הכמיהה להרקליטוס
דוקטור לוי נאנח. "לפני שאני חותם, יש משהו שאני עדיין לא מבין."
"בסדר גמור, מה אתה רוצה לדעת?" ענה מר כהן.
"אני בעסק יותר שנים. המהנדסים שלי יותר טובים. הטכנולוגיה שלי יותר טובה. אז אך החברה שלך מצליחה יותר משלי?"
"זה באמת חשוב?"
"חשוב? לא באמת. אבל עדיין אשמח שתספק את הסקרנות שלי."
"טוב, זה די פשוט. למעשה, זה בדיוק בגלל אחד מהדברים שאמרת. הטכנולוגיה שלך טובה יותר. טובה מדי."
דוקטור לוי הסתכל עליו. "למה אתה מתכוון?"
מר כהן היסס. העסקה הלכה טוב למדי עד כה, והוא יכול לשקר ולסגור את העניין. אבל הוא כיבד את דוקטור לוי יותר מדי. "תוכל לספר את סיפור הקמתה של 'לוי זכרונות בע"מ?'"
"טוב, הקמתי את החברה לפני 7 שנים בערך, אחרי ש…"
"לא, התכוונתי ממש מההתחלה. מלפני 15 שנה."
דוקטור לוי הזעיף את פניו. "איך זה קשור?"
"אם אתה באמת רוצה להבין, לדעתי זו הדרך הטובה ביותר."
מספר שניות עברו בדממה. לבסוף, למרות שהבעת פניו לא התרככה, התחיל דוקטור לוי לדבר.
"15 שנה. לפני 15 שנה עבדתי כרופא במכון מחקר. דני, הבן שלי, היה באותו זמן בן שבע. החלום הגדול ביותר שלו היה לבקר בדיסניוורלד. בהתחלה אני ואשתי סרבנו. גם בלי זה בקושי הסתדרנו כלכלית. אבל הוא נדנד לנו במשך כל כיתה ב', עד שהשתכנענו. אני עדיין זוכר את החיוך שהיה לו כשספרנו לו שנוסעים," החיוך של דוקטור לוי כמו שיקף את זה, "אבל זה היה כאין וכאפס לעומת האושר שהקרין כשהגענו לשם. אני זוכר איך שברכבת ההרים…"
החיוך של דוקטור לוי נשבר. הוא לקח נשימה עמוקה לפני שהמשיך. "שבוע אחרי שחזרנו לארץ, דני היה מעורב בתאונת דרכים."
דוקטור לוי השתתק. לאחר מספר רגעים מר כהן שאל, "אתה רוצה לעצור?"
"לא," דוקטור לוי התנער. "דני שרד. עברו שלושה שבועות עד שהוא התעורר מהתרדמת, ועוד שנה של פיזיותרפיה עד שחזר לחיים נורמליים, אבל הוא שרד. ובכל הזמן הזה, למרות כל הלילות שבהם הכאבים החזיקו אותו ער, למרות כל הפעמים שהוא היה צריך עזרה כדי ללכת לשירותים, למרות כל החברים שבהתחלה באו לביקורים ועם הזמן מצאו דברים יותר מעניינים לעשות, אתה יודע מה הכי הפריע לו?"
מר כהן חשב תחילה שזו הייתה שאלה רטורית. אבל כאשר דוקטור לוי לא אמר כלום במשך עשר שניות, הוא השיב "שהוא לא זכר את הטיול."
"בדיוק. שום דבר. לא מהטיול ולא משלושת השבועות שקדמו לו. ניסינו לספר לו מה קרה, להראות תמונות, הכול. אבל זה פשוט לא היה אותו הדבר.
זמן קצר אחרי סוף השיקום, הצטרפתי למחקר בטיפול באלצהיימר. חשבתי שאם המחקר מטפל באובדן זיכרון, אולי אוכל להשיב את הזיכרון של דני באמצעותו. כבר אז ידעתי שהסיכוי קלוש, אבל הייתי נואש. דני הפך מילד חייכני ופעיל למופנם ועגמומי. הידיעה שהוא קיבל את הדבר שרצה ואז הכול נלקח ממנו שברה אותו." דוקטור לוי נשך את שפתיו לרגע. "היום אני יודע שזה לא היה רק זה. אבל באותו זמן הרגשתי כאילו שאיבדתי את בני לשכחה ההיא, ונתקעה לי בראש המחשבה, שאם רק אוכל להחזיר לו את הרגעים ההם, אקבל גם אותו בחזרה."
