הסיפור זכה במקום השני (בתיקו) במסלול הכללי.
If this ain’t love
"כדי לחקור את סיבת החיים עלינו להבין תחילה את המוות."
(מרי שלי, פרנקנשטיין, תרגום: שרון פרמינגר)
“Tuck me into bed,
and wake me when I’m dead”
(Arcade Fire, Everything now)
החדר לבן ובוהק וחד. שלוש תיבות מוארכות על גלגלים, חלקן התחתון כרום בוהק, חלקן העליון שקוף, מחוברות אל הקיר. תיבה אחת עומדת ריקה, ממתינה. התיבה השנייה רק בשלב ההתחלתי. ייקחו חודשים עד שהיא תהיה מוכנה. בינתיים המכשירים המחוברים אליה מצפצפים חרש, חרש. בתיבה האחרונה, הקרובה אל החלון, שוכב איש מבוגר. המכשירים המחוברים אליו מצפצפים ביתר שאת. תהליכים מורכבים יותר שאפשר כבר לעקוב אחרי רישומם מתרחשים בו. מידע עובר מתא לתא, אותות חשמליים רכים מפעמים בבשר, רקמות מתאחות, זיכרונות נוצרים. אני מדמיינת אותו שם, צף לו בתיבה שלו, נִרְכַּב. האיש הזה, שמת לפני שנים, שבקרוב אפגוש, שלא פגשתי מעולם, הוא אבא שלי.
*
"מכון המרכבה – רותמים את המדע עבורך", התנוסס הלוגו מאחורי גבו של הפקיד שטיפל בבקשה שלה. למרות התחושה המקצועית שהמכון ניסה להשרות, ראו שמבטו התעכב לשנייה אחת יותר מדי כשהגיע לסעיף של "שם המורכב.ת" ו"יחסו.ה אל המבקש.ת". הוא העיף בה מבט מהיר וחזר אל המסך, מנסה לשמור על ארשת עניינית ולא ביקורתית, חלילה. בכל זאת, הם עוסקים כאן ברצונותיהם הכמוסים והעדינים ביותר של אנשים. אין מה להתרגש יותר מדי. והיא חשבה, הכול כאן סוטה ממילא, זה לא באמת משנה עד כמה. ובכל זאת, כנראה שהבקשה שלה היתה חריגה מספיק כדי לעורר עניין. "הוא מת כשהייתי ילדה." היא סיפקה תשובה לשאלה שלא נשאלה. הוא חייך אליה במבט מבין. כן, כמובן. פשוט… אנחנו לא מקבלים הרבה בקשות כאלו, להרכיב הורים. אנשים מבקשים בדרך כלל ילדים שנלקחו מוקדם מדי. לפעמים בני זוג. היו כמה שביקשו כלב או חתול. היה אחד פעם, שביקש את אמא שלו אבל הוא היה… חיוכו התרחב במבוכה. היא חייכה אליו בחזרה. הגיוני. בהינתן האפשרות, אנשים יחזירו לחיים את מי שהרגישו הכי אהובים בסביבתו, את מי שהרגישו שנגזל טרם זמנו, זמנם, אבל גם בניצחון המדעי חזקים יותר חוקי הטבע. בלכתם של הורים אין דבר שיש למחות עליו באמצעים קיצוניים כאלו. זה רק טבעי. היא ניסתה לחשוב אם היתה מבקשת להרכיב מישהו מבני הזוג הקודמים שלה לשעבר, אם היו מתים בתאונה אלימה ואכזרית. אבל היא לא הצליחה לחשוב אפילו על אחד שהיתה רוצה כל כך לראות אותו שוב. ילד היא לא הצליחה לדמיין. "לא הספקתי להכיר אותו", היא אומרת ומחליטה לא להסביר מעבר לכך יותר שום דבר. היא משלמת להם. הם היו יוצרים מחדש גם את האוגר שהיא הרגה בגיל שבע אם הייתה משלמת להם ואם היתה לה פיסת דנ"א להרכבה. זה לא באמת משנה להם. הפקיד סיים לעבור על הפרטים וביקש שתעביר את פרק היד שלה לפני מצג החיוב. למען האמת, היא כן הספיקה להכיר אותו. אולי הכירה אותו טוב יותר מכולם.
