השמיים התחלפו לגוון ירוק צהבהב באחת, סימנים סגולים , שחורים וזהובים החלו להופיע.
כמו אותיות של שפה קדומה.
כמו צרות גיאומטריות מפותלות אקראיות.
אבל שום דבר מאלה לא היה אקראי.
כל סימן היה מדויק ונבחר בקפידה.
לכל איתות קטן היתה משמעות. כי זה היה שפת הצופן המקודש של הפנימיון.
רלהן קון הביטה בתצוגת הצופן מהופנטת מהמרפסת המעוגלת בראש המגדל. כמוהה התגודדו במרפסת עוד עשרות נתינים.למטה בכיכר המרכזית התגודדו אף מאות ואלפים. כולם בוהים באותה התפעמות מהופנטת בסימני הצופן המקודש שמוקרן בשמיים. אף אחד לא יכל לנתק את עיניו ממנו, גם אילו רצה מאוד.
הסימנים הלכו והתחלפו במהירות הולכת וגדלה עד שבקושי היה ניתן להבחין בהם. השמיים רטטו בגוונים מתחלפים.
רלהן שקעה בעולם צבעוני ועמוק כמו תהום חמימה של שיכחה השואבת אותה במהירות פנימה ומעצבת את מחשבתה…
כמובן שאיפשהו רלהן ידעה שהתופעה הצבעונית המרהיבה הזאת, היא לא עוד פלא טבע שמיימי. גם לא מפגן קסום של הפיות הטובות. אלה תוצר טכנולוגי מתוחכם היוצר צופן חושי, מעין תדר שנועד לתכנת את התת מודע ולהפוך אותה לנתינה נאמנה ויעילה. כלומר לגרום לה ללכת באותו התלם. תלם שנועד לשרת שליט הפנימיון.
זו הייתה הדעה הרווחת בפרוסה הצפון מערבית של הפנימיון. הפרוסת מולדתה. בעיקר הודות לפריבר מארד שהיה נתין שנהג להלהיט את הרוחות בקהילת הפרוסה. מה זה להלהיט?- לדבר על בלי סוף עד שנתיני הפרוסה לא יכלו כבר לסבול אותו יותר.
פריבר היה קצת קיצוני, הוא האמין שיש עולם אחר מחוץ לפנימיון, שבו חיים נתינים חופשיים יותר, עם חיים טובים ועשירים יותר. והפנימיון היא סוג של בועה שאפשר לנפץ ואז למצוא את עצמנו בעולם המושלם הזה… טוב, לא ברור מאיפה הוא הביא את הרעיונות ההזויים האלה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש משהו בדבריו…
קהילת הפרוסה חשבו כך, ובכל זאת כל יום באותה השעה הכיכר המרכזית של הפרוסה הייתה גדושה עד אפס מקום בנתינים שיצאו מבתיהם באלפיהם על מנת לחזות בתופעה הנשגבת הזאת המוקרנת בשמיים. שאגב זו בדיוק אותה התצוגה המוקרנת כל יום ביומו במשך מאות שנים, כל פעם בדיוק באותה המתכונת, בלי שמץ של שינוי זעיר, ובכל זאת כל פעם היא שובה מחדש ואף אחד לא מצליח לעמוד מול כוחה המהפנט.
מחשבות אלו חלפו בראשה של רלהן בעודה מביטה בשמיים. הנתינים קיבלו את התופעה בשלוות נפש וכדבר שבשיגרה. "זה רק לטובתנו" הם היו מסבירים לחבריהם המקוממים יותר. "אנחנו בכלל צריכים להגיד תודה שמישהו בא ואירגן לנו את כל החיים, את כל הסדר יום וחסך לנו המון כאב ראש." באותו הרגע, אחד מחסידי פריבר פתאום היה צץ משום מקום. "זה באמת מאוד נחמד מצידו!" היה קורא בציניות. "השאלה למי האירגון הזה טוב?" זה היה בדרך כלל נתין כעוס מטבעו וחובב ויכוחים מושבע, ואז היה ברור לכולם שהדיון הזה עשוי להימשך עוד שעות. "זה נכון שגם להם יש את האינטרסים שלהם" בדרך כלל מילבר היה אומר את זה, נתין שהיה משתדל קצת להרגיע את הרוחות. "אבל גם לנו זה טוב! כי אני מכיר הרבה סיפורים מהמרחב הקדום, לפני שנוצר הפנימיון ותאמין לי היו להם חיים הרבה יותר קשים ממה שיש לנו עכשיו! כי על כל דבר קטן הם היו צריכים לקבל אלף החלטות, על כל דבר לחשוב כי ככה זה כשיש חופש בחירה, יש יותר מידי אפשרויות! ולרוב הם קיבלו החלטות שגויות הרות אסון והתחרטו כל חייהם על הבחירות האלה! אז תאמין לי אנחנו צריכים להגיד תודה שיש מישהו שמחליט בשבילנו!…" היה קובע מילבר נחרצות. "אתה מתכוון לסיפור של הקמלירים?" היה מסיק חסיד פריבר. "זה מקרא יחיד שלא משקף כלום!" "זה לא רק הקמלירים, " היה מוחה מילבר. "יש מספיק סיפורים כאלה! ככה זה כשיש יותר מידיי חופש בחירה, זה גם הרבה אחריות!"
