ספר האורחים
שני גברים רצים במעלה גבעת טרשים, נרטבים בגשם שוטף. השמש שקעה זה עתה והחשכה הולכת וגוברת. אחד מהם נמוך וסובל מצליעה קלה. חברו גדול ושמן, אוחז בו בכתפו ותומך בו. ביחד הם נאבקים להישאר על שביל האבנים שמתפתל במעלה הגבעה בין נחלים של בוץ.
בראש הגבעה מבנה גדול ומרובע בעל גג מחודד ובצמוד אליו מגדל גבוה. שיחים ושרכים גדלים פרא בין אבני הקיר, משווים לו מראה נטוש, אך עשן יוצא מהארובה ואור כתום מהבהב בחלון.
הם מגיעים לפתח המבנה ונעמדים ליד דלת עץ כבדה. להקת עורבים רעשנית ממעל מתכוננת לשינה.
"אני חושב שהיינו פה כבר פעם," אומר הנמוך בדאגה. "אנחנו נעים במעגלים."
"מה? . . . איך זה ייתכן," עונה השני.
הם דופקים על הדלת.
דקה חולפת.
הדלת נפתחת לכדי חריץ, מוגפת מבפנים בשרשרת ברזל עבה וחלודה. פנים חיוורות ועדינות מציצות מבעדה.
"בבקשה גברת, תוכלי להעניק לנו מחסה ללילה?"
"הגעתם לפונדק," היא עונה בקול שקט. "יש לכם איך לשלם?"
הנמוך מוציא צרור בד בלוי, ופותח אותו מעט. חופן שמן של מטבעות זהב מציץ מבין הבדים.
הדלת נסגרת. קול שקשוק מתכות נשמע, והיא נפתחת שוב.
שני הגברים יושבים על כורסאות כבדות זה לצד זה. הם לובשים חלוקים חומים שקיבלו, ומגבת מכסה את שערם הנוטף. רגליהם היחפות נחות על רצפת האבן, ומאחוריהם שטיח קיר גדול שרקום עליו גלגל המזלות. ממולם אח בוערת שמאירה ומחממת את החדר, ובגדיהם המהוהים תלויים ליבוש לידה.
האישה נכנסת לחדר אוחזת בידיה עצי הסקה, וזורקת אותם לאח. פניה חיוורות ושער שחור וחלק גולש על גבה. היא לובשת שמלה שחורה, ארוכה.
היא מזדקפת ובוחנת את אורחיה. אחד נמוך, ועיניו הקטנות מתרוצצות בדאגה. בלוריתו השחורה מבצבצת מתכת למגבת. השני גבוה ובעל כרס ושער אדום גולש על כתפיו. הוא יושב בשקט וסופג את חומה של האח.
"האם הכול לשביעות רצונכם?" היא שואלת.
"כן גבירתי," עונה הנמוך.
"קרא לי איפרית, בבקשה."
"תודה," הוא עונה, מהוסס מעט. "אני אה . . . איולו," הוא הוא מצביע על עצמו, ואז מפנה את אצבעו לחברו. "וזה במבס." במבס מחייך.
"עריקים מהצבא?" היא שואלת.
איולו ובמבס קופאים במקומם, פניהם מחווירות. הם נועצים מבט באיפרית, רגליהם העייפות נדרכות שוב.
"אל תיבהלו, כל הזמן עוברים פה עריקים. תמיד אותו סיפור – בשינויים קלים, וכבר למדתי לזהות: בגדים מרוטים, מבט עייף, מפוחד. אבל אינני מחטטת בעברם של אורחי, וגם לא בעתידם. זהו אחד מחוקי הבית." היא אומרת, ובוהה בהם רגע בדממה.
היא מסתובבת ופוסעת לעבר החדר הסמוך. הילוך רגליה כמעט ואינו נראה מבעד לשמלה השחורה, והיא מרחפת לאיטה החוצה.
איולו קם, מתנודד מעט. "בוא נברח . . ." הוא לוחש.
"מה?" מופתע במבס. "לא! אני לא יוצא שוב לסערה." הוא שוקע בכורסתו ומתמסר שוב לחומה של האח.
"משהו כאן לא בסדר, אני אומר לך. משהו כאן . . . "
קולה של איפרית נשמע מהחדר הסמוך, "ארוחת הערב מוכנה." ניחוחות של צלי בשר ותבשילים עולים פתאום באוויר.
