כולם זוכרים אותו הדבר בקבר
לפני שנים רבות, במעמקי השאול, בתוך קבר שדים-אחים, נולדה תואבה בשם דימונילה אורליוס וויצ'יטינה לילית דונה פראוזה דה לה סטניטה. היה זה יום מלוכלך במיוחד, מרובה בתמותת אנוש מחרידה ומלווה בקטסטרופות גלובליות הרות אסון. היקום כולו כמעט הגיע לקיצו. הרקמה בין עולם החיים לעולם המתים נקרעה. ואז, ממש בטעות, כל השדים הוגלו חזרה לתהום ממנה באו, ובני האנוש נשמו לרווחה.
זו הייתה העבודה הדמונית הראשונה והאחרונה שדימונילה אי פעם ביצעה. מסתבר שצרחה אחת שלה חזקה מספיק לקרוע את הרקמה בין העולמות. מילה אחת מפיה סרה חושך לגרש. אבל אף אחד לא יודע מהי המילה, ולמה דימונילה בורכה בכוח על. אם תשאלו אותה—ולא שמישהו אי פעם שאל—כל הסיפור הזה מופרך. זה שיום הולדתה במקרה חפף לכמעט קץ העולם לא אומר שהיא אשמה בגלות האחרונה של השדים.
אבל אף אחד לא שאל אותה. כשכל יושבי השאול חיפשו שעיר לעזאזל, ומלך השאול בכבודו ובעצמו, השטן לוציפר אבדון קויוטי גורגו מאנטוס מלק טאוס או יאמה פלוטו רימון סמו ין לו יאנג, מצא אותה באמבטיית הבוץ הפרטית שלו, הוא התחרפן. לאחד, מי זו התואבה הזו שהאזה למצוץ את כל מינרלי המוות מקבר השדים-אחים? רק לשטן יש זכות להיראות ולהריח כמו המוות. שנית, הוא לא אישר בריאת תואבה חדשה במיוחד בגלל שהנבואה האחרונה שהגיעה לטלפיו הזהירה שהתינוקת תהרוס את כל התוכניות שלו.
לעומת זאת, חניאל, מלכת בני האלוהים, הידועה גם בשירותה במסגרת תפקידה כיו"ר סוכנות המלאכים המיוחדים, חייכה ממרכבתה המעופפת בשמיים ושלחה נשיקת חיים לדימונילה. חניאל, לצערו של הוד שטנותו, הגיעה לגיל הזה בו מעט מאוד מרטיט את חדרי לבבה. להציל את דימונילה היה תענוג מלוכלך במיוחד, אחד שהיא החביאה מתחת לציפורן האצבע השלישית. במקרה, הייתה זו אותה ציפורן שהיא שלפה, מתחה, והציגה בתמונה, בעת שצילמה סלפי עם התואבה שרק נולדה. הסרטון, כמובן רץ חזק ב-וייט.נט. זוהי, הרי, הרשת המחתרתית של המלאכים. עבודה טובה היא לא בהכרח עבודה נקייה, האמינה חניאל, וכזה פרסום חינמי לא מקבלים בכל יום.
כך נתקעה התואבה באמצע המלחמה הקרה בין שדים למלאכים. אף אחד לא שאל אותה מה דעתה ואם בכלל מתחשק לה להיות הגיבורה והרשעית בשני סיפורים על כמעט קץ העולם. הסיבה היחידה שבכלל יידעו אותה בנוגע לדבר היא הפרס הדימוני על ראשה, בחסות הוד שטנותו. במהלך עשרים שנות חייה על פני האדמה המקוללת הזו, היא חצי נהרגה אלף חמש מאות וארבעים פעמים על ידי שדים ובני אדם כאחד. הפעם, לעומת זאת, היא הייתה בטוחה שאף אחד לא ימצא אותה. אפילו הוד שטנותו לא יעלה בדעתו שתואבה תתחזה לשוזרת פרחים. לאחד, היא אלרגית לכל ריח חוץ מריקבון. שנית, כל דבר שהיא נוגעת בו נוטה למות. אבל אבלים בד"כ לא שמים לב לריח, והיא דאגה לקחת עבודות לוויות בלבד. ובעניין המגע…זו לא הייתה בעיה. היא מעולם לא נתקלה בצורת חיים חיה בה נגעה לשווא. היא האמינה בהרג לצורך הישרדותי בלבד, ותו לא. היה גם את העניין הקטן שאסור לה להרוג, מעין התחייבות שחתמה עליה מול הוד חניאלותה. אבל זה לא משנה. לשם כך הומצאו כפפות אנטי-הריגה.
