התאחות
בנימין יצא מן המכולת וצעד באיטיות במעלה הרחוב כאשר הבחין בה לפתע, עומדת ללא ניע ומביטה היישר אל תוך עיניו. האישה שהוא רואה בחלומותיו בחודשים האחרונים, עומדת מולו לאור יום! עיניה האפורות בהו בו באותה הבעה אטומה. מבטה נשא מסר סודי שהפחיד וריתק אותו. ניראה היה שהיא מתבוננת דרכו. הוא הסב מבטו לאחור לראות שמא עיניה נשואות אל משהו העומד ממש מאחוריו. משהחזיר מבטו חזרה אל מקום עומדה, נדהם לגלות שנעלמה, כמו בלעה אותה האדמה.
דקות ארוכות קפא על מקומו. עוברים ושבים הביטו בו בחשדנות. הוא היה בדרכו חזרה אל ביתו לאחר שלושה שבועות ארוכים של עבודה באתר החפירות שבסמוך לעכו. תשוש מן הנסיעה הארוכה באוטובוס, עמד ובהה נכחה. גבה קומה היה ורזה מאוד, בגדיו מרופטים ועור פניו אדום לגמרי, למרות שהקפיד לחבוש כובע במהלך שעות העבודה תחת השמש הקופחת. בידו האחת נשא מזוודה ישנה שהייתה עמוסה בבגדיו המלוכלכים ובשנייה שקית עם מצרכי מזון.
לאחר זמן מה פנה והמשיך בדרכו אל דירתו. הוא התקלח בזריזות, הכין לעצמו ארוחה קלה עם המצרכים שקנה ואכל את ארוחתו תוך כדי שהוא פוסע בהיסח הדעת אנה ואנה במטבח. האם אכן ראה את האישה במציאות, או האם מאבד הוא את שפיות דעתו…הוזה חזיונות?
לאחר שסיים לאכול, הכניס את הבגדים המלוכלכים למכונת הכביסה, שטף כלים, ניקה את האבק שהצטבר על מדפי הספרים וטיאטא את הבית כולו עד שהתעייף מאוד. הוא החליט ללגום תה חם במרפסת הצרה. שעת חצות קרבה ובאה ולמרות היום המתיש והעייפות שנפלה עליו, ידע שהמחשבות ימשיכו להתרוצץ במוחו ושלא יוכל להירדם. הוא התיישב בכסא הקש, לגם מן התה המהביל וניסה לנבור בזיכרונותיו. לבטח פגש באישה פעם, בעבר הרחוק…אולי הייתה קולגה שעבדה איתו לפני שנים בארכיון או אולי חברת משפחה רחוקה ששכח אודותיה. אך היא לא דמתה לאף אישה שהכיר או פגש בחייו. אפילו את גילה לא יכול היה לשער. נראתה לו כבת שלושים, ארבעים או חמישים… תמיד לבשה את אותה שמלה רחבה. לא ידע לומר אם צנומה היא או מלאה, גבוהה או נמוכת קומה… רק את עיניה ופניה ראה בבירור רב ושאר דמותה נותרה מטושטשת, מעורפלת.
לו רק יכול היה להתייעץ עם אדם כלשהו… מחשבותיו נדדו שוב אל אשתו שאיננה עוד בחייו. הפרידה ממנה, לפני כשמונה שנים, זעזעה אותו מן היסוד. מאז, הסתגר בתוך עצמו ולא יכול היה לשאת חברתם של אנשים. זו הייתה גם הסיבה שהחליט לעזוב את עבודתו בארכיון ולחזור לעבוד בשטח, בחפירות. מנהל הארכיון ניסה להניא אותו מן ההחלטה בכל תוקף בטענה שהוא מבוגר מכדי לבצע את העבודה הפיסית, אבל לבסוף השתכנע שבנימין חזק מספיק ושהידע והמיומנות שיביא איתו לעבודת החפירות יהיו שימושיים.
