מערת הזיכרונות
פתאום, באמצע המעוף מעל ירושלים הנאדרת, חשתי איך לבי קורא לי להמריא אל מחוז הדמיון שלי.
מלחמה שקטת-מחשבות שוררת בארץ, ואני בדרכי לִמשימה – אך קודם עליי למלא את מאגר המחשבות הטובות שלי, לחדש את יכולת קריאת המחשבות לקראת המאבק הגדול. ומה יהיה במאבק, עוד איני יודעת, ומה גודל כוח הדמיון של אויבינו, עוד איני משערת.
פורשת את כפיי בתנועה ישרה, וצוללת לתוך צמריריותם האוורירית של העננים. רגע אחד הם מצמררים את כל גופי, וברגע הבא אני חולפת בשער האזוב המוזהב, ונוחתת ברכות על העשב הרך שבעמק הדמיון שלי.
מחוז הדמיון שלי הוא עמק, ובכל זאת – תמיד אני עפה כדי להגיע אליו. העמק שלי רחב-ידיים, משתנה ומתאים את עצמו לתחושות הלב שלי. כעת הוא מקבל את פניי בעץ רב-פארות, שלמרגלותיו אבן עוטה עשב רך. אני מתכרבלת רגע תחת ענפיו, מניחה את ראשי על האבן, נותנת לכרסי התפוחה לנוח על צדה. ואז נזכרת לשם מה באתי לכאן. כדי להיזכר, ולאגור כוח מחשבה.
הזיכרונות הטובים שלי כולם אגורים במערת סלע קטנה שהאזוב הטרי שולט בנקבוביות הסלע המקיף אותה. אני מרחפת לשם, נוגעת למחצה בדשא שמתחתיי, ומתכופפת בקושי-מה אל פתח המערה.
עוד לא הספקתי לשלוף מי מהם – והם כבר מתנפלים עליי, יוצאים בנחשול מבלבל, לופתים את צווארי במלתעות ברזל זרות. הם מוכרים לי – אבל הם לא מכאן. לא! אלה זיכרונות שגנזתי היטב באדמת הארץ הגשמית, אירועים שלא נתתי להם דריסת-זכר כאן בעמק הדמיון שלי. מה הם עושים כאן? ולהיכן נעלם מאגר זיכרונות האור שלי.
קול צחקוק מגחך גורם לי להפנות את ראשי בבהלה – עד שאני מבינה בבהלה גוברת יותר שתנועת הראש הייתה מיותרת: הקול נובע בתוך מחשבתי.
אז חשבת שאת זוכרת… משתלט לגלוג זר על מחשבתי. חשבת שיש לך טוב, שיש לך תקווה…
אין! אין תקווה! מוטב להיכנע – הייאוש הוא כה מזמין… הוא ניזון מהניצחון שלנו…
אני מנענעת בראשי, מטלטלת אותו בניסיון-שווא: הקול עדיין במחשבתי.
ופתאום הוא לובש דמות. אט-אט היא מתקבצת לאיברים, עד שהיא מרחפת מולי. עפה, בדיוק כמותי.
זו אישה. גבוהה, דקת-גזרה, שערה הארוך מתנופף ברוח הקלה שקיימתי בעמק שלי. היא כל מה שאני לא. והיא לובשת לגלוג על פניה המשוחות בצבעי השמים, וממשיכה לדבר במחשבתי.
כן… להתייאש… הרי מעולם לא חשבתם שיתגלה מחוזכם, הדמיון שלכם… מעולם לא חשבתם שמישהו ישתווה אליכם… וכעת – אתם רואים שכן… כעת – אין לכם תקווה…
קולה מצלצל בראשי, רך כמו העשב שתחת רגליי, כבד כמו רגליי עצמן, שכמו שכחו את יכולת ההתרוממות מהקרקע…
תנועה קלילת-חן בידה. הזיכרונות ממשיכים לגאות מתוך המערה, שפתאום נראית חשוכה כל-כך. הם קרבים אליי, מטפסים עליי באלפי עקצוצים משכיחי-שכחה, שולחים אליי ידי-זוועות, מחבקים אותי אל תוך מצולת הדיכאון.