"דיי כבר!!" הייתה נשמעת הצעקה מהצד השני של אולם התקבלות. הצעקה הידהדה ברחבי ההיכל והרטיטה את פעמוני הרוח הענקיים שהיו תלויים מהכיפה. התהודה בהיכל נתנה תחושה של תהום אינסופית חסרת תחתית. אולי הפנימיון ממוקם בכלל עמוק מתחת לאדמה, ולא צף בכלל כמו שכולם סברו, תהה וימלג, שהיה חסיד פריבר. ואוליי באמת אפשר לשבור את המעטפת של בועת הפנימיון, כמו שפריבר האמין, לנפץ את בועת הפנימיון ולהיות חופשיים… וימלג הביט מעלה אל בן קבוצתו רונדס שנשען על המעקה של המפלס העליון של ההיכל, וחייך.
רונדס נהג להימנע מהויכוחים הפוליטיים האלה ולהביט על הכל מלמעלה, מהמפלס המוגבה של ההיכל. הוא באמת אהב את המפלס הזה. אבל וימלג ידע שלמרות השתיקות שלו הוא עומל על תוכנית רצינית ומפורטת על איך לפרוץ מהפנימיון… התוכנית הסודית.
"דיי כבר! נמאסתם!" רלהן ירדה במהירות במדרגות המעוגלות אל המפלס התחתון של ההיכל, טיפרין בת קבוצתה כרגיל מיהרה אחריה. " אני כבר לא יכולה לשמוע כל יום את אותם הויכוחים!!" היא הטיחה בהם. היא הייתה נתינה מעצבנת, עם מזג סוער, וימלג לא כל כך חיבב אותה, השליטה של קבוצת קון. רק רונדס משום מה תמיד היה מביט בה בחיוך ממרומי המפלס השני של ההיכל, הוא לא באמת מחבב אותה.. תהה וימלג, איך אפשר?! הוא בוודאי פשוט מאוד אוהב לחייך…
"הרי בכל מקרה אי אפשר לצאת מהפנימיון ואי אפשר להשתחרר מהפנימיון!" היא הדגישה, "אז אז בשביל הקישקושים האלה כל פעם?" טיפרין הינהנה בהסכמה. לרגע התפתה וימלג להטיח בה שזה לא עניינה ולא בכל דבר היא צריכה להתערב, אבל אז נזכר שמדובר ברלהן, והדבר האחרון שחסר לו עכשיו זה להסתכסך עם קבוצת קון… "אפשר" הוא אמר לה. "השאלה עד כמה באמת נרצה" זהו, היא יכולה להתעצבן עד מחר. רלהן נהנחה "תצא כבר מהבועה הזאת שאתה חי בה!" היא הטיחה. היא כל כך מעצבנת, וימלג הביט בה וחרק שיניו, הוא הביט בה, מנסה להבין מאיפה לה כל הרוע, אבל לא מצא רוע, רק תיסכול ויאוש. כמובן גם לה נמאס כמו לכולם. רק שהיא נוהגת להוציא הכל החוצה. אבל אי אפשר להתעלם מההשפעה שיש לה משום מה, הוא הביט בטיפרין שהביטה בה בהערצה. כן, כולם רוצים להיות כמו רלהן, לצאת מהאיפוק הזה שכבר חונק… אוליי רונדס צודק בחיוכים שלו אליה, רלהן היא בכל זאת האדם המתאים לקדם את התוכנית. "זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות" הוא אמר לה. "לצאת מהבועה שאני חי בה… שכולנו חיים בה…"
2