במבס קם והולך כשבוי תחת כישוף לעבר הריחות.
"לא," מוחה איולו, מנסה לתפוס את חברו בידו, אך ללא הועיל.
חדר האוכל גדול אך במעט מחדר האורחים. שולחן מלבני תופס את רוב חלל החדר, מכוסה מפה אפורה וכבר ערוך לשני אורחים. צלחת עץ אחת בראש השולחן, ועוד אחת במרכז צלעו המוארכת, כף וכוס תואמות ליד כל אחת מהן. במרכז השולחן נר דלוק, מונח על מגשית כסף קטנה.
במבס מתיישב בראש השולחן ואיולו לשמאלו. איפרית מניחה מולם מגש עם צלי עוף, קערה גדולה של נזיד, וקנקן עץ מלא ביין אדום. ריחות עזים של בשר וירקות מבושלים ממלאים את האוויר, ובמבס פותח בסעודה בתיאבון.
איפרית מתיישבת מצידו השני של השולחן, מול במבס.
איולו מהסס ומסתכל סביב. "רק אנחנו כאן?" הוא שואל.
"כן. אין אורחים הלילה – מלבדכם."
"ואת? את לא מצטרפת אלינו?"
"אינני רעבה אבל אצטרף אליכם לכוס יין."
איולו מתבונן באיפרית בקפדנות. היא קמה לקחת לעצמה כוס, ושבה ומתיישבת. כף יד הלבנה הבוקעת משרוול שחור מוזגת כוס מלאה מהנוזל האדום, ומרימה לפיה. לאחר מכן היא מניחה את הכוס חצי ריקה בחזרה על השולחן.
הוא מתרצה ומתפנה גם הוא להשקיט את תאבונו.
זרם של שעווה משתפך על מגשית הכסף הקטנה, והנר שהתכווץ למחצית עדיין מאיר את חדר האוכל באור אדמדם. כלי האוכל הריקים שזרוקים על השולחן מטילים צללים ארוכים ומרצדים על הקירות.
במבס מסיים את שנותר בצלחתו. "גברת איפרית," הוא אומר בפה מלא, "את מבשלת מצוין."
"תודה. אני מקווה שתהנו גם בהמשך שהייתכם. אתם מוזמנים לכתוב משהו נחמד בספר האורחים, כשיגיע הזמן להיפרד."
היא מצביעה על הקיר שמאחורי גבו של במבס. השניים מסתובבים להביט. שידת עץ כהה ומאורכת צמודה לקיר, ועליה ספר עב כרס, כריכתו חומה ודפיו אפורים. הוא פתוח על דף ריק, וקסת דיו ונוצה מונחים לצידו.
במבס מקנח את פיו במפית. "בטוח!" הוא מכריז. "כלומר – איולו יכתוב," הוא מוסיף במבוכה.
איולו מפנה מבטו בחזרה לאיפרית. "את כאן לבדך?" הוא שואל.
"כן," עונה איפרית. "אבי בנה את המקום לפני שנים, ולימד אותי את העבודה כשהייתי ילדה קטנה. לאחר שהזדקן הוא פרש לדרום החם, ואני מנהלת את המקום בעצמי."
"וזה לא . . . מסוכן? כלומר . . . אישה לבדה . . . זהו מקום מבודד."
"נשבעתי לאבי להמשיך ולהחזיק את המקום כל עוד הדבר מתאפשר. אומנם המקום מבודד, אך עדיין יש די עוברי אורח לפרנס את המקום, ואני מארחת אותם תוך הקפדה על חוקי הבית," היא בוהה בשולחן במבט עייף.
איולו מתלבט האם ראוי לשאול בת כמה היא.
איפרית מרימה שוב את מבטה וממשיכה, "מלבד זאת, גדלתי כאן ואני מכירה כל אבן וכל שיח בסביבה. אני מרגישה כאן בטוחה."
"גברת איפרית," אומר במבס, "אז אולי תוכלי לעזור לנו בדבר מה נוסף. אנחנו מחפשים . . ."
איולו בועט בבמבס בעוצמה, ופוגע גם באחת מרגלי העץ של השולחן. במבס זועק, וכלי העץ הריקים מקפצים ברעש.
במבס הנזוף מביט באיולו, וזה בוהה בקיר במבוכה. דקה חולפת בשתיקה.
"בואו איתי," אומרת איפרית, "הכנתי עבורכם את החדר הנוח ביותר שבראש המגדל."
