כל שרירי בגופי שיווע לעזרה, אך ידעתי שייקח לפחות כמה שעות עד שאוכל להרגיש את הזרועות שלי שוב.
במחשבה שנייה אולי עדיף שלא ארגיש אותם, זה סתם יכאב.
"זה מה שקורה אחרי שלוש וחצי שעות של אימונים עם ליה." אופק מתח את גבו הדואב באנקה בלתי רצונית, חולצת האימונים שלו נדבקה לעורו המיוזע בגוון הזית.
שנינו הבטנו במאפה הקינמון, וחישבנו בראש כמה שרירים נאלץ להפעיל בכדי לקחת אותו. ליה סייג' חסכה לנו את העבודה.
"הכל בסדר, בנים?" שערה החום היה באותו הגוון של עיני השקד שלה, והיא חייכה בזחיחות כשלקחה מהמגש את מאפה הקינמון האחרון.
"את הרגע לקחת את בבת עיני," השתאה אופק. "מה בסדר כאן בדיוק?"
היא חייכה בחדוות נצחון על נצחונה. גם לאחר שנתיים שאני בכוכב הלכת הזה זה עדיין היה מרגיז שנערה ילידת כדור הארץ שקטנה ממך בשנה הביסה אותך בהיאבקות בסיסית.
"אל תסתכלי עלי ככה," רגז אופק. "יום אחד אני אראה לך מה זה."
"כן," עודדתי אותו. "ברגע שהידיים שלנו יחזרו לתפקוד מלא, את תקבלי אגרוף ישר לפרצוף."
"זאת הגישה, קאי," סביר להניח שהוא היה טופח לי על השכם לו היד שלו הייתה מגיעה עד לשם מבלי להזיז אותה.
"הי, אם היית מתאמן כמוני מגיל חמש היית יכול. אולי."
גלגלתי את עיני הירוקות בתגובה למבט היהירות ששלחה לעברינו. כמוהה, גם אני הגעתי מכדור הארץ; גם אני מהנלקחים; גם לי אין עיניים אפורות או סגולות כמו שאר האנשים מכוכב לקסאן. אבל מאחר והיא הגיע הרבה לפניי, היא לוחמת הרבה יותר טובה.
אופק, בשונה משנינו, הוא יליד לקסאן. הלוואי שאני הייתי מלקסאן. או מכל כוכב אחר מלבד כדור הארץ. אנחנו ברי מזל שנתנו לנו להישאר כאן. ארץ היא… בואו נאמר שהיא המקום האחרון בגלקסיה שהייתי רוצה להיות בו.
פתאום השעונים שלי ושל אופק זמזמו.
"זימון," קימטתי את מצחי בבלבול. אני לא זוכר שאי פעם קיבלתי זימון.
בלי להביט לאחור שנינו מיהרנו לעבר המשימה.
מאז שאני זוכר את עצמי, לקסאן היה הבית שלי. הם הצילו אותנו מארץ וקיבלו אותנו -הנלקחים, כמו שהם מכנים אותנו- לכוכב שלהם. אני לא זוכר הרבה, אך מה שאני כן זוכר זה את עצמי מתעורר בחדר לבן עם עוד כשישה עשר ילדים, בין גילאי שש לשמונה עשרה. אני הייתי בן חמש עשרה. הם הסבירו לנו שניצלנו מכדור הארץ, שם אנשי ארץ הם אכזריים ואלימים, שהרסו לנו את הגלקסיה. כל אחד מכיר את הסיפור: הם התחילו לזהם את החלל בהדרגה, ובשלב מסויים היה להם מחסור במקום לאשפה, והחליטו לפזר אותה בחלל. זה היה הדבר הגרוע ביותר שהיו יכולים לעשות.
בסופו של דבר האשפה הגיעה אלינו, ומה שהצליח לעבור את האטמוספרה השמיד לנו חלק נרחב מתעבורת הצי הימי.
אז החלטנו לפעול, וללמד את כדור הארץ לקח.
ניסינו להראות יצוגיים עד כמה שאפשר בשעה שהמפקד חיכה לנו בזעף בחדר הגדול, וניסיתי לשווא לסרק באצבעותי את שערי הבלונדיני. עמדנו בדום ליד עוד שני בחורים ונערה שלא זיהיתי.
"חיילים," המפקד דנבר הביט בנו בכעס. "זימנו אותכם למשימה." רעד של התרגשות עבר בי, אך הסתרתי את הצפייה.
"לפי הרשימות שלנו." הקריא מהצג שבידו. "אופק, ליאן, אוריאן, שהם וקאי- אתם בין הסוכנים הטובים שהיו לנו השנה. וכל אחד מכם," המשיך. "ישמש כסוכן בכדור הארץ."
ליבי שקע בקרבי אך ניסיתי להסתיר את אכזבתי, וראיתי שכך עושים גם כל השאר. זה נחשב עלבון לשלוח אותנו לכדור הארץ, ולא יכולתי להמנע מהעובדה ששלושה מאיתנו היו ילידי ארץ, כמו כדי להראות לנו את מקומינו. להראות שאנחנו לעולם לא נהיה כמוהם.
הרגשתי את האפליה מבעבעת בזעם בתוכי. במשך שנתיים ניסיתי להוכיח לכולם שאני לא שייך לכדור הארץ. שאני לא אחד מהם.
והם החליטו לשלוח אותי לשם בכל אופן.
המפקד התעלם מאכזבתינו.
"כמו שאתם יודעים, כדור הארץ מחולק לכשבעה עשר אזורים." כמובן שידענו זאת. אחרי שלקסאן הפציצו כשני שלישים מכדור הארץ, כל מי שנשאר התאסף באזורים היחידים ששרדו את הפצצות האקולוגיות והביולוגיות. הם חילקו את מה שנשאר לאזורים, ובכל אזור ישנם אקדמיות לבנים ולבנות.
"אנחנו צריכים להשיג מידע מסווג שיכול להיות המפתח להצלחתינו. המידע הזה נמצא אצל כמה מפקדים בכירים באזורים מסויימים. וכאן," הוא השתהה לרגע כדי לראות שכולנו עוקבים אחרי דבריו. "אתם נכנסים לתמונה.