דוקטור לוי הביט במר כהן כאילו ציפה למשהו, אבל כשזה לא אמר דבר, המשיך דוקטור לוי בסיפורו.
"המחקר נמשך שלוש שנים לפני שנסגר. אני זוכר את הסיכום שד"ר מנדלבאום, החוקרת הראשית, כתבה. הוא הכיל הרבה מונחים שנשמעים יפה, אבל כל החוקרים ידעו את האמת. המחקר היה כישלון. שלוש שנים עברו ולא התקרבתי כלל להחזיר את הבן שלי.
בשלב הזה דני היה ילד בן אחת עשרה. שלוש שנים של שיקום שיפרו בהרבה את מצבו, ומלבד צליעה לא ממש נשאר זכר פיזי לאירוע. אבל כבר לא היינו קרובים כמו פעם. זה לא היה רק העומס בעבודה. תמיד כשראיתי אותו, ראיתי גם את הילד שהיה קודם, ולא הצלחתי לעכל את זה. באותה עת המחקר היה הדבר היחיד שנתן לי תקווה שאוכל להחזיר את הגלגל לאחור, והכשלון שלו ייאש אותי. אני חושב שאם הדברים היו מתנהלים אחרת הייתי נוטש את הניסיון לשחזר את הזיכרון האבוד. אבל בדיוק כשעמדתי להפסיק עם כל העניין, תום פנה עליי."
"תום מילר? הממציא המקורי של ה'מעורר'?"
"כן. הוא תמיד התעקש שאקרא לו תום. הוא היה מהנדס גאון. כשהוא פנה אליי אב הטיפוס כבר היה מוכן, אבל כדי לקבל אישור כמוצר בריאותי הוא היה צריך לבצע מחקר על חולים, והיו חסרים לו מתנדבים למחקר. לי היה ידע על התנהגות המוח בעת אובדן זיכרון. חשוב מכך, אחרי שלוש שנים היו לי יחסים טובים עם המשפחות של החולים. אז אחרי שד"ר מנדלבאום סירבה… הוא פנה אלי וביקש עזרה בגיוס.
עברה שנה, שבמהלכה המוצר עבר כיוונונים והתאמות לפגיעות השונות, עד גרסה 1.0 של המכשיר. עד אז כבר החלטנו על השם הסופי ואני הייתי בשותפות מלאה עם תום." דוקטור לוי תופף קלות על השולחן. "המכשיר היה מדהים. הוא הצליח לא רק לאסוף את שברי הזיכרונות, אלא גם לייצר חיבורים אמינים ביניהם. עבור חולי אלצהיימר זה האט את ההידרדרות, לפעמים החזיר את המצב מעט לאחור. זה גם עזר לחולים שסבלו ממחלות אחרות שמובילות לדמנציה, ואפילו טיפל במקרים מסוימים של אמנזיה. אבל זה לא היה יכול להחזיר זיכרון ספציפי."
דוקטור לוי עצר בשטף הדיבור והתבונן במר כהן. "האם אני יכול להניח מניח שחקרת את מוצרי העבר של החברה שלנו ושאתה מכיר את הפרטים?"
"כן," השיב מר כהן. "המכשיר התחבר לרשת הזיכרונות וידע לבצע מיפוי תומך. אבל בגרסתו אז ה'מעורר' עבד על שחזור וחיזוק הקשרים שברשת הזיכרונות. הוא ידע להיות סלקטיבי לגבי קשתות הגרף, כלומר הגישורים בן הזיכרונות, אבל לא ידע לאתר את צמתים, הזיכרונות עצמם, אלא רק בצורה אקראית".
"אתה נשמע ממש כמו תום. כן, זה תיאור מדויק. מבחינתי, זה אמר שהוא לא היה יכול להבדיל בין זמן אבוד של שלושה שבועות לבין מאות הפעמים של הליכה לשירותים. אם כבר, במקרה של דני יהיה יותר קל לשחזר את הזיכרונות של ההליכה לשירותים מכיוון שהם לא נפגעו. לרוע המזל, ליכולת של שחזור זיכרון ספציפי יש מעט מאוד תרומה בריאותית, מה שהציב בפני דילמה.
