סיפור זה זכה במקום הראשון במסלול הכללי.
בלוז כנעני
וַיִּתְּנוּ אֶל־יַעֲקֹב אֵת כָּל־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת־הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם
וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם־שְׁכֶם
(בראשית לה, ד)
דלת הטרמפ נטרקה ובמקום לפסוע לעבר תחנת האוטובוס רואי ירד מכביש האספלט אל ארץ לא זרועה. היה לו מוזר לעבור מהגבעה לישוב ובחזרה, כמו לעבור משפה אחת לשניה, המבטא נגרס בפה בגסות והטון נשבר. כשאמר זאת פעם לגלעד הוא צחק ושאל, "אתה יודע איך גבעון אומר שהוא נוסע לשבת? אני נוסע להורים של אחותי".
הבלנסטון שלו פסעו על הסלעים בקלות רבה יותר משהתמודדו עם המדרכות האדומות של הישוב. כאן לא היה צריך להתחבא במרפסת הכביסה ולרסס את עצמו בדאודורנט רק כדי שלאימו לא ישבר הלב מכך שהוא מעשן. גם ככה נשבר לה הלב מהשכנים שצקצקו בלשונם מאחורי גבה, 'הבן של הפליישרים הפך לנער גבעות'. אפילו הצריבה התמידית של השמש על עורפו הייתה מוכרת וידידותית יותר מנשיפות המזגן הטרחניות בבית הוריו.
כל מוצאי שבת אביו היה שואל האם הוא רוצה לחזור לישיבה. ורואי היה אומר שלא.
הוא היה שואל האם הוא רוצה להשלים את הבגרויות אקסטרני. ורואי היה אומר שלא.
כשנמאס לשניהם ללכת סחור סחור אביו הוא היה שואל, "אתה רוצה לשתף על גלעד?"
ורואי היה אומר שלא, והאם אפשר בבקשה לכבות את המזגן כי קר לו.
הגבעה הייתה ממוקמת בקצה עמק ארוך וצר, הדפנות שלו חצובות, חושפות שכבות ועורקים של סלע בגוונים שונים. בנקודה הצרה ביותר בעמק ניצבה חומת אבן נמוכה ובמרכזה הייתה קבועה קשת אבן חרבה למחצה שכנראה פעם חיבקה שער.
היה זה שער נמוך, בחומה שכנראה הפרידה פעם בין שני שדות, שריד עתיק מהתישבות קדומה שהייתה ואיננה. המראה שלו עורר ברואי חוסר נחת, יותר מהשנאה הכללית שהייתה לו לשערים. מעין תחושה עמומה רוחשת רע, למרות שזו בסך הכול חורבה ישנה.
ריבי הבחין בו משולי הגבעה עם העזים, ונופף לשלום כשעלה בעליה החדה. על גבו של ריבי הייתה תלויה גיטרה הפוכה שבדמיונו הפכה אותו לסיני תור, למרות שחבריו נהגו לצחוק עליו שהנגינה והשירה שלו לא יצלחו לשום דבר מלבד משרת המואזין.
ראשה של הגבעה היה שטוח מעט, בזוית מושלמת לבניית אוהלים בלי שיצטרכו לבטן אותה, ובצידה היה בור מים מוגן מעין־כול בין הסלעים. בליבה ניצב עץ אלה עתיק, גזעו מקומט ומלא גבשושיות, וענפיו נמתחים לצדדים ככהן הפורש את כפיו.
חנן הגיח מאחורי אחד האוהלים, וחיבק את רואי בעוצמה מוחצת איברים. "כבר חשבנו שלא תחזור".
רואי הכריח את עצמו לחייך, "לא יכולתי לסבול יותר את הבורגנים".
"עכשיו הכול יהיה כמו פעם".
"לא באמת".
חנן הרצין, "תן לזה כמה ימים. אתה תתרגל". הוא הוביל את רואי לעבר מיכל הפלסטיק הגדול של המים שניצב על גבי עמודי ברזנטים מחוזקים בערמת אבנים. "העברנו את המקלחת בזמן שלא היית".
רואי הנהן בלי לומר דבר.
ברוב הגבעות לא היו מקלחות כי הצבא היה מגיע והורס הכול, משמיד את מה שבנו על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, אבל משום מה הם מעולם לא מצאו את הגבעה שלהם. גלעד היה אומר שצריך למקם את המקלחת מאחורי האוהל בשביל הצניעות, והוא וחנן היו רבים על זה בלי הפסקה, כשחנן מכריז שוב ושוב "אבל זה לא הגיוני! עדיף לבנות אותה רחוק יותר, כדי שהבוץ לא יתקרב לאוהל". אך כעת נראה שחנן העביר את המיכל מרצונו החופשי אל אחורי האוהל, וגם יצר תעלה לניקוז המים.
רואי נכנס לאוהל כדי להניח את התיק. שק השינה שלו היה מעט סתור, אבל שק השינה שלידו היה ערוך ומסודר באופן מופתי. נרתיק עור שחור נח במרכזו כמו מצבה. מתוכו בצבצה קת סכין קצבים קצרה, שנועדה לשחיטת עופות.
*
גלעד העביר את אצבעו על הסכין, "החַלָּף צריך להיות חד, אם יש עליו אפילו שריטה אחת, השחיטה פסולה".
רואי הנהן. גלעד היה מסוגל לשבת ליד המדורה ולשייף את הסכין באבני השיוף במשך שעות, הופך לחלק מהנוף כמו העץ או הסלעים. "באמת עושים מבחן שֵׂעֲרָה?"
גלעד גיחך, "אמונה תפלה. אבל חייבים לבחון על הציפורן, ככה, כי — אחח! ימח שמם של הציונים-" הוא קלל, בזמן שאצבעו החליקה על הלהב ונשרטה מהדופן. טיפת דם הופיעה על הלהב, והרוח הנושבת תדיר בגבעה גרמה למסלולה האדום על המתכת להיות עקום ורועד.