"אתם צריכים להיות תלמידים באקדמיות, תוך שמירה על זהות בדויה והנמכת פרופיל. אתם תשלחו לאזורים שאנו חושדים שבהם נמצא המידע הנ"ל, ותבררו כמה שאתם יכולים על כמה מידע שתוכלו להשיג- מי, איך, מה וכולי. כל אחד מכם יקבל מידע ספציפי כשיגיעו הסוכנים שלנו שבכדור הארץ לאסוף אתכם.
"תוך כמה חודשים אנו נחזיר אתכם. האם זה מובן?"
הבנתי, אבל… משהו לא הסתדר לי. הרמתי את ידי מעט בהיסוס.
"כן, חייל?" עיניו הסגולות -עיני לקסאן- רשפו בי כדורבנות.
"לא כולנו ילידי ארץ," התחלתי לומר. "וצבע העיניים של חלקינו הוא-"
"אני מודע לצבע העיניים שלכם," אמר בנוקשות. "ואני חשבתי ששנתיים כאן יעשו אותך חכם יותר מאשר בכדור הארץ."
בלעתי את העלבון ללא אומר. לידי ראיתי את אופק מביט אלי במעט רחמים.
"עכשיו, חדלי אישים שכמותכם," משהו אמר לי שהוא לא מחבב אותנו במיוחד, אבל לא יכולתי לשים על זה את האצבע.
"האם זה מובן?"
"כן המפקד!"
"יופי." הוא עדיין לא היה נשמע מאושר. "כדאי שתתכוננו, האימונים מתחילים מחר בבוקר."
***
"אני לא מבין," התחמקתי מאגרוף מתכתי נוסף. "למה אנחנו כבר לא יכולים להתחיל?"
האגרוף פגע בבטני והשאיר אותי גונח מקופל על הרצפה. המפקד ריי התקרב ועמד מעלי.
"זה עונה לך על השאלה?"
התרוממתי מזיע מהמזרן. "אבל חשבתי שהמידע הוא חשוב." קרטעתי לכיוון הברז.
אנחנו מתאמנים יותר משבוע באימונים הקשים בחיי, ולא ידעתי עוד כמה מזה אוכל לסבול.
"הוא מאוד חשוב." הוא נשען על משקוף הדלת בנינוחות.
"אז למה-"
"תנסה לחשוב, קאי," קטע אותי. עיניו האפורות היו בגוון שערו, מעיד על מוצאו הלקסאני. "עד כמה שהמידע הזה חשוב, אנחנו לא יכולים להסתכן בידיעה שיתפסו מרגלים שלנו. ברגע שזה קורה, המידע יימחק או גרוע מזה. הדרך היחידה שתשתלבו כסוכנים כשירים היא אם תהיו כמו תלמידים רגילים."
"והדרך לעשות את זה היא לקבל מכות מרובוטים?" שמה של הנערה היה ליאן, ועיניה החומות היו טרוטות. היא התיישבה על הקרקע, מובסת.
"אחת מהדרכים, כן."
"טוב, זה נורא." אופק עזב גם הוא את מרחב האימונים, שערו הכהה דבוק למצחו. "מזל שאנחנו חזקים."
המפקד ריי נחר בבוז.
"מה?" שערו הזהוב של אוריאן היה ניגוד חד לעיניו הכסופות, שכרגע הביעו תשישות.
"הרמה שווה לגיל." הסביר. "ואתם ברמה אחת עשרה. כלומר-"
"אתה מתכוון לומר לי שכוסחנו על ידי רובוטים שילדים בני אחת עשרה מצליחים להביס?" מעולם לא ראיתי את אופק כל כך מיואש.
"כן, אתה צודק בהחלט."
"זה לא הגיוני שהם כל כך חזקים," ליאן חרקה שיניים בתסכול.
"גם את היית חזקה אם היית נשלחת ללימודי לחימה בגיל ארבע."
כנראה היינו נראים מאוד אומללים בתגובה לכך, לכן הוא ניסה לעודד אותנו. "אבל אתם מתקדמים מצויין יחסית."
"אנחנו כאן כבר שבוע," נאנק שהם, הבחור הנוסף שנשלח אתנו למשימה. הייתה לו חבורה סגולה חבורה בעצם הלחי השמאלית, עוד סימן לשבוע הקשה שעבר על כולנו. "ואנחנו ברמה של ילדים בני אחת עשרה. איך זה בדיוק מהר?"
"אתה ברמה אחת עשרה," תיקן אותו ריי. "אופק ואוריאן הם ברמה שמונה."
"מה?" אמרו שניהם במקהלה רגזנית במיוחד.
"איך זה הגיוני?"
"למה דווקא אנחנו-"
"תרגעו," רעם ריי. כולם שתקו.
"קאי, שהם וליאן הם ילידי כדור הארץ." אמר, כאילו זה מסביר הכל.
"מה הקשר?" שאלתי.
"הקשר," הסביר. "הוא שאתם למדתם את זה בעבר. הגוף שלכם זוכר את האימונים האלה, גם אם המוח שלכם לא זוכר. אתם, לעומת זאת" -הוא הביט באופק ובאוריאן- "מעולם לא התאמנתם בצורה כזאת. הגוף שלכם צריך להתרגל לכך."
"תוך כמה זמן נוכל להגיע לאקדמיות?" שאל אופק. אני לא חושב שהוא היה מרוצה מהעובדה שהוא ברמה של ילדים בני שמונה.
"אני משער שתוך שלושה שבועות, אם נתאמן כל יום."
כשהמפקד ריי אמר כל יום, הוא התכוון, כל יום, כל היום. נשמתי נעתקה כשהוא הראה לנו לוז יומי רגיל של תלמידי אקדמיה שהשיגו הסוכנים שלנו בכדור הארץ.
התאמנו כל כך הרבה עד שהאימונים עם ליה נראו כמו משחק ילדים: ריצות, היאבקות, טיפוס, קפיצות, יריות בכל סוגי הנשקים של אנשי כדור הארץ, ולחימה מכל הסוגים.