ההשקעות שהחברה הייתה מבוססת עליהן היו מוצמדות לתפקוד החברה בתחום הבריאות. בשביל להפנות את החברה לכיוון החדש היה צורך למצוא משקיעים חדשים, שלא לדבר על הקושי הכרוך בשילוב מוצר כזה שלא במסגרת טיפולית. תום לא היה מוכן לזה. היו לנו ויכוחים רבים בנושא, אבל בסוף, שנה אחרי הוצאת הגרסה הראשונה, נאלצנו להיפרד. הוא לקח את רוב הרווחים, השם של החברה, המשקיעים ומרבית העובדים, ואני קיבלתי את ה'מעורר'.
לאחר מכן הקמתי את 'לוי זיכרונות בע"מ'. זה לא קרה מיד. עברו שנתיים שבמהלכן הייתי צריך למצוא מהנדס שיחליף את תום, עוד מישהו שיעזור לנהל את התקציבים, שלא לדבר על הצורך לשכנע משקיעים חדשים. אבל לבסוף, לפני שתיים עשרה שנה, החברה קמה. בשלב ההוא דני כבר היה בן חמש עשרה." דוקטור לוי ניגב את עיניו לפני שהמשיך. "אני, אהה, אני לא שמתי לב לזה קודם, אבל פספסתי את כל הזמן שהוא היה בחטיבה. הייתי עסוק מדי בחברה. אבל חשבתי שזה היה שווה את זה. הצלחנו למצוא פתרון. חשבתי שדני הולך לחזור אליי.
השימוש בגרסה החדשה הוגבל למקרים חריגים בהתחלה. בעיקר עבדנו עם המשטרה ובתי המשפט כדי לעזור לעדים בחקירות חשובות להיזכר בפרטים. שנתיים חלפו מהקמת החברה ועד שהגרסה אושרה לשימוש כללי. אפילו אז, בעקבות חשש ממה שהמכשיר עלול לעשות למוח מתפתח, הוא אושר לשימוש רק על מבוגרים. למרות שבאותה עת דני כבר היה בן שבע עשרה, היה לי עדיין קשה לחכות ליום ההולדת שלו באותה שנה. אני חושב שלא התרגשתי כל כך אף פעם.
ואז דני סירב להשתמש במכשיר."
דוקטור לוי עצר. "אני יודע שזה כמעט הסוף, אבל האם תוכל בבקשה למזוג לי כוס מים?"
"בוודאי," מר כהן הזדרז לעשות בדיוק את זה.
דוקטור לוי קיבל את הכוס בתודה, ולגם מעט. "כמובן, לא קיבלתי את זה בשתיקה. התווכחנו במשך ימים. אבל הוא כבר היה בוגר, אז מה יכולתי לעשות?" דוקטור לוי עיווה את פניו. "מסתבר שמה שיכולתי לעשות היה להרחיק אותו יותר. בשלוש השנים ששירת בצבא ראיתי אותו בקושי חמש פעמים.
אלמלא אשתי, אני חושב שהסיפור היה נגמר שם. אבל אחרי שדני היה שנה בצבא, אשתי האשימה אותי שהברחתי אותו. לא קיבלתי את זה טוב. אחרי כל הוויכוחים עם דני כנראה כבר התרגלתי להיכנס לריב בקלות, והיחסים עם אשתי היו פושרים כבר זמן מה. זה הדרדר עד שהיינו במרחק של חתימה אחת מגירושים, ואז סוף סוף התאפסתי על עצמי.
התחננתי בפניה שתתן לי עוד הזדמנות. היא הסכימה לבסוף, בתנאי שאלך לטיפול אצל פסיכולוג. זה לא היה קל, ולא היה תהליך קצר. אבל לאחר שנתיים שבהם עבדתי על עצמי הרגשתי מוכן לנסות ליצור עם דני קשר מחדש.
זה לקח זמן. דני לא היה מוכן לראות אותי בהתחלה. בסוף אשתי שכנעה אותו שיגיע לשיחה אחת איתי. הוא היה שקט כאשר הגיע, והתיישב בקצה הכיסא. הוא היה מוכן לברוח בכל רגע, אבל אני לא חושב שהוא היה מוכן שאחבק אותו ואבכה."
דוקטור לוי המשיך, ועל אף שעיניו היו לחות, חיוך קטן עיטר את פניו. "המשכנו לדבר משם. אמרתי לו שאני מתגעגע אליו ומצטער על איך שהתנהגתי. אחרי שקצת דשדשנו סביב הנושא הזה עברנו לדבר על דברים אחרים. דני התחיל, וסיפר לי על הצבא, על החברים, על החברה שלו שעזבה אותו אחרי שהשתחררה. מצידי ספרתי לו על העבודה שלי ועל המצב בבית, לפחות חלקים. אפילו לפני שעזב את הבית, לא דיברנו ככה… מעולם, בעצם.