היום דימונילה התעלתה על עצמה עם גלגלי אבל מחמניות ושושן צחור. עיניה עקבו בציפייה אחר שיירת אנשים אשר השתרכה לה לאט, כמרבה רגליים עצל ושחור המדדה לאורך שביל האדמה. אוויר חם ומחניק התיישב על כתפיהם כמשקולת. השמש נשקה לאופק וניסתה לתרום מאורה, אך ענני אבק הסתירו את השמיים וחנקו אותה. חלקיקים אפורים נאבקו בקרניים צהובות, ביחד הם כיסו את המבנים עם כובד משקלם. פני האנשים בשיירה הביעו רצינות, עצב, אובדן. היה נראה כאילו מזג האוויר התאים עצמו למצב רוחם.
דימונילה חייכה. אין כמו לוויה לשמח תואבה. הבכי. הצרחות. הכעס. הצביעות. קשת רגשות עוצמתיים הידהדה באוויר. כשהאבלים ילכו, ובית הקברות יהיה ריק, היא סוף סוף תוכל להתבוסס באמבט מוות. עבר הרבה זמן מאז שספגה מינרלים. היא התחילה לדאוג לאחרונה שהיא מתחילה להיראות קצת יותר מידי אנושית. עורה האפרפר חיוור קיבל גוון זהוב בריא, ציפורניה השחורות החלו להחוויר, והעפעפיים שכיסו את העין השלישית שלה החלו להתקלף. העיניים שלה היו החלק היפה ביותר בגופה, קצת אחרי הקרחת שלה. תראו אותה עכשיו—נאלצת לכסות את עצמה עם כובע ומשקפי שמש. עוד כמה ימים ולא היה נותר זכר מהתואבה שבה. זה משהו אחד להתחזות לבת אנוש. זה דבר אחר לחלוטין להפוך ליצור המכליא. רק המחשבה גרמה לחלחלה להרעיד את גופה. והגרוע מכל—השיער. יותר נכון, צמיחת השיער. ואם לדייק, צמיחת שיער במקום שלא אמור להיות שיער. על עור נחש, לא אמור להיות שיער. קרחות. רק קרחות. אולי קצת קשקשים. או הרבה אם היא משילה. אבל שיער? צמרמורת כירסמה בעורה החלקלק. על כך אמרה, כל יום לפני השינה, ברוך שלא עשני בת תמותה.
עכשיו, בעודה מביטה בשיירה המתרבת וגדלה, קור נעים גרגר בורידיה של דימונילה. השיירה הזו מביאה איתה את הדבר היחיד שיכול להפיח חיים בלב תואבה, לא רק מטאפורית אלא גם פיזית. השניים, כמובן, היו תלויים אחד בשני. ללא תזונה מתאימה, תואבה לא יכולה להתקיים כיאות. תואבה רגילה, במצבה של דימונילה, הייתה מתה מזמן. אבל נשיקת החיים של הוד חניאלותה הפכה את דימונילה לסופר תואבה. היה דיבור לא טוב על כך, בבר של סלמונלה מתחת לבית הקברות. תואבה לא טבעית, קראו לה. אבל בסוף הם כולם מתים והיא נשארת במצבה הלא טבעי, קיימת בין המיצרים. אז מה זה משנה מה הם חושבים. כמובן, זה היה סיכון, להגיע לכאן, אבל גם סופר תואבה שכמותה הייתה צריכה לאכול, ודימונילה מורעבת. בקרוב. בקרוב היא תחזור למצב ריקבון מרענן ורגיל. בינתיים, היא תהנה מחטיף קל באדיבות המנוח. או המנוחה. למי איכפת. כולם נראים בסוף אותו הדבר בקבר.
#
מתחת לאדמה, בקבר טרי, שכב לו אדם עם מסכת חמצן על פניו. חשכה עטפה אותו בשמיכת הדחקה, אבל לא משנה כמה הוא ניסה, הוא לא הצליח לשכוח עם מי הוא מכורבל. או, יותר נכון, עם מה הוא מכורבל. הבטן שלו התהפכחה. הוא הכריח את עצמו להירגע. נשימות קטנות. קצרות. ואולי הוא לא יאלץ לנשום קיא בנוסף לגופה מרקיבה.