הצבעים המתחלפים נעלמו מהשמיים, התכלת הלבנבנה חזרה וקשת צבעונית הופיעה. היא השתקפה במזרקה המרכזית של הכיכר. המרצפות הלבנות המבריקות שעיטרו את ריצפתה ואת כל הביניינים שסבבו אותה. צבעים בכל מקום. כשרק לפני רגע הקרנת הצופן היתה זו שהיתה בכל מקום ועכשיו זו הקשת, אך גם היא היתה חלק מהצופן. רלהן ראתה את הנתינים פושטים את גלימותיהם הלבנות לתוך המזרקה, גלימות שהם מחוייבים ללבוש בזמן ההקרנה וזה כי הצבע הלבן מחזיר אור וגורם להקרנה להיראות ברורה וחזקה יותר. רלהן קטפה את אחד מפסלי המשושה שהיה תקועים בקירות המגדל בדיוק למטרה זו, עטפה בו את הגלימה שלה והשליחה לעבר המזרקה. הנתינים האחרים על המגדל עשו כמוהה ומייד פנו החוצה, צריך למהר… רלהן נשארה עוד רגע קט על המגדל צופה במרצפות שבתוך המזרקה שזזו פתאום ובלעו את כל ערימת הגלימות לתוך האדמה. לפחות הם דואגים לנו לכביסה… חשבה ומייד פנתה אל גרם המדרגות של המגדל. היא החלה לרדת במהירות, צריך למהר… היא קיוותה שגם בני קבוצתה ישתדלו להגיע לתחנות האיסוף בזמן היום…
על קירות המגדל התנוססו סמלים וצורות שזרמו יחד עם מהלך המדרגות, הלכו ונעשו צפופים והיה נדמה שהם אלה שבתנועה, הולכים ומשתנים עד שהופכים לישות רצופה אחת… רלהן התנערה, זה לא ייאמן אפילו מעצבי הפנים של המגדל שיתפו פעולה עם הצופן…
צליל נפץ רם הפתיעה את רלהן בריצתה, היא קפאה במקומה. השתררה דממת הלם במגדל, שאון הכיכר לא נשמע עוד, רלהן צעדה בזהירות אל עבר החלון המשושה שהיה פעור בקיר, מתכוננת למראה דרמטי במיוחד, אך היא היתה כמו שהיתה, ריקה מאדם וזורחת כולה בקשתות מסנוורת.
רלהן קפצה במקומה כשצליל מתכתי נשמע מאחוריה, זו היתה רק המעלית, הדלתות נפתחו וטיפרין יצאה ממנה. הוקל לה לראות אותה. אחת מבנות הקבוצה הגרעינית שלה. "טיפרין שמעת את ה…" אוי אבל אין זמן עכשיו, הם ידברו על זה אחר כך… "אנחנו חייבות למהר!" היא התעשתה פתאום.
"כן, זה בדיוק מה שרציתי להגיד לך" אמרה טיפרין. "כי את לא ניראת ממהרת במיוחד, נהנת מהנוף? מקסים, אה?" מזג עוקצני לא היה טיפוסי לטיפרין. "וואו מי עצבן אותך?" התעניינה.
טיפרין העבירה את הצמיד שלה מול חיישן המעלית, מתעלמת ממנה. הדלתות נפתחו. "את מתכוונת להתבונן בקשת עוד הרבה זמן?" טיפרין רמזה לה להיכנס.
"תירגעי, אני רק רציתי לראות כמה זמן נשאר"
"אם כל פעם תעצרי בשביל לראות אז באמת לא ישאר זמן…" הן נכנסו למעלית, תוך רבע שנייה הדלתות נפתחו אל הכיכר, הקשת ניראתה כבר מסנוורת פחות, היה די בכך לגרום לטיפרין להילחץ, היא מיהרה להעביר את עינית הצמיד מול חיישן המזרקה, רלהן עשתה כמוהה, תוך זמן קצר אחת התעלות היוצאות מהמזרקה הוארה באור ירוק, שתיהן מיהרו בעקבות התעלה. טיפרין לא הפסיקה להאיץ בה. רלהן הביטה בקשת שצבעיה עוד היו די בוהקים, אולי עוצמת האור ירדה בכמה מעלות בודדות, היה עוד זמן עד לדהייה הסופית, לכן לא היתה סיבה ממשית ללחץ הזה של טיפרין. "את מתחמקת!" קבעה רלהן, "ספרי לי מי עצבן אותך כל כך?"
"בחייך, זה ניראה לך כמו זמן מתאים לשיחות נפש?!"
