ושוב לכוך
*
דובי קוויל היה מרוצה מחייו בסה“כ, אולי חוץ מקרחת שהחלה לכבוש את דרכה על ראשו ומכרס קטנה ועגולה שליותה אותו, אך הבחורות לא התלוננו. הוא עבד בעבודה שהייתה סבירה בעיניו, כעורך דין בינוני ב“לוי-שטרן“, מצב סביר לגיל 30. אחרי כמה שנות התמחות, הסכימו להקצות לו משרד אפור קטנטן, לא פינתי וללא חלון, אך דובי היה מרוצה. במרכז המשרד וממש מול השולחן שלו עמד ציור של חוף ים ביום בהיר, דומה לנוף ילדותו, שאם בהית בו מספיק זמן נדמה היה שהגלים נעים ולוחשים. החבר‘ה במשרד, שרוב חייהם גרו בבתי יוקרה במרכז העיר נהגו לצחוק כי ”הציור מזכיר לו מאיפה הוא הגיע“ וכי זה ”קלף אותנטי למשוך לקוחות“. האמת הייתה שהציור הרגיע אותו.
הוא היה בדרכו ללקוח חשוב וגועלי במיוחד, וחוסר חשק עלה בו. הוא הזכיר לעצמו כי מדובר בקידום. נהג המונית לא הפסיק לברבר על כמה נשגב הסא, ודובי השתוקק להגיע ולהימלט מהרכב. תגיע, תחתים, תיסע משם, חשב לעצמו. הוא השיג פשרה ללקוח, ורק נותר לו להחתים אותו עליה. המונית נעצרה מול מקדש הסא, גורד שחקים בעל צורת משושה, סימטרי להפליא ומרוצף בקירות זכוכית. הנהג מלמל בטון חינוכי ”שום דבר טוב לא יוצא כשמתקרבים מידי לסא. יש דברים שצריכים להישאר קדושים – ומרחוק“, הניד בראשו ומיהר לנסוע הרחק משם. דובי הביט לשמיים והרגיש סחרחורת קלה למראה המגדל הגבוה. הוא התייצב ונכנס למקדש. יהיה נכון יותר לכנות אותו משרדי הסא, שכן המקדש הרגיש כמו עוד משרד עורכי דין, רק יוקרתי מאוד. במפגשים הקודמים עם הלקוח הוא כבר למד כי קדוש או לא, היה זה משרד יח“צ עבור הסא. הלובי היה מוארך, מרוצף שחור ובעל תקרה גבוהה עד קצה המגדל, לפחות 30 קומות, ולאורך הקירות היו קוביות של משרדים שטופי אור, בעלי דפנות מתכת דקיקות בצבע נחושת, מחוברים ע“י מסדרונות צרים מזכוכית. בכולם היו חלונות. דובי צעד לאט ובעיניים פעורות, סופג את המראה המרהיב.
”יפה, לא?“, שמע קול נשי לצידו. בחורה נאה עם תספורת קליאופטרה וחיוך מרוצה חלפה על פניו.
הוא לא הספיק להשיב והיא המשיכה לצעוד במרץ עד שנעלמה במורד מדרגות מאחורי עמדת קבלת קהל. בקבלה היפנו אותו לקומה 19, חדר 1915, שם פגש לשעה קלה את הלקוח שכמובן לא היה מרוצה מהעסקה שהושגה (”אני מתפשר רק כי אני מחבב אותך בחור, אבל שתדע שאתלונן לבוס שלך“), אך חתם על הטפסים ויצא מן המשרד, מותיר בחדר המואר את דובי. מבולבל, גם הוא יצא מהמשרד הישר למסדרון הזכוכית, שהשקיף לעומק הבניין עד לקומת הלובי. הוא שוב העז להביט למעלה, וראה עשרות קומות נוספות משתקפות דרך מסדרונות הזכוכית מעליו. כשהביט למטה, הוא ראה שוב את הבחורה עם תספורת הקליאופטרה, יוצאת מהמדרגות הישר לעמדת הקבלה ושוקעת בשיחה עם הפקידה. הוא זיהה חוט של בגד ים זהוב יוצא מהעליונית של החולצה שלה, ומיד הפליג בפנטזיה בה הם זוג, שיוצא יחדיו לאחה“צ בחוף הים, אוכלים אבטיח קריר על החוף, צועדים יד ביד לאורך קו החוף. צא מזה, חשב לעצמו, היא הרבה מעל הליגה שלך.
