השיר העצוב
כל מה שרציתי היה לשיר ולרקוד. אבא שלי לא היה מרוצה כשהוזמנתי לבחינות ללהקה. הוא רצה שאלך לקרבי. כשהתקבלתי, הוא המשיך להביט בי באכזבה במשך שבועיים. לא הוא ולא אני ידענו שכעבור זמן קצר, החיים שלי יהיו בסכנה.
זה היה יום ההולדת שלי. שיר רדף שיר, הרוח הצליפה, משאית אחר משאית נסעה מעבר לקו האש. כולנו היינו עייפים כשהתחיל להחשיך ומשאיות חזרו עם הפצועים. יכול להיות שהייתי על משהו, אולי תרופות גנובות שארז נתן לי. אחרי כל כך הרבה זמן של לנגן לקהל שחמישים אחוז ממנו יהיה מת בעוד שעה וכמעט כל השאר בעוד יום או יומיים, אתה לא שואל "מה זה?" כשנותנים לך משהו. אתה לוקח. כבר לא היה לי מושג איך הגעתי לכאן ואיך, אם בכלל, אצליח לחזור.
ואז מישהו, אני זוכר את עצמי מזהה את הקול של ניסים, צעק "רוצו!"
שמעתי פיצוץ והתחלתי לרוץ. הרגשתי את היד של לילי תופסת את פרק היד שלי, מושכת אותי קדימה. מתישהו הבנתי שאני עומד במקום ובוהה בחייל שהולך בין כל האחרים הרצים. המדים שלו היו מלוכלכים בדם ואפילו בחושך יכולתי לראות שהוא נורה במקומות שאין שום סיכוי שאדם שנורה ככה יישאר בחיים. אבל הוא עמד על הרגליים, הולך באיטיות. בהתחלה חשבתי שזה פצוע שמתעקש לא לעלות על אלונקה. התחלתי לרוץ לכיוונו.
"בְּאֵרִי, מה אתה עושה?" ארז רץ לידי, הרוח חוטפת את המילים מפיו. רצתי בכיוון ההפוך אליו ואל השאר, לעבר החייל הפצוע. ארז תפס את המרפק שלי וגרר אותי משם.
"מה נכנס בך?" ארז שאל אותי אחר כך, באוהל. מיותר לציין שאף אחד מאתנו לא הצליח להירדם. בקושי הצלחנו למנוע מניסים ללכת לאוהל של הבנות מרוב דאגה ללילי. ידעתי שאני לא יכול לספר מה ראיתי, כולם יחשבו שהשתגעתי.
"אני לא יודע, נלחצתי. לא הבנתי מה אני עושה," אמרתי והתהפכתי לצד השני כדי שיפסיקו לדבר איתי. זה עבד.
***
אבי נהג לשפוט אותי עוד כשהייתי ילד קטנטן, תמיד זב חוטם בתמונות. הפרצוף שלי היה תפוח אנושי, לחיים עגולות בצורה סימטרית. כל מי שראה אותי היה צווח "איזה ילד חמוד!"
את התלתלים הארוכים שלי, שכולם התלהבו מהם כל כך, הוא תמיד דרש מאמא לגזור. הייתי שמנמן מידי או רועש מידי או מתלונן מידי. שום דבר לא היה טוב לו.
כשחזרתי הביתה אחרי שהשתחררתי, שכבתי במיטה חודשיים, יוצא כל יום רק כדי לאכול. התקלחתי אולי פעם בשבוע. לא הצלחתי להירדם בלילות ולא הצלחתי להתעורר בימים. עם השמיכה מעל הראש כשהתריסים סגורים, כדי שלא אצטרך לראות אותו, את החייל עם המדים המוכתמים בדם. הוא רדף אותי במהלך החודשים הבאים, יושב בין החיילים החיים עדיין בהופעות. כל הדרך לבקו"ם ובחזרה הביתה. הייתי בטוח שהשארתי אותו מאחור כשעליתי על האוטובוס בבוקר שלמחרת הפיצוץ, אבל הוא היה שם, בקהל של ההופעה הבאה. לימדו אותנו לא להסתכל על הקהל, כדי לא לאבד ריכוז, אבל אני מעולם לא הייתי טוב בזה במיוחד. נוצר לי גוש בגרון כשראיתי אותו והתאפקתי לא לצרוח. כשהגיע תורי לשיר את שורת הסולו שלי, בלעתי את הגוש שחסם לי את הגרון ושרתי כרגיל. זאת הייתה הופעה קשה לכולם, כמה מאיתנו איבדו שמיעה זמנית מהפיצוץ באוזן אחת והרבה מהציוד כמעט נהרס כליל. אבל הופענו בכל זאת. הפעם זאת הייתה לילי ששמה לב. מאחורי הקלעים, היא נגעה בידי.