הסערה שככה, אך הרוח עדיין שורקת מבעד לחלון הרופף של חדר השינה. בצמוד לקירות האבן החשופים שני דרגשים פשוטים, אחד מכל צד. במבס כבר שכוב על גבו על אחד מהם, כרסו יוצרת גבעה קטנה מתחת לשמיכת הצמר, וכפות רגליו בולטות החוצה, תלויות באוויר.
במרכז החדר שולחן עץ עגול קטן, ועליו מגשית הכסף שהובאה מחדר האוכל, עם המעט שנותר מהנר, ולהבתו עדיין מפיצה אור עמום. ממול אח כבויה, ועל הקיר מצידה האחד ציור שמן של אישה רוכנת על גלגל טוויה, ומצידה השני מראה עגולה, שסדק חוצה את הזגוגית שלה מצד לצד.
איולו מתהלך בחוסר מנוחה סביב.
"אתה מכבה את הנר?" שואל במבס, "אני רוצה לישון."
"הוא ייכבה מעצמו עוד מעט," עונה איולו, וממשיך להתהלך. אז הוא עוצר, מפשיל את שרוולו, ומביט באמה שלו לאור הנר. אותיות משונות מקועקעות שם.
"היית צריך לתת לי לספר לה," אומר במבס.
"לא . . . זה הסוד שלנו." עונה איולו, "אסור לנו לספר על הכתובת הזו לאף אחד."
"אבל אתה לא יודע לפענח אותה."
"פעם ידעתי . . . ואני עוד אזכר. אני אזכר והיא תוביל אותנו אל המקום אליו רצינו להגיע – כמו שתכננו."
"איפרית הייתה עוזרת לנו לקרוא את זה."
"אי אפשר לסמוך עליה." עונה איולו ומכסה שוב את ידו בשרוול. "משהו איתה לא בסדר, אני אומר לך. איך היא ידעה שאנחנו עריקים? . . . ההסברים שלה לא נראים לי. היא משחקת איתנו איזה משחק מוזר."
"אני חושב שהיא טובה אלינו." במבס מסתובב לעבר הקיר ומפנה לאיולו את גבו.
עכביש שחור קטן חוצה את רצפת האבן, ונעלם בתוך סדק בקיר, מתחת לתמונת השמן. רגליו של איולו כושלות פתאום והוא מתנודד לעבר הדרגש הפנוי ומתיישב, אוחז את ראשו בידיו.
"מה קרה?"
"היינו פה כבר פעם . . . אני אומר לך."
"שוב זה . . אלה סתם תעתועי מחשבה," במבס אומר בקול מנומנם. "אנחנו יודעים שהזיכרון שלנו נפגע מהקור ומהרעב. אנחנו אפילו לא זוכרים את שמותינו האמיתיים. אתה בוודאי מתבלבל עם איזה פונדק אחר."
דקה חולפת, ורק הרוח שורקת בחלון.
"יש לי רעיון." איולו קם וניגש לאח, תוחב את אצבעו בתחתית, בין הגחלים הכבויים.
במבס מתיישב על דרגשו. "מה אתה עושה?"
איולו מסתובב בחדר עם אצבע מפויחת. "אני רוצה להשאיר איזה סימן במקום חבוי, למקרה שניקלע לכאן שוב."
במבס מגחך בזלזול וחוזר לשכב על הצד. איולו מסתכל אנה ואנה, ואז מכריז "אוה! כאן!"
הוא ניגש למראה, אוחז בה בזהירות, ומסיר אותה אט אט. לפתע הוא נבהל ושומט אותה. המראה נחבטת ברעש ברצפה, והסדק שעליה גדל ומסתעף. סימני פיח דהויים מתגלים על הקיר מאחוריה.
אור הנר מהבהב וכבה.
במבס מדליק ענף עם קופסת ההצתה שמונחת על האח, ואור קטן שוב מאיר את החדר. הוא מתקרב עם הלפיד המאולתר שמטיל כתם אדמדם ומרצד על הכתובת.
"מה כתוב כאן?" הוא שואל.
איולו בוחן מקרוב את שרידי הפיח, וקורא לאט, "ביני . . . וגורן היו . . . כאן".
"מי זה ביני וגורן?" קולו של במבס רועד.
"אינני יודע."
"זה כתב היד שלך?"
