אליך כמו לאזרח ונראה לך איך מענישים חפ"שים." הוא לא חיכה לתשובה. "מרגע זה ועד שאחליט, אתה מנותק מתקשורת חוץ, יוצאת או נכנסת, אתה עושה את העבודה שלך ולא מציק לאף אחד מהאנשים שעושים עבודה רצינית. ולא אכפת לי אם אתה מת מרעב או עושה את הצרכים שלך בפינה, אם אני רואה אותך יוצא מהחדר הזה, אני זורק אותך החוצה בלי חליפה."
הוא יצא מהמעבדה בלי ה"ברור?" של מ"כ טירונות, אבל ליבו של גיא הלם בחזו. עכשיו מה? הרי היה ברור לו שיהיו השלכות. אבל כמה זמן יוכלו להשאיר אותו מנותק מהבית במשימה באורך כזה? וכמה זמן יוכלו לנעול אותו בחדר אחד? לפחות עדיין לא שללו ממנו את חובתו הבסיסית, לעשות את העבודה שלשמה הגיע, אם כי הוא ציפה שיצטרך להרכיב ספיריט חדשה מאפס מאוסף החלפים שהביא, כי מי יודע מה ישאר מהמקורית כשהם יסיימו איתה.
גם את התכתובות מהעבודה שללו ממנו, מה שהותיר אותו להתבוסס בשעמום. לא נותרו לו סרטים שעוד לא ראה, וסבלנותו הייתה קצרה מדי בשביל ספרים, אפילו בשביל מאמרים מקצועיים שהספיק להוריד לפני איפול התקשורת. הוא נתן למחשבותיו להפליג. אחרי עשרה חודשים, לא היה מפתיע שהן הפליגו למחשבות על אוכל. לא הסטייקים ותפוחי האדמה שהצרפתים תמיד היו ממלמלים לגביהם בכל פעם שהיו פותחים שקית אלומיניום של חביתות שהוכנו לפני יותר משנה, אלא דברים פשוטים. סלט עם צנוניות פרוסות דק, טחינה עם הרבה שום. עוגיות.
הוא רצה לתעל את השיעמום, לשחק בחלקים שהיו ארוזים בקופסאות, לבנות משהו. אבל הוא לא יכול היה לעשות איתם דבר עד שיוציא את הגששים אל השטח ויראה שהם עושים את עבודתם. עד אז, בנה מצודות מברגים ואומים, עיצב פסלים קטנים בחוט בדיל, ופירק את הכול בחזרה.
אחרי יותר משבוע, כשבילה כבר שליש מאורך המשימה כולה בריתוק, במעבדונת ברכב הנחיתה, כבר החל לחבר בראשו את "המדריך לאסטרונאוט בכלא: איך לעבור את העונש שלך (בלי להישרף באף)". החיבור המקביל על הכלא הצבאי הישראלי, שקיבל גיא למייל היחידתי וקרא ברפרוף, המליץ להביא ספרים וקלטות וידאו איתך לכלא. המדריך לאסטרונאוט בכלא, החליט גיא, יצטרך להמליץ המלצות לגבי ניצול מה שכבר הבאת.
מאשה נכנסה בלי לדפוק בדלת. הוא לא ידע אם יום או לילה, הוא כיבה את האור והלך לישון כשרצה. "אתה צריך להוציא את הגששים שלך," אמרה לו. הוא הזדקף למצב ישיבה, כמעט בקפיצה. "אמרו לי שזה ייקח לך לא יותר מיומיים. אתה מקבל את כל מה ששלחו לך מהעבודה, קריאה בלבד, אתה נעול בחדר כשאתה לא עובד. אחר כך, אתה נעול בחדר עד שחוזרים. יש?"
"צריך גם לשדרג את קיוריוסיטי," אמר. זה היה אבוד, כמובן, רק הדרך ממיקומם הנוכחי ועד למיקומה היה ארוך מהזמן שנותר להם על מאדים.