ריי צדק. בתוך שבועיים מאז שהתחלנו למדתי להילחם בכל סוגי הלחימה, עם כל סוגי כלי הנשק, במה שמתאים בערך לרמה חמש עשרה. לא, לא למדתי. נזכרתי. זה היה מדהים, איך שהגוף שלי זכר בעוד המוח שלי לא.
אבל לא הכל היה מדהים. החלומות שלי החמירו.
מהרגע שהביאו אותי לכוכב לקסאן, תמיד זכרתי דברים. אנשי כוכב לקסאן הסבירו לי ששהיתי יותר מדי זמן בכדור הארץ, ולכן השאירו לי הרבה דברים שלאחרים מחקו, בכדי שזה לא יפגע בי. במהלך היום אני משתדל שלא לחשוב על כך, אך בלילות אין לי דבר שעוצר את המחשבות הטורדניות.
הדברים שזכרתי….
מרושעים. אין מילה טובה יותר לתאר את זה.
במרבית הלילות אני שוכב ער, חושש ממה שאראה כשאשקע בשינה.
מכות, צעקות, יריות, רובוטים רצחניים, יצורים. אני אפילו לא יודע איך לתאר אותם, זה היה פשוט נורא.
ודם. כל כך הרבה דם.
הבעיה הייתה, שלא כל החלומות שלי רעים. וזה הפחיד אותי יותר מכל, מכיוון שתמיד אמרו לי שאנשי כדור הארץ רעים, ושמגיע להם למות.
אבל החלומות …. זה היה משהו שונה לגמרי. כאילו המוח מנסה לשדר לי דברים אחרים, דברים שאני לא זוכר.
חיבוק בלילה גשום. צחוק מאחורי הגב של המפקדים. אני זכרתי דברים….טובים.
אם זה היה טוב, אם אנשי כדור הארץ הם טובים… מה זה אומר עלי? אני כבר לא בן כדור הארץ; אני כבר לא אחד מהם; אני בצד של לקסאן. אז האם לקסאן….רעים?
ניסיתי להדחיק את המחשבות האלה מראשי.
הם רק חלומות, ניסיתי לשכנע את עצמי. זה לא אמיתי.
אני לא בטוח שהאמנתי בזה יותר.
***
"קאי, התחמק!"
הראש שלי היה כה טרוד במחשבות, שבקושי הבחנתי בכדור הפלדה שעופף לכיוון הראש שלי. התחמקתי בשנייה האחרונה.
"באמת קאי, עוד שנייה והמוח שלך היה הופך למחית, תתחיל לזוז קצת!" גער בי ריי. ניסיתי לרוקן את המחשבות ולהמשיך לרוץ.
התאמנו היום בתחרות משותפת, והמטרה הייתה להגיע אל קו הסיום מבלי להיות מפוצץ על ידי רובי ההלם, חצי ההרדמה, וכדורי הברזל שעופפו ביננו כמו ישויות בפני עצמן, מנסות להרוג אותנו.
המשכתי לרוץ.
יריתי בכדור שנורה לעברי, וזה התפוצץ לרסיסים. המראה היה כל כך מוכר, ועצרתי בבהלה באמצע המסלול.
ההבזק בראשי הגיע משום מקום. לרגע אחד הייתי במרכז האימונים, וברגע השני התמונה השתנתה:
כבר לא הייתי במרכז האימונים.
כבר לא הייתי נער בן שבע עשרה.
"קאי, היזהר!" נער שזכרתי בעבר רץ לידי. בתגובה לאזהרתו הסתובבתי ויריתי בכדור הברזל, שזה התפוצף לחתיכות קטנות.
"תודה!" קראתי והמשכתי לרוץ, יורה בכדורי ברזל ומתחמק מחצי ההרדמה. על אף התשישות, חייכתי כמו מטורף כשהגעתי לקו הסיום.
"ווהוו!" הורדתי את הקסדה. "ניצחתי!"
"אני אנצח אותך מחר," שערו הערמוני של קול בהק מזיעה כשהסיר את הקסדה, מתנשף לידי בתבוסה. "אתה עוד תראה."
"זה מה שאמרת אתמול, קול." חייכתי בסיפוק. "ושוב אנחנו כאן."
"קאי!" ניסיתי להבין מאיפה הגיע הרעש.
"קאי!" חזר הקול.
לפתע העולם השתנה, ושוב הייתי במרכז האימונים.
"קאי!" ריי ניער אותי בבהלה, וכולם הביטו בי בדאגה.
"קאי, אתה בסדר?" אוריאן הביט בי כמו מצפה שאתעלף שוב בכל רגע.
"כ-כן." לא הייתי בטוח בכך. "מה…?"
"פתאום התעלפת," הסביר אופק לידי. "סתם ככה, בלי סיבה. קראת למישהו 'קול'. מי זה קול?"
שהם הביט בי בדאגה, עיניו החומות מזכירות לי עיניים של ילד אחר, מחיים קודמים.
העיניים של קול.
"אתה יודע למה זה קרה?" שאל ריי.
הייתה סיבה, הבנתי פתאום. אבל לא התכוונתי להגיד להם את זה.
"לא," שיקרתי. "אין לי מושג."
לאחר שלושה שבועות של אימונים, ריי הודיע לנו שאני ואופק נשלח למחרת לאזור שלוש עשרה, שם נהיה באקדמייה וננסה למצוא את הקובץ. בתוך הציוד שהביאו לנו היו שני בקבוקונים לשינוי צבע העיניים, ואוריאן ואופק הכניסו אותם לתיקים שלהם, הלקסאנים היחידים מהקבוצה.
"אם יש להם טיפות," הרהרתי. "למה לא נותנים לכל הנלקחים טיפות, כדי שישתלבו בלקסאן?"
"זה לא ברור?" ליאן הביטה בנו בעיניה החומות. "הם רוצים שנהיה שונים."
"למה שהם ירצו דבר כזה?" שאל אוריאן.