”אתה מתכנן להישאר כאן עוד הרבה? כי צריך אשרת ביטחון לזה, אני לא לוקח עליך אחריות חביבי. מה אם תיפול למטה?“ הוא שמע לצידו את הלקוח המקסים שלו, טופח לו על הגב כמי שעומד לדחוף אותו. דובי אילץ עצמו לחייך והשיב כי הוא בדיוק חיפש את המעלית לרדת. כשירד במעלית, הוא סיכם עם עצמו שעדיף לו שלא לדבר אפילו עם הבחורה, ששום דבר טוב לא ייצא מזה. אך בדרך החוצה כשחלף לצד עמדת הקבלה, לא הצליח להימנע מלהביט בה שוב, ומבטיהם הצטלבו. הוא נעצר לידה. ”היי,“ זה כל מה שהוא הצליח לומר, והתחיל לצעוד מובך לעבר היציאה, כשהיא אמרה, ”אני ריטה“.
*
בבית חד קומתי ומעט מרקיב, כמעט המרוחק ביותר בשכונה, שהיא המרוחקת ביותר ממרכז העיר, ממש כמעט על הים, גרו פיטר ואימו, ואחת לכמה חודשים דובי, הדוד שלו. אולי רוב האנשים מצאו את רחשי הים, הסוער בדרך כלל, כרעש. ולפעמים באמת כך היה, מחריש אוזניים ופורע מחשבות לפני השינה. אבל לרוב, פיטר חיבב את צליל הגלים המתחדשים. הזדמנות באה וחולפת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. חיים ומוות.
וריח הים תמיד נישא באוויר בביתם, לכל המבקש לשאוף.
אימו של פיטר עבדה בשלוש משרות כדי לממן אותם. חרף הצעותיו של דובי, היא הייתה גאה מכדי לקחת מאחיה הקטן כסף. ”עם עבודה קשה אפשר להשיג כל מה שנחלום“, נהגה לומר לפיטר, בשעתיים הבודדות בה ראתה אותו במהלך היום. עם העבודה שלו כקופאי שהסתיימה בסביבות 12 בלילה והמשמרת שלה בבית החולים שהתחילה ב-2 לפנות בוקר, הם כמעט תמיד נפגשו בשעת הלילה. היא הייתה פוגשת אותו מחוץ לחנות והם היו חוזרים הביתה למעט, ואז הוא היה מלווה אותה לבית החולים. ”בלי הקאות הלילה!“ הייתה ברכת הפרידה הקבועה שלהם.
פיטר הקפיד שהבית שלהם יהיה מצוחצח, כדי שלכל הפחות בבית היא לא תצטרך לנקות.
הוא חיכה שהמשמרת שלו תיגמר כדי לבשר לאימו את הבשורות – הבוס שלו מתפטר כדי להתחיל ללמוד באוניברסיטה, והציעו לו את תפקיד המנהל. מדובר בקידום משמעותי ובעליית שכר. הוא ראה את פניה המחייכות של אימו מחוץ לחלון והתרגש מהחדשות הטובות. הוא אפילו נהנה מההמתנה לפני שיחלוק איתה את החדשות הטובות. הוא בוודאי לא ציפה לתגובה שלה.
”אתה השתגעת? אתה בן 15. ממש ממש לא. בשום פנים ואופן לא“, היא אמרה בטון הרציני שלה ושילבה את ידיה. היא חייבת להיות כל כך שלילית. ”למה? תוכלי להוריד את אחת המשרות שלך ולנוח מידי פעם“.
”פיטר, תקשיב לי. אתה צעיר. העתיד עוד לפניך. אתה יכול לעשות כל מה שתרצה. אבל קודם כל אתה צריך לסיים תיכון ו- ” –
פיטר לא התאפק וקטע את דבריה, ”זה לא מה שאת עשית כשאני נולדתי. את עזבת הכל והתחלת לעבוד“.
היא ענתה בכעס, ”זה לא פייר. זה לא אותו המצב, הייתי צריכה לדאוג שיהיה לנו כסף כדי שנוכל לאכול – אי אפשר היה לחיות בדרך אחרת“.
”אי אפשר הא. מעניין למה אי אפשר היה.“. הוא אמר באשמה ושניהם שתקו והמשיכו לצעוד בשקט. הריבים בניהם תמיד היו דוממים וטעונים. כמו בטריה שנטענת וברגע המתאים ייצא ממנה ברק שיכיש את כל מי שבסביבה. הוא ידע שהיא משתוקקת לצעוק עליו, אבל שהיא לא רוצה שהשכנים ישמעו אותם בריב.
אחרי כמה רגעים הוא נשבר ופלט ”בשם הסא וכל הרוחות. אני לא מבין איך את קוראת לזה חיים בכלל, לעבוד כמעט במשך כל היום, בכל יום. עוברת מעבודה לעבודה, תמיד עם השיער אסוף ודחוס לעיגול קטן, אין חופשות, אין ימי מחלה, אין זמן לישון, אין זמן חופשי עם המשפחה, מתי בפעם האחרונה נפגשנו באור היום?“.