לעג מחודד של חברה נשכחת דוקר אותי שוב בבטן הרכה, השמנה… ניסיון כושל ומתנשף בשיעור התעמלות מרטיב את פניי בזעה… דלת מקרר נפתחת בתנופה – מאכזבת אותי שוב בריקנותה… וסבתא… סבתא היקרה, שתמיד הייתי דומה לה בממדי הגוף והאשמה, קמה שוב לתחייה מול עיניי המיוסרות, ומטלטלת את אצבעה, 'את – אל תהיי כמוני…'
אבל אני לא! כבר לא… השנה שעברתי בכפר החניכה הייתה מעצבת גוף ונפש. בה למדתי לא רק להכיר את כוחותיי ולשלוט בהם, ולא רק להכיר את שאר האנשים אשר ניחנו ביכולות מחשבה דומות לשלי ויכולות מעשיות שונות משלי – למדתי בשנה הזו גם את נפשי. ולמדתי בשנה הזו את עצמי. ולקבל את עצמי, ולשלוט בעצמי – לא רק ביכולותיי, אלא גם בתאוותיי.
אני לא אותו אדם מאז שעזבתי שם. אני לא אותה אישה מאז שיצרתי לעצמי את מחוז הדמיון שלי.
מחוז הדמיון – שלי!
אני רואה איך פניה הנאות של הזרה מתכרכמות בחוסר-מנוחה, ומבינה שהיא קראה את מחשבותיי – בדיוק כפי שהזהיר הרב לוי-ישראל הכהן, המנהיג הרוחני שלנו, של בעלי היכולות.
כעס לובש את מחשבותיה כשהיא ממשיכה לרחף מעליי. אנחנו עוד נוכל לו, לרבאיי הזה שלכם! אנחנו עוד ננצח את כולכם, נכבוש את מחוזכם – ואת ארצכם…
אבל אני – מבחינה פתאום איך נשמטים חבלי הזיכרונות הרעים תחת לרגליי, ומרגישה שוב קלה. מנופפת בידיי, מצליחה שוב לרחף. דוחקת את מחשבתי לעבר הזרה הרזה, וכובד משקלי הפיזי מסייע פתאום בעדי. היא נמחצת, נכנעת, מרחפת לאחור, נמלטת בעד השער הגדול. מחשבותיה נקראות אליי בתערובת של בלבול, אימה וכעס, כשהיא חושבת לעברי רגע לפני שמסתלקת אל העננים המוורידים, אני עוד אחזור.
השער נטרק בקול צלצול שמעולם לא השמיע, ואני קורסת לאחור, על הדשא. בכוחות אחרונים אני תוחבת את הזיכרונות הרעים, שמאיימים שוב להתנפל על מחשבותיי, אל תוך מערת הזיכרונות. אטפל בהם בהזדמנות אחרת. ואז – זה מגיע.
סכין חד נדחף בין צלעותיי, ואני נאנקת, בקול, לא במחשבה. ואז עוד אחד, ועוד. אני מכירה את התחושה, חוויתי אותה כבר שש פעמים, אבל מעולם זה לא קרה כאן, במחוז הדמיון… להיפך – תמיד ברחתי לכאן רק כשהכאב כבר היה בלתי-נסבל, ורק כשהייתה לי מיטת בית-החולים הבטוחה לשוב אליה בזמן המתאים…
שוב תוקף אותי הכאב, ומחשבותיי המיוסרות נבלעות בתוכו. המאמץ… המאמץ המחשבתי הזה היה יותר מדי בשביל גופי הפיזי. והזמן עוד מוקדם עדיין…
מתנשפת, בכוחות אחרונים שולחת אותות מחשבה רחוקים.
ופתאום – הם כאן, כולם.