"מה קרה לך? אתה חיוור כמו מת," היא אמרה ושמה לי יד על המצח.
"אני בסדר," אמרתי והזזתי את היד שלה, "אין לי חום בכלל."
שקלתי להוסיף שאני עוד בהלם מאתמול. לא היה נהוג אז לדבר על הדברים שראינו שם, אז שתקתי. ידעתי שהיא תבין אותי, רק לא רציתי שהאחרים ישמעו. ניסים קרא לה והיא הלכה, אבל עדיין נראתה מודאגת. הצצתי אל הבמה ואל הכיסאות הריקים שמעבר לה. החייל החי-מת כבר לא היה שם. כשהוא היה מופיע פתאום, קרוב אליי, הייתי מסיט את המבט. היה בו משהו מוכר, משהו עדיין ניתן לזיהוי למרות הפציעה שהרגה אותו. לא הסתכלתי לעומק, כדי שלא תתהפך לי הבטן. רוב הזמן העדפתי להדחיק את המחשבה שניקרה כמו נקר עקשן במיוחד באחורי המוח שלי, שאני מכיר את החייל הזה מאיפשהו.
"בארי, טלפון!" אבא שלי הרעים בקולו ודפק על הדלת. תהיתי בישנוניות למה שמישהו יתקשר אליי באמצע הלילה. הוצאתי את הראש מהשמיכה וראיתי שאור נכנס דרך התריסים שמישהו פתח, כנראה אמא שלי.
גררתי את עצמי החוצה מהמיטה כשהמבט הנוקב שלו מלווה אותי והלכתי לטלפון במטבח.
"הלו?" אמרתי לתוך השפופרת.
"בארי?" אמר קול שגרם ללב שלי להחסיר פעימה, אפילו שלא הייתי בטוח שזיהיתי נכון. כל הישנוניות נעלמה מהגוף שלי בבת אחת.
"מדבר," אמרתי וקיוויתי שהקול שלי לא רועד.
"שלום לך, מדבר עמי פלטין. הגעתי אליך דרך ארז נאור, שהיה איתך בלהקה. הייתי רוצה לקבוע איתך פגישה."
לקחו לי כמה שניות יותר מדי עד שעניתי. עמוס פלטין, ה-עמוס פלטין, אחד הבסיסטים הכי טובים בארץ, מדבר איתי, ילד בן 21 שהרגע השתחרר מהצבא.
"פגישה בקשר למה?" פלטתי בלי להבין מה אני אומר ומיד חשבתי לעצמי, בקשר למה זה יכול להיות, אידיוט?
"בקשר למוזיקה שלך. אנחנו מחפשים גיטריסט או קלידן להרכב והבנתי שאתה יודע לעשות את שני הדברים."
"אני…" גמגמתי, "כן, אני מנגן גם בגיטרה וגם בקלידים."
"מצוין," הוא אמר, "אז בוא נקבע פגישה".
אחרי השיחה הזאת שכחתי לכמה שעות טובות מהחייל. בלילה ההוא הצלחתי סוף סוף להירדם כמו שצריך.
סיפרתי להורים שלי רק למחרת בבוקר. הם לא ידעו מי היה האיש שהתקשר, אבל אמא שלי שמחה בשבילי. חלפה לי בראש מחשבה שאם היא כל כך שמחה בשבילי, למה היא לא נכנסה לחדר שלי לשאול מה עובר עליי אפילו פעם אחת. אבל כשהיא חיבקה אותי, החזרתי לה חיבוק.