"טוב, נראה לי שזה חד מספיק".
שניהם התחילו לצחוק, וגלעד העמיד פנים שהוא מכסה בחול את הדם, "הדם הוא הנפש, אתה יודע, אחי".
"יאללה, אמא, הבטחת לנו עוף לשבת".
*
הוא אף פעם לא הגיע למעגלי זיכרון שעשו בישוב, למרות שריבי הגיע במיוחד כדי לנגן בגיטרה ואביו הזדעזע כששמע שהבריז. אבל רואי לא רצה לשמוע וממש לא רצה לספר.
והוא גם לא רצה לישון לצד הסכין של גלעד. חנן התעקש לסדר את הפינה של גלעד לזכרו ובהבזק של הומור שחור אמר שזה 'גַּלְעֵד לְגִלְעָד'. אבל הנוכחות שלו חנקה את רואי כמו לילה חם ולח באמצע אב. כשיצא מהאוהל הוא לקח את נרתיק העור השחור אתו. ריבי היה רחוק עם העזים, חנן העביד את עצמו כדי לא לחשוב, ואלישע יחזור מהעבודה רק בערב.
העשבים היבשים התפצחו תחת נעליו כאשר פסע מחוץ לשטח האוהלים, הציקצוקים של הציקדות מלווים אותו, ולבסוף נעצר לצד האלה. העץ היה ישן כל כך עד שבגזעו נפערו חורים חורים, כמו פיות רעבים. השורשים הסתעפו בין הסלעים, כמו תמונת מראה לענפים. עדיין נותרה קצת פריחה אדומה ומדממת על העץ, למרות שעוד חודש או חודשיים כבר תתחיל נשירת הסתיו. אצבעותיו פצעו את האדמה בין שורשי העץ, והוא הסיט את האבנים הקטנות והמחוספסות. את הנרתיק השחור של החלף הניח בתוך הבור הקטן שלמרגלות העץ וכיסה אותו.
הוא ידע שעשה מעשה אסור, אבל הוא לא יכול היה להמשיך ולחיות עם נוכחות הסכין לצד מיטתו. מכיס מכנסיו משך את שקיק הטבק והניירות, וניסה להסיח את דעתו באמצעות הגלגול. המצית נאבק עמו בהתחלה, אך לבסוף הסיגריה המרושלת נדלקה וסתמה את מצפונו בניקוטין. אצבעו חבטה קלות בסיגריה מעל הקבר הטרי של החלף, והאפר התפורר אל הקרקע. הוא חש מעט טוב יותר ברגע שלא ראה את העדויות לפשעו. 'אין בעיה, אם אתה נוטש אותי, גלעד, אז אני אנטוש אותך'. הוא לא סיים את הסיגריה אלא תחב את ראשה לתוך האדמה. שובל העשן הדק עלה אל הענפים, והעלים נעו ברוח כמו עיניים שנפקחו לרווחה.
אלישע חזר עם השקיעה, מכנסיו היו מלוכלכות בצבע ובנתזי בטון, וריבי הושיט לו קערת פסטה גדולה במיוחד. תוך כדי אכילה אלישע סיפר על תוספת שכר שקיבל ושאל אותם איך כדאי להשתמש בכסף לטובת הגבעה. ריבי רצה עז נוספת, אבל חנן אמר שעדיף גנרטור כי בחורף יהיה קור כלבים.
רואי האזין להם בדממה אבל לא חש צורך להתערב; אלישע היה המנוסה והחכם ביותר וממילא יבחר את הבחירה הנכונה. כשהלילה החל להתעבות, והמדורה יצרה טבעת אור, אמר, "אני אקח את המשמרת הראשונה".
אלישע הכין קפה והושיט לו ספל מתכת מהפקל שלו בחיוך. "קח, שלא תרדם לי". רואי השיב חיוך. הייתה זו דרכו של אלישע לומר 'טוב שחזרת'.
רואי לגם מן המשקה הרותח, וטעם לוואי של חלב עזים גרם לו לעוות את פניו. גלעד היה מכין את הקפה הדוחה ביותר בעולם, וכנראה שגם אלישע התחיל לשתות את הקפה השחור שלו עם חלב עזים. ידיו חבקו את הכוס, האדים שלה מחממים קצת בלילה הקר. הוא לא העז לשתות את הגועל נפש הזה אבל גם לא העז לשפוך אותו לשיחים.
הצללים של האש רעדו על הסלעים. חבריו התארגנו באוהל, והוא נותר ער, מביט בעמק ובשער ההרוס שלו. הרוח שרקה בין עלי האלה, וליטפה את פניו. הייתה זו רוח אמתית, לא משב חלוש החולף בין בניינים גבוהים, מטונף מפיח ומביא עמו צפירת מכוניות. רוח של מטעים וכרמים, וארומה של חלודה. אי שם, במרחק כמה גבעות, נדלקו אורות ירוקים שעיטרו מסגד, וקולו של המואזין הדהד מעל העמק.
רחש העלים העמיק, ואז הפך לרחש כשל צעדים המפלסים את דרכם בעשב נמוך. רואי זינק על רגליו, מוכן לקרוא לחבר'ה אם מישהו מעסירה אל־קיבליה ינסה לגנוב את העזים שלהם.
אור בהיר בחשכה גרם לו להסתנוור, ולידו לגונן על עיניו.
בשולי המחנה הופיעו משום מקום חומות גבוהות, רועדות כמו האדים השקופים העולים מן האש. הן היו בגווני עצם ואבן, רועדות ומעורפלות כמו הזוהר הצפוני, רק הבטחה כללית ולא מחייבת לעיר. הישר לפניו ניצב בית השער, שבראשו מגולפים שני אריות שואגים כלפי צבא השמים. מהשער נפרסה שדרה ארוכה, שבראשה עץ האלה.