פנינה מיד קוראת על פניי, שכבר כבויות-מחשבה, את מצבי. היא מאותתת לצוריאל, והוא ממהר לכרות שני ענפים גדולים מאחד העצם הגבוהים שלי. נהרה מסירה מעליה את אחד מצעיפיה, ונריה משתמש בקסמי האש שלו כדי להופכו לקשיח. רגעים אחר-כך אני מונחת על האלונקה המאולתרת, וחיה מנגנת בחלילה, מזמנת אלינו שני נשרים אדירי-ממדים, שהעמק שלי מעולם לא ראה. לאה מביטה הרחק, אל מעבר לעמק שלי, ומודיעה שהדרך נראית פנויה. נהרה מעלימה את כולנו בתוך עננה בודדת, וגד מוביל את הדרך, צולל בשמים שלי כאילו היו ים. כל הדרך מספר לי יצחק בדיחות, כדי להסיח את דעתי מהכאבים המפלחים, אבל אוזניי מתקפלות אל תוך צלעותיי המתפקעות, ואני כמעט לא שומעת.
הם עוטפים אותי בדאגתם, כולם, אבל האחד שאני זקוקה לו כעת לא נמצא כאן. הוא לא בעל יכולות, יהודה שלי, אבל רק לו יש את היכולת להרגיע אותי.
***
אני מדדה במסדרונות שנדמים כאינסופיים, בדרכי שוב אל הפגייה. התינוקת הקטנה שלי שם, ואין ביכולתי – אף כי רבה – להנשימה. המכונות עוטפות אותה מכל כיוון, מטשטשות את ראייתי, מפזרות את מחשבתי. ומה יהיה אם היא שוב תתקוף? ומה יהיה אם היא תופיע כאן פתאום, בבית-החולים המוגן הזה?
לאה, אשר באה לבקר, סיפרה לי שאיני היחידה שזכתה למפגש עם אויבינו. היא עצמה פגשה את הצופה למרחוק גלוח-הראש, ונהרה נאלצה לחולל בריקוד-כמעט-עד-מוות עם רקדנית ספרדית מצוינת, שנעלמה וחזרה חליפות במיומנות שנהרה עוד לא רכשה. נריה ניהל קרב אש – ממשי וגם במחשבה – עם אדם שעורו בהק מרוב האש שהספיק לייצר בחייו. גד צלל למעמקים, ופגש שם אדם שדמה לו באופן מפתיע – לא רק ביכולות, אלא גם במראה. גם פנינה נפגשה לקרב פנים עם קורא בפנים ובקלפים מניגריה, וחיה אימצה את סף יכולות הנגינה שלה מול מכשף הודי שהשליך לעברה נחשים. יצחק, למרבה הצער, נכשל בקרב צחוק אחד מול גברת קומיקאית ידועה בעולם, וצוריאל שבר את רגלו במאבק מול מתאגרף יפני אחד.
ואני – כאן. בשגרת בית-החולים המצפצפת במונוטוניות. ולבי אטום מכל מחשבה, ורק רגש אחד מרצד בו: הפחד. פחד על הקטנה שלי, ועל העולם המוזר שאליו הביאה אותה אמא שלה, שמפחדת כל-כך מהמפגש הבא עם הצעירה המקלונית.
אני מדדה במסדרונות, כשרגש הפחד חוסם את לבי ואת עיניי – ופתאום נתקלת במשהו. במישהי.
פוקחת את עיניי בבהלה, מכינה את הסליחה, ורואה מולי את העיניים הגדולות ביותר שראיתי מעודי. העיניים ממוסגרות בתוך פנים קטנות ורזות של נערה צעירה – ילדה כמעט – הגוררת אחריה עמוד אינפוזיה, שמיתמר מעבר לראשה הקירח.
המבט שלהם מהמם אותי, נוטע אותי על הרצפות השחוקות של בית-החולים. לרגע אחד אני בטוחה שעיניה הירוקות קוראות אותי, בדיוק כשם שאני מנסה לקרוא אותה – ומתבלבלת מיד. כי פתאום העיניים הגדולות שניצבות דוממות מולי אינן ירוקות עוד, כי אם כחולות. ועד שאני מגיעה לספסל הקבוע בקיר, כדי לתמוך את גופי ההמום – הן הופכות לחומות.
"סליחה," היא אומרת במקומי, גוררת את האינפוזיה איתה, ומתיישבת לידי.