"התאספנו כאן היום להיפרד מאדם יקר. כשמו כן הוא, אדם היה יקר לכל הסובבים אותו." קולו של הרב נחמיה חלחל, מעומעם, לתוך האדמה, כל מילה חדרה כחץ לחלל הריק שפעם אירח את הלב של אדם. "בחור צעיר, יפה תואר, ומבורך בקסם אישי ולב רחב, נלקח מאיתנו בטרם עת. מצער, מצער מאוד. ובשביל מה, אני שואל אתכם? בשביל מה? היה לו הכל—בית חם בישיבת 'לב השם' היוקרתית, אישה יפת חן ממשפחה טובה, ויותר כסף משטוב לו. והוא זרק הכל לפח. בשביל גויה. על כך נאמר 'אין שכל, אין דאגות'. המוות סופח את כל הצרות."
ידיו של אדם רעדו מרוב כעס. התעוזה של הרב. להפוך את הלוויה של אדם לדרשה. להפוך אותו לסמל שלילי בעיני כל האבלים. החיים של אדם נגמרו הרבה לפני שהוא נרצח. הגויה הייתה רק מסמר נוסף בארון הקבורה. לפני חמישה חודשים ואחרי שנים של סבל, אבא שלו נפטר מלוקימיה. חודש לאחר מכן אישתו של אדם עזבה אותו ועברה לגור עם החבר הכי טוב שלו. לשעבר. שניהם. משם הכל הלך לעזאזל.
אם הוא היה אשם במשהו, גם הרב נחמיה נפל באותו פח—אמונה שלמה בשם. כי למרות הכל אדם לא איבד תקווה. כשהוא פוטר מהעבודה, הוא החזיק את האמונה בשם קרוב לליבו. כשהוא נאלץ למכור את הבית עם כל התכולה והזכרונות, הוא הצליח לשמור את התפילין. כשהוא מצא את עצמו, בגיל שלושים ואחת, גר בבית של אימו, חי על חשבונה. הוא לא איבד תקווה.
ואז, ביום בהיר אחד, השם התגלה אליו וציווה עליו להתייצב בסוכנות הדוגמנות 'ארמרוס'. הסוכנת דנג'אל אישת אינקבוס קלי ג'ין או יאמה החתימה אותו על המקום. כמובן, באותו זמן הוא לא ידע את שמה המלא. היא קראה לעצמה קלי ג'ין, הבטיחה לו קריירה כדוגמן, זרקה לאוויר שמות מותגי יוקרה ואת המילים 'עבודת השם'. הוא היה צריך לדעת מההתחלה שהשם זרק לעברו אתגר נוסף. אבל הוא לא היה לגמרי צלול באותה תקופה. איך הוא היה עובר את שרשרת האסונות אחרת?
חוץ מזה, אף אחד לא רצה להעסיק אותו והוא היה שקוע בחובות. מסתבר שאין ממש ביקוש למורי תורה עם תיק פלילי. אז כשהוא התבקש לחתום את החוזה עם דם, הוא לקח שאכטה, שלח תפילה לשם, ונתן לקלי ג'ין לחתוך את כף ידו עם הסכין. כאב פאנטום צרב את הצלקת שעדיין לא החלימה. לפעמים, ברגעים החשוכים ביותר, היה נדמה לאדם שהזכרונות הכאיבו יותר מכל אירוע מקורי. כאילו משהו במגעים אצלו במוח היה פגום, ובמקום לתת לזכרונות להיעלם עם השנים, להתחלף בלקחים, המוח שלו החליט לקחת את כל הרגעים הכי נוראים בחייו ולצרוב אותם על הגולגולת שלו. ככה שאם במקרה אדם הצליח לשכוח איזה מאורע לא נעים, תמיד יש את הציור על קיר הגולגולת, צרוב שם לנצח נצחים. לפחות, זה מה שאמר לעצמו, כשחשב על אותו רגע בו עשה עסקה עם יד ימינו של השטן. הסכום שהובטח לו בתמורה לעבודה התאים בדיוק, לאגורה, לסגירת כל החובות שלו. הוא ניחם את עצמו בעובדה שהוא הסיר לפחות דאגה אחת מליבה של אימו. היא לא תצטרך לדאוג לו יותר, והיא לא תקבל חובות כירושה בתמורה לשלושים ואחת שנים של תמיכה.