היא נעצרה והסתובבה אליו, נושמת נשימה עמוקה. ”פיטר,“ אמרה והניחה את שתי ידיה על כתפיו, ”אין יותר חיים בשבילי. לא כרגע. בעתיד בטח הכל יירגע, אבל כרגע אני חייבת להמשיך, בשביל שנינו. אני רוצה סוף טוב לשנינו. בבקשה אל תהפוך את זה ליותר קשה“. היא הביטה בו עמוקות וניסתה למשוך אותו לחיבוק, אך הוא התנער ממנה. ”אני לא מסוגל יותר. את ויתרת“, ענה לה וצעד לאחור. ”בלי הקאות הלילה“, החווה לכיוון בית החולים אליו כמעט הגיעו, והתרחק מכיוונה בחזרה לכיוון השכונה שלהם והים. הוא שמע אותה קוראת בשמו ורצה אחריו, אך הכעס בעבע בו והוא הרגיש שהוא חייב להתרחק ממנה, לקחת הפסקה. הוא רץ מהר יותר והתקדם לכיוון הים.
הזכרונות הכי טובים שלו מאמו היו באזור החוף. כילד, אימו לא רצתה להשאירו לבד אז פעמים רבות התלווה אליה לעבודה אחר הצהריים, אך בכל אחר צהריים פנוי שהיה לה, הם הלכו לחוף הים. כן, זה היה בחינם, קרוב, ולא פופולרי בקרב המעמד הבינוני ומעלה, אך זה באמת היה להם כיף. אימו, דובי והוא התגנבו מידי פעם לכוכים, שמם המקומי של מערות חוף גדולות וחשוכות, ומלאות גבישי מלח, שפעמים רבות הסתעפו גם אל מתחת לחוף עצמו. הכוכים הגדולים האלו היו כנראה הסיבה שהמגורים בקרבת הים נחשבו מפוקפקים. מידי פעם היו שם רעידות אדמה, לרוב לא מסוכנות, שאימו נהגה לקשר לסא. ”שטויות אירה“, נהג להשיב דובי, ”השמועה אומרת שהסא בכלל לא יודע מה שקורא בכוכים. לא מה שקרה וגם לא מה שיקרה“. אימו של פיטר נהגה להשתיק אותו כל פעם שהתבטא כך, כי הסא זוכר הכל ויודע הכל. ”הוא בוודאי לא יידע אפילו את הדרך החוצה מהכוכים“, דובי אמר פעם אחת, הביט בפיטר, והציץ בשובבות לעבר אימו. ”לא שמעת? אלירן המסכן נכנס לאחד הכוכים הצפוניים. לא מוצאים את עקבותיו כבר שבוע“. פיטר הביט באימו שמיד חייכה והרגיעה, וכמובן נזפה בדובי. ”מה, אני מנסה להרתיע את הילד מלהיכנס וללכת שם לאיבוד“. הוא חייך לעבר פיטר והרים גבותיו ומשך את פיטר ואת אימו לחיבוק הדוק. ”עכשיו בואו ניכנס לסיבוב קצר בכוך התרנגול פה. אל תדאגו, אני מכיר טוב את הדרך“.
כוך התרנגול היה הכוך הקבוע שלהם, אם אפשר לקרוא לזה קבוע. בפעמים שהחליטו להיכנס לכוך – היה זה לכוך התרנגול. היה לו פתח רחב ידיים וביחס לרוב הכוכים נשאר בו אור גם כשנכנסים מספיק לצל. בנוסף הוא היה למרגלותיו של אחד הצוקים, וירד אל מתחת לגובה פני הים, אך בתקרה שלו כן חלחלו גלים מעל שכבה דקה של מלח. אז הם אהבו לשכב על הגב זה לצד זה, פיטר תמיד באמצע בין שניהם, להקשיב לקול הסחף של החול ולהביט בגלים מלמטה, נשברים על שכבת המלח וחוזרים חלילה.
*
”אני חייב להודות שאף אחד מהתרחישים שדמיינתי לא כלל ביקור בחוף הים. בדרך כלל בסוף הדייט אני נוהג להקפיץ את הבחורה אליי או לבית שלה,“ דובי אמר לריטה בעודו מחנה את המכונית בסמוך לקצה הצוק. ”להגיע לאזור מפוקפק, ועוד עם בחור זר? יש מי שיקרא לזה פזיז“. הם יצאו מהמכונית והתקדמו לעבר קצה הצוק. חריץ ירח ונעצי כוכבים האירו את השמיים הדוממים, מעל ים סוער ומתערפל למרגלות הצוק. ”אולי אתה הוא זה שמתנהג בפזיזות…“ ריטה השיבה בחיוך נבזי מעט. ”זה לא יפתיע אף אחד“, הוסיף בערמומיות ומשך אותה לנשיקה.