"איך – איך קוראים לך?" לשוני מתלעלעת בתוכי, ומוחי אינו מבין מדוע בחרתי בשאלה הבנאלית הזו, כשבראשי מתרוצצות אלפי שאלות אחרות לשאול את הילדה שאפה מתארך כעת פתאום, ונעצר סמוך לסנטרי.
"שני." עונה הנערה. "ולך?"
"לי? ציפורה…" אני לוחשת.
"את מביטה בראש שלי?" היא שואלת, ושולחת יד רזה ללטף את קרחתה. "לפעמים אני מדמיינת ששוב צומח לי השער. ולפעמים אני אפילו מצליחה באמת להצמיח אותו קצת. אבל המחלה הזו גוברת על הכוחות שלי, ושוב חוזר השער אל תוך הקרקפת שלי."
השפה שלה גבוהה לגילה, אך לא זה מה שמטריד אותי.
"יש לך כוחות?" אני ממשיכה בלחישתי, "יש לך יכולות?"
היא מקמטת את מצחה החיוור, ועיניה – ששבו להיות ירוקות – מביטות בי בשאלה.
"את יודעת," אני אומרת, ולא יודעת מדוע אני מעזה לומר זאת – כאן, במקום שבו מתרוצצים כל-כך הרבה אנשים, כאן – מול הנערונת הזרה הזו, "יש בעולם אנשים בעלי יכולות מיוחדות, יכולות ניסיות. בעם-ישראל יש תשעה כאלה בכל דור, ובכל דור מורישים בעלי-היכולות המזדקנים את יכולותיהם לנערים צעירים, בני ובנות מצוות. התפקיד שלנו הוא לסייע לעם-ישראל מול האויבים הקמים עלינו."
"ואת?" עיניה החומות מצטמצמות בשאלה, "מה היכולת שלך?"
אני מופתעת מיכולת ההבנה המהירה שלה. "תעופה," אני עונה.
"ומי בעל-היכולת שאמור להוריש לי את היכולת שלי, של שינוי צורה?" היא שוב מפתיעה.
אני נועצת מבט מהורהר במעליות שמולנו, חשה איך חשיבתי מצטללת, איך היא דוהרת קדימה בהבנה מפליאה.
"בעבר," פותחות מילותיי בהיסוס-מה, "היו כל בעלי-היכולות נביאים. עד שפסקה הנבואה, ונותרה לנו רק יכולת קריאת המחשבות. אך אחד מבעלי-היכולות, נמואל בן חצרון שמו, הותיר לנו נבואה. נבואה שעד היום, כך נראה, לא נתפרשה."
הכחול שבעיניה מעמיק בציפייה.
"'והיה ביום ההוא, בעת ייקרעו הממלכות בידי זרים, ונגלה הענן, ובא הכוח, והיה מראהו אחר, ויהי ליד חזקה'". הציטוט גולש מפי בלחש – את הזיכרון שלו נשאתי עמי, ולא הפקרתי במערת הזיכרונות. "ישנה מסורת," אני ממשיכה באיטיות, "שיום יבוא ויכולת עשירית תתגלה. כוח עשירי יתווסף לתשע הכוחות הקיימים, ואז יתבהר הכוח של כולם. עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, עשרת הדיברות – כל אלה מבטאים את השלמות. וכשהכוחות של בעלי היכולות יגיעו סוף-כל-סוף לשלמותם – אז תבוא הגאולה."
הוורוד עולה בלחייה של שני, והן מתעגלות לאיטן. זרועותיה הנתונות בכתונת בית-חולים נשלחות קדימה, ארוכות פתאום. עיניה נוצצות כשני אזמרגדים. ואז מחשיכות, שחורות כמו הלילה.
"אבל – אני חולה." היא אומרת, ידיה מתקצרות, נשמטות. "איך אוכל לעזור? לא תבוא הגאולה…"
"את – את תבריאי." אני אומרת בביטחון לא-מלא. "תבריאי ותצטרפי אלינו. תגיעי לכפר החניכה, תלמדי על יכולותייך – עוד איני יודעת מפי מי – ותעזרי לנו במאבק נגד לוכדי הדמיונות הזרים."