אחרי שהתשלום אושר, הפקיד המשיך לתקתק על המקלדת. "התהליך לוקח כשלושה חודשים. אני רואה שבחרת להרכיב אותו אל הגיל שבו הוא נפטר. את יודעת שתוכלי לבחור אותו בגרסה צעירה יותר, או אפילו מבוגרת יותר…. אם כי אולי במקרה שלך לא כדאי," שפתו העליונה התרוממה מעט, בתנועה בלתי נשלטת. גועל. "לא, זה בסדר. אני רוצה להמשיך מאיפה שהפסקנו". חיוך.
היא חזרה לדירה שלה. והתיישבה על הספה. התרגשות אחזה בה. היא נכנסה לחדר האורחים שעד עכשיו שימש כמחסן, היא דחפה אליו דברים שהיא לא באמת צריכה או רוצה אבל לא ידעה איך להיפטר מהם. היא צריכה להתחיל לסדר אותו. היא חשבה אם כדאי גם לצבוע אותו מחדש. איזה צבעים הוא בכלל אהב. מאיפה לה לדעת. הוא מת כבר שלושים שנה. מעניין אם זה משנה את הטעם שלך בדברים.
*
שלושה חודשים לאחר מכן היא קיבלה הודעה. המורכב מוכן. אפשר לבוא לאסוף אותו. באותו יום היא התלבשה יפה. היא התאפרה מעט. בחוברת שנשלחה אליה כהכנה להגעתו, נכתב שהרבה פעמים המורכבים חווים בלבול ודיסאוריינטציה בתחילת חייהם השניים. שהם מרגישים שהם ממשיכים את חייהם בדיוק מאותה נקודה שבה הם מתו, שוכחים את רגע המוות עצמו ומתקשים להאמין לכך שמתו. אם הם מתו בתאונה או ממחלה קשה, בכאב ובייסורים, הקימה שלהם יכולה להיות קשה, אפילו טראומטית. למרות שהגוף המורכב נקי ממחלות ומפציעות, הם מתעוררים כשזיכרון הכאב עדיין שם. רבים מהם מתעוררים בצעקות נוראיות. את שלושת הימים הראשונים בחייהם החדשים המורכבים מבלים ביחידת הטראומה. שם מסבירים להם את קיומם החדש ומרגילים אותם חזרה אל החיים. ניתנה להם הזדמנות שנייה, מספרים להם, הם ייפגשו שוב עם אהוביהם ששילמו ממיטב כספם על מנת להחזיר אותם לחיים. אט אט, הם מרפים מכאבי הפנטום, מהטראומה הגופנית שנמסה אט אט אל התאים ומשתחררת מהגוף. הם חוזרים לעצמם, לרוב. הם לא מאמינים למזלם הטוב, לרוב. הם מחכים לראות את אהוביהם, כמו ממתינים בקוצר רוח בשדה תעופה לנחיתת מטוס. לרוב.
מה שלא היה כתוב, אבל היא קראה את הכתבות, הוא שלפעמים, לעיתים רחוקות, מופיעים פגמים חמורים בזיכרון של המורכבים. כמובן שזה מצוין בחוזה, ואין אפשרות להחזר כספי, אבל זה בהחלט קורה. ואז קרובי המשפחה של האדם מקבלים לידיהם אדם פגוע, שאינו מצליח לזכור מי הוא או מה הוא עושה שם. שלא מצליח לגשר בין החיים החדשים לישנים. אך מרגע שהוקם אדם, לא ניתן להמית אותו. ואלו שהזמינו אותו צריכים לטפל בצל של אדם שפעם אהבו, שנוכחותו רק מזכירה להם את אובדנו של הראשון, בתוספת המעמסה בטיפול באדם, ספק אדם, החדש הזה, שהופיע על סף ביתם. אין מה לעשות. לכל דבר יש מחיר.