”בוא נלך לכוך שסיפרת לי עליו“, אמרה והתרחקה ממנו, מסיטה מבטה כדי להשקיף על הצוק. הוא כמעט לא האמין שבחורה כזו תצא איתו, אבל רק מי שמנסה מצליח לפעמים נכון? הוא צריך לזכור לספר את זה לאירה, חשב בעודו מביט בריטה בעיניים נלהבות. היא לבשה שמלה שחורה מבד דקיק שהחמיאה לגזרה שלה וכללה מחשוף נדיב, שכל כמה שנשבה הרוח לא הוסתר כלל ע“י תספורת הקארה הקצרה שלה. ”נלך?“ היא שאלה, מחזירה אותו למציאות. הוא החווה בראשו והתחיל לצעוד לאורך הצוק, ריטה בעקבותיו, עד לשביל קטן שאפשר לרדת דרכו אל החוף. הוא הרגיש לא נעים שריטה צריכה לעשות את ההליכה הזו בחול ובמלח, ובעוצמת הרוחות האלו – כשהיא לבושה כל כך אלגנטי, כי בכל זאת הם אכלו את ארוחת הערב במסעדת סלוויו. למעשה גם החליפה שלו לא בדיוק התאימה להתרחשות. הוא הסתובב להתנצל ולהציע שיחזרו ביום אחר לבושים בהתאם, כשראה שריטה התכסתה בג‘קט ג‘ינס גדול להגן עליה מהרוח, והחליפה לנעלי הליכה יותר נוחות, וכי על גבה נח תיק גב שבוודאות לא היה שם קודם. ”מאיפה הבאת את הדברים האלה פתאום?“, דובי שאל, וריטה השיבה שנזכרה שיש לה בתיק ג‘קט ונעליים. ”זה כאילו שיצרת את התיק בעצמך“, הוסיף בעוקצנות. הם התקדמו לכיוון הכניסה לכוך התרנגול, ולבסוף הגיעו אליו.
”אז זה המקום…“ אמרה בעודם נכנסים, סוקרת את המערה. ”לא הייתי נכנס פנימה מעבר לאזור המואר, אפשר בקלות ללכת שם לאיבוד“, אמר דובי, ”אבל עם זה אוכל למצוא את הדרך חזרה“, השיבה והוציאה מהתיק חבל מגולגל ופנס. ”אני לא ממליצה לך לבוא איתי. אבל בבקשה ממך, אם אתה מחבב אותי אפילו מעט – הישאר בתוך המערה עד שאחזור. יש כאן משהו שאני צריכה“.
דובי לא הבין מה מישהו יכול לרצות לקחת מהכוך, והביט בה מבולבל. היא מסכנת את עצמה. אבל הסקרנות גברה עליו. הוא מכיר את הכוך שנים, מה יש לבחורה מאזור המרכז של העיר לחפש כאן? ”חכי, אבוא איתך. אני מכיר את תחילת הדרך, וגם זה יותר בטוח לצאת כשניים. מה אנחנו מחפשים ולמה?“ הוא נעמד בינה לבין המשך המעבר.
היא צחקה. ”אתה לא תאמין לי אם אספר לך.“ השיבה וניסתה לעקוף אותו לאזור המוחשך. הוא אחז בזרועה, מונע ממנה לעבור. ”את מסכנת את עצמך. לפחות תתני לי לעזור.“. היא הביטה בו ממושכות. ”פסל. אני מחפשת פסל אדם עם כתר, נתקלת בכזה?“. לא ייתכן, איך היא יכלה לדעת עליו? כנראה שהבעת פניו הסגירה אותו כי היא אמרה, ”אתה יודע על מה אני מדברת! קח אותי לשם“.