באתר החפירות, יריעת שמיים השתרעה מעליו בכל תפארתה. שקט אפף את האתר בשעות הלילה ואין ספור כוכבים קרצו אליו מרחוק. שאר האנשים שעבדו לצידו, בעיקר סטודנטים צעירים, עזבו אותו לנפשו. בחצות, פרש אל האוהל שלו. זמן ארוך שכב ער בעיניים עצומות. למרות שייחל לשינה שתבוא, נהנה להאזין לרחשי הלילה ולחשוב את מחשבותיו הליליים. מנקודת מבטה של ציפור, החגה אי שם מעבר לעננים, ראה עצמו כנקודה זעירה על פני האדמה ומתחתיו, שכבות על פני שכבות של שרידי חיים קודמים מתרבויות שקרסו ונעלמו. עמוק עוד יותר מתחת לשרידים, שכבת המאגמה הנוזלית מבעבעת ומתחתיה, שכבות כבשן ברזל, קשיחות, לוהטות.
בנימין בהה ברחוב ההומה מן המרפסת הקטנה של דירתו שבקומה הרביעית. אנשים רבים עוד הילכו ברחובות למרות השעה המאוחרת. עשן אוטובוסים ומכוניות היתמר מעלה ומילא את נחיריו. פיסת שמיים הציצה מבין שני הבניינים הגבוהים שעמדו מול הבניין שלו.
נבצר מבינתו מדוע נשאר בעיר הזו. למרות רצונו, היה כבול אליה. מספר רחובות מביתו שכנה האוניברסיטה, בה סיים את לימודי הארכיאולוגיה לפני שנים רבות מאוד. ליד האוניברסיטה עמד המוזיאון, בבניין אפור וגבוה, ושם עבד בנימין במשך עשרים שנה, בארכיון שבקומת המרתף.
ערב אחד, לפני כשמונה שנים, פגש את אופירה באולם האירועים של האוניברסיטה. הוא הגיע על מנת להאזין להרצאה על מטבעות וכדים מן התקופה הרומית, למרות שידע את כל שניתן לדעת על התקופה, שכן כתב אודותיה בעבודת המחקר שלו. מרבית הכיסאות באולם נותרו שוממים, אבל היא בחרה לשבת מרחק כסא אחד ממנו. בזמן ההרצאה בחן את צדודית פניה הנאות. שיערותיה היו מתוחות לאחור בסיכה גדולה והשסע בשמלתה חשף רגליים ארוכות. היא נעה בחוסר נוחות בכיסאה וניכר היה שהיא משועממת כהוגן. לאחר ההרצאה, כאשר נתקלו אחד בשני שוב ליד עמדת הקפה, אזר מספיק אומץ ושאל אותה אם נהנתה מן ההרצאה. "אופירה," הציגה עצמה בלחיצת יד קלה, "פרופסורית לספרות באוניברסיטה." היא הודתה בפניו שאין לה כל עניין בשרידים ארכיאולוגים מן התקופה הרומית או מכל תקופה שהיא, ושהגיעה על מנת לכבד קולגה שלה שנתנה את ההרצאה. "אני ארכיאולוג במקצועי…" השיב במבוכה, "ללא ממצאים מתקופות קדומות לא היינו יודעים הרבה על ההיסטוריה… היסטוריה וספרות קשורים אחד בשני כמו ספל וקפה," מיד הצטער על האנאלוגיה המטופשת. הוא נעשה אדום כולו אך היא חייכה אליו, והגומות בלחייה שבו את ליבו. "חלקים מן ההיסטוריה משעממים אותי להחריד, או גרוע מכך, מפחידים אותי, ואני לא אוהבת סיפורים מפחידים," אמרה.