היא נכנסה ללובי המכון. מישהי חיכתה לה שם ולוותה אותה לחדר. היא הסבירה לה שאולי בהתחלה ייקח לו זמן להסתגל. שאולי לא ידע מיד מי היא, הרי נפרדו כשהיתה ילדה. הוא זוכר אותך, היא אמרה בחיוך. אבל הוא זוכר אותך כפי שהיית. היא נתנה לה רשימה של הוראות ודברים שעלולים להשתבש ודרכים לטפל בהם. מה כבר יכול להשתבש, היא חשבה. אחרי שתמו כל ההסברים והאזהרות, היא ליוותה אותה לחדר בעל קירות מזכוכית. על כורסה, בגבו אליהן, היא ראתה את ראשו של אביה. עם הקרחת העגולה, המבריקה שזכרה. כתפיו היו רחבות מעט. ידו תומכת ברקתו, ראשו נשען עליה. מתי ראתה אותו בפעם האחרונה. מראה גופתו הנפוחה העטופה בתכריכים על עגלת הנפטרים ביום הלוויה שלו הבזיקה בתודעתה. הוא אושפז כמה חודשים לפני שנפטר, ומאז לא ראתה אותו. זה היה כל כך מזמן ובכל זאת, המראה הזה, היה כל כך מוכר. כאילו הוא בסלון ביתם, והיא צריכה להיות מאוד שקטה כי הוא נרדם, עוצם עיניים, נח. לידו ישב הרופא. הם המתינו לה. היא התקרבה אליהם. שניהם, הרופא ואביה, הסתובבו אליה ונעמדו. הוא היה גבוה ממנה. אבל כבר לא בהרבה. זה הפתיע אותה. היא היתה כל כך קטנה אז. לא היה לה נוח להישיר אליו מבט, היא הרגישה צורך בלתי נשלט להתכווץ, להשתופף. האם הוא בכלל מזהה אותה. הוא הביט בה, קודם בפנים, כמתקשה לזהותה, ואז על גופה, במבט מלמעלה למטה ובחזרה, מבט שעורר בה חוסר נוחות. היא הביטה בפניו. ובגופו המוכר. גל בחילה גאה בה, בלתי נשלט. זה כל כך משונה, היא חשבה. זה כמו חלום, לא, זה כמו סיוט. והיא לא הצליחה להחליט מה מהם נכון יותר. הרופא ערך ביניהם היכרות נבוכה. הוא הציג לה את אביה שמת לפני שלושים שנה. עדיין לא כתבו את מדריך הנימוסים למצבים כאלו. הם לחצו ידיים, ואחר כך התחבקו חיבוק מהיר. היא לא היתה מוכנה לריחו שהכה באפה. דמעות עלו בעיניה מיד, זה לא בסדר. היא לא חשבה על הריח. אבל הגיוני שיהיה לו אותו הריח. ריח שהיא לא זכרה בכלל, עד עכשיו.
הרופא חתם על הטפסים. הכול תקין. הם חופשיים ללכת. הם יצאו מהבניין ונכנסו אל המונית נטולת הנהג שהיא הזמינה דרך השעון שעל ידה. לא היו יותר מכוניות פרטיות על הכביש. הן נאספו כצעצועים יקרים על ידי העשירים ונשמרו היטב במוסכים. הוא הביט סביבו כמו תייר בעיר חדשה.
בדרך הם שתקו, בחלל המונית נשמעה המוזיקה מרשימת השמעה ייעודית לנסיעות שהיתה שמורה אצלה. If this ain’t love… השיר התנגן ברקע. שיר מתקופת נעוריו, היא שיערה. היא אהבה את המוזיקה הקלאסית הזאת.
אז את בת 39.
כן.
היית כל כך קטנה כש….
כן.
איך הזמן עובר.
אני בטח צריך להודות לך. להודות לך ש… אני אפילו לא יודע, החזרת אותי? שכפלת אותי?
היא חייכה, המונח המדוייק הוא הרכבה, אבל כן. בדרך כלל פשוט אומרים מוקמים. אין לך מה להודות לי. אני לא בטוחה שעשיתי את זה בשבילך, היא חשבה לעצמה. היה לנו כל כך מעט זמן יחד.
כן, הוא אמר, מהורהר.
ואז שאל, ומה את עושה? אני מומחית לספרי אספנות. בעצם, אני דוקטור, היא אמרה. תמיד היה חשוב לו שהיא תלמד. שתהיה חכמה. היא זכרה את כל הפעמים שנזף בה על שלא התאמצה מספיק בלימודים. הוא איים עליה שאם לא תשתפר בלימודים ותפסיק לחלום היא תהיה מטאטאת רחובות. שנים אחר כך חשבה שזה איום מוזר לילדה שהיתה. מטאטאת רחובות. היא לא ראתה מטאטא רחובות כבר עשורים. במה היה מאיים עליה היום.