הו, הוא יודע. כשהיה ילד נהג לשחק עם חבריו בחוף הים, ופעם אחת במשחק מחבואים הוא נכנס לכוך אל מעבר לאזור המואר. הוא רצה לוודא שלא ייתפס. הוא הסתובב במחילות החשוכות לפחות שלושה ימים, מזדחל ומחפש את דרכו החוצה. איך הוא יכל לשכוח? כשכמעט התייאש מחיפוש הדרך בחזרה, נעצר בגומחה בה חשב שראה אור. עיניו הובילו אותו לאחד הקירות, מתחתיו היה מרווח קטן שמספיק אך בדיוק למעבר של אדם הגוחן על בטנו, מתפלש בסלעי המלח, וממש כשנראה שהמעבר יפגוש באדמה נפער חלל, חדר קטן. תקרת החדר הייתה שכבה דקה של מלח שהאור ריצד דרכה ודרך גלי ים רכים, ובמרכז החדר היה פסל עשוי מלח של אדם גבוה בעל מראה מלכותי, עוטה כתר כסוף משובץ יהלומים. כל מה שהוא רצה היה לחזור הביתה, אבל הפסל… הפנט אותו. הוא התקרב ונגע בו, ופקח את עיניו – באזור המואר של הכוך, כמה שעות קודם לכן.
”אני לא לוקח אותך לשם“, אמר קצרות ונד בראשו. ”אנחנו נהיה בסדר. יש איתי מספיק אוכל ומים לטיול של אפילו חודש“, אמרה והוציאה כמות מפתיעה של קופסאות פסטה. ”איזה רוטב אתה אוהב? הזמנת עגבניות במסעדה“, שאלה וענתה ודובי ההמום הביט בקופסאות נצבעות באדום למול עיניו. ”אני יכולה לתת לך כל דבר שתרצה. Name your price “.
”את… יוצרת?“ הוא נאלץ להישען על סלע סמוך. ”שמעתי סיפורים אבל… אז אתם אמיתיים? מי את באמת? ולמה את מחפשת את הפסל?“. הוא שמע על היוצרים כמיתוס ישן, ותהה מה מהסיפורים אמיתי. הוא תהה איך זה בכלל אפשרי, ונשמר בסוד כל כך הרבה זמן, ומצד שני – כך גם אנשים אחרים חשבו על החוויה שלו עם מלך המלח. הוא תהה אם יידע בכלל לנווט למלך, ואם המערה לא קרסה באחת מרעידות האדמה. ריטה נאנחה. ”אני אף אחת. זה כישרון שיש לי, ותמיד היה לי. אולי בגלל זה הסא התאהב בי“. היא נעצרה כמתלבטת ואז הישירה אליו מבט ופלטה, ”אני חייבת להשיג את הכתר. מי שחובש את הכתר נסתר ממוחו של הסא. זו הדרך היחידה שלי להיות חופשיה ממנו. כך הוא לא יידע את העתיד שלי. אני בטוחה שהוא יודע שאשיג את הכתר – כי יש לגבי מידע חסר. הוא רמז לי על כך בעצמו… הוא קרא לי ”סופית“. זו חייבת להיות ההזדמנות“.
דובי פכר את ידיו זו בזו והשפיל מבט, תוהה אם הוא יכול לסמוך על משהו ממה שהיא אומרת ועל הסיבות האמיתיות שלה. ”ריטה זה השם האמיתי שלך בכלל?“, שאל והחל צועד ליציאה מהכוך. היא לא השיבה. ”תראי, אי אפשר לקחת את הכתר. כשנוגעים בפסל חוזרים בחזרה. חוזרים בזמן.“. ריטה ניסתה לברר למה כוונתו, והוא הוסיף, ”אני מדבר מניסיון“. היא הסתובבה לפנים המערה, מאוכזבת, ”אני חייבת לנסות“.
”אז אני חייב לצאת החוצה לחשוב על זה לכמה רגעים. רוצה להצטרף?“ הוא שאל. לאחר המתנה של כמה רגעים היא הפנתה אליו את ראשה. ”בסדר“. הם החלו צועדים לעבר היציאה כשהיא עצרה. ”דובי חכה רגע.“ היא הביטה בו וחיוך התפשט על פניה בעל כורחה. ”אף איש חי בעולם, אפילו לא הסא, לא יודע את שמי האמיתי. מעולם לא השתמשתי בו בקול או בכתב. אבל זהו שמי מאז שנולדתי בכוך אחר לפני… לא מעט שנים.“ הוא נשען קדימה בסקרנות. ”קוראים לי ריטואל“.
”אהבתי את הדיסקרטיות לגבי הגיל.“ השיב, וצחק. הוא הצחיק את עצמו, ואילו היא הביטה בו ברצינות כשהם התיישבו לאורות הלילה בפתח הכוך. ”סודך שמור עימי, ריטואל.“
*
פיטר ידע שאימו וודאי חיפשה אותו כל אותו הלילה. הוא דמיין אותה מסוככת בידיה על עיניה, סורקת את כל המרחב החשוך מביתם עד הצוקים הנישאים, הניצבים לים, ואת השבילים הקטנים שמוליכים לחוף, חלקם מובילים לכוך כזה או אחר. לעיתים רחוקות בלבד נהג להתרחק ממנה בדרמטיות שכזו, ותמיד הרגיש רע על הדאגה שבוודאי מסב לה; אך בה בעת, גם אם לא הודה בכך בפני עצמו, גם חש הקלה מסוימת מכך שהקשר שלהם חשוב לה מספיק כדי להקדיש לו את הזמן. אמנם היא לא הרוויחה הרבה תמורת הזמן שלה, אך עבורו הוא היה יקר.