איולו מוסיף עוד שורה באצבעו המרוחה בפיח, "גם איולו ובמבס" ואז בוחן את שתי הכתובות. הישנה נראית עוד יותר מהוהה ומפוררת כעת, ליד השחור העז של הכתובת שנוספה זה עתה.
"קשה לי לזהות. בקושי אפשר לראות את הכתובת הישנה, וגם אני לא רגיל לכתוב כך, למרוח צבע עם האצבע. אני יכול לזהות את כתב ידי ביתר קלות כשאני כותב עם נוצה ועם . . ." איולו משתנק פתאום.
"מה?" שואל במבס.
"ספר האורחים!"
איולו ובמבס מגששים את דרכם בחשכה במורד גרם מדרגות לולייני. הם צועדים באיטיות, על מדרגות העץ החורקות.
הם מגיעים לקומת הקרקע. דלת קטנה וצרה קבועה בקיר, ועליה שלט "אין כניסה לאורחים." הם מביטים בה לרגע בחשש, אך דבר לא מפר את הדממה. מהצד השני של חדר המדרגות יש פתח רחב בקיר שמוביל לחדר האוכל, ובקצהו, מואר באלומת אור ירח שבוקעת דרך החלון, מונח ספר האורחים.
הם מתגנבים לעברו באיטיות, מביטים לאחור, מעבר לכתפם מפעם לפעם, מוודאים שהדלת עדיין סגורה.
הספר פתוח על דף ריק, ואיולו מדפדף עמוד אחד לאחור. חצי ממנו מלא בכתב יד כחלחל.
"מה כתוב?. . ." לוחש במבס.
איולו מעיין. "מחמאות," הוא עונה מבלי להסיר את עיניו מהדף, "על האוכל בעיקר . . . בחתימת שני שמות . . ."
"מי? . . ."
"לא מכיר. לא משנה. זה כתב היד שלי."
"היינו פה אתמול?" מתפלא במבס.
הוא מדפדף עוד דף לאחור, "וגם זה כתב היד שלי. . ." ואז ממשיך לדפדף בקצב הולך וגובר, "וגם זה . . . וגם כאן". הוא אוסף כמה דפים ומעביר אותם יחדיו, בדממה ובמבט חתום, עד שמגיע לעמוד הראשון. הוא מעיין גם בו רגע קט, וטורק עליו את הכריכה. הכותרת "ספר האורחים" כתובה בזהב על רקע חום דהוי.
אחרי רגע של שתיקה הוא מפנה מבטו אל במבס, "אנחנו האורחים היחידים שאי פעם התאכסנו בפונדק הזה."
"טוב, צדקת לגבי איפרית," לוחש במבס, "בוא נעלה בשקט, ניקח את החפצים שלנו ונסתלק."
דלת נפתחת בחריקה ואור של עששית מופיע בחדר המדרגות.
"האם הכול כשורה?" קולה של איפרית נשמע. היא מרחפת לעברם, לבושה כתונת לילה לבנה ארוכה. "חשבתי ששמעתי רעשים."
"לא! . . . עזבי אותנו!" צועק במבס, ושניהם פותחים במנוסה לכיוון דלת הכניסה. איולו מועד ומתרסק על רצפת האבן ונאנק. במבס מסייע לו לקום, והם ממשיכים יחדיו.
"האם דבר מה אינו לשביעות רצונכם?" היא ממשיכה לסגור את המרחק.
הם מגיעים לדלת ובמבס פותח אותה. היא נפתחת כדי חריץ, שרשרת הברזל המתוחה סוגרת עליה. הוא סוגר את הדלת ופותח אותה שוב בעוצמה. השרשרת נתלשת מהקיר, והם רצים החוצה.
במבס תומך באיולו והם רצים במורד השביל לתחתית הגבעה, עד לפאתי חורש דליל של עצים שחורים, ערומים, דקי ענפים. מרבד עבה של עלים מיובשים מכסה את האדמה. הירח המלא כבר נוטה לשקוע ומציץ מבעד לעצים.
איולו נעצר, מתנשף, "אני . . . אינני יכול להמשיך . . ." הוא מתיישב על אבן דרך הבולטת על הקרקע, מכוסה למחצה על ידי שיח. "היא רודפת . . . אחרינו?"
צלילתו האפלה של הפונדק עדיין נראית בראש הגבעה. "לא. אני חושב . . . אני חושב שהיא . . שהיא בכלל לא יצאה מהפונדק," עונה במבס.