הבלנסטון שלו נתקלו בספל הקפה הקר וגרמו לו להישפך, אבל הוא לא טרח להרים אותו, אלא מיהר לאוהל וניער את אלישע. "קומו מיד! אתם חייבים לראות את זה!"
ארבעתם עמדו מול העיר, ואף אחד מהם לא ידע כיצד להגיב, לכן התבצרו מסביב לאש ולאוהלים שלהם.
זה נראה כמו רוח רפאים", ריבי היה הראשון שאמר משהו. "או רוח של עיר".
"כאילו העיר לא הספיקה להיטען". עלב חנן בעיר שהופיעה על הגבעה.
בדממה הזורחת קולו של רואי הדהד, "היא ריקה. ריקה לחלוטין".
הוא הביט בשדרה הישרה והגדולה, הישר אל לב העיר. עץ האלה התעקם קלות קדימה, כאילו כרע אפיים ארצה, ענפיו נקלעים לידיות ועיטורים. מתוכו התגשמה והופיעה אישה שישבה עליו כמלכה על כס.
רדידהּ הבהיר לא הצליח לרסן את צבע שערהּ הבוער כמו תפרחת האלה. שמלתהּ בגוון כסוף-ירקרק כמו גב עלים, ועורהּ כהה משמש. חזהּ היה חשוף, ומעל לשדיה נח ענק כבד בצורת שני אריות שואגים זה לעומת זה. היא ענדה צמידים בצורת נחשים שבאור הכוכבים נראו כזוחלים מסביב לפרקי ידיה. עיניה הכהות בחנו את החבורה בעצלות מסויימת. בתנועה רכה היא קמה והפנתה אליהם את גבהּ. תוך כדי תנועה אור הירח ליטף סכין קצרה הקשורה אל מותניה, ואז שובל שמלתהּ זרם מאחוריה כנהר.
*
קרן אור על פניו גרמה לרואי להתעורר בבהלה; הוא אפילו לא שם לב שנרדם. אלישע הורה לו ללכת לישון בסוף משמרתו, אבל הוא לא הצליח להירדם. הוא נותר דרוך במיטתו, בוהה כל הלילה ביריעת האוהל ובוחן לעומק את פס הצבע המסמן את רמת זיהום האוויר של המכונית שבפרסומת. כל האוהלים שלהם היו בנויים מפרסומות ענק לבניינים שפג תוקפן, מתוחות על ברזנטים וצינורות עבים וחלולים.
רואי קם מן המיטה ופסע אל פתח האוהל. הוא ניסה להתעלם משק השינה של גלעד, ומן הריקנות של סכין השחיטה החסר, שנעצו בו מבטים מאשימים.
בחוץ החבר'ה אכלו. אפילו ריבי שאהב לקחת את המשמרת האחרונה ולהתפלל בחוץ עם העזים בזריחה חזר כדי לשבת עם כולם. קולות הדיבור היו נמוכים, וכל רחש גרם להם להרים ראש ולבדוק מה מקורו. באותו הבוקר בדידותה של הגבעה לא נראתה להם כמו יתרון. פתאום הם היו מודעים לכך שבמרחק רב אין איש, שאם מישהו יאחוז בהם בשדה והם יצעקו, איש לא ישמע.
"אנחנו לא יכולים להישאר כאן", קבע חנן בזמן שרואי נטל ידיים, "אני לא בטוח מה קרה אתמול, אבל זה לא טוב".
"אנחנו לא באמת יודעים מה קרה אתמול", העיר ריבי, "החומות הופיעו, האישה הזאת הסתובבה ביניהן, ואז הן נעלמו. מה אכפת לנו אם יש עוד כמה רוחות על הגבעה? היא לא תקפה אותנו".
"עוד לא תקפה אותנו", חנן הדגיש את שתי המילים הראשונות בזמן שפתח קופסת שימורים של זיתים ושפך את הנוזלים לאדמה. "ראיתי מספיק סרטים כדי לדעת איך דברים כאלה נגמרים. אנחנו צריכים לעוף מכאן, לפני שמשהו יקרה".
"מה אם זו פשוט הרוח של המקום?" ריבי תהה בעיניים חולמניות.
חנן לא חלק את החוש הרומנטי של ריבי. "אתה מוזמן לכתוב עליה ניגון מאוחר יותר, אבל כשאנחנו לא כאן".
"ממתי עוזבים ישוב בארץ ישראל?" התפרץ רואי.
כולם בהו בו, מופתעים.
"תראו מי התעורר קרבי", צחק חנן.
רואי לקח ממנו את הפחית והמשיך, "לא היינו מקבלים אם ערבים היו מנסים לגרש אותנו מהגבעה שלנו, למה אנחנו מקבלים שרוחות רפאים משתלטות עליה?"
"יאללה, מספיק עם הפוזות, רואי, יש משהו מוזר בעץ הזה, ובאישה הלא צנועה הזאת. היא עושה לי צמרמורת", אמר חנן, שבימים כתיקונים לא שש להודות שמשהו מפחיד אותו.
"היא לא פגעה בנו", העיר ריבי שוב.
חנן נד בראשו, "אוקי, ואם היא תנסה לפגוע בנו עדיף שנעוף מכאן. אנחנו לא יודעים איך להתגונן ממה שקורה פה או אפילו להזעיק עזרה מגבעות אחרות. מה נגיד להם? יש לנו השתלטות עוינת של רוחות רפאים?"