ואת נשואה? הוא שאל. יש לך ילדים?
לא. לא. היו לי כמה חברים אבל זה לא…. לא החזיק.
ומה עם… מה עם אמא שלך?
היא מתה גם. כלומר, היא היתה חולה הרבה מאוד זמן, אחרי ש… שמתת. היא מתה לפני שבע עשרה שנה.
אני מצטער לשמוע. הוא אמר ביובש. האם באמת הצטער.
הוא שתק עד שהגיעו לדירה. היא עשתה לו סיור קטן והובילה אותו אל החדר שלו. היא הכינה לו כמה סטים של בגדים, מסודרים במגירות. בגדים תחתונים, נעלים נוחות, חגורה, כפכפים. היא חיפשה את הכפכפים מסוג הפלסטיק הזול שזכרה שהיו לו. הן עשו צליל מסוים מאוד של שלאפּ שלאפּ על הרצפה כשהלך. כשמצאה אותם סוף סוף, בשוּק, כאילו נשלפו מתוך ילדותה, היא ביקשה למדוד אותם ועשתה סיבוב שלאפּ שלאפּ קטן מסביב לדוכן. בעל הדוכן צחק עליה בהתחלה, אבל משהו בשמחה שלה על הכפכפים האלו, שימח גם אותו. יפה לך, הוא אמר. הן לא בשבילי, היא ענתה בחיוך גדול, הן בשביל אבא שלי. על השולחן ליד המיטה היא הניחה כמה ספרים בצרפתית שדאגה להשיג לו דרך סוחר שעבדה איתו, היא זכרה שהוא אוהב מותחנים. המצעים שקנתה היו לבנים ופריכים. לפני שמתחה אותם על מיטת היחיד שרכשה לקראת הגעתו, היא כיבסה אותם. היא רצתה להרתיח אותם ב-100 מעלות, כמו שאמא שלה סיפרה שכך אהב, אבל מכונת הכביסה שלה הגיעה רק עד 90. הוא היה פדנט, זכרה, זאת היתה המילה שאמא שלה השתמשה בה כל הזמן. פדנט. אהב את הדברים שלו בדיוק כמו שאהב אותם. אוי ואבוי אם לא היו בדיוק כך.
היא הכינה ארוחת ערב בזמן שהוא התקלח והחליף בגדים. היא ניסתה להתגבר על תחושת האימה שהציפה אותה לרגעים. בשביל מה עשתה את זה. בשביל מי. מה יקרה עכשיו. מה אם תתחרט. אבל היא סילקה את המחשבות האלו כמיטב יכולתה. הוא אבא שלה והוא פה עכשיו. האב שמעולם לא היה לה. שמת כשהיתה ילדה. עכשיו הוא פה. תתרכזי בזה.
הם אכלו יחד, ניסו לקיים שיחת השלמה על מה שהתרחש בשלושים השנים האחרונות בארץ, בעולם. הכול היה מבולבל אצלה בראש, אקטואליה מעולם לא עניינה אותה, היא לא זכרה הרבה דברים שקרו, או שלא ידעה למקם אותם במקום מסוים או בזמן. הכול התגבב לאנקדוטות שנערמו זו על גבי זו. היא הרגישה שהיא לא מצליחה לתת לו שום תמונה של העולם שהחזירה אותו אליו. וכעס דק, אולי היא רק דמיינה, על שלא הצליחה לדייק. כשהשיחה דעכה הוא ביקש ללכת לישון. אמרו שאהיה עייף ב… בימים הראשונים.
כן, בטח. אתה צריך לנוח. לילה טוב.
לילה טוב.