"טוב . . . טוב שכך."
משב רוח קרה עובר, מרימה גל של עלים.
במבס ממשיך לבהות בפונדק, טרוד במחשבות. "איולו, כמה זמן עבר מאז שערקנו?"
"הספר הזה היה כל כך עבה. היינו תקועים כאן אולי עשר שנים . . . אולי חמישים . . . אולי מאה."
במבס המום. הוא טופח קלות על כרסו, "הרבה ארוחות דשנות . . . מסתבר."
"העיקר שהצלחנו לשבור את המשחק שלה. בוודאי הכינה לנו איזה מעשה כשפים לבוקר, אבל הפעם הצלחנו להימלט לה באמצע הלילה. אני כבר מרגיש שהזיכרון שלי מתחיל להצטלל, שוב . . ."
"גם אני," מצטרף במבס, "בקרוב ניזכר בשמותינו האמיתיים, אולי. . ." ואז הוא מרצין פתאום. "איולו . . . השארנו את כל החפצים שלנו בפונדק . . . מטבעות הזהב . . ."
איולו נאנח ומרכין את ראשו. הוא שם לב פתאום לסימנים שחורים שכתובים על אבן הדרך עליה הוא יושב. הוא קם בפתאומיות ורוכן למולה, מסיט את השיחים הצידה.
"מה זה?" שואל במבס.
איולו מפשיל את שרוולו ומשווה. "זה אותם סימנים . . . ויש חץ שמכוון לשם." הוא מצביע לעומק החורש.
"אני הולך לבדוק." איולו פותח בהליכה בכיוון החץ, רגליו שוקעות עמוק במרבד העלים. במבס, מהוסס מעט, ממשיך אחריו.
תל של עפר ואבנים נגלה לעיניהם בין העצים. הם נכנסים דרך פתח צר בתל, ומגיעים לחלל המוסתר מתחתיו. אלומות אור ירח מאירות אותו דרך חרכים שבקירותיו. תיבת עץ מונחת במרכז, תחתיתה שקועה בתוך עפר, ומטבעות זהב מפוזרות מסביבה.
"מה זה?" שואל במבס.
"לא יודע," עונה איולו, "אני חושב אבל שמצאנו את מה שחיפשנו במשך שנים. . . "
הוא כורע ליד התיבה ופותח אותה. היא מלאה עד המחצית במטבעות זהב.
"הא הא, כן! ערקנו בשביל למצוא את האוצר הזה. נזכרתי עכשיו," איולו צוחק ומתחיל למלא את כיסיו.
במבס עומד מן הצד, מעט מודאג.
"זכרונות ממשיכים לחזור אלי," אומר איולו וממשיך להעמיס מטבעות, "כל השנים . . . כל הלילות . . אבל הכל היה שווה . . ."
במבס ממשיך להביט בו במבט חמור סבר.
איולו נעמד פתאום , מטבעות נוטפים בקול שקשוק לאדמה מכיסיו התפוחים. "נזכרתי בשמותינו האמיתיים!"
"אני מריח משהו מוזר," אומר במבס.
איולו משתתק ומרחרח. ריח חריף עולה באפו ועיניו מתמלאות דמעות. בדממה שמשתררת נשמע בברור קולו של משב אוויר הנדחק החוצה מתוך מיכל. איולו נבהל, ובוחן את צידי התיבה. קשית בולטת החוצה מצידה האחורי, חבויה מאחורי אחד מאדני האחיזה. הוא בוחן את פתח הקשית באצבעו, וחש בקור.
"זה ממולכד!" איולו טורק בפראות את התיבה והם פותחים בריצה החוצה.
הם רצים מתנודדים בין עצי היער, מנסים לתמוך זה בזה. צעדם הולך ונעשה כבד, ועיניהם מתערפלות, והעולם מסתובב סביבם במערבולת.
הם מצליחים בכוחות אחרונים לצאת מהחורש, וממשיכים להתקדם בזחילה.
"הייתה לי תחושה רעה לגבי התיבה הזו," אומר במבס ונשכב באפיסת כוחות על מרבד העלים, "אנחנו הולכים . . . למות?"
איולו מרים את מבטו. גבעת טרשים קטנה מתנשאת לפניהם.
"תגיד לי להראות את הכתובת . . . לאיפרית . . . אם תזכור . . ." הוא אומר ועוצם את עיניו.