"כי אז הם יאבדו את היתרון שלהם," ענה שהם במקומה. "לקסאן היא מפלט לאנשי כדור הארץ. זה מפלט לנלקחים." שערו השחור המקורזל הסתיר את עיניו החומות. עיני ארץ.
"אז אתה אומר שלקסאן מנסה להראות לשאר כוכבי הלכת שהיא מצילה את כדור הארץ," גלגל אופק את הבקבוקון בין אצבעותיו. "ובגלל זה היא משאירה את הנלקחים עם צבע העיניים של הכוכב שלהם."
"אני חושבת שכן," אמרה ליאן.
לא ידעתי איך להגיב על זה. הרגשתי כאילו לקסאן מנצלת את הנלקחים. מנצלת אותי.
המתח והעייפות הכריעו אותי, ולאחר דקות מספר כבר שקעתי בשינה עמוקה.
"הי, תפסיק!" הבטתי בחיבה בנער כבן שמונה עשרה, עם שיער בהיר כמו שלי ועיניים ירוקות. הוא פרע את שערות ראשי ואחז ברובוט הקטן שבידו למעלה באוויר, לא נותן לי להגיע אליו.
"קדימה קאי, נראה אותך," צחק. קפצתי עליו ומעוצמת ההדף שנינו התגלגלנו על הדשא, לא מפסיקים לצחוק.
"כשאני אהיה גדול, אני אהיה בדיוק כמוך," אמרתי. "אתה תראה."
"לא," חייך הוד. "אתה תהיה טוב יותר," הוא דגדג אותי באצבעותיו ונשכבתי מקופל מצחוק על הדשא. מישהו קרא אלינו מרחוק, והתמונה הטשטשה.
פתאום הייתי בן שמונה, וההתרגשות גרמה לי לרעוד.
"אל תדאג, קאי." הוד, אחי הגדול, פרע את שערי. "שלב שתיים באקדמיה לא רע. כולנו צריכים להיות שם אם אנחנו רוצים להגן על עצמינו מפני החייזרים."
התמונה נעלמה.
כשהתעורתי כולם מסביבי עדיין היו שקועים בשינה, אך אור היה דלוק בקצה המסדרון. יצאתי מהמזרון הדק והלכתי בעקבותיו.
כשיצאתי ראיתי את ריי יושב על ספסל בחצר האימונים. הוא שתה מכוס מהבילה והביט מהורהר בשמים זרועי הכוכבים. איפה שהוא, מיליוני שנות אור מאיתנו, נמצא כדור הארץ. הבית הישן שלי.
גוש חנק בגרוני כשהבנתי שלקסאן הפציצו את כוכב הבית שלי. אני אמנם כבר לא גר שם אבל…. לא יכול להיות שכולם רעים… נכון?
"לא מצליח לישון?" הוא כבר ראה שאני שם, והיטה את ראשו בפנייה שאצטרף. התיישבתי על הספסל לידו.
"לא. היו לי….-"
"זכרונות?" ניחש. הבטתי בו בהפתעה שניסיתי להסתיר. "לכולם יש זכרונות, ילד."
"לא כמו שלי," התיישבתי בכבדות לידו.
"מתי נלקחת?" שאל.
"לפני שנתיים. בן חמש עשרה"
"זאת תקופת חיים שלמה, קאי," היה נראה שהוא מנסה לראות מבעד לאטמוספרה את שאר הגלקסיה. "הם לא מסוגלים למחוק כל כך הרבה מבלי לפגום באינטלגנציה שלך."
"אבל אני זוכר חלקים." אמרתי. "בעיקר דברים רעים."
"איך הזכרונות האלה נראים?" רק עכשיו הוא הסתובב להביט בי.
"מה זאת אומרת," קימטתי את מצחי בריכוז.
"הזכרונות," חזר ריי. "הם לא נראים לך….שונים? האש בוהקת מדי, הפרצופים מעוותים מדי. משהו?"
ניסיתי לחשוב על כל הזכרונות שלי מהעבר. הם כן נראו כמו שהוא תיאר אותם, אבל מעולם לא חשבתי שהם בלתי רגילים.
"כל הזכרונות נראים ככה," מחיתי.
"באמת? תנסה לחשוב על זכרון לא רחוק, בשנה שעברה אולי. זה נראה אותו הדבר?"
החוורתי כשהבנתי שהוא צודק. כל הזכרונות היו שונים בכדור הארץ. כאילו-
"הם שינו לנו את המוח," פצעה בי ההבנה. "הם לקחו את הדברים הרעים-"
"והפכו אותם למרושעים." המשיך אותי. הוא הביט לעבר נקודה בלתי נראית באופק.
"למה שתגיד לי את זה?" הבטתי בו בהשתאות.
"יש לך זכות לדעת מה עשו לך."
מחשבות התרוצצו בראשי. אם הם שטפו לי את המוח, האם יכול להיות שכדור הארץ לא רע? מי הרעים בסיפור הזה?
"רוע יש בכל מקום ילד." הוא התרומם מהכיסא, כמו קרא את מחשבותיי. "מה שקשה לראות זה את הדברים הטובים. אבל הם קיימים. הם שם, ופשוט צריך לחפש אותם."
"אני יודע שיש שם טוב," פלטתי. הוא עצר.
"היו לך הבזקים," זו הייתה הצהרה, לא שאלה. "כמו שהיה לך היום באימון."
"אני לא יודע על מה-"
"זה לגיטימי," קטע אותי. "לכל מי שמחקו לו את הזכרון."
"אז למה לאחרים זה לא קרה?" דרשתי לדעת. "שהם וליאן-"
"היו בכדור הארץ פחות זמן ממך," הזכיר לי.
רציתי לומר לו שהוא טועה, שאנשי כדור הארץ כולם רעים.
אבל אז הבנתי שאני בן ארץ, ואני כבר לא בטוח בשום דבר.
***
הטיסה לכדור הארץ הייתה הרבה יותר מהירה ממה שחשבתי שתהיה. בדרך, החללית הקרינה לנו סרטונים על ההסטוריה של כדור הארץ, המלחמות, וכמובן ה"מלחמה השחורה", כמו שהם מכנים אותה. מגוחך לקרוא לזה מלחמה, כשהם בעצם לא עשו שום דבר- הם לא באמת יכלו, אחרי שהשמדנו להם את מרבית כוכב הלכת. אם כי ישנן שמועות על כך שהנשקים שלהם מתחזקים.