פיה מתעצב בצורת לב מחייך, בעיניה מתערבבים במחול מופלא כל הצבעים שבעולם. שוב נשלחות ידיה – והפעם הן מחבקות אותי.
"אני שמחה שהגעתי לכאן," היא מרוננת באוזני. "הלכתי לטייל דווקא במחלקת יולדות, כי רציתי להיות במחלקה הכי שמחה בבית-החולים. לא ידעתי שאשיג הרבה יותר משמחה כאן…"
מילותיה משיבות לי באחת את מיקומי. אני נזכרת בחלק הפחות שמח של המחלקה. אני מנתקת את זרועותיה בעדינות מצווארי, ומבקשת ללכת לתינוקת התמה שלי. תינוקת של גאולה?
***
ידו של יהודה נשלחת בעד שרוול הפלסטיק, מלטפת את הפנים הזעירות, הקרחות.
"צריך לתת לה שם." הוא אומר, ואני מנערת את מחשבתי, שהתעסקה לרגע בילדה מקורחת-שער אחרת.
שני בטוחה עכשיו. פנינה שומרת את צעדיה, גד מברר את אפשרויות שחרורה. לאה כבר שוחחה עם הוריה ההלומים, וקיבלה את הסכמתם. הרב ישראל-לוי הכהן יגיע בקרוב לבקרה, וכדי לבדוק אותה – האם אכן בה דיברו המסורת והנבואה.
אני משוחררת כעת, זמנית, לעסוק בי ובבתי הזעירה.
"צריך לתת לה שם," חוזר יהודה. "הילדים בבית כבר מחכים לזה, וגם ההורים והשכנים שאלו באיזה שם אפשר להתפלל עליה."
אני מתבוננת בגפיים הזעירים, המתנועעים קלות, כמו מנסים לבדוק אם גבולות הרחם עדיין קיימים. על מה את חושבת, קטנה שלי? תמיד התקשיתי לקרוא את מחשבותיהם המרחפות של תינוקותיי, אבל אצלה – איך אפשר לראות משהו בעד לכל המכשירים האלו. מה יהיו חייך? איך יתפתחו? במה תשובי ותיזכרי בעוד שנים, כשתהיי מקומטת וחסרת-שיניים כמעט כפי שאת עכשיו?
"כשהתחיל הכול – חשבתי לקרוא לה אמונה… אולי תקווה, או עתרה – מלשון תפילה…" אני ממלמלת, מריצה את גלגלי הזיכרון המסויטים במוחי – אלה שעדיין לא הספקתי לטמון הרחק ממני.
"ומה עכשיו?" יהודה מרים אליי את עיניו היציבות. "את עדיין מאמינה? עדיין מקווה, מתפללת?"
"עדיין… ודאי. אני יודעת שזה עוד לא נגמר, אני יודעת שהיא תחזור – המעופפת הצנומה בעלת האכזריות המגחכת. אבל אני יודעת שכעת התקווה היא ממשית, כעת הסיכוי הוא אפשרי. איני יודעת אם יש יכולת משתווה לזו של שני בין האומות – אבל אני יודעת שיש ביכולתה לגבור על כל מה שיעמוד בפניה. כן, אף שהיא חולה.
"יהודה," אני מפגישה את עיניי בשלו, וחשה את הרעד המוכר, הקורא לי לעוף, להמריא, "אני רוצה שנקרא לה גאולה."
"גאולה?" הוא שואל.
"גאולה." אני מהנהנת, ומחזיקה בכוח את רגליי, שלא ירחפו מעל קרקע הפגייה המרוצפת.
"גאולה." הוא משיב לי הנהון. "גאולה." הוא מלטף עוד את ראשה הזעיר, ומפריח לעברה נשיקה, שבה קמוצות כל היכולות שבעולם.
אני משחילה את ידי בשרוול הפלסטיק השני, ואוצרת את הזיכרון הרך הזה בשביל מערת הזיכרונות המרחפת, אי-שם, בין ענניי.