כעבור כמה שעות, הוא נשאר רק עם תחושת האשמה, והחליט לחזור לשבילים המוכרים והגלויים, בהם ידע שבוודאות תוכל לאתר אותו ויזואלית. הוא יצא מכוך בו שהה וחזר לאחד השבילים, ולאחר מספר צעדים שמע את אימו קוראת לו. ”הנה אתה, פיטר!“ התנשפה והוא הסתובב לכיוון ממנו הגיע הקול. אימו הייתה בשביל אחר, במפלס נמוך יותר. הם הלכו זה לכיוון זה והתחבקו, חיבוק כמעט רחמי, שיכול להתקיים רק בין הורה וילדו. הם התנצלו זה בפני זה, כפי שלרוב הם עושים אחרי הריבים שלהם והחלו צועדים ביחד מבלי משים לכיוון כוך התרנגול. ”איפה היית כל הזמן הזה?“ היא שאלה והוא השיב שהסתובב בין הכוכים, והתיישב להירגע בתוך אחד מהם.
הם צעדו זמן מה כשהחלה רעידת אדמה. ”בוא נישב רגע עד שיעבור, שלא נמעד,“ אמרה אימו, שכן הם אחזו ידיים בחוזקה והחלו מאבדים שיווי משקל. רעידות האדמה היו הצד השלילי של החופים והסיבה הראשונית למצבה הירוד של השכונה הסמוכה לחופים. אנשים חששו מפניהן. אולם מי שגר באזור ידע שרעידות האדמה מסוכנות רק למי שבתוך הכוכים, וגם אז, יש מספיק זמן לברוח. הוא עצם את עיניו והרגיש את האדמה נעה תחת גופו. ”פיטר, תיזהר!“, זעקה אימו, והוא פתח את עיניו בבהלה, מופתע, וראה סלעים ענקיים בפתחו של אחד הכוכים צונחים ומתגלגלים לכיוונם. הם החלו רצים בבהלה במורד השבילים, רעידת האדמה עוד מרטיטה את הקרקע תחתיהם, חלק מהסלעים הידרדרו לפתחיהם של כוכים אך חלק המשיכו לרדוף אותם. פיטר הופתע לראות מרחוק את דובי, דוד שלו, עם בחורה כלשהי כשהם ישנים בפתח המערה.
”דובי! תתעוררו!“ פיטר ניסה לצעוק תוך כדי הריצה, וידע שעוד פחות מדקה השבילים יובילו אותו ואת אימו לאזור שלהם. אימו של פיטר הצטרפה לקריאות, והם התקרבו לדובי עוד ועוד, מקווים שיתעורר בזמן.
פיטר ואימו הגיעו לדובי ולבחורה והעירו אותם בדיוק כשהגיע הסלע שהידרדר אחריהם כל אותה העת. הם הספיקו להיכנס לכוך כשהסלע התנגש ברעש באחת מדפנות הכניסה, שהייתה קטנה מכדי שיצליח להיכנס אליה, והמשיך התגלגל מטה בשבילים. אוזניו של פיטר צלצלו, והם יצאו בהשתאות מהכוך מביטים בסלע מידרדר מטה מטה לעבר הים. ”טוב, זה לא קרה כבר עשרות שנים“, אמר דובי, מוחה זיעה ממצחו. סלעים נוספים המשיכו להגיע מלמעלה, ופיטר נסוג בחזרה לכוך, שבעצמו איבד יציבות, וסלעים מהכניסה החלו צונחים מטה. המשפחה שלו לא הספיקה להצטרף אליו, וסלע שהידרדר לתוך הכוך אילץ אותו לסגת עוד פנימה. הוא הספיק לשמוע אותם צורחים ואז כיסתה החשכה את הכל.