תהיתי לעצמי איך כוכב אחד קטנטן יכול לגרום לכל כך הרבה בעיות בין גלקטיות. שוב כעסתי על עצמי. שאני משם. אם לא היו לוקחים אותי…. לאיזה אדם הייתי הופך להיות?
אופק כמו קרא את מחשבותיי והתקרב לצדי. "אתה יודע," אמר. "זה שנולדת במקום מסויים לא הופך אותך לאדם רע."
נאנחנתי. רציתי להגיד לאופק שהוא טועה, אבל אז הייתי צריך להסביר לו על החלומות. ואת זה אני מתכוון להשאיר אצלי עמוק בפנים. לכן במקום זאת פשוט אמרתי "תודה."
"קיבלתי תדר מכדור הארץ." שהם הסתובב לעברינו. "סוכן יחכה לנו מחר, ויתן לנו הסברים מפורטים למשימה."
הסתובבנו והחלפנו כולנו מבטים חוששים.
"אתם מוכנים?" ליאן הביטה בכולנו, עיניה החומות הביטו בכולנו כמו זאת הפעם האחרונה. אולי היא צודקת.
"כן," הפתעתי את עצמי על כך שקולי לא רעד. "אני חושב שכן."
קיוויתי בכל מאודי שאני צודק.
***
שב
כוון
תתרכז
בום. בום.
שתי היריות שיריתי ברובה הדפו אותי קצת אחורה, אבל לא ממש השפיעו עלי. מעולם לא חשבתי שאודה לריי על האימונים שלו, אך כשכדורים נזרקים עליך מכל הכיוונים, מחשבות מתחלפות מהר. למזלי, הצלחתי לפגוע בכדור אחד מתוך שני כדורי הברזל שעפו אלי. מזל בלבד, אם יורשה לי לציין. התחמקתי מהכדור השני.
"רוץ!" צעק לי אופק מאחורי. בלי להביט לאחור, רצתי בכל האנרגיה שנשארה לי.
נשארו שלושים שניות. אולי עוד יש לי סיכוי.
עשרים שניות. הייתי קרוב יותר מאי פעם לקו האפור.
שבע עשרה שניות, אני מתחיל לקפץ בין הקוביות המרחפות האלקטרומגנטיות.
שבע שניות.
בום. ליאור מאחורי היה ממש עסוק בלהתרחק מהלהביורים הקרים (אש לא מזיקה אבל עדיין כואבת), בעוד שדנובן רץ עשרה מטרים אחרי, וקפץ לעבר הלוח הממיר, לוח שאליו הייתי אמור להגיע.
אז לא, כמובן שאף אחד לא ראה את אלכס יורה בי ברובה הלם.
עוצמת הירי היממה אותי, ונפלתי מהקוביה האלקטרומגנטית, לעבר קוביה נוספת כמה מטרים מתחתיה. למרות המגן "הכי חדיש" עוצמת הכאב קיפלה אותי לשניים.
שלוש
שתיים
אחת.
הצופר השמיע את קולו בחוזקה, והרעש צלצל לי באוזניים גם לאחר מכן, מתווסף לכאב בצלעות.
וזהו, הפסדתי. שוב.
אנחנו כבר שבוע וחצי באקדמיה לבנים של אזור שלוש עשרה, אך עדיין לא הצלחנו לגלות איפה מוסתר השבב שבתוכו מסתתר המידע. לפני שיצאנו ריי אמר שהוא יודיע לנו אם תהיה בעיה, אך בינתיים לא היה דבר.
"לא חשבתי שקיימים שרירים איפה שכואב לי עכשיו." אופק צלע לעברי בגמלוניות, ולחש לעברי. "אין לך מושג איזה אושר אני ארגיש ברגע שנצליח לצא-"
הצלצול קטע את אופק מלהתלונן על ייסוריו. אם יש משהו במקום הזה שהוא אוהב יותר מלהתלונן, זה לאכול, אם כי ביום הראשון הוא היה המום שאין קינוחים. בני האדם מצמצמים יותר מדי במשאבים, לטעמו.
"עוד מישהו עבר לכאן השבוע. הוא לומד ברמה שבע עשרה, שנה מעלינו," התיישב מולי דנובן, שערו החום היה פרוע יותר מבדרך כלל. "הוא הגיע מאזור שבע."
"אז?" ליאור התיישב בכבדות לידו. "הרבה עוברים. שמעתי שאמא שלו מתווכת בין אזורים ועוברת בכל כמה שנים לאזור אחר. זה הגיוני."
"סתם אמרתי." הוא התאכזב שאיננו שותפים להתלהבותו. הוא תמיד מסתקרן כשיש מישהו חדש.
"הנה הוא נכנס." דנובן הביט קדימה, מאחורי. הצצתי לאחור לראות אותו.
שערו הערמוני הזדקר מהוצאת הקסדה, ועיניו החומות היו כמעט זהובות.
קפאתי במקומי.
"קול." לחשתי. זכרתי אותו. אני לא בטוח מאיפה, או מי הוא בעצם, אבל זיהיתי אותו. זכרתי אותו.
ההבזק שהיה לי באימונים. הנער המובס אך מחייך.
אני די בטוח שהוא גבה מאז שראיתי אותו לאחרונה, ושכחתי מקומץ הנמשים על אפו, אבל זה היה הוא.
אופק הביט בי בסקרנות, מתאמץ להיזכר מאיפה השם מוכר לו.
הנער-קול- לא הביט בנו. חלק בתוכי רצה לרוץ לשאול אותו למה הוא מוכר לי כל כך. חלק אחר -ההגיוני- העדיף לשמור על פרופיל נמוך.
במשך יומיים נוספים לא התקדמנו במציאת השבב, למרות שניסינו לפרוץ לכל מקום אפשרי. ניסיתי לא לפרוק את הייאוש שהלך וגבר על שאר הלוחמים, אבל זה היה די קשה כשמרבית מה שעשינו היה לחימה.