בערב הראשון לפגישתם סיפרה לו שהתגרשה לפני חמש שנים, בגלל התנגדותה הנמרצת להפצרותיו של בעלה להקים משפחה. "הדבר המגוחך הוא" אמרה, "שעתה, בגיל ארבעים, הבנתי שאין דבר שאני חפצה בו יותר מילד משלי". בנימין הביט בה במבוכה. האם היא רומזת לי משהו? תהה. בגיל ארבעים וחמש, הרגיש שהשנים דוחקות גם בו למצוא בת זוג ולהקים משפחה.
כארבעה חודשים לאחר פגישתם, נישאו. ניסיונותיה להיכנס להיריון לא צלחו והיא עברה טיפולי הפריה שונים במשך שנה וחצי עד שלבסוף התבשרו שלא תוכל להרות. אשתו הגיבה לפסק הדין שקבלו מן הרופא באדישות מפתיעה ואף לא גלתה כל עניין באפשרויות האחרות שעומדות בפניהם להביא תינוק אל חייהם. היא התרחקה ממנו בהדרגה ותוך שנתיים מיום נישואיהם, הצהירה בפניו שפגשה משהו אחר ושהיא מבקשת להיפרד.
בנימין לא רצה לעזוב אותה, למרות בגידתה בו. היא זו שבחרה להתגרש ממנו, במהירות, ללא הפגנה של צער או חרטה. כזו הייתה… קפצה מעניין לעניין ומחוויה לחוויה. הוא נקרה בדרכה, והיא עצרה והעניקה לו את כל תשומת ליבה. אך סיפורם המשותף הפסיק ככל הנראה לעניין אותה.
הוא התגעגע לנוכחותה לצידו. התקופה הקצרה שהיו יחד הייתה המאושרת בחייו. הוא אהב להיזכר בפניה, בתנועות גופה ובצליל קולה המתנגן. משיחותיהם, לא זכר כמעט דבר. דברנותה היא שמלאה אותו בנועם. תשוקתו אליה לא ידעה מנוח.
תוגה מלאה אותו על תום אהבתה אליו. כשפגש בה הרגיש שמצא סוף כל סוף את כל מה שקיווה אי פעם למצוא. לצידה לא היה איש משעמם החי חיים משעממים בעולם משעמם. עם לכתה, חזרו חייו להיות ריקים מתוכן ביתר שאת. רק האדמה עוד נשאה בתוכה סודות צפונים מעבר רחוק, מחיים אחרים. הדבר היחיד שהעניק משמעות לחייו הייתה עבודתו, והוא התמסר לה לחלוטין.
בנימין הריץ במוחו שוב ושוב את החלום שרודף אותו בעת האחרונה. שום דבר מיוחד לא התרחש בחלום. תמיד הלך ברחוב טרוד, בדרכו לאן שהוא, ואז הייתה האישה המסתורית מופיעה מולו בפתאומיות. היא הביטה בו במבט שסקרן והבהיל אותו. מבטה הוא שגרם לו להתעורר משנתו באי שקט. עתה הפך החלום למציאות! הגבול הברור בין חלום ומציאות התמוסס.
באחת בלילה פנה בנימין אל חדר השינה שלו והשליך עצמו אל המיטה. שינה עמוקה נפלה עליו. משפקח את עיניו בבוקר, נזכר ששוב חלם עליה, אך הפעם היה החלום שונה! האישה המסתורית הלכה לצידו, שערותיה הארוכות מסתירות כמעט לחלוטין את פניה. "אני רוח מתקופה רחוקה, מעולם מקביל," אמרה לו. "חיי כה שונים משלך, אך בליבי אותו כאב ואותה כמיהה דואבת שאתה נושא בליבך. שנינו מחפשים אחר הדבר החשוב מכל שאבד לנו ושבלעדיו חיינו אינם אלא צל." ייתכן שגילתה לאוזניו הכל…באיזו תקופה חיה, מהו הכאב שהיא חווה שהוביל אותה אליו וחשוב מכל, מה לעזאזל היא רוצה ממנו. אך למרות שהתאמץ ככל יכולתו, לא זכר דבר נוסף מן החלום.