"תירגעי עוד אף אחד לא רודף אחרינו…"
"זה באמת משעשע אותך? " טיפרין רתחה מזעם.
"מי שזה לא יהיה שעצבן אותך,הוא עשה עבודה יסודית הפעם!…" היא העירה תוך כדיי ריצה "אבל יהיה בסדר, טיף, יש עוד קשת בשמיים!"
טיפרין, שבדרך כלל היתה הדמות הרגועה בקבוצה, שדי קל לפייס, רתחה עכשיו מזעם. "נתינה אחראית ונאמנה לא תסתמך על דברים כאלה!!" היא הטיחה בארסיות.
חולשה פיתאומית תקפה את רלהן. לא, זו לא היתה טיפרין, זו פשוט לא היתה היא, כי את טיפרין היא מכירה היטב. ופאנטית היא לא היתה, חמת מזג גם לו, אפילו לא ברגעים המלחיצים ביותר… לא ייתכן שזה קרה… לא יכול להיות שזה מה שהיא חושבת… אז רעש הפיצוץ במגדל… זה היה… לא! זה לא יכול להיות…
"קדימה תזדרזי!" קראה טיפרין כשרלהן החלה להאט.
התעלה נעלמה מתחת לשביל מוגבה שאת צידיו עיטרו מזרקות מרובעות ועמודי תאורה. רלהן וטיפרין קון עלו על השביל, הן הבחינו בשלושה נתינים נוספים שעשו את דרכם. וטיפרין טרחה לגעור גם בהם "כדאי לכם מאוד שתימהרו!" אחד הנתינים נפנה אליה, מופתע, זה היה וימלג. ליבה של רלהן החסיר פעימה. הוא הביט אל הקשת הבוהקת למעלה, והחזיר את מבטו אל טיפרין בחוסר הבנה. הוא בטוח יבין מה קורה פה… יש לו אבחנה חדה לממזר הזה, חשבה רלהן, וגם הוא מכיר את טיפרין די טוב.
ואז היא ראתה את ניצוץ ההבנה בעיניו, את ההלם והאימה. "באמת כדאי שאמהר…" הוא אמר בקול רועד ופנה משם בריצה. ידייה של רלהן רעדו, דמעות הפחד ניקוו בעינייה. היא הביטה לעבר טיפרין, וימלג היה שקוף מידיי, ברור שהיא קלטה שהוא הבין…. אבל טיפרין היתה עסוקה בלהעביר את עינית הצמיד שלה מול חיישני המזרקות בקדחנות. "תירגעי קצת, אל תעבירי מהר מידי" היא ניסתה להתנהג כרגיל אך קולה רעד. "הצמיד יכול להתפוצץ, את יודעת…"
"אצלי הוא לא יתפוצץ, כי הפס שלי הכי מעודכן!" היא הדגישה. "זה מאוד חשוב לעדכן את הפס בזמן, כל הנתינים האחראים יודעים את זה…"
"כן, את צודקת זה מאוד חשוב…" ליבה של רלהן פעם במהירות, היא ראתה את וימלג, רונדס ושרינגל, בני קבוצת רינק בקצה המרוחק של השביל, וימלג התקרב אל אחת המזרקות ושרינגל עקף אותו, שרינגל תמיד אהב להיות ראשון, וימלג היה נוהג לוותר לו, גם הפעם הוא נסוג כאומר לו הינה, הבמה שלך. כל זה קרה בשברירי שנייה, רגע אחד של דממה ואז נשמע הפיצוץ, המזרקה עלתה באש, רונדס ווימלג עפו לאחור מההדף, אך התאוששו במהירות ומיהרו להסתלק. עשן עלה מחורבות המזרקה ולידה היתה מוטלת גופה אחת מפוחמת…
רלהן בהתה במזרקה רועדת.
"הינה גם זו תוצאה של פס לא מעודכן…" העירה טיפרין, בעודה מעבירה את הצמיד מול החיישן, המזרקה הוארה בצבעי ענבר והופיע כיתוב על הצג שבקרקעית. טיפרין עיינה בכיתוב, "יש היום אני בתחנה 606 זו שאת אוהבת חה! חה!" היא צהלה. רלהן נרגעה מעט לראות שמשהו מזהותה הישנה של טיפרין עוד נשאר.