האמת, שעם כל יום שחלף הרגשתי יותר מתוסכל, בלי קשר למשימה. אנשי כדור הארץ היו כל כך שונים ממה שזכרתי. ממה ששמו לי בזכרון. כן, האימונים היו קשים, אבל המון אנשים היו מאוד נחמדים. הם צחקו והתנהגו בדיוק כמו החברים שלי בלקסאן. אני ואופק לא דיברנו על כך, אבל יכולתי לראות שהוא מבולבל כמוני.
מה שהכי הפתיע אותי היה היחס שלהם ל"חייזרים": הם ראו אותנו -אותם- בתור אנשים מפחידים עם שיניים משוננות וטפרים. הדבר היחיד שהם צדקו בו זה ההסבר שלהם על צבע העיניים.
הפרופסור הסביר בכיתה על מבנה הפנים של חייזרים, ולמרבה האירוניה בחר באופק להיות הדוגמא שלו, והראה שהוא "בן אדם בכל רמ"ח איבריו." אופק התאמץ שלא לצחוק.
הדבר המוזר ביותר היה, שאנשי כדור הארץ מתנהגים כאילו אנחנו עומדים להלחם בהם, בעוד שלקסאן כל השנים האלה התכוננה למתקפה מצד כדור הארץ. כשניסיתי לשאול את דנובן על כך, הוא הביט בי כאילו נפלתי על הראש במרכז האימונים. "למה שמישהו יחשוב שהחייזרים טובים?"
לאחר מכן הנחתי למצב, וניסיתי לחשוב על דברים חשובים יותר, כמו איך למצוא את השבב.
האימונים והלימודים באקדמיה דרשו המון: להיות ערים מחמש עד שמונה בערב. לאחר מכן יש זמן חופשי וכיבוי אורות בעשר, אך מאחר והאימונים כל כך מטישים, רוב התלמידים נרדמים כבר בתשע. זו השעה שבה אופק ואני עושים את העבודה האמיתית שלשמה באנו. אך על אף התשישות, אני מעדיף שלא לישון.
מאז שקול חזר, החלומות שלי החמירו, ורק הפכו למציאותיים יותר, מזכירים לי שאלה לא חלומות, לא באמת.
הזכרונות גואים בי כנחשול.
קול ואני בני חמש עשרה, מנסים לשפץ דגם חבוט של רחפן סולארי.
"מחר נצבע את זה," קול לחץ על המנוע, וזה התעורר בקול שאגה.
"אתה תצבע," תיקנתי אותו. "אתה יודע שאני גרוע בזה." בתגובה הוא צחק.
לפתע צג הרשת שלי התריע על הודעה.
"זה אבא שלי," קימטתי את מצחי. הוא נסע לפגישה לפני יומיים והיה אמור לחזור בשבוע הבא.
"מה הוא אומר?"
"הוא חוזר הלילה," הבטתי בצג. "והוא רוצה שאני אפגוש אותו ליד העץ הגדול."
קול הרים את ראשו בבהלה. "אל תלך. אם יתפסו אותך אחרי העוצר-"
"אני יודע," ניסיתי להבין את פשר ההודעה. "אבל הוא אומר שזה דחוף. חוץ מזה, הוא חבר מועצה. למה שהוא יגיד לי להפר את החוקים בלי סיבה?"
"אין לי הרגשה טובה בקשר לזה, קאי." קול הביט בי בדאגה. "אולי אני אבוא איתך?"
"אין סיכוי," מחיתי בתוקף. "אני אולי אפר את העוצר, אבל אני לא אתן לך להיענש גם. זה מסוכן מדי."
סגרתי את הצג כאילו חתמתי את העניין.
הגעתי לעץ בעשר דקות איחור, ולא היה שם אף אחד. כובע הקפוצ'ון שלי גרם לי להזיע, אף על פי שהאוויר היה קריר ונעים.
הזעתי מפחד.
אבא שלי לא ענה בצג התקשורת, ולאחר שהמתנתי עשרים דקות ולא הגיע אף אחד, באתי להסתובב וללכת. בדיוק כשיצאתי מהכיכר, שמעתי קול מוכר.
"קאי?"
הסתובבתי להביט באבי, ששערו כבר התחיל להאפיר, אף על פי שהיה רק בן ארבעים. "אבא," לחשתי, משום שפחדתי שמשהו יקרה לי אם ישמעו אותנו. פתאום הרגשתי שמשהו היה ממש לא בסדר.
"אבא, מה קרה?" שאלתי בפחד. "כולם בסדר?"
"כן, כן," אמר אבי מעט בלחץ. "הכל בסדר גמור."
"אז למה קראת לי? אבא, מה יש?" ניסיתי להסתיר את הפחד שלי, אבל הוא לא נעלם.
"הכל בסדר. הרבה יותר מבסדר," המבט של אבא שלי הפך לא ממוקד, כאילו הוא מתוך שינה. ואז הוא הביט בי, והעיניים הכחולות שלו היו בצבע שונה, כמעט….סגול.
עיניים סגולות.
אמצע הלילה.
מה חשבתי לעצמי?
צעדתי צעד לאחור. "אבא," עכשיו רעדתי כולי.
"הכל הרבה יותר מבסדר, בן," הוא אמר כאילו מתוך טראנס. "כי מצאנו אותך סוף סוף."
ואז הבנתי הכל, כי הקול של אבא שלי השתנה, והפנים שלו התעוותו בטירוף, כאילו משהו מכאיב לו.
הסתובבתי במהירות ורצתי. לא הבטתי אחורה.
רצתי לעבר המעבר הצר שהיה ברחוב, אבל בפנייה פני פגעו במשהו. חשכת הלילה הסתירה אותו, אבל העיניים הסגולות שלו בהקו כמו פנסים.
שמעתי צעקה. אולי זה היה אני, אולי מישהו אחר. אני כבר לא זוכר.
הסתובבתי לצד השני, אבל אבא שלי היה שם.