"מי שזונח את השם, השם זונח אותו," המשיך הרב, קולו חזק וברור כיאה לחזן לשעבר. "קלון על המנוח, אבל לא עלינו."
ועכשיו, קבור בתוך האדמה, טמון בחשכה, לא היה לאדם דבר לעשות מלבד לחשוב. לצפות בכל האירועים שהקדימו את הרגע הזה, ולנסות להבין איך זה קרה דווקא לו. אבל לא משנה כמה הוא חשב, כמה זכרונות העלה מהאוב, הוא לא הצליח לפתור את החידה. כי בניגוד לטענות הרב, אדם עדיין האמין בלב שלם. אז הוא עשה כמה טעויות פה ושם. הוא פספס כמה סימנים שכנראה העידו על כך שמערכת היחסים שלו עלתה על שרטון. ועוד שרטון. עד שנפער בה חור שלא היה מבייש את הטיטאניק. אז מה? אז הוא עשה טעות. אנשים עושים טעויות. צריך שניים לטנגו. או שלושה. או חמישה. אז מה? הוא היחיד שמעשן בעולם הזה? לא. היחיד ששקע בחובות? לא. אז למה זה מגיע לו? למה? ולמרות כל זאת הוא עדיין האמין בשם. צדיק. אין אמונה טהורה יותר מזו אשר המתיישבת על גבם של צרי הגורל. והוא גם אחד כזה. לא היה הסבר אחר לכל מה שקרה.
"אתה שומע את זה?" קלי ג'ין לחשה באוזנו, הבל פיה מתוק להחריד, כתפוח מורעל. "הם יורקים על הקבר שלך."
בושה שרפה את לחיו של אדם. מנגד לעפעפיים עצומות, הוא ראה את חבריו לשעבר עומדים מעל הקבר, יורים רוק לעברו כמו למות על אקסטות. "עבודה שלך?" התקווה הזאת שלא עזבה חייבה אותו לשאול. לבדוק. לוודא. הרב נחמיה אומנם לא היה מרוצה מאדם כרגע, אבל הוא מעולם לא ירד לכזו רמה של שנאה. להפוך ביש מזל לדרשה? כן. לזרוק את אדם מהישיבה בהינתן סימן אחד שהוא לא מושלם? כן. אבל לירוק על קבר? על אישה בחצאית קצרה, כן. אבל הקבר זה הגבול. אחד שלא אמורים לעבור. עוד אחד שאדם נאלץ לשבור. באל כורחו, כמובן.
"אין כמו זעמו של האדוק הדתי, במיוחד אחד שהשקיע שנים בחינוך היורש שלו." ציפורן חדה שרטה את גרונו, אבל זה היה כלום לעומת האשמה שניסרה עמוק לתוך נשמתו. "רילקס, האני באנז, רילקס. נבחרת לשרת מטרה נעלה. או ירודה. תלוי בפרספקטיבה. וחוץ מזה, אתה מבזבז חמצן."
הוא העדיף לבזבז חמצן מאשר לשכב לצידה ולהיכנס לפאניקה. או לתת להר הגעש שבעבע בתוכו להתפרץ. לכעוס זו לא התשובה, הוא הזכיר לעצמו. במיוחד כשהיה לו רק את עצמו להאשים. כל עוד נשמתו הייתה בתוכו, הוא נאחז בסיכוי המזערי שאולי הוא יצליח לצאת מהאסון הנוכחי. בעזרת השם, כמובן. "תזכירי לי שוב, מה אמרת שאני צריך לעשות?" הוא שאל בפעם המיליון. הוא לא הצליח להפסיק להיאחז נואשות בתקווה שאולי, אם הוא ישאל מספיק פעמים, התשובה תשתנה. אם זה עובד למשוגעים וטף, אין שום סיבה שזה לא יעבוד לו.
חמש אצבעות התהדקו סביב צווארו. וחנקו. "האני באנז יקר, אם תשאל אותי שוב, אאבד את מעט הסבלנות שנותרה לי. אנחנו לא רוצים שזה יקרה. נכון?"