הימים הבאים עברו במבוכה ובחוסר הנוחות הקל שחווים מארחים ומתארחים בחללם המשותף. היא הראתה לו את האזור. לימדה אותו איך להשתמש במכונות השונות שלא הכיר ובשעון ששלט בהן. הראתה לו איפה עושים קניות ואיך נוסעים בתחבורה הציבורית. הם אכלו ארוחות יחד, דיברו בזהירות, שני זרים שנאלצים לחלוק משאבים. אחרי כמה ימים היא היתה צריכה לחזור לעבודה שלה במוזיאון. היא הוזמנה להרצאות ולמכירות פומביות, להעריך את שוויים של כרכים שונים שהחליפו ידיים, בעלים. רק ספריות ציבוריות מעטות נשארו, ושימשו בעיקר כמוזיאונים. מעט מהאנשים הרגילים החזיקו ספר אמיתי בידיהם בכל חייהם. ילדים היו לומדים עליהם בבתי הספר, כמו על חפצים אחרים שנחיצותם עברה מן העולם: אצטרולב, טלגרף, אפסר.
ובינתיים, החיים התאמצו לחזור למסלולם. הכול היה כמעט כרגיל, רק שעכשיו היה לה אבא. הם שקעו לתוך שגרה. בבקרים הוא היה יוצא לטייל, יושב בבית קפה, בערב היא היתה חוזרת ומבשלת לשניהם. הם היו מדברים על מה שקרא. על העבודה שלה. הוא סיפר לה על ילדותו באלכסנדריה. היא היתה נזכרת בילדותה. ולא אומרת דבר. בלילות היא היתה מקשיבה לנשימות שלו, כמו שעשתה כשהיתה ילדה.
*
בשביל מה החזירה אותי לכאן. הוא ישב בסלון, בסלון שלה, בשעות הבוקר המאוחרות. החזירה אותי להיות אב לאישה שאני לא מכיר. האם זה סוג של עונש. האם עשתה את זה בשביל להעניש אותי. היא לא מספרת מה היא זוכרת. מה היא לא. הוא בהה בחלון. הספה עליה ישב היתה רחוקה מהחלון, כך שכמעט שום דבר לא נגלה לו מבחוץ. ריבוע של אוויר תכלכל, כמעט לבן. העולם ריק, הוא השתעשע במחשבה. אין שם שום דבר חוץ מלובן שממלא את האופק, עד שהעין מסוגלת לתפוס. אם יקפוץ מהחלון, יעלם אל תוך הלבן הגדול והאינסופי, יטמע. אבל הוא המשיך לשבת שם, לחכות שתגיע. שיאכלו את ארוחת הערב, ידברו על היום שלהם, כאילו היו, מה. כאילו היו חיים.
*
היא התעוררה לקול צעקות. היא נעמדה על סף הסלון, מתבוננת בהוריה רבים. אמא שלה צעקה עליו, היא לא יכלה להבין את המילים, רק ראתה את פניה מעוותות מעוצמת הקול, מהזעם, ואז הדממה המוחלטת אחרי שכף ידו של אביה הכתה בפניה. מעולם לא היתה דממה כזאת, שצלצלה באוזניה. אמה כמעט נפלה מעוצמת המכה, היא שלחה יד לאחוז בשולחן האוכל שלידו עמדה, מזל שהיה שם לידה, לתמוך בה. ידה האחרת כיסתה את מקום המכה, אבל הבוהק האדמומי זהר כאילו מבעדה, פועם. אבא שלה הסתובב, לקח את המפתחות והארנק שלו ויצא מהבית. דמעות ירדו על לחייה של אמה. היא משכה כיסא מליד שולחן האוכל וקרסה לתוכו. האִם ראתה אותה עומדת שם על הסף, האם ראתה והתעלמה מנוכחותה. היא נסוגה אל החדר שלה. סוגרת את הדלת כמעט עד הסוף, כדי לא להשמיע שום קול, שלא תהיה שום הוכחה לכך שהיתה שם, שראתה את זה. היא נכנסה למיטה שלה, וכיסתה את עצמה בשמיכה עד מעל לראשה, עד שלא יכלה לנשום, עד שלא היה עוד אוויר. זאת היתה הפעם הראשונה.
טוב שהוא מת, אמא שלה היתה אומרת לה מדי פעם, מושכת אותה אליה בחוזקה. את לא יודעת איזה מזל יש לך. אני לא רוצה לדמיין מה הוא היה עושה לך כשהיית גדלה, אם היה נשאר בחיים. אני לא רוצה אפילו לדמיין. היא שתקה בתוך החיבוק של אמא שלה. מנסה לדמיין.