"אני לא חושבת שזה בגלל הפס" היא החוותה בידה לעבר המזרקה, "בטח היתה איזו תקלה טכנית בתוכנה…" היא ניסתה להתנהג כרגיל ולא מעורר חשד, אבל זה יצא קצת מגוכך…
"תקלות כאלה קורות לנתינים לא נאמנים…" טיפרין הביטה בה, "אז תיזהרי לא להיות אחת מהם…"
עכשיו האיום היה ישיר וברור, לא מתיר מקום לספקות, היא זו שפוצצה את המזרקה, ניסתה לפגוע בווימלג כי ידעה שהוא יודע… אבל שרינגל עקף אותו ברגע האחרון… היא תנסה לפגוע הווימלג שוב. חשבה רלהן בחרדה, כל התוכנית שלנו עכשיו בסכנה… היה לה קשה לעכל, כן, הרסיס פגע בטיפרין…
3
האזעקות קרעו את האוויר בנהימה עולה ויורדת. "מה קורה פה עכשיו…?" רמאול היה עצבני כשהביט על הצג בו ניראתה המזרקה עולה עשן, "אני לא מבין…"
"מה יש להבין, תכבה אותה כבר!" סמרל לחץ על הכפתור וההזעקה השתתקה. דממה מתוחה שררה במרכז הבקרה. "תירגע, דברים כאלה לפעמים קורים" אמר לו סמרל שישב לצידו מול הלוח, בעודו מקיש במרץ על המקשים, בצג ניראו המרצפות שמתחת לגופה זזות ופותחות פתח באדמה שלתוכו נבלעה הגופה. נתונים הופיעו על הצג. "המממ שרינגל רינק, מגדל 804, הפרוסה הצפון מערבית.." הוא קרא בקול את פרטי הנפטר, "טוב נעביר אותו בינתיים למרכז 10 ואחר כך ניראה מה נעשה…"
רמאול היה עדיין המום ומבועת. "אני לא מבין איך זה קרה!"
"תאמין לי אתה לא רוצה להבין…" השיב לו סמרל בנימה מהורהרת. רמאול עוד לא היה משובץ במרכז הבקרה בתקופה שהופיעו הרסיסים, אין לו מושג על התופעה הזאת בכלל… חשב סמרל בחצי חרדה וחצי שעשוע, זה אומר שכל המשימה תיפול בעיקר על כתפיו, טוב, כרגיל…
"הרי אני בדקתי את כל המערכות ואת התוכנה בערך אלף פעם והכל היה תקין..!" הזדעק רמאול.
סמרל צחק, עכשיו הוא הבין מה מטריד את שותפו "רמאול תירגע, זו לא היתה תקלה טכנית, ואל תדאג זו גם לא אחריות שלך!"
"אז מה לעאזאזל זה היה ?!" הוא הזדעק. "אתה חושב שזו פעולה מלמעלה? של השליטים?!"
"לא, הם לא מתעסקים בדברים כאלה" הוא פרץ בצחוק.
דלתות האולם נפתחו ומורבור נכנס פנימה. "אני חושב שיש לנו בעיה!" הוא הכריז
"ספר לי על זה," רמאול גיחך במרירות.
"רק אל תעשו מזה היסטריה…" התחנן סמרל
"חלילה, למה שנעשה," גיחך רמאול. "בסך הכל התפוצצה מזרקה בלי שום סיבה ניראת לעין,זה לא ניראה לך קצת היסטרי?" הוא הצביע על הצג.
"תקשיבו!" מורבור קטע אותם בצעקה, השניים האלה כאלה פטפטנים… "אנחנו חייבים להיכנס לכוננות מירבית, הכל יכול לקרות ואנחנו צריכים להיות מוכנים להכל."
"רגע, רגע, רגע" רמאול ניסה ליישב את העניינים. "יש לי מין תחושה כזאת שאתם יודעים משהו שאני לא"
מורבור אחז המצחו ונהנח עמוקות. "טוב, אז נתחיל מהתחלה," הוא פתח, "יש לנו חשד שמה שקרה למזרקה 203 בפרוסה הצפון מערבית הוא תוצאה של נושאי רסיס."
"אה, אז זה רק חשד…" סמרל צחק בציניות
" ומה זה הרסיס?- אז ככה," המשיך מורבור בהרצאתו."לפעמים כשאנחנו מריצים את ההקרנה של הצופן, יש נתינים שקולטים אותו באופן מוגבר יותר, ככה שזה משנה את מבנה המוח שלהם ומעוות את התפישת המציאות שלהם עד לשלב שהם מאבדים את הזהות שלהם לגמרי."
"מה זאת אומרת?" רמאול היה מבוהל.