"כבר טיפלו בזה," היא אמרה. קצר, נטול פרטים לחלוטין. אם הייתה מרימה שלט שכתוב עליו "אל תשאל" באותיות קידוש לבנה, המסר היה פחות ברור. "תקרא את מה שאתה צריך, ותגיד כשאתה מוכן לצאת. ובלי שטויות, אני לא נחמדה כמו כריס," אמרה ויצאה.
הוא ניגש למחשב שלו, שהצליח בדקות האחרונות להוריד אליו כמה עשרות מכתבים. רובם היו עדכונים טכניים מהאנשים במעבדה, אחד נגע לשדרוג של קיוריוסיטי. אבל, הוא דילג ישירות לסיכום הופעת נאס"א בחדשות, אליו היה מנוי כמו רוב עובדי הג'יי-פי-אל. כמו רובם, בשגרה ההודעות האלו היו מופנות הישר לתיקיה שלא הסתכל עליה אלא אם שמע ממישהו אחר על סיקור מביך במיוחד.
עכשיו הסתכל על הסקירה של השבוע האחרון, על מגוון תחנות הטלוויזיה ועיתוני הרשת שהמשיכו את סיקורו של העיתונאי הישראלי על בקטריות במאדים. ירון הפך למרואיין מבין עניין, העניק ציטוטים שהיו לעתים הגזמה ולעתים שיבוש מוחלט של מה שכתב לו גיא. במקביל היה שם תרגום גס של הסיקור הישראלי על המדליף המרושע משורות הג'יי-פי-אל, המרגל הישראלי בנאס"א. לכל הרוחות, השוו אותו לפולארד. לא הייתה לו גישה לכתבות במלואן, או במקור, ולכן עוד נותרה בו תקווה שהמערכת של ירון מציגה אותו כגיבור ישראלי כזה או אחר. היה לו נעים לחשוב על עצמו כאביר חופש הביטוי, אפילו (למרות שתמיד סלד מהדימוי) כישראל נגד העמים.
הוא לבש חליפת שטח והעמיס על פלטפורמה את ארבעת הגששים. לפלטפורמה היו גלגלי גומי קטנים שנועדו לשימוש פנים, ושרשראות זחל לכשיגיעו החוצה. מול עיניה הבוחנות של מאשה, הוא הפעיל את המנוע כאשר גלגלי הגומי מקופלים, ומלמל "אופס" נוכח החריקה הנוראית, אך לא מיהר לעצור את סיבוב הגלגלים.
לפני שיצא החוצה, ציווה על עצמו לחקוק בזיכרונו כמה שיותר מהנוף המאדימי, כדי שיהיה לו מה לספר לנכדים. אבל כשהרים את עיניו אל האופק, מה שראה מולו ניתן היה לציור בקו שמתחתיו צבועה הרצפה באדום ומעליו באפור. עוד מעט ירוצו הגששים שלו אל מעבר לאופק, והוא יוכל לראות את התמונות שלהם בזמן אמת, לשמור ולקחת הביתה. לא בדיוק אותו הדבר, אבל מספיק טוב.
הוא הוריד אותם מהפלטפורמה, אחד-אחד, והריץ בדיקת מערכות ממוחשבת. הגלגלים נדרכו, רבע סיבוב קדימה ואחורה, הכף החופרת עלתה וירדה, אנטנת השידור התכווננה. המסך שלו התמלא בסימני וי ירוקים. לריי כשלה הבדיקה של מערכת ההיגוי המשנית, למרות שזו עברה אינספור פעמים לפני שיצאו החוצה, ולגיא הזדמן להפגין את כישורי העבודה בכפפות שטח שהתאמן עליהם זמן כה רב.