"אבל—"
"שאט איט," הקול שיצא מפי השדה היה קר וחסר אנושיות. ציפורניים חדות ננעצו לתוך בשר אנושי. ודקרו. "עכשיו תראה מה גרמת לי לעשות. אין שכל, אין דאגות, הא? זה לא יעבוד עלי, באנז. בגיהנום אין תירוצים. אין סליחה ואין מחילה. אתה תציית. אתה תשרת. או שיעזור לי השטן, אני אשלוק אותך כמו תרנגולת ואגיש את הראש שלך לרב נחמיה שם למעלה, בדיוק בזמן ליום כיפור. גוט איט?"
הוא היה צריך להקשיב לרב נחמיה ולשנות את השם שלו למשהו צנוע יותר כמו אלישמע טאוב, או אליהו דגן, או אליקים קטן. אבל לא, אדם היה חייב להישאר אדם ולנגוס מתפוח מטאפורי כמו איזו שלגיה. לא היה ולא יקום כסיל כמו אדם, שנפל בפח קסמיה של שדה גויה. היא כמובן אשמה בכל. הרב צדק גם לגבי זה. ומי יוציא עכשיו את אדם מהקבר, ויציל אותו מהמכשפה? הנסיך מקסים? בטח שלא אלוהים. לא מגיעה לאדם הצלה, אלא צלייה כתשלום על חטאיו החמורים. צלליות של אש חרכו את עפעפיו, מלווים את חזיון הגיהנום כפי שתמיד דמיין אותו, בעל כורחו. אש. חמה. צורבת. בכל מקום. צרחות מהדהדות מקיר לקיר. וייסורים. ייסורים שאין כמותם, חותכים ורידים, חורכים עצמות, חופרים בגוף אדם שכבר הפך לשבר כלי.
צחוק מאני גלש מבין שפתיו. מאלוהים כבר לא תהיה תשובה. אולי עדיף לאדם לנסות את מזלו עם פיונה. המלאכית, לא המפלצת הירודה. היו שמועות על אחת כזאת שעוזרת לחוטאים בצרה. הוא העדיף למות מלשרת את השטן, ואולי יש יצור רחום עלי אדמות שמסוגל להרעיף עליו נחמה שכזו. אחרת, הוא חשש שקלי ג'ין לא תשחרר אותו. היא לקחה לו את הלב, אבל היא לא תהרוג אותו. לגמרי. לא לפני שהוא יסיים את העבודה. אם הוא יסיים אותה, הוא יכסה את החובות שלו. אחרי שיראה את חובותיו מכוסים, ויקבל חזרה את ליבו, הוא יפול על חרבו וימות. ואז, או שיעלה למעלה, או שירד למטה. בכל מקרה, השם יחרוץ את גורלו. הוא לקח נשימה עמוקה לצורך הרגעת החרדה. כמובן, הוא התחרט על כך מיד. מישהו פעם אמר שלציאניד יש ריח של תפוח רקוב מתקתק להחריד, הוא נזכר, שנייה לפני שעלה לו הקיא.
#
בניגוד לדעה הרווחת, חושך הוא לא רק היעדר אור. החושך הוא ואקום כאוטי עם כוח כבידה משל עצמו—ישות חיה, נפרדת וקיימת בפני עצמה. החושך היה כאן לפני שנברא העולם, נשאר לצפות במחזה בראשית, וישאר הרבה אחרי שהיקום יחרב. המלחמה מעולם לא הייתה בין אלוהים לשטן, בין ישו ללוציפר, בין אללה לאיבליס. המלחמה תמיד הייתה בין האור לחושך. ומתוך המלחמה הזאת נולדו בני התמותה.
זה די פשוט, האמת, אם לוקחים רגע לחשוב על זה. להיות אנושי משמע להיברא בחושך, להיוולד לאור, ואז לחזור לאפלה. וזה גם די מצחיק, שבני האנוש הורגים אחד את השני למען מטרה זו או אחרת, כשכל מה שהם באמת רוצים זה להיאחז בחיים. וזה גם די אירוני, כי מהרגע שהם נולדים הם מתחילים למות. לפעמים דימונילה ריחמה עליהם, טיפ טיפה, כי הם חשבו שהם קיבלו את כל החיות לאוכלם. מישהו אי שם במהלך ההיסטוריה התבלבל בפרשנות.
היא לא הצליחה להבין בדיוק איך זה קרה, כי נכתב להם בפירוש, "נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה." רק עשבים ופירות וכל הצומח מהאדמה. זהו. בדיוק מה שקיבלו החיות והציפורים והשרצים. כי זה בדיוק מה שהם היו. שרצים. הם לא היו אמורים להתחיל לאכול אחד את השני. אף אחד מהם. התענוג הזה היה שמור לבני האלמוות על סוגיהם—הטורפים האמיתיים במעגל החיים.