למחרת, שבת, נשאר בביתו כל היום. שגרת יומו נסבה סביב שלושת ארוחות היום וקריאה. לאחר ארוחת הערב, נהג ללכת במורד השדרה אל הים. ההליכה הארוכה הרגיעה אותו והוא היה מוקף באנשים שהילכו ברחוב. אך הערב החליט לוותר על הליכתו. אם יראה אותה שוב ידע לבטח שהוא מאבד את שפיות דעתו.
לפתע צלצל הטלפון בדירתו, דבר שאירע לעיתים רחוקות. בנימין הביט בטלפון מופתע ואז נעור ממקומו וניגש לענות. "תודה לאל! חשבתי כבר שאינך בבית…" קולו של מנהל הארכיון, נימרוד, נשמע מעברו השני של הקו. בנימין כחכח בגרונו. "שלום!" קרא בקול מופתע. נימרוד לא נהג להתקשר אליו הביתה ובטח שלא בשבת. "יש לי חדשות מסעירות!" קרא נימרוד בקול נרגש, "בין חלקי החרסים ששלחת אלי מן האתר, היו כמה שרידי עצמות. שלחתי אותם למעבדה…זה לקח זמן עד שחזרו אלי… עכשיו ממש קבלתי את הידיעה שהעצמות שייכות לאגן של אישה כבת עשרים וחמש מן המאה הראשונה. אין לי ספק שתצליחו לאתר עוד שרידים של עצמות בקרבת מקום. אני רק מבקש ממך, בוא נשמור את זה בינינו בינתיים." ליבו של בנימין פעם בחוזקה…"לא ייאמן!" מלמל, "אין בעיה, אחזור לאתר מחר בבוקר!" נימרוד הודה לו וביקש ממנו לשלוח אליו באופן אישי ובתכיפות את אשר ימצאו.
צמרמורת אחזה בו. הוא היה בטוח שיש קשר בין התגלית לבין האישה המסתורית שרודפת אותו בלילות ושהופיעה מולו אך אתמול לאור יום. אולי אם יצליח למצוא עוד עצמות, יוכל להבין מי היא ומה היא רוצה ממנו. "אני רוח מתקופה רחוקה…" נזכר במילים שאמרה לו בחלום… היא רוצה שאדע את סיפורה…הרהר. אבל גם אם היה מוצא את כל עצמות גופה, דבר בלתי אפשרי בעליל, והיה מרכיב חזרה את דמותה, היה לומד רק מעט מאוד על חייה. אך הוא גמל בליבו שעליו לעשות הכל כדי למצוא ולו פיסה קלושה אחת של מידע. בליבה אותו כאב…אותה כמיהה דואבת כשלו…שניהם מחפשים אחר הדבר החשוב מכל, שאבד להם…בנימין חש שאם יבין מהו המסר של האישה המסתורית, ישתנו חייו לחלוטין, או שלכל הפחות ישתחרר מן הדיבוק שאחז בו.
השכם בבוקר, ארז את בגדיו הנקיים ויצא שוב אל האתר. תמיד לקח הפוגה קלה של מספר ימים לאחר עבודה ממושכת בחפירות. חייב היה להתאושש מן המאמץ הפיסי ולעלות חזרה לפחות חלק מן המשקל שהשיל מעליו, אך הפעם לא יכול היה להרשות לעצמו הפסקה.
כמה שנא את הנסיעה הארוכה באוטובוס. הוא ניסה למצוא תנוחה נוחה אבל כל גופו דאב. עור פניו שנשרף בשמש החל לגרד ולהתקלף. מתחת לעיניו היו עיגולים כהים. הוא הביט נכחה במבט מוטרף, נחוש. כל שראה לנגד עיניו היו פניה. עיניה צרבו חור בליבו.