לבסוף, הוא שילח את הגששים לטיול ניסיון, כמה שעות נסיעה וחזרה. אם יחזרו בשלום, יכוון אותם אל מטרותיהם הנוכחיות, וישלח אותם לדרכם. לפי ההוראות שהגיעו מהג'יי-פי-אל, אחד מהם ייקח את מקומה של ספיריט, שתחזור איתם לכדור הארץ. את אופורטוניטי ישאירו, רק כדי לקדש את המשכיות המשימה של חמש עשרה שנה.
הוא לא ראה שוב את האדמה האדומה. את ההמראה הוא בילה ללא חלונות, ומרכב הנחיתה הועבר בחזרה לחדרו, שהיה ללא חלונות. אחרי כמה ימים ביקש רשות להשתמש בחדר הכושר של הספינה. משטר האימונים, שאמור היה להתמיד בו בשנה הקרובה, כבר היה בפיגור לא קטן. הרשות ניתנה, אולי כי יהיה קשה להחזיק אותו בכלא אחרי שיתדלדלו עצמותיו.
הוא היה מדמיין את מה שיקרה כשיגיעו. משפט מזורז, אולי אפילו משפט צבאי. ואז כלא, אבטחה מינימלית, כנראה, לשנים ארוכות. אולי פניה רפה ופתטית של משרד החוץ לממשלת ארצות הברית לשחרר אותו, או להקל בעונשו. וכמו שירון הבטיח, ברגע שהוא פישל, הוא לבד. מוקצה. מצלמים את אחותו מפגינה מחוץ לבית ראש הממשלה עם תמונתו פעם בשנה, במשך עשור, אולי אפילו שניים, עד שגם לה ימאס להיות התומכת היחידה של הפשלונר.
הוא דחק משקולות באחד הימים, כשמאשה וסופי נכנסו. הן התנהגו כמופתעות על שמצאו אותו בחדר הכושר, אם כי גיא חשב שזו הייתה הפתעה מזוייפת. הן הסתכלו זו על זו, ולבסוף החליטו להישאר. הן שתקו במשך אימון כוח שלם של יותר משעה, עד שסיים וקם ללכת.
בזמן שאסף את המגבת ובקבוק המים שלו, אמרה מאשה, "זה לא באמת מגיע לך, אתה לא היית היחיד שהדליף לתקשורת."
הוא היה המום לרגע, בעיקר מהעובדה שפנתה אליו, וגם שטרחה לבקר באופן מוצהר כל כך החלטה של כריס. העובדה עצמה לא הייתה מפתיעה. "לא שיערתי שאני היחיד," אמר.
"אתה פשוט לא יודע מה ומתי," אמרה. "לפעמים יש רגעים שאתה צריך לשתוק. שלא להסתבך. לא יודעת אם מלמדים את זה בצבא הישראלי."
הוא גם בנה רובוטים בדרך חזרה. הוא השתעשע ברובוטים בצורת ציפורים, בצורות אבסטרקטיות, אפילו מכונת מסטיקים עם ידיים. הוא כתב מכתבים, באנגלית, שעברה עליהם עין חוקרת בדרך הביתה. הוא שיחק משחקי קלפים במחשב. הוא ניסה ללמוד צרפתית. הוא ערך את קורות החיים שלו. הוא השקיע בהם לא מעט זמן, למעשה. אם לא יגיע לכלא, הוא ודאי מפוטר.
הודעת הפיטורים חיכתה שנה. הם חיכו שינחת, אבל לא שיחזור אליו שיווי המשקל. הוא היה מוקף בקצינים רפואיים, באמצע יום של דגימות דם וסריקות כדי לבדוק את צפיפות העצם. כשהרופאים ישחררו אותו, היה כתוב בפתק, עליו להתייצב בחזרה בקליפורניה, כדי לנקות את שולחנו. מטאפורית, כמובן, גיא פינה את כל חפציו משם לפני שנתיים.
ירון חיכה זמן רב יותר לפני שהתקשר. לא הגיע, רק התקשר, ושאל לשלומו.