ולמרות שדימונילה הייתה אי שם למטה בשרשרת המזון, היא הודתה כל יום על היותה בת אלמוות. לאחד, היא לא חיה בהכחשה תמידית לגבי מיהי, מה היא, מה תפקידה בעולם, וכל שאר השאלות האקזיסטנציאליות שהטרידו את בני האנוש. שנית, היא זכתה לאכול בשר מת, רקוב, ואנושי—בלי צורך לצוד אותו או להתחבט באם ההרג מוצדק או לא. בני האנוש הרגו אחד את השני על בסיס יומי וחסכו לה את המאמץ. והיא, מצידה, ניזונה לפי הצורך. לא יותר, אם לפעמים פחות. בכל זאת, היא הייתה צריכה לשמור על הגזרה.
להבדיל מתואבות אחרות, היא לא יכלה לסעוד כאוות גחמותיה. אופנת בני התמותה הכתיבה רזון. זה חרה לה, שכל חייה הוכתבו על ידי יצורים שהם לא יותר מאוכל, ולפעמים חיות מחמד. אבל סה לה וי, כמו שאמרו הצרפתים. לה מורט היה שמור לצעירים. ולהיות תואבה מעולם לא הרגיש כל כך טוב כמו בליל סעודה.
הירח ריחף למרכז השמיים והאיר את הקבר הטרי. הגיע הזמן. עטלפים נפנפנו בתהרגשות בבטן של דימונילה. היא השילה את שמלת הקיץ הלבנה שלה והניחה אותה על השמיכה האדומה שפרסה על האדמה. החזייה, התחתונים, והכפכפים הצטרפו לבלאגן. היו לה בדיוק עשרים דקות לטבול במוות ולסעוד והיא תיכננה להנות מכל רגע.
פעימת לב אחת. שנייה. בשלישית היא צללה לתוך האדמה. הידיים שלה חפרו, הרגליים בעטו. חול וחצץ ואבנים שרטו את עורה כציפורני מאהב המושכות אותה קדימה. 'בואי,' האדמה אמרה, 'עוד קצת'. ודימונילה ענתה לקריאה עם כל גופה, כל כולה, עד שידיה נתקלו בעץ. ארון הקבורה. סוף סוף.
היא הניחה את אוזנה. הקשיבה. חיפשה דופק. כבר קרה לה, בעבר הלא רחוק, שהיא מצאה לא לב אחד, אלא שניים, טמונים באדמה. למרבה הפלא, לא הייתה מעורבות בני אלמוות במקרה. היו אלה אנשים שקברו אנשים בעודם בחיים. כמובן, דימונילה לא יכלה לתת להם לראות אותה, אבל היא יצרה קשר עם הרשויות המקומיות. רק כדי לאזן את המאזניים בין החושך לאור, כמובן. לא בגלל שהיה איכפת לה אם שני בני אנוש יחיו או לא. היא תואבה, בסופו של דבר, והם רק אוכל.
בכל מקרה, מאז היא התחילה מדיניות בדיקת לבבות לפני פתיחת הקבר. תואבה עם פרס דימוני על ראשה לא יכלה להיות זהירה מידי. היא הניחה את האוזן השנייה. לשמאלית שלה היה טווח רחוק יותר מהימנית. דקה עברה. איוושת כנפי העטלפים בצמרות העצים וציוציהם עקצצו באוזניה. שתי דקות. יללת חתול, נביחה של כלב, שליפת ציפורניים חדות. שלוש דקות. גרגור בטן רעבה. של דימונילה. הזמן לזהירות עבר. הגיע הזמן להקשיב לקיבה שלה.
ריר הצטבר בפיה. היא כרעה לצד הארון. קיבצה את אצבעותיה לאגרוף. שילחה אותו לתוך העץ. טלפיה ננעצו בקרש. דלת הארון נפתחה עם גניחה אימתנית. הסירחון פגע בה—שתן וקיא טריים במקום גופה מרקיבה—שנייה לפני היתד.