אלישע לקח את קופסת השימורים מידו של רואי, לקח חופן והשליך לפיו. השלושה בהו בזמן שלעס, מחכים לשמוע לאיזה צד הוא נוטה. לבסוף אמר, "העיר לא הייתה כאן שלשום בלילה. משהו קרה אתמול שגרם לה להופיע".
המילים שלו דקרו את רואי, והוא קיווה שאיש מהם לא שם לב שהתכווץ לתוך עצמו. מה שקרה היה איכשהו קשור לחלף של אלעד. הוא לא בדיוק הבין איך, או מה קורה על הגבעה, אבל הוא ידע שזו אשמתו. הכול תמיד היה אשמתו.
"אני לא חושב שאלה רוחות רפאים", ריבי ניסה לגונן על הגבעה כמו שמנע מחבריו להרוג נחשים ודרש להשליכם לעמק. "יש עצי אלה עתיקים מאוד. האישה הזאת היא משהו אחר, היא פה כבר המון זמן".
קולו של אלישע היה חד ומצליף, "אנחנו צריכים לעקור את העץ".
שלושת האחרים החליפו מבטים זריזים. היה זה עץ האלה שלהם, היחיד מול כל המטעים הגדולים של עסירה אל־קיבליה. כל עץ זית של הערבים ושורשיו המסתרגים לתוך האדמה היה כמו ידיים מלוכלכות שהם נעצו בארץ. ועכשיו אלישע רצה לעקור את האחיזה השברירית שלהם בקרקע.
הדממה המופתעת שלהם אפשרה לאלישע לומר, "תחליטו, או שאנחנו עוקרים אותו או שאנחנו עוזבים."
"אבל זו הגבעה הכי טובה שיש, אף פעם לא ניסו לפנות אותנו, אף פעם לא ניסו להתקיף אותנו או לשדוד את העזים", ריבי ניסה שוב להגן על התל אבל אלישע חתך אותו.
"כי כנראה גם הערבים מפחדים ממה שקורה פה", הצביע באגודלו על העץ המזדקר מלב הגבעה. "תסיימו לאכול ובואו לעזור לי, אחרת אני אעקור אותו בעצמי".
לא היה צורך להכביר במילים. הם ידעו שאלישע צודק. הם סיימו לאכול, ורואי מיהר להתפלל לפני שיתחילו בעקירת העץ. אך מחשבותיו נדדו הרחק ממילות התפילה, אל ההווה. מה לעשות עם החלף הקבור? לקבור אותו אפילו יותר עמוק? להוציא אותו? הוא לא רצה לראות אותו, ונוכחותו הייתה כבדה עליו כמו טון של בטון. אבל אם ישאיר אותו בין שורשי העץ, האם לא יתגלה באופן מאשים כאשר יעקרו אותו מן האדמה? רואי דימה ברוחו את הנרתיק השחור מונח בקברו, החרקים רוחשים סביבו, מסגיר אותו קבל עם ועדה.
לאחר שאצבעותיו כרכו את רצועות התפילין, הוא מיהר לנצל את העובדה שהשאר שטפו כלים והכינו חבלים כדי לחמוק לעבר האלה. הוא כרע על ברכיו וניסה בכל יכולתו לא לגעת בעץ או בעליו, כאילו היה ארסי או רעיל. עפר עף לכל עבר, והבור שלרגליו הלך והעמיק, אבל החפירות שלו לא הצליחו לחשוף את הנרתיק השחור שבו נח החלף.
'הוא פשוט קבור קצת עמוק יותר, זה הכול', ניסה לשכנע את עצמו בזמן שהמשיך לחפור ולגלות את שורשי העץ. אבל ליבו פעם מהר יותר, ובתוך תוכו, ידע שהוא משלה את עצמו. הרי עכשיו היה צריך להתכופף יותר ויותר כדי לחפור, באופן שלא עשה כשקבר אותו בתחילה.
'אולי כבר השלכתי אותו החוצה עם שאר האדמה', הוא ניסה לעודד את עצמו ופנה לעבר תלולית העפר שהוצא מליבו של העץ.
"רואי, מה אתה עושה?"
חנן עמד מאחוריו.
"אני מנסה לחשוף את השורשים כדי שהעץ ייעקר כמו שצריך", מילותיו דרכו זו על הבהונות של זו בגמלוניות.
"מה אתה עושה?" הוא שאל שוב, והפעם רואי לא יכול להתחבא בשום מקום. הוא לא יכול לבקש שיכבו את המזגן כדי לשנות את נושא השיחה, ונוכחותו של גלעד ננעצה בגבו כמו אלף סכינים. 'זו לא אשמתי', רצה לזעוק. 'זו לא אשמתי שבניגוד אליכם אני לא יכול לשתות קפה שחור עם חלב עזים או להתקלח בגבעה בגלל המיקום של המיכל! זה לא הוגן!' הוא לא רצה לשחזר כל דבר שגלעד עשה מעודו. הוא רצה לקבור אותו ביחד עם החלף שלו עד שיפסיק לצרוח זכרונות ורסיסים של שיחות. המוח שלו היה מלא בדברים שאולי גלעד היה אומר והוא אולי היה עונה, והוא לא יכול לנשום ככה. הוא לא יכול להתקיים ככה בלי להיקבר יחד אתו.
"מה אתה מחפש?" קולו של חנן נעשה חשדני עם כל מילה ומילה.
רואי לא היה יכול לשקר לחבר. "את החלף של גלעד", אמר.
חנן סקר בלי מילים את ערמות האדמה. כנראה לא העלה על דעתו שמישהו יכול לעשות חילול הקודש שכזה, לקחת משהו מפינת הזיכרון הקטנה שהוא ייסד על שק השינה היתום.