"מי ש׳פגע בו הרסיס׳ – כמו שאומרים בסלנג העממי, הופך להיות פאנטי, סדר העדיפיות שלו משתנה, כבר לא אכפת לו מהקרובים אליו והוא מסוגל לפגוע בקלות במי שלדעתו לא נאמן מספיק לחוקת הפנימיון…"
"אז הוא מעין מפקח כזה" הסיק רמאול
"מפקח, אבל הבעיה שיכולת ההיגיון שלו נפגעת ובשלב מסוים הוא כבר לא יכול לשפוט שום דבר באופן לוגי- הוא נעשה מטורף. ההדרדרות הזאת מתרחשת תוך שעות ספורות."
"נשמע מאוד מטריד," הסכים רמאול. "אבל עוד לא הבנתי איך זה קשור למזרקה שהתפוצצה…"
"כשמבנה המוח שלו משתנה אז הפלט יותר חזק מהקלט, תדרי המוח שלו מותאמים לתדרים של המערכות שלנו ויכולים להסתנכרן איתם." הסביר מורבור .
רמאול עיווה את פניו בבילבול.
"מה שזה אומר," נהנח מורבור, "שהוא יכול למשל לגרום לאחת המערכות שלנו, לדוגמא המזרקה- להתפוצץ, רק בעזרת כח הרצון שלו…"
רמאול הביט בו בזעזוע, "איך השליטים נותנים לדבר כזה לקרות?" הוא תהה "הרי הוא פוגע בנכסים שלהם…"
"אז זהו, יש שתי אפשרויות," פתח מורבור, "או שזו תקלה בתוכנה של הצופן ובמקרה כזה היינו מקבלים הוראה להשמיד מייד את נפגע הרסיס, כי כמו שבטח הבנת הוא די מסוכן…" הוא נהנח. " אבל זה לא קרה, ומכאן אפשר להסיק שזו האפשרות השנייה…"
"שהיא?" רמאול שאל בחרדה, הוא כבר ידע מה תהיה התשובה…
4
הגשר התחתי מאחורי המפל רטט מעט משאון צעדיהם של בני רינק. וימלג ורונדס הנסים על נפשם. הם ירדו במדרגות המוזהבות בריצה, משם המשיכו לפרוזדור לבן יצהבהב שהוביל אל שער היכל ההתקבלות.
ורק שם הרשו לעצמם לעצור לרגע ולנשום. "אני חושב שאנחנו כבר די רחוקים" אמר וימלג כעמדו על השטיח הגדול שכיסה את הרחבה של ההיכל. על השטיח כבר ישבו כמה עשרות נתינים של הפרוסה הצפון מערבית בשורות מסודרות. מחכים שהשערים המובילים לתחנות האיסוף יפתחו. מתחנות האיסוף יצאו ריחופיות שהביאו את הנתינים אל מוקדי העבודה, שם בילו הנתינים את רוב שעות היום, בעבודה בשירות השליטים. הם היו חוזרים למגדלים רק לשעות ספורות של מנוחה. לאחר מכן שוב היה מוקרן הצופן ושוב אחרי שנחשפו עליו הם היו מתמלאים חרדה וקוצר רוח להגיע בזמן לתחנות האיסוף… שוב. הצופן הבטיח שכולם ייבצעו כל יום שוב ושוב את אותה השיגרה במשך כמה מאות שנים…
ההמתנה בהיכל היוותה את רגעי בפנאי היחידים של נתיני הפנימיון. שם הם היו נוהגים לבטא את מורת רוחם. "אנחנו בסך הכל עבדים שלהם!" היה וימלג טוען.
"יש לך משהו אחר להציע?" היו שואלים הניתינים היותר מציאותיים. וכן, היה לו מה להציע, קבוצת רינק לא רק דיברו אלה גם עשו, אבל זו היתה תוכנית סודית שהתפתחה והתגבשה כבר זמן רב והרינקים סברו שעוד צריך להמשיך ולפתח אותה, אבל עכשיו כבר אין להם זמן. הסתבר להם היום שטיפרין קון נפגעת רסיס והיא יכולה לפגוע בהם בכל רגע. הם חייבים להוציא את התוכנית לפועל לפני שיהיה מאוחר מידיי…
וימלג ורונדס מיהרו לתפוש את מקומיהם עם שאר בני קבוצתם. הרינקים הביטו בהם בסקרנות דאוגה, "קרה משהו אתה נראים קצת נסערים?" שאלה קמיוטי רינק. רונדס עשה את הסימן המוסכם בקבוצת רינק. כולם נפנו אליו באחת, חלקם חיוורים, חלקם מהנהנים בהשלמה שקטה. "זה היה סביר שזה יקרה עכשיו" לחשה קמיוטי "זה סימן שצדקנו" "אה, ושרינגל כבר לא איתנו" עידכן וימלג בלחישה. מבטים מזועזעים נדלקו בעינהם לרגע ומייד חזרו להתנהג כרגיל, לדבר על ענייני היום.