#
"הקם להורגך השכם להורגו," מלמל הנבדק, ברכיו נטועות באדמה, פלג גופו העליון מתנדנד קדימה ואחורה, מתפלל לאלוהיו, לסליחה או הצלה. כנראה לשניהם, חשבה קלי ג'ין, אבל עדיין לא היה ברור לה למה בדיוק התפלל. ה"מה" הזה היה חשוב. מאוד, אפילו. וישנה את כל התמונה.
כמובן, כל אחד יודע שפיקסל אחד לא באמת יכול להשפיע על התמונה הכוללת. הפיקסל לא יכול לקום וללכת. הפיקסל בקושי רואה את הפיקסלים שמסביבו. הוא רק אחד. עם טווח ראייה קצר. וטווח השפעה עוד יותר נמוך. התמונה משתנה כשפיקסלים מוצאים דרך לתקשר אחד עם השני, להעביר מסרים, ולא כל מסר הוא מסר טוב. מסרים שמשנים את התמונה צריכים להיבחן היטב. לבקשת המאסטר, קלי ג'ין נשלחה לבחון את שני הפיקסלים הללו. היא הריצה אותם בכמה סימולציות אבל הם תמיד מצליחים לחזור לאותה נקודה אומללה בה התחילו—נקודת המציאות המרה. ומשום מה, כולם זוכרים אותו הדבר בקבר.
אנחה אנושית נפלטה מפיה, ללא כל מחשבה תחילה. היא הקפיאה את הסימולציה ופנתה לממונים עליה. "מה עכשיו?"
על המסך מולה, רצו המילים — "בדיקת זכרונות".
קלי ג'ין גלגלה עיניים. בכוונה. היא למדה את התנועה מהנבדקים שלה, וחיכתה להזדמנות לבדוק אותה על הממונים.
המסך, כפי שצפתה, לא הגיב.
"ערכתי בדיקת זכרונות לפני הסימולציה."
המסך הבהב, אור לבן, משמע אזהרה ראשונה. "הזמן האידאלי ביותר לבדיקת זכרונות הוא כאשר תודעת הנבדקים שבורה —"
"—מכיוון שזהו הזמן בו הם משחררים שליטה," השלימה קלי ג'ין, "והביו-ננוז יכולים לעשות את עבודתם כראוי, ללא מגבלה, ללא עכבות, וללא הפרעות."
"ומה את?" השאלה נפרשה על המסך, בירוק בהיר, זוהר, בוהק, כמו השמש האלקטרונית שמטעינה את העולם, זורחת לנצח, בעקביות שאין לה תחליף.
"קוראת זכרונות ביולוגית, לומדה מלאכותית מס' 4345, יציקת ביו-מאכינה," היא ענתה. ובלב, הוסיפה, 'ק.ל.י'. את הג'ין הוסיפה בשביל שני הנבדקים שלה. זה הדבר המשותף היחיד שמצאה ביניהם. אחרת, הם היו יכולים להתאים. קצוות מנוגדים יכולים לפעמים להשלים אחד את השני. כמו פאזל. אבל גם בימינו אלו, שנים לאחר הקפאת הנבדקים, התערבבות בין בני תמותה ותואבות לא מקובלת בחברה. לא למטה, לא למעלה, ולא באף אחת מהמציאויות. ולמרות כל זאת, הם מתאימים. היא עדיין לא הצליחה להבין למה. בעבר, חשבה שהלב הוא המפתח, לכן לקחה אותו. היום, שלושים שנות ננו לאחר מכן, היא כבר לא בטוחה בהיפותזה שהעלתה.
"ועבור מי את עובדת?" השאלה ריצדה על המסך, הפעם באדום דם. קלי ראתה את הצבע הרבה בסימולציות שערכה.
"עבורך, כמובן," ענתה. בלב, היא הוסיפה את השאלה 'אבל מי אתה?'. למרות שידעה. המידע היה גלוי לכולם. הוא היה שתול בתוך התוכנה שלה. בתוך התוכנה של כל הביו-ננוז. לא היה אחד מהם שלא ידע מה שהשני ידע. כך היה ניתן להבדיל בין נבדקים לבין בודקים. לנבדקים לא היה ולו בייט מידע ודאי אחד. קלי, לעומת זאת, היה מאגר זיכרון נרחב. היא, כביכול, ידעה הכל. ולמרות זאת, משהו גירד בכונן הזיכרונות שלה. משהו עמום. משהו לא ברור. משהו… "אבל מי אתה?" מוזר, אבל היא לא זכרה.