בשעה תשע, הגיע לאתר וניגש מיד לעבודה. שאר חברי הצוות הביטו בו בהלם כאשר שב והופיע מולם, נושא את מזוודתו הישנה. הם ניסו להבין מדוע חזר, ולשכנע אותו שעליו לנוח מעט, במיוחד בגילו. הוא נהם איזה הסבר והנחה אותם להעביר אליו את כל מה שמצאו בהיעדרו. הם הזכירו לו שעזב מאוחר בשישי, שאתמול הייתה שבת ושטרם התחילו לעבוד בגלל התדרוך השבועי שהתקיים כל יום ראשון בבוקר.
לפני שניגש לעבודה, סרק בנימין את האתר שלפניו והתלבט היכן לחפור. המבנה היה בית מן התקופה הרומית. בשל היותו קטן ובשל מיקומו, מרחק של כרבע שעה הליכה מן העיר, העריכו שמקום המגורים שימש אנשים מן המעמד הנמוך. בנימין לא ידע לומר היכן התגלו העצמות שכן הוא לא מצא אותן. הוא עבד בשטח שהקיף את הבית, הרחק מן העובדים האחרים. מיד היה מזהה עצם אם הייתה נגלית לעיניו. נימרוד יידע אותו שהעצמות התגלו בתוך המבנה. לבסוף, החליט לנסות את מזלו בחלק ששימש ככל הנראה לרחצה, שכן מן החרסים שנמצאו, הצליחו לאחות את חציו של כד חרס גדול שנועד ללא כל ספק לנשיאת מים מבאר או ממעיין.
שבועיים נוספים של עבודה עברו להם. במהלכם, הצליח צוות החפירה למצוא חרסים נוספים ומה שניראה היה לבנימין כחלקים קטנים של עצמות. הוא שלח מיד את הממצאים לנימרוד וחיכה בקוצר רוח לשמוע ממנו. לאחר מספר ימים, דיווח לו נימרוד שהצליחו לזהות שני חלקים נוספים של עצמות האגן. "האישה הייתה בהריון!" קרא בקול נסער. לו רק היה יודע כיצד משפיעים דבריו על בנימין. "האם יש לך השערה כלשהי ממה מתה?" לחש בנימין אל הטלפון. "אנחנו רק יכולים לשער…" השיב נימרוד, "ללא כל ספק חיה במאה הראשונה לספירה, בשנות השישים או השבעים… אני משער שהייתה יהודייה, אך היא יכולה גם להיות יוונית או שומרונית…רק אם נמצא רמזים נוספים נוכל לדעת בוודאות."
'האישה הייתה בהריון' הדהדו המילים באוזניו. האישה הזו מתה כשהיא נושאת ברחמה עובר שלא זכה להגשים חיים. זהו הכאב שהיא נושאת בליבה! אופירה נעלמה מחייו וכך גם האפשרות שיהפוך לאב. האם זוהי הכמיהה הדואבת שעליה דברה בחלום? חייו כחייה… אינם אלא צל… עד שימצא את הדבר החשוב מכל, זה שאבד לו.
בנימין המשיך לעבוד ללא לאות במשך ימים. למרות הפצרותיו של הצוות, סרב לקחת הפסקה ולחזור לכמה ימים לביתו. את בגדיו המלוכלכים שטף בגיגית גדולה מידי ערב. זיפיו הפכו לזקן מדובלל. הוא ניזון בעיקר מטוסטים מרוחים בשכבה עבה של חמאה, וכוסות אין ספור של קפה שחור. בערבים, לא הצטרף אל שאר חברי הצוות שיצאו לסעוד במסעדה בעיר. העדיף להישאר באוהל ולהרהר בסיפור שהחל רוקם אודות האישה…
*
אפרת נעורה משנתה. קרן אור ראשונה של בוקר נחה על פניו השלווים של בעלה, אהוד. היא התלבשה והחלה במטלות יומה. האכילה את התרנגולות ואת צמד העיזים. אחר חלבה מעט חלב מאחת מהן, ופנתה להכין את ארוחת הבוקר. אהוד עמד בחוץ עטוף כולו בשמיכה, נושא מבטו אל קו האופק שנפגש עם הים הכחול שעמד לא רחוק מביתם, שפתיו ממלמלות את תפילת הבוקר.