אבא שלי, לעומת זאת, אמר, "נו, אז אולי תצא מהמיטה סוף סוף."
עוד לפני שהספקתי להרגיש את הצריבה של העלבון, שאלתי את עצמי למה ציפיתי ממנו בכלל ולמה לא סיפרתי רק לאמא.
ידעתי שהשכנים מרחמים על ההורים שלי, מרגישים רע בשבילם שיצא להם בן מוזר ומפונק כמוני. ידעתי שההורים שלי מרגישים רע בשביל עצמם. אבא שלי מעולם לא היה האחד להסתיר את חוסר שביעות הרצון שלו. ידעתי את כל זה ועדיין, כל אותו היום שכבתי במיטה עם גוף צורב מעלבון.
***
עמי פלטין גר בדירה שכורה בתל אביב.
הרעש מהרחוב הסתנן לתוך הדירה בכאלו עוצמות, שהוא ריפד את חדר השירותים בקרטוני ביצים ושם התאמן.
כשנכנסתי, הוא בירך אותי ב"אהלן" במקום בשלום ומיד התחיל לשאול אותי האם שמעתי את התקליט הזה והזה ומה אני חושב על השיר ההוא שמשמיעים עכשיו הרבה ברדיו. הוא שאל על הלהקה הצבאית.
"מה שלום שְׂרוּל? עדיין נובח על כולם?"
שרול היה הכינוי שנתנו למפקד שלנו. הסתבר שאנחנו לא היינו הראשונים וגם עמי וחבריו, שסיימו מחזור לפנינו, לא היו חסינים מהמזג המפורסם של האיש.
משהו בפתיחות הזאת הרתיע אותי. לעמי כבר היה קצת ניסיון, מה שגרם לי לחשוב שהוא יתנהג בצורה יותר מקצועית מולי, חסר הניסיון. בדיעבד אני מבין שלצפות ממנו לערוך לי בחינה כמו זאת שעברתי כדי להתקבל ללהקה הצבאית הייתה מגוחכת. מדובר היה בסך הכל בבסיסט לשעבר של להקת רוק, טובה ככל שתהיה, שניגנה במועדונים קטנים בתל אביב רק חמש שנים לפני כן.
הוא התנצל על הרעש. בין צופר אוטובוס אחד לשני, ניגנתי לו שיר של ג'ימי הנדריקס. בהתחלה חשבתי לבצע את אחד השירים שכתבתי לפני הצבא, אבל ויתרתי. החלטתי שעדיף שקודם יראה שאני יודע לנגן טוב. אולי זה היה גם בגלל שאת רוב השירים שלי כתבתי בתקופה שהייתי הולך להופעות של הלהקה שלו, התנינים. אלו היו הופעות קטנות במועדונים קטנים, מה שהפך את הרצון שלי להיות כמו התנינים כשאהיה גדול לעוד יותר פתטי.
עמי נראה מתרשם כשסיימתי לנגן את השיר. הוא חייך ואמר: "וואלה, צדק הארז הזה. דונט קול אס, וויל קול יו." אם לומר את האמת, קצת אכזב אותי שאדם שחשבתי שהוא שיא האדישות התלהב ממני כל כך בצורה מידית. בכל זאת, המבטים של זקנה אחת באוטובוס, שאמרו "פרחח" כשהיא ראתה אותי עם הגיטרה, לובש חולצה לא מגוהצת, גרמו לי דווקא להיות גאה בעצמי.