*
הם נכנסו לחדר הסמינרים במכון המרכבה, הוא הלך מעט אחריה. היא ניגשה מיד לקבוצה שעמדה בצד ודיברה, אחת מהנשים כנראה הנחתה את המפגש. הן התחבקו. בתו הצביעה עליו. הוא עמד בכניסה לחדר, ידיו בכיסיו. כולם הסתכלו עליו עכשיו. והוא היה מודע לחיוך הדבילי שהיה דבוק לפרצוף שלו. הוא הסתכל מסביב, מנסה למצוא נקודה אחרת ללכת אליה, משהו לעשות, במקום לעמוד כך, חשוף. הוא ניגש לפינת הקפה והכין לעצמו קפה שחור. על השולחן בצד הכוסות היו עלונים שונים, הפניה לפסיכולוגים ולקבוצות תמיכה למורכבים ולמשפחותיהם. הוא עלעל בחוסר עניין באחד העלונים שתמונה של משפחה מאושרת מדי הודפסה עליו והחזיר אותו לשולחן. עם כוס הקפה ביד הוא הביט בחדר. בתו חזרה לדבר עם חברי הקבוצה הקטנה. אלו בטח היו הבעלים. הוא ניסה לחשוב על מילה נעימה יותר למה שהיו, אבל לא מצא אחת. הוא חשב שזה תיאור די מדויק. בצד השני של החדר עמדה קבוצה קטנה אחרת. היו שם ילדים בגילאים שונים, שני גברים ואישה, צעירים, נאים. הוא, כך הבין, שייך לשם. לא באמת שייך. לא היה שם אף אחד בגילו וגם הם, ברגע שקלטו את נוכחותו, הביטו בו בשתיקה. בתהייה.
המפגש החל. ילדים אהובים ישבו ליד הוריהם. בני זוג לצד בני ובנות זוגם אסירי התודה, מבטים מלאי אהבה, זרועות שלובות, ידיים אחוזות. והם. יושבים שם כמי שהגיעו למקום הלא נכון. במרחק מנומס זה מזה. בפרצופו ניכר שהיה מעדיף לא להיות שם, והיא, מנסה לזייף איזו עליצות שהטרידה אותו במלאכותיותה, שלא הכיר. הוא קיווה שזאת תהיה הפעם האחרונה שהם יגיעו למפגשים האלו, למרות שידע שהם חובה עבור המורכבים ובני משפחותיהם בשנה הראשונה.
*
מה את זוכרת?
ממה?
ממה שהיה כשהיית קטנה. ממני.
ממך? אני כמעט לא זוכרת שום דבר ממך.
שום דבר?
אני זוכרת שהתחפשת פעם לקאובוי בפורים כדי להפתיע אותי.
וזהו?
זהו.
*
אף פעם לא היתה לו בעיה עם שינה. הוא היה מאלו שנכנסים למיטה ומניחים את ראשם על כרית ונרדמים. בלי להתהפך, בלי לחשוב. לא כמו אשתו, שהיתה מבלה לילות שלמים בעירוּת דאגנית, מתהפכת מצד לצד. לפעמים היה קורא לפני שנרדם, אבל זהו. אבל מאז שחזר, משהו קרה. הוא לא מצליח לישון. קשה לו להירדם, ואם הוא נרדם הוא מתעורר בקלות. וסיוטים מעירים אותו, שוב ושוב. חייו הקודמים הפכו לסיוט שרודף אותו. הוא מתעורר שטוף זיעה, אחרי שהוא מכה את אשתו שכבר מתה, אחרי שהוא מת. לבו הולם, הוא חובט בבתו בכף יד פתוחה, מתוחה כגרזן. בקבוצת התמיכה דיברו על החלומות. על כך שחלקים מהחיים הקודמים חוזרים לפעמים בחלימה. שאלו חלק מתופעות הלוואי המעטות של התהליך שהם שיכללו כמעט לכדי שלמות. הם עודדו את המוקמים לספר על החלומות שלהם לקרוביהם, לשתף אותם. וכך אולי גם לסלק אותם, את שאריות חייהם הקודמים שטורדים את מנוחתם, שמנסים למצוא להם מקום בחייהם החדשים. הוא לא סיפר לה על החלומות.
