סלח לי, איפה ומתי אני מוצא ספרים על הייטש אר 38?
בחנות ספרים נדירים ומשומשים, יש מדף עם מספר סידורי HR38, במקום סוגה. הוא נעלם תמיד, פרט לזמן שהאנס הייסנברג עובד בהם. האנס הוא בעל מחלת נפש נדירה, והמדף מציג את עצמו רק לו. Hr38, היא מולקולה נדירה שהאנס פעם נחשף לבערה שלה. הספרים על המדף מתארים מחקרים ומקרים של התופעה, שפורסמו בידי קומץ חוקרים שנתקל בתופעה. הספרים נטולי מקום ותאריך, בגלל אופייה של המולקולה, ששימושיה הם רבים מאוד, פרט לכך שהיא יוצרת את כל מה שהיא יוצרת במימד סמוך לשלנו.
"החוקים והתופעות בספרים אינם קיימים רוב הזמן במימד הזה, כי הם שונים מהחוקים של המימד הזה ב99 אחוז מהמקרים. האנשים הלוקים בתסמונת עיוות הזמן והמרחב, חושבים באותה החוקיות האופיינית לתופעות והמוטציות המתוארים במחקרים, בספר זה, שלא נכתב במקום או בזמן שהתודעה מסוגלת למקם, הויכוח בין החוקרים עודנו קיים באשר לאם החוקיות היא המחשבתית של אותם חולים היא ביטוי של אישיות מסויימת שהתהוותה משך שנים רבות, בשל העובדה שהמחלה אינה מתפרצת לפני גיל ארבעים, כנראה בשל הרעיונות הנובעים מהחשיפה למימד הייטש אר שלושים ושמונה, או בשל המוטציה הגנטית שנוצרת כתוצאה מחשיפה לתרכובת הזו. " אסתר לא הבינה מדוע בכל פעם שהאנס הייזנברג מגיע לחנות, היא נוטה להתעכב ליד מדף הייטש 38, שולפת את אותו הספר, עקרונות והמרות, וקוראת את אותה הפסקה בדיוק. ואיכשהוא תמיד בדמיונה, היא שומעת את המבטא של אבא שלה, מקריא את המילים.
אבל מה, צריך להחליף את המדף, הוא נרקב. סברתה של אסתר בעלת "אקזוטיזם" הייתה שהבעיה התחילה כשהעץ מסביב למדפים הסמוכים החל לשנות את מרקמו וצבעו, ונתקלה יותר ויותר בתלונות של לקוחות, שטענו שספרים שנקנו בחנות היו פגומים, ובכוונה פגומים, היא שגרגור סמסא בגלגול של קפקא הופך לפגאסוס מרהיב ויפהפה במקום לחרק. וולדמורט לא הטמין את עצמו בצלקת של הארי פוטר, אלא בתוך השלט של סמטת דיאגון, ובתנ"ך שנקנה ע"י מורה מתואר כיצד בני ישראל הם צאצאיו של קין, שעונשו על רצח אחיו היה להצמיח ראשים מתוך האדמה, במקום הייבול הנהדר שהיה לו קודם. אותה מורה, שהגיעה נסערת לכיתה, תיארה כיצד הקריאה את ההתרחשות הזו אחת התלמידה ש"שאלה" את התנ"ך מתיקה של המורה. הזעזוע מההתרחשות היה כל כך עמוק, שדיבור בגנות החנות הובילו לירידה בהכנסות, ופיטוריהם של רוב העובדים.
זה התחיל כשהאנס הייזנברג נכנס יום וביקש להתקבל כעובד. אסתר, בעלת החנות, אמרה שתוכל להציע לו רק משמרת אחת בת שש שעות ביום שישי, שכן מרבית העובדים אינם מעוניינים לעבוד בסוף השבוע ושודאי דבר כזה לא יועיל לו. האנס מיד אמר שאין זו בעיה, שהוא מחלים ממחלה קשה, ושהרופאים הציעו לו לחזור לעבוד בהדרגה, לא למהר, למעשה אמרו, שעבורו לזמן אין חשיבות וגם למקום, אלא שדי בכך שיופיע לעבודה. אסתר הייתה סקרנית לגבי מחלתו אך חשבה שתהיה זו גסות. גם הריח המתוק שנבע ממנו, עורר בה סקרנות, וקורטוב חשדנות, אבל היא פסקה שודאי מדובר בטבק מיוחד, שאינו מוכר לה. כל התמיהה הזו, התגמדה מול העובדה, שבמשמרתו הראשונה מצאה אסתר עשרים וחמישה אלף שקלים במזומן בקופה. כששאלה מהיכן הגיע הכסף, ענה האנס שהלקוח קנה את הספר הנדיר בחנות, ומאחר שהאנס לא מצא היכן רשום המחיר על הספר, בניגוד לפתק המוצמד לספרים הנדירים בחנות בדרך כלל, ברוח של שטות ומליצה הוא זרק לאוויר את הסכום הזה, עשרים וחמישה אלף שקלים, והלקוח מיד פתח את תיק, והוציא חבילה של שטרות של מאתיים ומאה ולקח את הספר. אסתר, שכמעט התעלפה, אמרה להאנס שהוא יכול לקחת את שאר היום כחופשה על חשבונה. האנס שאל אם הוא מפוטר, והיא אמרה שכלל לא.