*
פיטר לא ידע כמה זמן עבר מאז שהוא נכלא במערה. או לכמה זמן יישאר לו מספיק חמצן כדי לנשום בה. חמצן, מילה שהוא למד בבית הספר. אמו הייתה מרוצה. אך מה זה משנה, היא כנראה איננה עוד, נמחצה עם דובי והבחורה שאיתו תחת הסלעים. פיטר לא רצה אפילו לצאת החוצה. הוא רק רצה להישאר בחשכה ולהירדם. אם רק לא היה בורח לאימו, היא הייתה עדיין בחיים. אם רק לא היה נכנס לכוך, הוא היה יחד איתה עכשיו. הם לא הגיעו להסכמה לגבי העבודה, אבל הם היו מגיעים. בוודאות. הוא היה עובד יותר קשה, ישן פחות, נשאר בבית ספר במקביל. הכל למען המשפחה שלהם. הוא היה משתדל להיות פחות דרמטי, ולהגשים את כל החלומות של אימו… הוא היה עושה כל מה שהיא הייתה רוצה כדי לקבל עוד כמה רגעים איתה עכשיו. הוא הרגיש שדמעות זולגות מעיניו, מגרדות שאריות אבק מהפנים שלו. הוא חיפש במשך שעות דרך החוצה, קרא בשמם. אבל הם כנראה אינם. הוא החליט למצוא תנוחה כדי להירדם בה, בהבנה שרוב הסיכויים לא יתעורר שוב, והתמקם על אבן חלקה עם שקע, מעט מעל פני הקרקע. הוא עמד לעצום את עיניו, כשראה ריצוד של – לא יכול להיות – אור? – מעומק המערה. בהנחה שזה לא יוביל לגאולה גם ככה, הוא החל מתקרב לריצוד. הוא נתקל בקיר והבין שאפשר לזחול מתחתיו ולהגיע לריצוד. בזמנים אחרים היה אולי חושש להימחץ תחת הקיר.
מעברו השני, היה חלל קטן, ובו התקרה עשויה שכבת מלח, ודרכה אור יום נכנס, נשבר דרך מים שמעליה. במרכז החלל ראה פיטר פסל של גבו של גבר, חרב אחוזה בידו ומכוונת לקרקע, וכשהקיף אותו וניצב מולו ראה פיטר כי פניו מטושטשות מעט, אך כתר מתכתי משובץ יהלומים ניצב עליהן. מלך באבן. פיטר התקרב לפסל, והביט למעלה. הוא אמר לו, ”יש לי דרך החוצה אבל אצטרך את עזרתך, בחור גדול, לפני שאני מתעייף מידי“. פיטר תכנן להיעמד על כתפיו של הפסל, ולנקב את שכבת המלח עם חרבו. זה יכול לעבוד, חשב. אארגן להם לוויה, ואז גם אחת בשבילי. הוא התקרב לפסל והביט לו בעיניים הקשות והמטושטשות שלו. ”תתכונן“, אמר ושפשף את ידיו זו בזו. בשלב הזה הוא לא היה בטוח אם הוא רוצה שהתוכנית תעבוד או לא. הוא הניח אותן על כתפיו של הפסל והתכונן לזנק למעלה עליו, אך מיד התעלף.
כשפקח את עיניו שוב, מצא את עצמו באוויר הלילה הפתוח, במבואה של אחד הכוכים. למעשה, באותו האחד בו הסתתר בשעה שאימו חיפשה אחריו. הוא יצא החוצה נסער ומבולבל, צועד במעלה השביל הקרוב, כששמע קריאה, ”הנה אתה, פיטר!“, ושמע את אימו.
הוא הביט בה בהלם מוחלט ורץ לחבק אותה, ”אני כל כך מצטער, זו הייתה אשמתי -”.
היא ענתה ”לא, לא הייתי צריכה לדבר אליך ככה“.
”זה לא משנה, העיקר שאת בחיים ואיתי ביחד“.
היא צחקה, והעירה שמדד הדרמה נשמר גבוה, ופיטר זירז אותה ללכת בחזרה בעלייה לכיוון הבית. הוא לא ידע איך הוא חזר בזמן, אך יעצור לברר את זה אחרי שייצאו מכלל סכנה. ”פיטר, אתה לא רוצה שנסתובב מעט בין הכוכים?“ שאלה, והצביעה בידה כלפי מטה.
”אני פשוט ממש עייף, ומעדיף שנחזור הביתה. גם… לדעתי יש לי קלקול קיבה“, הוסיף, בתקווה שזה יזרז אותה. הם חייבים לצאת מהאזור כמה שיותר מהר לפני שרעידת האדמה תתחיל. הם התחילו להתרחק כשהוא נזכר בדובי.
”אמא, חכי לי כאן, שכחתי משהו למטה, חכי לי כאן אני כבר חוזר“, אמר וכשהתחיל לרדת החלה גם רעידת האדמה. אימו רצה אחריו וקראה לו שיישב לרגע עד שהרעידה תחלוף, כשהם שמעו סלע עצום מתרסק בקרבתם וסלעים שלו התחילו להידרדר בעקבותיהם. הם דלקו למטה, פיטר ידע שדובי בכוך התרנגול ושלשם הם חייבים להגיע, לפני הסלעים.