כשחזרתי הביתה, הלכתי למטבח לקחת כוס מים. אמא שלי הייתה ישובה לשולחן ונראתה מוזר, בוהה במפה. הבעת הפנים שלה אמרה לי שמשהו מאוד לא טוב קרה עוד לפני שהיא הוציאה מילה מהפה. שקלתי האם לקחת את כוס המים שלי וללכת, כדי לעכב את הבשורה. ואז התביישתי בעצמי שאני רוצה להשאיר את אמא שלי לבד כשהיא נסערת בבירור. הצריבה שמתחילה בחזה, זאת שמופיעה כשחווים עצב או עלבון ומעלה דמעות בעיניים, כבר התחילה להתפשט בגוף שלי. כדי להילחם בה, התחלתי להעלות השערות רציונליות. זה לא יכול להיות אבא שלי, אחרת היא הייתה כבר מזמן צורחת. זה גם לא יכול להיות אבא שלה עצמה, הוא נפטר כשהייתי בן חמש ובקושי הכרתי אותו. אם זה היה דוד שלי, היא הייתה בטח מתקשרת לאנשים באמוק. זאת בטח לא סבתא שלי, הן לא מדברות כבר כמה שנים. היא עדיין לא הרימה את הראש מהמפה. לא יכולתי לסבול את הספקולציות יותר.
התיישבתי מולה ונגעתי בזרוע שלה שהייתה מונחת על השולחן. "אמא, מה קרה?"
היא התנערה כאילו הבהלתי אותה. הלחיים שלה היו יבשות אבל הדמעות בעיניים שלה איימו להרוס את האיפור. התחיל להיווצר לי גוש בגרון.
"פגשתי עכשיו בחנות את אופירה, אמא של יותם," היא אמרה והקול שלה רעד. אוי, לא, זה לא יכול להיות טוב. הגוש שנוצר בגרון שלי התחיל לחסום לי את הנשימה. "יותם נהרג בתעלה," אמרה אמא שלי.
"מה?" שאלתי, למרות שהבנתי לחלוטין את מה שהיא אמרה, "מתי?" המילים שחררו את הגוש, אבל קירבו את הדמעות לסף העפעף התחתון.
"לפני חודשיים וחצי. לא דיברתי איתה מאז שעזבנו, לא היה לי מושג שהוא התגייס לקרבי בכלל," קולה נשבר וכמה דמעות חרצו שביל איפור על הלחי שלה.
חודשיים וחצי. ניסיתי להיזכר בפנים שלו. לא, זה לא ייתכן. ובכל זאת, המילים יצאו מפי לפני שהצלחתי לעצור אותן.
"אני חושב שהופענו מולם לפני שהם עלו על המשאית," אמרתי לה, "אני חושב שראיתי אותו בקהל." לא. זה לא יכול להיות. אמא ניגבה את הדמעות עם מפית, מה שרק מרח עוד יותר את האיפור.
"הוא כל כך אהב מוזיקה," המילים יצאו ביבבה, "אמרתי לאופירה שהיית בלהקה צבאית, אז היא אמרה שיותם גם ניסה להתקבל, אז שאלתי מה שלומו ואז…" יצאה ממנה יפחה שמשמעותה "ואז היא סיפרה לי שהוא נהרג".
"אמא…" אמרתי ולא ידעתי מה עוד לומר. לקחתי את היד שלה, שרעדה וכיווצה את המפית באגרוף בו זמנית.
"היינו חברות כל כך טובות, אלף פעם חשבתי להתקשר, אלף פעם…" המילים שלה נקטעו שוב ביבבה.
"אז תתקשרי אליה, אמא," לחצתי את ידה בין שתי כפות הידיים. "תתקשרי, אני בטוח שהיא תעריך את זה."
היא ניגבה את הפנים וקינחה את האף במפית חדשה. ראיתי שבריר של חיוך בעיניים שלה, שבריר שייקח לו זמן להגיע לשפתיים.
"איזה שיר שרתם להם?" היא שאלה. "לפני שהם עלו על המשאית?"
פתאום נעשיתי נבוך, זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם מישהו מחוץ ללהקה על מה שהיה שם.
"שרנו שם המון שירים, אמא, אני לא זוכר כבר. אני גם בכלל לא בטוח שזה היה הוא." זה היה שקר. אני לעולם לא אשכח.
***
ישבתי בחדר עם הגיטרה, מנסה לנגן את השיר. השיר ששרנו לפני הפיצוץ. זה לא היה תפקידי בכוח לנגן. יש להודות שלא ניחנתי בשמיעה הכי אבסולוטית שיש. שקלתי להתקשר לארז, כדי לבקש שימצא את הדף של האקורדים ויקריא לי אותם. החלטתי שלא.