5
הריחופיות נחתו בתחנות האיסוף והנתינים הזדחלו החוצה לאיטם. אפילו השער להיכל נפתח לקראתם בעצלתיים, כך ניראת האומה אחרי יום עבודה… אבל לא כל האומה, כי קבוצת רינק לעומת זאת קפצו מהריחופיות בזריזות ונעלמו לתוך ההיכל.
להם היתה עוד משימה לבצע.
היו להם רק חמש שעות עד להקרנת הצופן הבאה.
הם היו חייבים לפעול.
רונדס חילק במהירות את רצועת הפס לכל הקבוצה- הרצועה של פעילי מרכז הבקרה. הם מיהרו להטעין אותו על הצמידים. בעודם עומדים בקצה ההיכל כשהמון הנתינים עושה את דרכו חזרה למגדלים.
למרות החשש להוציא את התוכנית לפועל כשהיא עוד לא בדוקה לחלוטין, רונדס דווקא היה בטוח בעצמו. כי העובדה שטיפרין נפגעה מהרסיס בדיוק יום לאחר שהגיעו לתגלית פורצת דרך, אומרת משהו – לשליטים יש סיבה טובה לחשוש כי אולי הם מאוד קרובים לאמת…
"הפנימיון לא נמצא בשום מרחב סגור או מנותק כלשהו" כך הסביר רונדס אמש לחברי לקבוצה בעודו מעיין בערימת מפות ושרטוטים שהתאמצו כל כך להשיג במהלך השנים. כעת היו פרושים בהמוניהם על השטיח בתא שלהם במגדל. הוא פרש בפניהם את אחת המפות "הינה תיראו, זה שטח הפנימיון וזה מה שמסביבו-׳העולם החיצוני׳, אין גדר, אין שדה כח, אין שום דבר שמונע מאיתנו לצאת החוצה, השטח פנוי לחלוטין!"
"זה גם הגיוני שזה ככה" טענה קמיוטי. "כי אין להם סיבה לשים לנו גם חסימות פיזיות. זה יהיה ביזבוז משאבים! כי די בצופן כדיי לוודא שלעולם לא נחצה את הגבולות האלה…"
הצופן אכן היה הבעיה העיקרית שלהם.
רונדס הגיע למסקנה שכדיי להתגבר על ההתניה של הצופן, יהיה עליהם לתכנת צופן משלהם, צופן נגדי שיצפין נתונים חדשים בתת מודע וכך יבטל את ההשפעה של הקודם. שיאפשר להם פשוט לעזוב את הפנימיון בשקט…
אז במשך השנים עמלו הרינקים בעיקר על השגת המידע הטכנולוגי, ועל תיכנות הצופן החדש.
זה היה הזמן להתפצל, רונדס וקמיוטי שהיו אשפי הטכנולוגיה ישארו בהיכל, וימלג, קלריאן וריקס יעשו את המסלול למרכז הבקרה. ולורפן פשוט יחזור למגדל כרגיל כדיי לא לעורר חשד…
"הוא פשוט פחדן.." אמרה קלריאן בכעס כשפנו לפרוזדור היציאה.
רלהן חיכתה להם במעבר הגשר התחתי מאחורי המפל,
וימלג קפא במקומו.
"כל כך מופתע לראות אותי בחיים?"
"האמת שלא הייתי מאמין" הוא חייך.
"אנחנו שמחים ששרדת רלהן,"קלריאן מיהרה לומר. "איפה היא?"
"פעם אחרונה שראיתי את טיפרין זה היה במוקד, אז כנראה שעכשיו היא כבר בריחופית."
ארבעתם המשיכו להתקדם לעבר המעבר במהירות. "המסלול שלנו עובר בדיוק במסלול החזרה שלכם למגדל" אמרה לרלהן. "זה אומר שהיא תעבור פה וזה יכול להיות מסוכן, לכן אנחנו צריכים לחכות בנקודה הזו," היא הצביעה על המפה המאולתרת שעל כף ידה. "זה הכי בטוח בינתיים."