הם הגיעו לדובי והעירו אותו ואת הבחורה, ”היי, אני ריטה“, הציגה את עצמה.
”בלי להעליב, אבל אשמח להכיר יותר מאוחר. כרגע אנחנו צריכים לדאוג מהסלעים שמגיעים לכאן -” אמר פיטר, והוביל אותם לסגת לתוך הכוך בזמן כשהסלע הראשון הגיע ופגע בדפנות הכוך. פיטר הציע שייצאו מהכוך, והוסיף ”אל תשאלו איך אני יודע, אבל בקרוב יגיע עוד סלע, וכדאי שנהיה מחוץ לכוך שזה קורה או שכולנו ניקבר תחתיו“.
הם יצאו וניסו לטפס על אחד הסלעים. חבל מתגלגל נפרס מראשו של סלע סמוך, ודובי קרץ לריטה. פיטר כמעט כעס שהם לא מבינים את עוצמת הסכנה עדיין. הם החלו מטפסים עליו אחד אחר השני בעוד האדמה עדיין רוטטת. כשהגיעו ארבעתם לקצה, הסלע רעד רעידות הולכות וגוברות. ”הוא הולך להתפרק“, אמרה ריטה, ”מהר, תתקרבו אליי“, הוסיפה בתקיפות. ואז להפתעתו של פיטר היא דחפה את שלושתם מקצה הסלע בחזרה לפתח הכוך וקפצה עליהם, בעוד הסלע התפרק לחתיכות והם נמעכו תחתיו בצרחות. לפחות הפעם אני מת ביחד עם האנשים שאני אוהב, הרהר פיטר, והמחשבה הבאה שלו הייתה, איך ייתכן שהוא מהרהר אם הוא מת.
*
דובי פקח את עיניו והביט מטה אל עבר גופו, ואל האנשים שיושבים לצידו – אירה, פיטר וריטה. הם ישבו יחדיו מחוץ לכוך כנראה כבר כמה דקות, המומים, כשרק צליל נשימותיהם וצליל הגלים נשמעים על רקע הדממה וחשיכת הלילה. לוע הכוך עמד איתן כאילו סלעים מעולם לא נשברו וחסמו אותו. לבסוף ריטה אמרה, ”יופי, זה עבד“.
”למה הכוונה?“ שאל דובי.
”אני לא בטוחה עד כמה אתם מכירים את שיטותיו של הסא… אבל הוא יודע את כל מה שהיה וכל מה שיהיה. והוא יכול לשכוח דברים שהוא רוצה לשכוח, ו… להעלים את התרחשותם מהעולם.“
”מי מאיתנו לא היה רוצה אפשרות לבטל דברים מהעבר שלנו. או לפחות לשכוח אותם“, מלמלה אירה. דובי הניח שהיא מתייחסת לאובדן של בעלה, וכרך זרוע סביב אחותו.
”אבל זה קרה. אני הרגשתי שאני מת. גם אתם הרגשתם את זה?“ שאל פיטר.
”כן. הרגשתי שאני נמחץ ושזה הסוף. זה קרה“, השיב דובי בקול נמוך.
”מבחינתו של הסא אין עבר ועתיד. הכל קורה במקביל. הוא ידע מראש שזה יקרה, ושהוא ימחק את זה“, הוסיפה ריטה. ”למה שהוא ירצה לשכוח שאנחנו נמחצים תחת סלע? למה לו לבטל את זה מהעולם?“ שאל פיטר, והוסיף למראה פניה של אימו, ”סליחה, אבל זה לא נראה שהיה לו אכפת מאיתנו עד כה. החיים שלנו לא היו קלים במיוחד. מה השתנה?“.
דובי הביט בריטה והבין את התשובה. אבל הוא העדיף לתת לה את האפשרות לספר, אחרי הכל, היא הצילה את חייהם.
”אני“, ענתה ריטה ונאנחה. ”הסא מחבב אותי במיוחד“, הוסיפה וחייכה לפיטר. ”ידעתי שאם אמות איתכם, הסא יציל אותנו. או לפחות האמנתי שזה הסיכוי הטוב ביותר שלנו להינצל“. דובי הרגיש שהכרת טובה שוטפת אותו. פיטר שאל, ”כיצד נוכל אי פעם להשיב לך טובה?“.
”יש לי רעיון“, אמר דובי. ”בואי נלך למצוא -” היא עצרה את המשפט שלו באמצע, והוסיפה, ”הסא תמיד מקשיב. אבל כן, אשמח לעזרתך“.
פרס עינתפרס עינת