*
יום אחד כשחזרה הביתה, הוא ישב בסלון ונראה מתוח.
"היי, מה שלומך?"
הוא לא ענה לה. שפתיו הידקקו לקו דק.
"הכול בסדר?"
הוא המשיך לשתוק. היא הניחה שקית קניות בצד הדלת ונכנסה למטבח לקחת כוס מים. אבל כשלגמה מהם, לא יכלה לבלוע. היא ירקה אותם לכיור.
כשחזרה לסלון הוא ישב באותה תנוחה.
"מישהו בא לכאן כשלא היית."
"באמת? מי?"
"איזה גבר."
"אתה זוכר איך קוראים לו?"
"את לא יודעת? כמה גברים יש לך?"
היא שתקה. לא היו גברים בחייה כבר שנים.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר."
"תמיד ידעתי שתהיי מופקרת. עוד כשהיית ילדה אמרתי את זה לאמא שלך. שום דבר טוב לא יכול היה לצאת מהחינוך של אמא שלך. כמו האמא ככה הבת. את שוכבת איתו?"
"עם מי." משהו עתיק התעורר בה. בחילה אחזה בה. רגליה היו נטועות במקומן. היא לא יכלה לזוז.
"מי היה כאן?", היא שאלה בקול קטן.
"איזה נפתלי."
נפתלי. צחוק בלתי נשלט פרץ מפיה. נפתלי שעבד יחד איתה במוזיאון. נפתלי הנשוי עם שני הילדים. שהיו יושבים יחד לבירה כשלמדו לתואר השני, שהחליטו יחד עם מי עליו להתחיל, עוד לפני שהתחתן. נפתלי.
"הוא רק ידיד. אנחנו עובדים יחד. אין בינינו שום דבר."
"זה לא נראה ככה."
"אני לא יודעת מה ראית, אבל אתה טועה."
"אני לא טועה!" הוא קם ממקומו ובצעד אחד נעמד מולה, קרוב כל כך אל הפנים שלה שהיה נדמה שהיא מריחה את הבל פיו, שהיה חייתי, מוכר להבהיל, אבל שהיה בו יסוד זר.
"זונה." הוא סינן כלפיה. הוא הסתובב ופנה ממנה והלך לחדרו.
בערב הוא יצא משם. ריח האוכל הוציא אותו ממחבואו, כמו ילד קטן. הם אכלו בדממה.
*
עיניו נפקחו בחושך, היא הניפה סכין למולו. מבטה היה טרוף. אני זוכרת. אני זוכרת. הוא התעורר בבהלה, לבו הולם בחוזקה. החדר היה שקט וריק. רק הוא היה בו, לבדו.
*
עודדו את המורכבים לקחת חלק בחברה. לילדים לחזור לבית הספר, למבוגרים למצוא עבודה כלשהי או מקום התנדבות. זה עזר להם להרגיש נורמליים. זה עזר לכולם סביבם להרגיש נורמליים. היו חוגגים להם שני ימי הולדת. יום ההולדת הראשון, שבו הם נולדו, ויום ההולדת השני, בו הם הוקמו, יום החזרה לחיים. אבל לאט לאט נשכח התאריך השני, או נחגג בצנעה יותר ויותר עד שהתפוגג. אף אחד לא רוצה לזכור שהוקם מהמתים, שכבר היה שם, עמוק באדמה, שכבר התפורר ליסודותיו ולאחר מכן, הורכב מחדש, גם אם לא לאותה גופה מתפוררת ממש. היו כאלה שרצו ללכת לראות את המצבה שלהם בבית הקברות. הפסיכולוגים של המכון לא עודדו את זה. זה יוצר דיסוננס, הם אמרו. בלבול. הוא הלך בכל זאת, בוקר אחד. שם עמד מול המצבה ששמו חקוק עליה. בוהה. איך לקרוא לזה. האם הגוף חש געגועים לעצמו. האם זה כמו לגלות שהיה לך תאום, שמת הרבה לפניך. האם כמו לראות תמונה ישנה שלך, תלויה על קיר, האדם שבה מוכר ולא מוכר בו זמנית. האם טמון איפושהו זיכרון השהיה בקבר, האם הוא חלק מהאדם החדש שעומד מול קברו.