כשהלך, בדקה מה היה שם הספר שנמכר בסכום זה, במחברת שנועדה לתעד את הספרים שנמכרו ומחירם, אבל לא מצאה את הספר ברשימה. היא הניחה שהאנס שכח בשל עובדת היותו עובד חדש. למחרת, שאלה אותו על שמו של הספר, ומה היה שמו, והוא הראה לה את המדף. הייטש אר שלושים ושמונה. היא הייתה נבוכה ומבולבלת, כי לא זכרה שהיה מדף מוזר כזה, עם מספר סידורי וללא שם, ושאולי היא באמת מזדקנת, כי שכחה את קיומו, ושכנראה הספרים בו ממש ישנים ומוזרים, ישנים, ובכן, כי היא לא זכרה שרכשה אותם, מה שכנראה אומר שהיו שם למעלה מעשרים וחמש שנה, עוד בימים שהחנות נוהלה בידי אביה, ומוזרים, כי מספר סידורי כזה עם אות אנגלית היה מאוד לא אופייני לאביה, שהקפיד מאוד על סוגות ותתי סוגות, והיה אובססיבי עד כדי חולניות לגבי קיטלוג, עד לרמה שפוטר מהספרייה הלאומית, מה שהביא אותו להקים את החנות הזו. כן, אבא כנראה נתקע עם ערימת ספרים שאין להם שום סוגה שניתן להבחין בה, ולכן האות והמספר השרירותיים. אבל איך יתכן שבמשך עשרים וחמש שנים לא הבחינה במדף זה?
בלילה היא חלמה שהיא מתעוררת במיטתה, אבל המיטה שלה נמצאת במרכזו של בית זיקוק גדול, ארובות עצומות מעלות עשן אדמדם אל השמיים, ובניהם ישנה כיפה סגורה. היא נכנסה לתוך הכיפה, דרך שער מסתובב, רואה שבית הזיקוק מאחור נעלם, ולא ניתן לראות את הארובות עוד. בפנים, אסתר זיהתה שכונה פרברית. אבל עם מספר הבדלים, הבתים עוצבו כולם באופן שונה, כאילו כל אחד נלקח מעיר אחרת בעולם עם ארכיטקטורה אופיינית למאה אחרת. כך נבדלו ביניהן המכונית, הגזעים של האנשים שהסתובבו ברחובות, אפילו חיות המחמד היו מזנים שונים: אדם אחד הלך עם צב ענקי בכביש. ילדה החזיקה בידה עקרב סגול, וליטפה אותו, וחילזון סחב מרכבה והוביל תיירים ברחבי העיר. אסתר נעמדה בדרכו של החילזון, ושאלה, מה הוא שמה של השכונה הזו? הרוכב, שסובב אליה מבטו, והזדהה כאביה, אמר לה: שמות יקרים. זה יעלה לך עשרים וחמישה אלף שקלים לדעת את זה.
"אבל אני אפשוט רגל!"
אסתר התעוררה בזיעה קרה.
מולה עמד האנס הייזנברג, והריח כפי שהוא מריח בכל פעם. או לפחות כך חשבה. "בוקר טוב,גבירתי!" הוא אמר. "נדמה שביליתי את הלילה בחנות."
"אמור לי, האנס, אם אין זו חוצפה, מהיכן הטבק שאתה מעשן?"
"מגרונלנד. גרתי שם איזו תקופה. נאלצתי לעזוב לאחר שחליתי. נשאר לי מעט ממנו, אבל מעט נדרש בכל פעם בכדי להפיק את הטעם והניחוח. הייתי מציע לך, אבל נשאר לי מעט מהריח של הבית.
"גרונלנד?" השם עורר באסתר מבוכה. כאילו שמעה את השם פעם, בנסיבות שהביכו אותה, כמו חווית ילדות, איזה רגע מביש במיוחד.
היא עלתה לקומת הגלרייה של החנות, ששימשה כמחסן, וחיפשה קופסא של מסמכים ישנים של אביה, היא חשבה, אולי זה מקום שביקרה בו פעם בילדות. כשפתחה את הקופסא, ניגר ממנה ריח דומה לריח הטבק של האנס. היא מצאה ערימת גלויות ותמונות. אחת מהן הייתה של אביה, בנוף שלא הכירה קודם. לידו הייתה אישה שלא זיהתה. היא הייתה יפהפייה. שיער שחור מבריק, עור שחום, עיניים אסייתיות. כנראה הייתה ממוצא מעורב, יפנית או סינית בשילוב עם ארץ אפריקאית כלשהיא. תמיד הפחיד את אסתר לצאת מסעות. אבל מסתבר שאת אבא לא.