"לא הייתה דרך קלה בחזרה, " אמר לו גיא.
"תהיתי אם תצא משם קצת תימהוני. כלומר, שנה של בידוד."
"אני קצת מופתע בעצמי," אמר גיא. "כלומר, לא לגמרי בידוד, אבל נחמד לראות עוד אנשים."
הם שתקו לרגע.
"אז, אתה רוצה לארגן ראיון? משהו לגבי התגלית? ההסתבכות שלי?"
שוב שתיקה.
"תראה, גיא, אני לא יודע איך להגיד לך את זה. מים על מאדים זה כבר בן שנה ונטחן עד דק. גם מה שאייזק מצא אחר כך עשה שני סיבובים וחצי בכל המהדורות. ובגלל שנאס"א לא מתכוונים לקחת אותך לבית משפט, אין לי הרבה מה לספר."
זו הייתה, למעשה, הפעם הראשונה ששמע בוודאות שלא תהיה תביעה. למרות שזו הייתה אמורה להיות הקלה אמיתית, לא היה בה דבר מעודד. ירון מכר בזכותו עיתונים, התקדם לראש דסק בערוץ 10 בזכותו. נכון, הפרטים שהיו לו היו כל כך חלקיים, שהקהילה המדעית הבינלאומית לא קיבלה אותו יפה. הוא היה רק המלשין, זה שהכריח את נאס"א להתוודות. וגיא, גיא לא היה שום דבר בסיפור הזה.
הויזה שלו עמדה לאזול. עכשיו כשלא היה יותר עובד של הג'יי-פי-אל, לא היה רשאי עוד לעבוד בארצות הברית, והיו לו שלושה חודשים כתייר לסיים את ענייניו ולהתחפף מהמדינה. הוא ייקח את בושתו לישראל אחרי הכול.
משרות אקדמיות לא באו בחשבון, ומעבדות המחקר הפרטיות היו כולן חברות גדולות וחסרות תכלית. סטרטאפ, ללא ספק, חשב לעצמו, כשאחיו הציע לו להקים חברת ייעוץ. הוא יוכל לעבוד עם לקוחות מכל העולם, אולי אפילו לייעץ לסקטור הציבורי, שם הכסף הגדול. "לצבא? אני לא חושב," אמר גיא וחתם את העניין.
הוא קיבל משרה בחברה של חמישה עשר אנשים שניסתה לבנות דור חדש של רובוטי ניקיון, כזה שלא רק ינקה את הרצפה וישאב ספות, אלא גם יזהה משטחים אנכיים חלקים שאפשר לאבק או לנגב. הם רצו בו בתור מוביל טכנולוגי, למרות שלא היה שם דבר מוביל באף טכנולוגיה. אבל היו לו משרד ורכב, ואת הזכות לענות לשואלים שהוא "בהיי-טק". זה היה החלום הישראלי בהתגלמותו.
ביומו הראשון בעבודה, הוא קיבל חבילה למשרד. היא הייתה גדולה אך דקה, וכתובת החזרה שלה הייתה בקירילית. את השם מאשה הצליח לקרוא. במכתב המצורף סיפרה לו שהיא שמעה על עיסוקיו החדשים, אבל עוד לא ראתה אותם מודגמים, כי אצלה קוסמונאוטים מיועדים הם אלה שמנקים את הרצפה והפנלים. היא חתמה, "כשאתה בונה את הרובוטים של העתיד, אל תשכח את אלה של העבר."
בתוך שכבות של פלסטיק בועות, הייתה עטיפת ניר חום. בתוכה, בתוך מסגרת חומה, פשוטה, הייתה תמונה שלו מתכופף לתקן את מערכת ההיגוי על אחד מהגששים החדשים. הוא ביקש מפקידת הקבלה להשיג לו את איש התחזוקה כדי שיתלה את התמונה על הקיר.