"קברתי אותו כאן אתמול, אבל רציתי להוציא אותו לפני שתעקרו את העץ ו-"
"חתיכת גנב!" חנן צעק, כל הזעם והעלבון על הפגיעה בגלעד מתפרצים לעברו בבת אחת. "מה חשבת לעצמך!? וגלעד חשב שאתה חבר שלו! החבר הכי טוב שלו! אתה צבוע ו-"
הצעקות הזעיקו את אלישע וריבי. הם רצו במעלה הגבעה, ואלישע ניצב ביניהם. "חנן תתרחק, מה אתה עושה?"
אבל חנן לא הניח להם להסיח את דעתו. "רואי גנב את הסכין של גלעד!"
"קוראים לזה חלף", עקץ רואי, אבל לא נראה שחנן התרשם מהבקיאות שלו בהלכות שחיטה.
"וקבר אותו מתחת לעץ", סיים חנן את כתב האישום.
שלושתם הביטו ברואי בלי מילים, והעץ וכל האבנים נעצו בו עיניים מאשימות. גנבה היא חטא, וגנבה מהמתים אף יותר.
אלישע הרים את ידו, "עזבו שניה את הדיון על גלעד, אתם לא מבינים? הסכין הוא זה שהעיר את העץ, את כל התל. היה לאישה בעיר סכין, נכון?"
"לא ידעתי שזה מה שיקרה", מיהר רואי להתגונן, "זה בסך הכול עץ".
"אני לא יודע מה זה העץ הזה אבל הוא לא רק עץ", אמר אלישע.
"אנחנו יכולים להתרחק ממנו? אני מרגיש כאילו הוא מצותת לנו", ריבי אמר בקול שקט מאוד, ולשם שינוי כולם שמחו לציית לו.
הם פסעו לעבר האוהל, אבל רגע לפני שרואי פנה להתיישב לצד האחרים, חנן עצר בעדו. "שיהיה לך ברור, אם אתה לא מחזיר את הסכין של גלעד, אין לך לאן לחזור".
ריבי נע בחוסר נוחות, "אולי כולנו נלך להחזיר אותו?"
אלישע נד בראשו, "זה מסוכן".
"ולי זה לא מסוכן?" שאל רואי.
הם לא אמרו דבר.
"אתם לא רציניים, הסכין נעלם", הדגיש.
חנן התפרץ שוב, "אתה לא רציני, אתה בכלל קולט שגנבת? שגנבת מגלעד?"
"אני לא יכול להיכנס לשם", גער בהם ומילותיו של חנן החליקו מעליו כמו שמן מעל מים, כאילו לא היה להן שום קשר אליו בכלל.
לכמה רגעים נוספים הם שתקו, וריבי הסיט ממנו את עיניו.
אלישע היה זה שפסק בסופו של דבר, "אתה איבדת אותו, אתה תחזיר אותו".
"אבל אני-"
"רואי, קח אחריות על המעשים שלך. לא אכפת לי איך אתה עושה את זה, כל עוד אתה מחזיר את הסכין של גלעד".
החבר'ה לא עקרו את העץ באותו היום, אבל גם לא פנו אל רואי בדברים או הציעו לו להצטרף ללימוד שלהם. הוא היה מצורע בגבעה שלו עצמו. כשהם לא הסתכלו ירד לבור, פשוט כדי שיוכל להיות לבד באמת ולא לבד מלאכותי.
בישוב הבטיח לעצמו שיעשן פחות, אבל פתאום מצא את עצמו עם הסיגריה השלישית בעודו מביט בשמש נוטה, והארץ תלויה על בלי־מה.
כל אפשרות הייתה גרועה יותר מהשניה, לאבד את מעט האחיזה שהייתה לו, או לחזור להיות הכישלון התמידי בבית של ההורים. הוא ידע שהוא פשוט צריך לסתום את האף ולעבור בשער לעולם הריקני של העיר המתה. לא משנה מה ימצא בצד השני. ראשו נקבר בין ברכיו.
*
הוא חזר לאוהלים רק אחרי שהשמש שקעה והאור החל להיעלם. "אתה הולך להחזיר אותו?" הטון של חנן נשמע כשאלה, אבל היה ברור שזו לא שאלה.
"כן", משך בכתפיו.
ריבי ניסה לחייך באופן מעודד למרות שהתוצאה הייתה עקומה מעט. רואי ריחם על עצמו מספיק, וניסיונות העידוד הביכו אותו.
כאשר צבא השמים יצא לדרכו, רואי קיווה שאולי דבר לא יקרה, והוא יוכל לחזור לאוהל וללכת לישון, אבל אז שוב הופיעו חומות העיר הריקה. היא הייתה שקטה ומלאת הוד, הרוח מנשבת בין הרחובות הריקים והחדרים השוממים. שלושת האחרים עמדו הרחק מאחוריו ובחנו את העיר, ההקלה מכך שלא הם הנכנסים אליה נודפת מסביבם.
רואי תהה האם מותר לומר תפילת הדרך במקרה הזה, שבו הוא אומנם לא נוסע מרחק פרסה, אולם מרחק עצום מפריד בין פה לשם. אבל הוא לא רצה לשאול בקול, וספק ברכות להקל.
השיחים והאבנים לחשו בין רגליו כאשר צעדיו הלכו והתקרבו אל השער. הוא הכריח את עצמו לנשום ולנשוף, מעמיד פנים שהוא בשליטה, ושאין סיבה לחשוש. אבל זה לא עבד במיוחד, הרוח נשפה על הזיעה שהחלה להיקוות על מצחו, והיה לו פתאום קר יותר. קר כאילו היה זה לילה עמוק, נקודת השבר של הקור בשלוש לפנות בוקר.