הם אכלו את ארוחת הבוקר בדממה, שקועים במחשבותיהם. אהוד חשב על היום המצפה לו. הוא לא סיפר לאשתו על האווירה המתוחה שיש בעיר. ההיריון כה היטיב עם אפרת. עיניה קרנו, עור פניה בהק. היא נראתה כה שמחה והוא לא רצה להטריד אותה עם חדשות מדאיגות. אין הוא יכול להרשות לעצמו להחסיר יום עבודה בגת, במיוחד עתה כשבטנה התופחת של אשתו אינה מאפשרת לה עוד להמשיך לגדל ירקות ולמכרם בשוק. בנוסף לכך, בעל הגת נאלץ להפחית ממשכורתו בגלל המיסים הכבדים. חיילי הנציב אף החלו להגיע בהפתעה ולקחת מן היין שהכינו מבלי לשלם, ולכן נאלצו להחביא את מרבית היין במערה סמוכה ולמכור אותו בסתר. הלוואי והיה יכול להישאר בביתו לצד אשתו. כל בוקר כאשר ברך אותה לשלום בנשיקה ובחיבוק ארוך, לא היה בטוח אם יחזור אליה עם ערב. לאחר הארוחה, ניגש אהוד אל פתח ביתו בלב כבד. "מה מטריד אותך אישי?" ליטפה אפרת את מצחו הרחב ואת זקנו ששערות שיבה בצבצו בו לאחרונה. "אתגעגע אלייך, זה הכל." הרגיע אותה אהוד. הם נותרו חבוקים זמן ארוך יותר מבדרך כלל.
בצהריי אותו יום, נשמעו דפיקות מהוססות בדלת ביתה. אפרת בדיוק רידדה בצק ופתחה את הדלת בידיים מקומחות. איש עמד בפתח הדלת והציג עצמו כחבר של בעלה. "אני נושא חדשות בדבר בעלך," אמר בקול עצוב, "הנציב שלח חיילים לגת…כשגילו את בקבוקי היין שהחבאנו החלו לרדוף אחרינו ולדקור את כולנו בסכינים ללא הבחנה, אפילו רדפו אחר אחד הנערים שעובד איתנו… הם רצחו את אהוד שהגן עליו בגופו! אני כל כך מצטער…" הוא פרץ בבכי מר. עמד ויבב ויבב. אפרת בהתה בו זמן ארוך ואז סגרה בפניו את הדלת.
נשארה לשבת על השרפרף שבמטבח. ידיה המשיכו ללוש את הבצק עד שהתפורר לחלקים קטנים. בראשה הדהד קול זעקה שהיה חזק יותר מקול פעייתם הבוכייה של העיזים ומקולות הקרקור הרמים של התרנגולות. הערב ירד והיא לא זזה ממקומה.
מוקדם ביום המחרת, התעוררה אפרת ומצאה עצמה שכובה על הרצפה הקשה. כנראה שבשלב כלשהו ירדה מן השרפרף ונשכבה על הרצפה. כל גופה דאב. בקושי רב הצליחה לעמוד. בטנה קרקרה וראשה הלם. היא הרגישה שהיא שוכחת דבר מה חשוב מאוד, ואז נזכרה. זעקה נפלטה מפיה. היא יצאה בריצה החוצה, רצה ורצה עד שנפלה על ברכיה בוכייה.