לא, לא אבא שלי…..העיניים, שעכשיו היו בוודאות סגולות כהות, הסגירו על טיבם של מי שסבבו אותי עכשיו. מעולם לא ראיתי אחד מהם עד לאותו רגע, אבל לא הייתה לי בעיה לזהות אותם.
חייזרים.
התעוררתי שטוף זיעה במגורים של התלמידים. אופק ישן בשלווה לצדי, טיפות העיניים שלו מוסתרות לבטח מתחת לכרית. ניסיתי לעכל את שלל הזכרונות שהציפו את ראשי.
'ניצלתי' על ידי כוכב לקסאן. זה מה שהם אמרו לי. אבל לא 'ניצלתי' משום דבר. נלקחתי. נחטפתי.
הרגע נזכרתי ביום האחרון שלי בכדור הארץ.
הערתי את אופק. בתחילה הוא היה מטושטש, אך לאחר כמה דקות בהולות של הסברים מצדי, התשישות נעלמה מעיניו.
"אז אתה אומר שלא כל מה שבכדור הארץ הוא רע, ואת הזכרונות הלא נחמדים לקסאן הפכו לרעים?" ניסה להבין. הנהנתי.
"אופק, מה אם השבב הזה יגרום לכך שלקסאן תפוצץ סופית את כדור הארץ?" אמרתי בבהלה. "מה אם אנחנו עושים טעות?"
"אתה אומר בעצם שלקסאן רעים?"
"לא," אמרתי. "אני חושב שפשוט כל הסיפור הזה הוא אי הבנה אחת גדולה."
"אבל קאי," אמר, מעט ברחמים. "אנחנו חייבים להשיג את השבב. אם לא נעשה את זה, הם יהרגו אותנו."
"אני יודע." נאנקתי. זה כל כך מתסכל, לא להבין מה הולך ביקום. "אבל מה נעשה?"
"אני יודע שקשה לך לשמוע את זה, אבל אנחנו חייבים למצוא את השבב. יכול להיות שבתור ילד כאן לא אמרו לכם את כל התוכניות של כדור הארץ." הטענה שלו נשמעה הגיונית, אך לא יכולתי להמנע מהמחשבה שאני עושה טעות.
בארוחת הבקר הייתי כל כך מהורהר עד שלא הבחנתי בנער שמולי עד שנתקלתי בו, המגש נפל על הרצפה בקרקוש והאוכל התפזר לכל מקום. באתי להתנצל אך המילה קפאה לי על קצה הלשון.
משום שממש מולי עמד קול, והוא הביט בי כאילו ראה רוח רפאים.
"קאי?" הוא כמעט לחש, עיניו נפערו באימה. "אתה-" הוא ניסה לחשוב על מילה. "אתה אשליה."
"לא, קול- תקשיב," ניסיתי להסביר. כל חדר האוכל נעץ בנו מבטים. לפתע, מבלי להבין מה קורה הוא לפת את זרועי בחזקה ורץ איתי לעבר מסדרון ריק. לאחר מכן הוא דחף אותי בחזקה.
"הי, בשביל מה זה היה?"
"תפסיק. פשוט. תפסיק." הוא אחז בראשו כמו מנסה להוציא משם מחשבות טורדניות. "אתה- אתה לא אמיתי."
"מה?"
"זה לא הגיוני."
"מה לא הגיוני?" הוא התחיל להפחיד אותי. קול רקע ברגלו בייאוש. "אתה!" הופתעתי מעוצמת קולו. "אתה נעלמת! יום אחד היית, ויום למחרת אף אחד לא זוכר אותך!" הוא הביט בי בעיניו החומות כמו מנסה להבין אם אני באמת אמיתי. "אין לך מושג מה עבר עלי. התחילו לחשוב שאני משוגע, כי מי מדמיין שהיה לו חבר הכי טוב אבל הוא פתאום נעלם? ההורים שלך, החברים שלך, המורים שלך. כולם התנהגו כאילו מעולם לא היית קיים. כל התמונות, המידע, כל מה שקשור אליך פשוט נמחק.
"אני היחיד שזכר!" הזדעק. "היחיד. אני לא יודע למה, ואני לא יודע איך. אבל אני זוכר. ואני יודע שגם אתה זוכר משהו."
"אני זוכר." כשאמרתי זאת כאילו אבן כבדה ירדה מעל כתפיו, והוא חייך בהקלה.
"אז," הסתובבנו בבהלה כשאופק עמד מאחורינו. "אתה מתכוון לספר לו או לא?"
אופק סיפר לקול בקצרה על מה שקרה בשנתיים האחרונות מאז שנלקחתי.
"רגע," ניסה להבין."אז למה הגעתם עכשיו לכדור הארץ?"
ידענו שאסור היה לנו לגלות לאף אחד, אך קול פנה אלינו בתחינה. "אם הייתי רוצה, הייתי מספר לכולם עכשיו שאתם חייזרים." אופק ואני החלפנו מבטים, ואופק נאנח. "טוב, בסדר."
סיפרנו לקול בתמציתיות על המשימה. כשסיימנו, ארשת פניו הייתה מהורהרת.
"רגע," הוא פנה לאופק. "העיניים שלך לא באמת כחולות?"
"ברצינות?" אמר אופק. "הרגע אמרנו לך שאני חייזר ופלשנו לכדור הארץ, וזה מה שמפריע לך?"
יום למחרת הוא עצר אותנו במסדרון.
"אני חושב שאני יודע מה אתם מחפשים," אמר לפתע. "לא הייתי אמור לעשות את זה, אבל שמעתי את המפקדים באזור הישן שלי מדברים על זה לפני כמה שבועות. הם אמרו משהו על תוכניות לנשק באזור שלוש עשרה, נשק סופי, ככה הם קראו לזה. 'הפתרון האולטימטיבי' אם אני לא טועה.
"אז כן יש נשק," אמר אופק.
"קול, תעזור לנו למצוא אותו?" אני יודע שזה היה מסוכן לבקש זאת ממנו. הוא הרהר בכך לרגע.