הוא נשמע מופתע ומאוכזב כשהתקשרתי אליו להודות לו על שסידר לי את הפגישה עם עמי.
"איפה היית עכשיו חודשיים?" שאל. הסברתי שרציתי קצת זמן לעצמי. הוא אמר שניסים שלח לו מכתב מהצבא והקריא לי אותו. שמחתי לשמוע שהם לפחות בחזרות לתוכנית הבאה של הלהקה לבינתיים ולא בחזית. הוא דיבר איתי על איזו בחורה שניסים אומר שהצטרפה ממש אחרי שלילי השתחררה, בערך חודש אחרינו.
"הוא כותב שהיא שרה כמו צפרדע," ארז דיווח לי. "היא בטח שם כי שרול דלוק עליה," הוא גיחך. החזרות לתוכנית, הצעקות של שרול, האיחורים של ארז בכל בוקר כשכולם כבר עצבניים ורוצים להתחיל, כל זה נראה כל כך רחוק.
הקשבתי לו בחצי אוזן. במוח שלי השתולל הוריקן. זה יותם? זה לא יותם. זה לא יכול להיות הוא. שבוע עבר מאז שאמא שלי סיפרה לי ורק אז העזתי להרים את הגיטרה ולנסות לנגן את השיר. יצאו לי הרבה דברים, אף אחד מהם לא היה השיר הזה. שברירי מנגינות ורסיסי מילים, שרק חלקם הפכו אחר כך לשירים מוכרים. ניסיתי לעודד את עצמי. כתבתי מילים על חופש ועל בחורה שעוד לא הכרתי והתאמתי להן מנגינות בסולם מג'ורי. כתבתי על חבר'ה ששרים ביחד, אבל מול מדורה ולא מול חיילים. כתבתי באחר הצהריים ההוא התחלות לעשרה שירים אולי. זאת הייתה הפעם הראשונה שכתבתי מאז שחזרתי הביתה. מתישהו, בין הופעה להופעה מול חיילים מאובקים, החלטתי עם עצמי שלעולם לא אכתוב שיר עצוב. את השירים שלי לא ינגנו בימי זיכרון ולא בערבי "חברים מספרים על…". גם לא בלוויה שלי עצמי, כשתגיע. היא נראתה אז קרובה מתמיד, כאילו התחמקתי ממנה בקושי.
שנים אחר כך, במסגרת העבודה על איזה מופע כזה או אחר, ארז שאל אותי משהו על זה.
"אתה לא כותב יותר שירים רציניים, שמת לב לזה? אם תוציא עכשיו דברים שכתבת בצבא, אנשים ישתגעו על זה," הוא אמר, "לא הכל שמח במדינה הזאת".
"אם לא נצחק, נבכה," הייתה התשובה שלי. "אני מעדיף לצחוק."
לא יכולתי להגיד לו שאני מעדיף לחיות עם עצמי מאשר לכתוב שירים שאנשים ישתגעו עליהם. לחיות עם עצמי אומר לא להזכיר לעצמי את מה שמדיר שינה מעיניי כבר שנים בכל פעם שאני מרים גיטרה או מתיישב מול פסנתר.
החייל לא בא. יותם. לא, לא יותם. אולי הייתי צריך לא להתגרות בגורל ולשמוח שאני מסוגל לישון טוב ושיש לי חשק להרים את הגיטרה. אבל החלטתי לנסות לנגן את השיר, כאילו היה כישוף עתיק שיזמן אותו אליי. רק כשהחשיך הצלחתי לנגן את כל השיר, האצבעות צולעות ומועדות על המיתרים, מתחילתו ועד סופו. הוא הופיע באמצע הפזמון בפעם החמישית. הגיטרה כמעט החליקה לי מהיד.
"אתה חייב להפסיק להבהיל אותי." זה היה המשפט הראשון שדיברתי אליו ישירות.