דלתות העץ הגדולות של בית השער היו פתוחות לרווחה כמו מלתעות המוכנות לבלוע אותו. השדרה המרכזית של העיר נפרשה לפניו, שוממה ודואבת. למה הכניסה חייבת להיות דרך שער? רואי שנא שערים. הוא לא היה יכול לעקוף את השער, אלא היה מוכרח לעבור דרכו, בלי יכולת לברוח לשום מקום. הוא פסע מתחת לקשת, בטוח שכל רגע הדלתות ייסגרו עליו. הוא הרשה לעצמו לעצום את עיניו, כי ידע שהחבר'ה מאחוריו לא יכולים לראות זאת. כל השרירים שלו התכווצו כדי להתגונן מפני המכה שתיפול עליו. כי זה מה ששערים עושים.
*
"אני לא מבין למה זה לא נפתח", גלעד רטן מעל הנייד המיושן שלו וחייג שוב למספר שהיה אמור לפתוח את שער הישוב הכבד.
השמש השתקפה בפסי אור וברק על גג המכונית והשלד שלה. היה חם בחוץ, כאילו כל העולם יימס ויתאדה, אבל בתוך המכונית המזגן האגרסיבי גרם לרואי להתעטש. הוא נהג ברכב של ההורים שלו שהיו מוכנים לתת לו הכול רק כדי שיחזור לשבת. "אולי הוא לא קולט כמו שצריך".
גלעד נאנח ויצא מהרכב כדי למשוך את תשומת הלב של המנגנון.
הוא צעק דבר מה שרואי לא שמע ואז השער החל להיפתח באיטיות. גלעד עמד על המסילה של השער וסימן לו להתקדם, כאשר משום מה השער שינה את מסלולו. המנגנון החשמלי לא זיהה אותו, או לא רצה לזהות, והחל לנוע באיטיות אורבת לעבר טרפו. גלעד אפילו לא ניסה להתחמק כי הוא היה בטוח שהשער יעצר, עד שהיה מאוחר מידי. ולרואי לא היה דבר לעשות מלבד לשבת במכונית, במזגן המקפיא.
*
הוא מעד על אבן ונפל על גחונו על רצפות חלקלקות, מבעד לשער. עיניו נפקחו ברחבת העיר הנידחת. להפתעתו האבנים היו נקיות יחסית, אבל בו זמנית רחש תמידי של לחישות ורחישות בקע מהן, כאילו ריכלו והעבירו מידע זו לזו.
הוא התרומם על רגליו והביט לאחור. מאחוריו היה השער, ומבעדו ראה רק חושך. הגבעה והאוהלים לא היו יותר מאשר זיכרון רחוק. הכוכבים שמעל לראשו נראו איכשהו זרים, ובמסילותיהם יצרו מזלות בלתי מוכרים.
צעדיו הדהדו כאשר פסע במורד השדרה, והוא העיף מדי פעם מבטים חשדנים לעבר פתחי הבתים החשוכים. הם היו ריקים לחלוטין, אבל התחושה העמומה שמישהו צופה בו לא נעלמה. אולי החבר'ה עדיין מסוגלים לראות אותו, אבל הוא ידע שהעיניים הדוקרות אותו הן שלה.
בקצה המרוחק של השדרה עמדה האישה שמתוך האלה, הרדיד שמסביב לראשהּ נע קלות ברוח שלא חש. הוא השתדל להישאר ממוקד בנקודה שבאוויר מעט לשמאלה, ולא לאפשר לעיניו להחליק מתחת לקו הכתפיים שלה, שכן ענק האריות הכסופים שלה לא הסתיר דבר.
"הלכרוע לרגלי רַבַּת אֲשֵׁרַת יָם באת, בני?" אמרה, וכאשר דיברה כל העיר שרה אתה. היתה לה עברית משונה ביותר, עם מבטא גרוני, כמעט ערבי, ורואי רק בקושי הצליח להבין את מילותיה.
"באתי לבקש שתחזירי לי את הסכין", ענה, בעיקר כי לא ידע איך להגיב לשאלה שלה.
האישה של האלה השפילה את עיניה לכיוון מותניה. רואי לא התפתה להסתכל, אך ידע שסכין השחיטה של גלעד קשור שם.
"בני, עמך כבשו את ארצי, כל בניי הכיתם לפי חרב, בלי הותיר למו שריד ופליט. פעלתם את קיריותיי לשממה, ואת שמי הכרתתם מתחת השמים. שנות רבות איש לא קיטר לענפיי. עד אשר באת אתה ותקדש לי את המאכלת ותקטר לי קטורת זכה".
עבודה זרה היתה במחשבותיו משהו רחוק, שקורה בדף היומי, בדיונים האם מותר לזרוק אבן על מרקוליס או לא. לא משהו שאפשר ליפול בו בטעות. אבל לפתע הוא נחרד מן המחשבה שאולי עבר על אחת ממצוות 'ייהרג ובל יעבור'. מה הטעם בסיבוב שערים וגעגועים להר הבית, אם כאשר ישובו הנבואה ובית המקדש, יאלץ עם ישראל להתמודד גם עם העבודה הזרה שתחזור?
"לא התכוונתי להקדיש לך את הסכין. זה לא היה הֶקְדֵּשׁ בכלל! הוא היה שייך לחבר שלי, ואני רוצה אותו בחזרה".
"קטורת באפי העלית, וקוֹנַת אֵלִים קיבלה מנחתך".
"על מה את-" המילים הלכו ונעלמו מעצמן, כשחשב על הסיגריה שעישן מתחת לעץ, ועל העשן שעלה אל ענפיו.
הוא יכול היה פשוט לפנות וללכת. לומר לחבר'ה 'אני מצטער מאוד, אבל לא הסתדר'. הם גם בטח יאמינו לו, הם יאמינו לכל מה שיאמר שקרה בתוך העיר. הם לא יוכלו לטעון אחרת.