*
ארורה שתהיה, בתו המוזרה. למה לא התחתנה. למה לא עשתה ילדים. זה מה שיש לה לעשות, להחזיר את האבא המת שלה מהקבר. מה לא בסדר איתה. בשביל מה עשתה את זה. האם עשתה את זה למעני. למענה. זה כאילו לא הוא זה שמת, אלא היא, והביאו מישהי במקומה, שאומרים שהיא בתו. אבל מי היא. מי זאת, האישה הזאת. לא כך הוא דמיין את בתו כשתגדל. עגומה ובודדה. דומה כל כך לאשתו. ללא עתיד נראה לעין.
*
בשביל מה עשית את זה.
עשיתי מה.
בשביל מה… החזרת אותי.
חשבתי שמגיעה לנו עוד הזדמנות. מתת כשהייתי כל כך קטנה.
למה לא החזרת את אמא שלך.
היא חשבה על זה. פניה של אמה הבהבו מולה, מלאי סבל וצער. המחלה שאיכלה את גופה באיטיות בלתי נסבלת, במשך שנים, לא השאירו חלקה טובה. הרופאים אמרו שיש סיכוי טוב שאם אחזיר אותה גם המחלה תחזור. היא מסורגת מדי בדנ"א שלה.
לא יכלת להחזיר אותה אז החזרת אותי.
לא. רציתי להחזיר אותך.
הוא קם ושם את הצלחת שלו בכיור.
החזרת אותי כדי להעניש אותי.
לא.
*
האם היה עושה דברים אחרת. אם היתה ניתנת לו הזדמנות. לחיות שוב, אבל לחיות באמת, לא ככה. האם התחרט על מה שעשה. על איך שחי. ככה הוא היה וזה מה שהוא עשה. הוא הביט בתצלום שהיה לה על הספרייה. אשתו והוא, עומדים חבוקים. אמא שלה מחייכת, מאושרת כמו שמעולם לא היתה, והוא צעיר ודהוי. כמה ישנה התמונה הזאת. שנינו מתנו מזמן, הוא אומר לעצמו. אבל הנה אני כאן. מביט בה, מביט בי שכבר מת. אלוהים, אדירים, איך אפשר לחיות ככה.
*
כשהיא חזרה הביתה באותו ערב, היא הרגישה שמשהו לא בסדר. הוא ישב שוב בסלון, אפור וקודר. ממתין לה. הבחילה אחזה בה שוב. למה עשית את זה. כל זה בגללך.
היא חיכתה שהוא יגיד לה מה עשתה. על הכורסה לצידו היתה מונחת החגורה. עיניה הבריקו, אבל היא לא זזה ממקומה.
באותו לילה, היא שמעה אותו בוכה.
*
בלילות אני שוכבת ערה ומקשיבה לנשימות שלו, איך פעולה טבעית הופכת לאימה. כמו אז, כשלפעמים הייתי נעמדת בפתח הדלת. לא חוצה את המפתן, אבל מתבוננת מרחוק, באמי ישנה, מכורבלת לצידך, בצל החזה שלך עולה ויורד כמו ספינה כבדה בחושך. הפחדת אותי, חורק ונאנק ומחרחר. כל נשימה היתה מאמץ. בין נשיפה לשאיפה היתה שניה של דממה, שבה לא ידעתי אם הגוף יהיה נכון למאמץ איתנים נוסף כזה. כל החיים התחוללו ברגע הזה, כל המוות. אבל הגוף המשיך בשלו, גורר את אבי דרך מימיו הכהים של הלילה, אל עבר עוד בוקר. ועוד אחד. עד שחדל. לילה אחד התעוררתי מהדממה. המתנתי, יושבת על המיטה שלי, עוצרת את הנשימה, מנסה לחדד את חושיי, את שמיעתי, להיתקל בכל קול, כל קול שהוא. אבל רק הריק הזה שמילא את אוזניי. נעמדתי בפתח הדלת, לא חוצה את המפתן, מתבוננת מרחוק באבי מפליג הרחק מכאן, באין קול. אני זוכרת.
*
הסכין נפלה מידה. מה עשיתְ, הוא מלמל. מה עשית. מה עשית.