"זה לא יעורר חשד, פשוט להיתקע סתם באיזו נקודה…?" היא תמהה
"מבחינת השוואת הסיכונים זה עדיף." קבעה קלריאן. "אה ויש לנו אחד כזה גם בשבילך," היא הגישה לה את רצועת הפס.
"מרכז בקרה…" התרשמה רלהן כשהטעינה אותו על הצמיד. "באמת חשבתם על הכל"
"אנחנו מקווים."
לפתע נשמע פיצוץ עז שהרעיד את האדמה, רלהן כשלה קדימה.
"היא כבר פה!" הם פרצו בריצה לעבר הנקודה המוסכמת.
"זה בא מכיוון ההיכל?" תמה וימלג, בעודם מסתתרים מאחורי מעקה המזרקה, "אם רונדס וקמיוטי נפגעו אז… התוכנית בבעיה…"
"נעשה ככה" החליטה קלריאן. "אחרי שהיא תעבור, אחד מאיתנו יחזור להיכל לבדוק מה הנזק, קצת מסוכן, אבל יכול להיות שלא תהיה ברירה."
הם ישבו במחבואם דקות ארוכות, צופים בעוברים ושבים על השביל.
"או שהיא הלכה בדרך אחרת או שהיא עדיין בהיכל…" וימלג היה עצבני מההמתנה הארוכה.
"קלריאן, הוא צודק ואנחנו מבזבזים פה זמן קריטי…" העיר ריקס
"טוב, אז נתפצל, וימלג ורלהן, אתם תתחילו את המסלול."
"אבל היא תפוצץ אותנו ברגע שתיראה אותנו!" נבהל וימלג.
"אל תדאג, היא לא עברה פה עד עכשיו ואנחנו לא יכולים לחכות לנצח ובאמת עדיף שנתפצל."
וימלג ורלהן התקדמו לעבר המעבר, כשנתינים בודדים עוד חלפו על השביל.
הם פנו לכיוון הירידה. ואז האורות כבו באחת ופסקו הזימזומים. "סוף סוף! אז רונדס וקמיוטי עדיין בחיים…" הם הדליקו את הפנסים שעל הצמידים ופנו לתוך המנהרה בריצה. הם התקדמו במהירות זעירה כשקולות עמומים מבחוץ הדהדו קלות במנהרה. "כולם בפאניקה שאין חשמל," גיחך וימלג. פתאום נשמע קול נפץ רועם שהרעיד את קירות המנהרה, רלהן אחזה אחזה במעקה בחוזקה. וימלג נחבט בקיר. השתררה דממה למעלה.
"אז היא עברה שם סוף סוף, אה?" וימלג הביט למעלה בדאגה. אז נשמעו קולות צעדים בתוך המנהרה. רלהן ווימלג ניצמדו לקיר וכיבו את הפנס. הצעדים התקרבו אליהם במהירות, "היא באה לחפש אותנו…" לחשה רלהן ושניהם התכופפו מאחורי המעקה, מתקדמים לאט לאורכו. עד שאלומת פנס אכזרית האירה עליהם. רלהן נפנתה אליה לאט.
אז ראתה את קלריאן עומדת מולם.
נשימת רווחה נפלטה מפיהם.
"עוד מזרקה התפוצצה" הודיעה להם.
תחושה מוזרה שררה באוויר. "איפה ריקס?" שאל וימלג.
קלריאן הביטה בהם במבט עצוב.
"הבנתי…" רק אז הם הבחינו שזרועה היתה מגואלת בדם.
רלהן הובילה בראש, וימלג וקלריאן דישדשו אחריה בצעדת האבל שלהם.
רלהן הביטה שוב במפה. "הינה זה פה" היא האירה על גרם מדרגות מתכתי ומיהרה לעלות. הדלת נפתחה מייד כשהעבירה את הצמיד מול החיישן.
הם נכנסו לאולם מתומן מרווח והתקדמו על קצות האצבעות. קולות עמומים נשמעו מהחדר הסמוך. פעילי הבקרה שעוד מנסים להחזיר את החשמל…
מרכז הבקרה היה ריק, וימלג מיהר פנימה העביר את הצמיד מול הלוח והצג התעורר לחיים. הוא הכניס את השבב של הצופן החדש למערכת והחל לטעון את התוכנה.
רלהן וקלריאן הביטו בו בעודן שומרות על הדלת.
לפתע נשמע קול נפץ רם ושלושתם הוטחו לאחור בפתאומיות, הבזק רגעי שבלע הכל והשתררה חשכה…