הוא לא סבל קפה שחור עם חלב עזים. הוא רצה כל כך שהכול ייעלם, כאילו גלעד לא היה קיים מעולם. ועכשיו קיבל את מבוקשו. הוא יכול לקבור את הפריט האחרון שהיה לו ממנו, ואת שק השינה למכור למישהו בגבעה של הנשואים.
אבל לפתע ידע שהוא לא יכול להשאיר את החלף מאחור. הוא כנראה לא יוכל לשאת אותו בעצמו, הוא היה עדיין כבד מידי עבורו. אולי עם הזמן המשקל הצורב ישתפר, אולי כמה גרמים ירדו כל יום מכתפיו עד שיוכל להחזיק בסכין של גלעד בעצמו. אבל בינתיים כל שידע הוא שמקומו של הסכין איננו בעיר הזאת. הסכין היה פיקדון מגלעד, לרואי אחר, שהיה חזק ממנו וראוי ממנו, אבל עד שיהיה אותו אדם, הוא ידע שהוא לא מוכן למכור או להעניק אותו לזר.
"אני רוצה שתחזירי לי אותו".
הבעת פניה היפות קדרה, כאילו לא העלתה על דעתה כלל שיתכן שלא התכוון לסייע לה לקום ולהתעורר מתחת לפני השטח. "אבל יָתַתָּ אותו לי מדעתך" אמרה בטון מבולבל.
הכעיס אותו שהיא מדברת על כך בקלילות שכזאת, כאילו מובן מאליו שהיה אמור לסגוד לה. "אז מדעתי אני רוצה אותו בחזרה. לא הייתה לי כוונה לתת אותו, וחפץ לא יכול להפוך להקדש אם אין כוונה".
גבותיה השחורות קדרו אפילו יותר, והלחישות בין האבנים נעשו קולניות יותר. גרגרי חול נעו והתגלגלו על הלבנים, האדמה עצמה מנסה לברוח מזעמה של האלה.
"יכון כדברך, אם בכוחך – קחהו". היא הוציאה את החלף מחגורתה והפילה אותו, אבל במקום סכין יחיד פגעו ברצפה כתריסר עותקים זהים לחלוטין של החלף. הסכינים הרבים היו חסרי יחוד או סממנים מזהים שיסגירו איזה אחד מהם שייך לו.
הוא התבונן בהבעת פניה. היא הייתה בטוחה שיכשל או שיודה שנהג בטיפשות ויתחנן שתסלח לו. דווקא בטחונה בכישלונו גרם לו להשליך מאחורי גבו כל מחשבה על נסיגה. הוא הביט בערמת הסכינים הזהה לחלוטין על האבנים המסותתות, וידע שאם יטעה, אם לא יבחר את הסכין הנכון, לא יצא מהעיר הריקנית שלה לעולם.
הוא התיישב על ברכיו, אבל גבו נותר זקוף כדי שלא יעלה על דעתה שהוא משתחווה לה, ובחן את האפשרויות השונות שלפניו. הוא הרים אחד מן הסכינים, אבל לא הצליח לזהות שום הבדל או סימן בין זה שאחז לזה שהיה לידו. כולם היו להבים חלקים ויפים, ללא שום שריטה, והשיבו את אור הלבנה כמראה.
העיר נהמה סביבם בקול נמוך ושוחר לטרף. הוא הרים עוד סכין אחד, מחפש משהו שיסגיר את הלהב האמתי. משהו שיגרום לחלף להתוודות ולומר 'אני של גלעד'. הוא הרים שוב ושוב את אותם הסכינים, ומחשבותיו הלכו לאיבוד בתוך מבוך שכולו מבואות סתומים.
הוא חש בתשובה מציצה מעבר לכתפו, יודע שעליו רק למצוא אותה, אבל קיר גבוה חמישים אמה הפריד בינו לבינה. לבו החל לפרפר, והמבט האכזרי והארוך של הגבירה גרם לתנועות ידיו להיעשות זויתיות יותר. הוא היה צריך להפיל את החומה הזאת שהפרידה בינו ובין מה שידע שהוא יודע, אבל הכריח את עצמו לשכוח.
עיניו נעצמו, ולרגע אחד, בקול דממה דקה, הרשה לעצמו להרפות. הוא ידע שיכאב לו, אבל לא התגונן. הוא ידע שמתישהו הוא יתפרק ויתפורר, אבל זה יהיה בסדר. כי לאט לאט כל פעם יכאב קצת פחות. ולשם שינוי הוא לא יסתובב כשעל מצחו מדבקה צהובה וזרחנית עליה כתוב 'זהירות, שביר!'
*
"באמת עושים מבחן שערה?" שאל רואי כשהיה תמים וטיפש, ולא מודע לכך שבניגוד למה שאומרים, תמיד יכול להיות גרוע יותר.
גלעד גיחך, והוא היה רחוק משזכר, ופתאום לא זכר איזו חולצה הוא לבש, והאם היה זה לפני ארבעה חודשים או שלושה, אבל קולו היה ברור וצלול כשאמר, "אמונה תפלה. אבל חייבים לבחון על הציפורן, ככה, כי — אחח! ימח שמם של הציונים-".
*
ובניגוד למה שאומרים, הוא לא הרגיש קל כנוצה ברגע שהחומה נפלה. אבל גם לא נשמע קול שופר. אלא הוא פשוט נותר חשוף, ולמרות שהיה לבוש הוא רעד מקור כאילו היה עירום ועריה באמצע הלילה.
האישה הביטה בו, גבה אחת עקומה בפניה. שגעונותיהם של בני האדם כנראה היו תמוהים בעיניה, והיא לא ראתה בני אדם המון זמן. לא, יותר מכך, גם בני האדם שהיא ראתה היו רק סוגדים אפשריים. כאבם או רגשותיהם מעולם לא הטרידו אותה.