העיזים והתרנגולות קראו אליה. ליבה נכמר בה. אולי בכל אתן להם כמה גרגרים לאכול? אבל אז זכרה שלא אפתה את הלחם ושהבית ריק מאוכל. גם העובר שברחמה צריך אוכל! מה עליה לעשות? אולי תלך אל העיר לבקש עזרה? היא ניסתה לחשוב בהגיון אבל הכאב שהציף אותה היה חזק ממנה. רגליה לא נשמעו לה. כמעט זחלה חזרה אל ביתה. חולשה וסחרחורת אחזו בה. היא ניגשה אל חדר הרחצה, שם עמד כד המים. שפכה את המים הנותרים שנותרו בו וגמעה אותם בלהיטות. זהו..חשבה..אין עוד מים…אין עוד לחם…אין עוד אהוד…אין…אין…אין… היא נשכבה על הרצפה. הביטה בשמיים הכחולים דרך החלון המעוגל שמעליה. שמיים תמימים וצחים, כמו הכל כשורה, כמו לא חרב עליה עולמה. היא עצמה עיניה והתמסרה לחולשה שחשה בכל גופה. כך נשארה שכובה, על החול הקשה שתחתיה.
*
חברים לצוות מצאו את בנימין עם בוקר, שוכב על האדמה בתוך המבנה שבאתר. "ישנת פה??" קראו אליו בתדהמה. הם לא היו צריכים הוכחה נוספת שמשהו אינו כשורה עימו, אבל על זה לא עברו בשתיקה. שעה לאחר מכן הושיטו לו טלפון. נימרוד היה על הקו. "אני שולח עתה רכב שיאסוף אותך מן האתר וייקח אותך חזרה הביתה," אמר לו. "אתה חייב מנוחה," פסק, "ולעת עתה ניתן לומר שמצאנו את כל שניתן למצוא."
בנימין שב לביתו. נימרוד דאג לשלוח אליו מצרכי מזון ואף ורופא שבדק אותו, נתן לא כדורים להרגעת העצבים והורה על מנוחה מוחלטת. חודש תמים חלף והוא לא חזר לאתר. בנימין חש שהתחזק והחליט לצאת החוצה, לשאוף מעט אוויר ולשחרר מעט את רגליו. במהלך החודש לא שב לחלום אודותיה. הוא סרב לחשוב עליה. גם על אשתו לא חשב עוד. למעשה לא זכר שחשב במהלך השבועות האחרונים. בעיקר ישן ואכל אוכל מזין ככל האפשר על מנת לעלות מעט שוב במשקל ולהחזיר לעצמו את כוחו. אחת לשבוע היה הרופא שב לבדוק את מצבו. נימרוד המשיך לשלוח מצרכים ואף מעט מגזינים וספרים. מידי פעם התקשר בכדי לספר לו איך מתקדמים החפירות. הוא סיפר לו שהם מתכוונים לסיים את העבודה באתר ממש בקרוב מכיוון שמאז הממצאים האחרונים ששלח אליו לפני כמה שבועות, לא התגלה כל דבר נוסף. בנימין הרגיש הוקרת תודה על כך שנימרוד דואג לשלומו. הוקל לו לשמוע שהעבודה באתר מסתיימת. איכשהו הרגיש שעתה יכול גם הוא להשתחרר מן התקופה המוזרה הזו בה הרגיש רדוף.
זמן ארוך הביט בים, שגעש וקצף מולו והתיז עליו טיפות מלוחות בכל פעם שהתנפץ אל המזח. בנימין גמל בליבו לחזור לעבוד בארכיון ולעזוב את עבודת השטח. לפתע חש את גילו. כוחותיי הפיסיים אינם כשהיו…הרהר בהשלמה. העבודה בשטח דרשה ממנו לא רק מאמץ גופני. המגע עם האדמה עורר בו כמיהות עמוקות שהפר את האיזון העדין של חייו.