נפגשנו עוד כמה פעמים, ולבסוף כאשר השתחרר הוא חזר לגור אצלנו. אפילו אז לא הייתי בטוח שהוא באמת סלח לי, עד שלפני חודשיים, בגיל 22, הוא סוף סוף הסכים להשתמש ב'מעורר'. אני לא יודע אם הוא עשה את זה בשבילי, או שהוא תמיד רצה אבל בגלל הכעס כלפי סירב לעשות זאת קודם. אבל בסוף הוא נכנס, ונזכר בכל הטיול. מתקנים, אוכל ותחפושות. הכול. וכאשר הוא יצא מהמכונה, אתה יודע מה הוא אמר? הוא אמר 'בתכל'ס? זה לא היה כזה שוס'."
דוקטור לוי צחק. "הייתי המום, אבל במבט לאחור, למה ציפיתי? שהזיכרון הזה מגיל שבע יהיה אירוע משנה חיים עבורו? הוא גבר בשנות העשרים לחייו. מה לו ולדיסניוורלד?" דוקטור לוי הסתכל בחלון החדר לכמה שניות, ואז המשיך. "באותו הרגע החלטתי שסיימתי. החלטתי למכור את החברה."
דוקטור לוי סיים לשתות את המים. "וזה הכול, בעצם. עכשיו איך זה קשור לכך שהחברה שלך מצליחה יותר?"
מר כהן לא עצר אפילו לרגע. "ראשית, זה קשור בדרך שבה דני חווה את הזיכרון כאשר השתמש במכונה. הטכנולוגיה שלך כמעט מושלמת. דני ראה את הטיול אחד לאחד כמו שראה אותו כשהיה בן שבע. אבל אותן תמונות הוקרנו לאדם שהוא עכשיו. הטכנולוגיה שלך לא מסוגלת להעביר את הרגשות שקשורים בזיכרון. והטכנולוגיה שלי? היא לא מושלמת כמו שלך. היא בקושי מצליחה להביא צללים של אירועים לקדמת המוח. אי אפשר להשתמש בה בשביל לזהות אנשים, או להיזכר בשאלות למבחן, או לטפל בחולי אלצהיימר."
"אבל היא יכולה לשחזר רגשות?" שאל דוקטור לוי.
"לא. אבל זה קשור לסיבה שבגללה רציתי שתספר את כל הסיפור. בזמן שסיפרת, המוח שלך גרם לך לחוות את כל הרגשות המתאימים לאירועים שהיו – השמחה שלך שלקחת את דני לטיול, הפחד סביב התאונה, הכעס והמרמור כאשר דני סירב להשתמש ב'מעורר'. המוח בעצמו זוכר איך הוא חש באותה עת, ובמידה ויש לו מקום, הוא חווה את אותה ההרגשה, עם כל הטעויות ואי הדיוקים שכרוכים בכך. המכונה שלי מזהה את התופעה ומנצלת אותה ל'צביעת' הזיכרון ברגשות האלו, תוך כדי עיוות העובדות. במקרה הזה, החוויה המזויפת היא לדעתי אמיתית יותר," מר כהן חייך, "ובהנחה שהזיכרון מתאים, ודאי מהנה יותר."
דוקטור לוי הסתכל על מר כהן, ואז לקח את המסמך וחתם עליו.
"אני שמח שאתה מסכים עם ההערכה שלי," חייך מר כהן.
דוקטור לוי קימט את מצחו. "מסכים? אני חושב שההמצאה שלך נוראית, מר כהן. בעברי כנראה הייתי נלחם נגד זה. אבל כבר אין לי כוח. אני מעדיף לבלות עם הבן שלי במקום."
"רעיון נוראי? איך אתה, מכל האנשים, יכול להגיד דבר כזה?" מר כהן נראה מבולבל. "החיוך הכי גדול שלך בכל השיחה ביננו הייתה כשנזכרת בביקור בלונה פארק ההוא. לא היית רוצה לחוות זאת שוב?"
"בוודאי." השיב דוקטור לוי. "השקעתי כמעט עשרים שנה בלחוות זאת שוב. ונכשלתי." דוקטור לוי קם. "ואם הייתי ממשיך, הייתי מאבד את מי שגרם לי לחייך מלכתחילה."
פרס עינתפרס עינת