בעודה עוברת על הפריטים בקומת הגלריה, היא שמעה מישהו עולה במדרגות הלולייניות. היא עצמה והסתובבה, והיא ראתה את האנס עומד מולה. חולצתו הייתה פתוחה חלקית, והוא חייך חיוך מוזר. "אני נבוך" אמר. היא שמה לב שהיה לו מבטא כלשהוא, שעד עכשיו ייחסה ללקות בדיבור, שייחסה למחלתו, אבל ככל שחשבה על כך, הבינה שהיא לא יודעת על ייצור זה שום דבר פרט לריח המתוק שנבע מהטבק שעישן, שלכאורה הגיע מאותו מקום שאביה כנראה התגורר בו, אם להאמין לתמונות ולגלויות.
האנס קרב אליה, ובטנה החלה להתכווץ בחשש. היא הזיעה.
"אני מזיע המון בימים שחם, אני מצטער שפתחתי את החולצה. את גם מזיעה."
לבה החל להחיש פעימותיו. היא בלעה את רוקה, אבל לפתע ראתה שהאנס חש מן חולשה, ואותו ריח חזק, שהיה עכשיו חזק מאוד, החל להעלם.
"אם אני לא מעשן את הטבק, אם אני לא מכלה חומר שהגיע מגרונלנד, אני מתחיל לדעוך." אמר. היא התקרבה אליו. הלסת שלה רעדה, והיא פלטה:"אתה צריך משהו? כוס מים?"
"לא, זה לא יעזור." אמר והקול שלו נעשה עוד יותר מעוות.
לפתע תפס את ידה, והחל למצוץ את אצבעה.
היא הייתה משותקת, וראתה שהעור שלה מתחיל לשנות צבע.
"אני מצטער, אסתר, אני חייב אותך."
"מה הכוונה חייב אותי?"
"המקום הזה, הוא משך אותי, כי את היית פה, את נולדת שם, את לא זוכרת." הוא החל ללקק את הזיעה שלה מפניה. היא צרחה בקול רם, אבל הצליל שבקע מפיה גם הוא נבלע בתוך האנס.
"את עוברת לשם עכשיו, את תכנסי לאחד הספרים, ואני אחיה, הגיע הזמן שלי לתפוס מקום, לא רק יום בשבוע, הכרתי את אביך, את יודעת, הוא היה אדם נחמד, אבל אני מצטער, באמת, אני חייב לקבל את האייטש 38 שלי, אחרת איעלם לגמרי, וזה בדם שלך, אל תבהלי, זה יהיה חסר כאב, כי גם אותו אקח, עכשיו תורי. עכשיו.
בבוקר אסתר התעוררה עירומה ומזיעה בעליית הגג. לא היה זכר לאנס. כן, הוא אנס אותה. בהתחלה חשבה שודאי שעליה להזמין משטרה. היא הכניסה לחנות אנס ושילמה את המחיר. היא הרגישה אשמה. הוא השמיד אותה. את החנות שעבדה בה. הוא השמיד את הכל. כל עולמה כפי שהיה, איננו עוד. היא ניסתה ללבוש את בגדיה אבל הם היו קרועים. אז היא התעטפה בשמיכה ישנה של אביה שמצאה מאוחסנת בקומת הגלריה. היא ירדה למטה. השינוי בצבע של המדפים התפשט אל כל החנות. המדפים כל כך הותמרו שחלקים התרחבו או הצרו. מהלומה חזקה בראש הפילה אותה לרצפה, מפשיטה אותה שוב מהשמיכה הישנה של אבא. היא חזרה לעשתונותיה, היא הבחינה סביבה בערימת ספרים שנשמטה ממדף עליון, היא הרימה את ראשה ובחנה את המדף, כמובן, מחוסר מקום, הסדר הישן כבר לא עובד. אין מקום. והיא הרימה ספר אחד, מקוה להחזירו למקומו. אבל היא לא הצליחה לקרוא את הכתוב. מערכת הכתב נשתנתה, והייתה כבר אחרת, אחרת במובן שלא היו שם יותר מילים. היו מרקמים. ריחות. שלפיהם זיהתה את הספר. זיהתה אך לא הבינה. היא הטתה את ראשה עוד יותר למעלה. ובחנה סביבה את הדברים.
איך אבא היה מארגן את החנות במצב כזה? שאלה את עצמה.
התשובה לא איחרה לבוא. היא הבחינה בזה שכל מה שהיה למעלה בגלריה, עדיין נותר בגוונו וצבעו הישן. היא עמדה עירומה. השמיכה הייתה למעלה, היכן שהקופסא עם הגלויות הישנות של אבא, לכן לא השתנתה.