רואי הרים את הסכין הראשון והעביר אותו על הציפורן של האצבע המורה. לאור הלבנה הוא בדק האם מופיעה השריטה שהכיר מציפורניו של גלעד. היא לא. הלהב היה קהה כמעט לחלוטין. לא היה ללהב הזה סיכוי לשחוט שום עוף כראוי. והוא ידע שגלעד ידע להעמיד סכין היטב. בודק תריסר פעמים, על פי כל הדקדוקים.
הוא הניח את הסכין המזויף במרחק מן היתר, והרים את הסכין הבא. גם הוא לא היה להב כשר לשחיטה. הוא עבר אחד אחד, מצפה בכל פעם לראות שריטה דקה מופיעה על ציפורניו. אבל זה לא קרה. גלעד לא היה נוכח באותו רגע, מבטו לא נח על עורפו של רואי. להפך, האלה היא זו שנעצה בו מבט זורה אימה. אבל לאותם רגעים, רואי חש שאיננו לבד. הוא לא ידע האם היה זה גלעד, או רק הרעיון של גלעד, מלווה אותו ואומר 'הדם הוא הנפש, אתה יודע, אחי".
"הוא לא נמצא כאן". רואי התרומם לעמידה. "אף אחד מהסכינים כאן הוא לא החלף שלי".
הרצפות שלמרגלותיו התרוקנו מאשליות, ובן רגע עמד רוכן מעל שממה בוהקת.
האישה נעצה בו מבט ארוך ואפל כמו מאות ואלפי השנים שהייתה כאן לבדה. שערהּ האדום השחיר מזעם ולפתע תווי פניה החלקים והגאים היו גרומים ומחוספסים כגזע עץ אלה.
"אני רוצה את הסכין שלי בחזרה", הזכיר לה, למרות שהכוכבים המשונים שמעל שמי העיר רעדו והחלו לנשור. "או שאין למילה שלך שום משמעות?"
והיא, בין אם הייתה אלה או רוח או שקר, קיימה את דבריה. במקום הסכינים המזויפים הופיע החלף של גלעד.
הוא הרים אותו במהירות, ומיהר לקשור אותו מסביב לחגורתו. אולם הניצחון שלו הסיח את דעתו ממנה רגע אחד יותר מדי.
היא תלשה את ענק האריות מעל צוארה והשליכה אותו מאחורי כתפה. מבטו נע הצידה באופן אינסטנקטיבי מהעירום שלה. הנהמות נשמעו לפני שראה את האריות מתרוממים מעל הקרקע.
הוא רץ בכל כוחו על האבנים החלקלקות והרוחשות. הן התעוררו לחיים תחתיו נעות ושומטות את עצמן מתחתיו. נעלו נלכדה, והוא מעד קדימה, פניו במסלול התרסקות עם הרצפה, אך ברגע האחרון הוא שלח את ידו ודחף את עצמו שוב לריצה.
זו לא הייתה ריצה ארוכה, ולבו החל לדפוק במהירות ככל שהשער הלך והתקרב. הוא ידע שאם לא יצא דרכו עכשיו, הוא לא יצא מהעיר הזאת לעולם, וכשהיא תעלם בבוקר הוא יעלם עמה.
גל קור וכאב תקפו את שוקיו כאשר טפריו של האריה קרעו את מכנסיו ועורו, אבל רואי השליך עצמו קדימה דרך השער והתגלגל במורד הגבעה.
הצעקות של ריבי, חנן ואלישע הקיפו אותו ולרגע הוא חשב שהאריות המשיכו לרוץ בעקבותיו. אבל ברגע שהחלף יצא את גבולות החומות הן נפלו לתוך האדמה, קורסות כמו חומות יריחו.
*
כשהשמש עלתה אלישע שרף את האלה. הוא נעץ מקלות בוערים בפיות הפעורים של הגזע, והעץ החי העלה עשן אפור וחריף שגרם לארבעתם לדמוע. הם נשארו עומדים סביבו כל זמן שהאש דלקה, כאילו האישה שבעץ תצא ותאבק על חייה.
"אתה רוצה לומר?" אלישע שאל.
רואי משך בכתפיו, "בשם ומלכות, נכון?"
"זו אשרה, נראה לי שזה אחד המקרים היחידים שלפי כל הדעות מברכים בשם ומלכות".
רואי נשם עמוקות, מכיר בכבוד המוטל עליו, וברך. שלושת חבריו ענו 'אמן' ואמרו, "כשם שעקרת עבודה זרה מהמקום הזה כן תעקור אותה מכל המקומות, והשב לב עובדיהם לעובדך".
הם עזבו את הגבעה ביום שלמחרת, וידעו שכנראה לא ישובו אליה לעולם. עתה יחפשו גבעה אחרת, בלי הגנבים מעסירה אל־קיבליה והמִנהל שרוצה להרוס להם את האוהלים. כל רכושם היה על גבם, והסכין ארוז ומוגן בתיקו של רואי. הנוכחות של הסכין עדיין הייתה משונה עבורו, והוא לא היה בטוח שיהיה מסוגל להחזיק בו אפילו למען בניית ישוב בארץ, מחשש לשריטות. בניגוד לגלעד הוא לא ידע להעמיד סכין כמו שצריך. אבל יום אחד אולי הוא יצליח לעשות זאת, וזה יהיה בסדר, אפילו אם החלף יישרט או יתקהה. כך קורה לדברים שהם חלק מהחיים.
הם חלפו על פני השער ההרוס למחצה, וריבי הוביל את העזים מאחוריהם ואלתר על הגיטרה אקורדים לניגון החדש שיכתוב. ניגון על גבעות ארץ בראשית שנראות כאילו אינן שייכות לאיש, אך לפעמים דבר מה נותר בהן, משהו עתיק ונשכח.