"קאי, היינו החברים הכי טובים. אני אעזור לך. אבל אני עדיין נאמן לכדור הארץ. זה הבית שלי. שלנו."
"אנחנו לא נהרוס את כדור הארץ," הרגיע אותו אופק. "אנחנו מגנים על הכוכב שלנו. באנו במטרה לבדוק שלא מנסים להרוג אותנו, אנחנו לא מטומטמים עד שנפתח במלחמה."
קיוויתי בכל מאודי שהוא צודק.
***
פתחי האיוורור היו צרים, וניסיתי שלא להשתנק מהאוויר המעופש בשעה שאני ואופק זחלנו בזריזות.
עצרנו לפני חדר המפקדים, והמפקד סון היה על מחשבו, מקליד מידע לא ברור. דפיקה בהולה הסיטה אותו מהמסך וגרמה לו לרטון על ההפרעה.
"מה?" הוא פתח את הדלת בזעף. אחד החיילים עמד שם.
"יש בעיה, המפקד. מצלמות האבטחה קלטו את הרובוטים משתוללים בקומת הקרקע."
חייכתי למחשבה על קול מתרוצץ לו בין הרובוטים ומכוון אותם בעיוורון. קלאסה.
אופק מאחורי הביט בי בהשתאות. קול עשה עבודה טובה.
המפקד יצא מהחדר בזעף.
"עכשיו," אופק הוציא את הרובה התת קולי וכיוון אותו לעבר מצלמות האבטחה. זה גרם ל"תוכנית הלולאה"- כך שהמצלמה תראה בלופים את החדר הריק בעוד שבעצם נכנס וניקח את מה שאנחנו צריכים. פשוט וקל.
בזריזות קפצתי לעבר הקרקע ופתחתי את המחשב שהמפקד שכח לסגור.
"תזדרז." לחש אופק בזריזות.
"אל תאיץ בי," עיני סרקו בזריזות את כל המידע המסווג, וכשקלטתי קובץ מסומן באדום, עצרתי.
הפתרון האולטימטיבי.
בלי להסס העברתי את כל המידע לתוך השבב הריק שהבאנו איתנו.
"קדימה," קראתי לאופק. הוא משך אותי למעלה, ולאחר שבדקנו שהכל נשאר אותו הדבר החזרנו את המצלמות כפי שהן היו וזחלנו בתעלות האוורור.
זהו. מעולם לא היינו כאן.
***
חדר הלימוד היה ריק בחצות, והמצלמות לא קלטו אותנו בעזרתו של אופק.
הבטנו במסך שהעלה מידע.
30%….
75%….
"זהו," אמר קול בשעה שהמסך העביר לנו את המידע. עיננו סרקו את המידע, ועם כל רגע חולף החוורנו יותר.
"זאת פצצה ביולוגית," הבנתי. "ההרכב המולקולרי של פצצה בגודל הזה-"
"תיראה כמו בלון מים ליד פצצת אטום." סיים אופק את דברי.
"אבל אני לא מבין," קול הצביע על המשפט שלכד את עינו. "כתוב במפורש שזה נגד המתקפה של החייזרים. אז הם בעצם לא מתכוונים לתקוף?"
"לפני מה שהם אומרים," המשכתי לקרוא. "הם טוענים שזה נגד מה שלקסאן יטילו עליהם."
"הם מתגוננים," הבין אופק. "לא תוקפים."
"אז," ההבנה חלחלה בי כמו מים קרירים, משלחת צמרמורת בגווי. "מה יקרה אם לקסאן יקבלו את המידע הזה?"
"הם יתקפו בוודאות," עיניו הכחולות של אופק התחילו לקבל גוון סגלגל. הוא שכח כנראה לקחת את הטיפות. "לא יהיה להם אכפת שכדור הארץ מגנים על עצמם, הם פשוט יחשבו שזו תחבולה ויתקפו."
"ואם לא ניתן להם את המידע?" שערו הערמוני של קול נפל על עיניו.
"נכשל במשימה," משכתי בכתפיי. "אבל…. אני חושב שזה אומר שלא יקרה כלום."
"אם לא ניתן להם מידע," הרהר אופק. "או שניתן להם מידע שגוי שאין שום נשק…."
"אז הם לא יתקפו את כדור הארץ," הבין קול. "ואז כדור הארץ לא יתקפו בחזרה."
הבטתי בשבב הקטן שעלול לשנות את גורל כדור הארץ. ואז הבטתי בשני חברי הטובים ביותר, לקסאני ובן ארץ, והבנתי.
אני לא החייל הצעיר של לקסאן. אני לא אותו נער תמים בן חמש עשרה שניסה להגן על כוכב שמעולם לא היה שייך לו.
אני זוכר את העבר שלי, את כדור הארץ.
אני גם זוכר את לקסאן.
אני אחד מהנלקחים.
כבר לא לקסאני.
כבר לא בן ארץ.
ואולי זה דבר טוב.
"אנחנו נשמיד את השבב," קולי לא רעד כשלפתתי אותו, אצבעותי מלבינות. "ניתן להם מידע כוזב. כשייקחו אותנו בחזרה ללקסאן, נעשה כל שיידרש כדי לא לפתוח במלחמה."
"ואני אעשה אותו הדבר כאן," הנהן קול.
"יש לי רעיון," חייך אופק בשובבות. "מעכשיו נהיה צוות לו"אי- לקסאן וארץ."
"בשביל מה היו"ד?" קול קימט את מצחו.
"זה חמוד-"
"אנחנו לא עושים את זה," פסקתי.
"מי אמר שאתה ראש הקבוצה?" רגז.
"לא, זה שתיים נגד אחד," אמר קול. "אתה בחוץ."
חייכתי בשעה שהפלתי את השבב על הרצפה ומעכתי אותו בנעל הצבאית הכבדה שלי. סוף סוף יש לה שימוש.
"אז…" פני אלי קול. "אנחנו נהיה בסדר?"
"כן," כל כך הרבה השתנה בשבועות האחרונים, אך בפעם הראשונה מזה המון זמן לא שיקרתי בקשר להרגשה שלי. "אני חושב שכן."