שלושה חודשים עברו ביעף. בנימין נהנה מן העבודה בארכיון, לצידו של נימרוד, ומן החזרה אל שגרת יום רגועה ונעימה. בוקר אחד בדרכו למוזיאון, פגש בנימין את אופירה הולכת יד ביד עם ילדה קטנה. היא שמחה לראותו, שאלה לשלומו והעירה שרזה הרבה יותר מידי. "כן…, אני יודע…הייתי עסוק מאוד לאחרונה…" מלמל במבוכה. "זאת לירי הבת שלי," אמרה בחיוך קורן, "היום היא חוגגת יום הולדת שבע והבטחתי לקחת אותה איתי לאוניברסיטה." בנימין חייך חיוך מאומץ… הבת שלה! חשב בכאב. אופירה רצתה לשאול אותו מעט על חייו אבל לירי משכה בידה בקוצר רוח והן המשיכו בדרכן. בנימין הביט אחריהן וליבו התמלא עצב. כאב בגידתה שב והציף אותו בבת אחת. עם בן זוג אחר לצידה הפכה לאם!
באותו היום התקשה להתרכז בעבודתו. במשך כמה שעות עסק בעריכה ותיוק של מידע ארכיוני במחשב. לאחר מכן יצא מן המוזיאון בשעת צהריים מוקדמת ומבלי לחזור לביתו קודם, לקח את האוטובוס לתחנת הרכבת ומשם עלה על אוטובוס נוסף. הוא החליט לנסוע לעכו, לבקר שוב באתר. משהגיע אל העיר, עשה דרכו ברגל אל מקום החפירות שעמד נטוש. זמן מה עמד והשקיף מטה, כמו חכך בדעתו אם להמשיך, ואז פנה וירד אל פנים המבנה. רוח נעימה החלה נושבת. הוא התיישב על האדמה בחלק ששימש כחדר רחצה. שקוע היה במחשבותיו ולא שם לב שהיום הולך ומחשיך. הפגישה עם אשתו עוררה שוב את כל אותן מחשבות והוא שב ונזכר באישה המסתורית ובמילים שאמרה לו. כשהרים לרגע קט את מבטו נדהם לראותה עומדת מולו ומתבוננת בו בריכוז רב. הוא פצה את פיו לשאול אותה מה היא רוצה ממנו אך לשונו דבקה לחיכו. "ושוב אנחנו מתראים…"אמרה אליו. פניה היו כה עצובות ורציניות. ליבו יצא אליה. "שנינו כנוודים שאיבדו את דרכם על פני האדמה…באת בכדי להראות לי כיצד חיי יסתיימו, בדיוק פה במקום עליו אתה יושב, אם אכנע ואפול אל תהום הכאב שאופף אותי…וכיצד, אם אשאר לשכב פה ולא אמצא את הכוחות לקום, אבחר לקטוע את חייו הקצרים של העובר אותו אני נושאת ברחמי והוא לא יזכה לצאת אל העולם. רוח מתקופה רחוקה, מעולם מקביל, הגעת אלי לומר לי שעלי לקום עתה ולהמשיך ולחיות למרות הכל." דמעות זלגו מעיניה וצבען צבע כסף חיוור. דמותה עמדה זוהרת מולו ואז ריחפה מעלה. היא נשאה אליו ידה לברכו לשלום ועיניה הביטו בו בחיוך ואז, בן רגע, נעלמה כלא הייתה.
*
ערב ירד. אפרת פקחה עיניה וקמה ממקומה בבת אחת. גששה את דרכה בחושך אל המטבח, הדליקה את מנורת השמן, זרקה הצידה את שאריות הבצק היבשות שעזבה לפני שעות, ערבבה שוב קמח ושמן, לשה הבצק ואחר אפתה אותו. היא לעסה פרוסת לחם עבה בפה מלא ואז פנתה לחצר להאכיל גם את התרנגולות והעיזים. ירח מלא האיר את דרכה. היא אספה כמה ביצים מקן התרנגולות ושתתה שתיים מהן. בבוקר אגש לבאר, החליטה.
פרס עינתפרס עינת