כעבור שנייה קלטתי שאני בוהה בו, כאילו מצפה שיגיד "סליחה", כשהמוח שלי מתעלם מהפציעות שלו. יכול להיות שהתרגלתי? התעשתי.
"אתה שומע אותי?" שאלתי.
הוא לא ענה. טפחתי על המיטה לצידי. לאימתי, כשהוא זז, יכולתי לשמוע את טפיחות הנעליים הצבאיות על השטיח. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מקרוב. הוא התיישב לידי, גופו משאיר שקע על השמיכה. ציפיתי להרגיש בחילה. ציפיתי שהוא יסריח מרקב. ציפיתי שהעור שלו יהיה חיוור או ירוק או אפור. אבל הוא לא הסריח. הפצעים שלו נראו כמו מאפיין בגוף, כמו אוזניים בולטות. הלב שלי חזר לדפוק בקצב רגיל. הדם על המדים שלו היה קרוש. יכול להיות שזה היה ככה כבר בפעם הראשונה שראיתי אותו? פתאום היו לי המון שאלות.
"תהנהן אם אתה שומע אותי," אמרתי. הוא הנהן. גל של זיעה קרה שטף אותי והידיים שלי התחילו לרעוד.
"קוראים לך יותם בודנהיימר?" הנהון. אולי הוא משקר? אני לא יכול להיות בטוח.
"נולדת בהרצליה בעשרים בפברואר, 1950?" הנהון. הלב שלי התחיל לדפוק מהר שוב.
"להורים שלך קוראים אופירה ויעקב?" הנהון. ניסיתי להגיד משהו, כמו: "היי, יותם, זה אני," אבל רק השאלה הבאה יצאה ממני.
"נהרגת בתעלת סואץ בשני במרץ, 1970?" הנהון.
"אתה יכול לדבר?" מנוד ראש לשלילה.
"למה באת אליי?" שתיקה. מבט מושפל. החרדה שלי התחילה להפוך לכעס. "למה לא הלכת להורים שלך? מה עשיתי לך? לך להורים שלך!" תפסתי בחזית המדים שלו ושמטתי את היד מיד. האגרוף שלי התמלא בבד, נוקשה מדם קרוש, של מדים. נהייתה לי סחרחורת. נשכבתי על המיטה. אני יכול לגעת בו? הייתי בטוח שהיד שלי תעבור דרכו, כאילו היה אוויר, כפי שאנשים מלבדי התייחסו אליו. רציתי לשכוח את כל מה שקרה, רציתי שיחזור להיות סתם עוד פרצוף מוכר. אז עשיתי מה שידעתי הכי טוב – להפנות את הגב, להתכרבל ולנסות להירדם.
כשהתעוררתי כעבור חצי שעה של שינה טרופה, הוא כבר לא היה שם.
***
ורדית התחילה לנסוע להופעות שוב כשכפיר היה בן שנה. לפני שהיא נסעה, התבדחנו שהיא מחליפה תינוק אחד בתינוק אחר, הצ'לו. כשנשארתי איתו לבד, זה כבר לא היה כל כך מצחיק. אני זוכר את כפיר כתינוק מתוק, עם אופי טוב, חייכן וידידותי. לעומת תינוקות אחרים בני גילו שאת הוריהם הכרתי באותה תקופה, הוא היה שקט בלילות ואכל בלי בעיות.
מבחוץ, זה נראה כמו חודש אידיאלי. היה לי את הבית היחסית חדש לעצמי. הייתי מוריד את כפיר בגנון בבוקר, נוסע לאולפן, להקליט את האלבום הסולו הראשון שלי ומחזיר את כפיר הביתה אחרי הצהריים. הייתי קוטף ירקות מגינת הירק שהתחלתי לטפח בבית, צולה או מבשל אותם ומכין מהם מרק לכפיר.
מבפנים, הייתי הרוס. באף בוקר לא נכנסתי בצעד בטוח לאולפן וכל טייק נראה לי גרוע יותר מקודמו. לא הייתי בטוח בשירים שהקלטתי, אפילו ההתלהבות של המפיק המוזיקלי לא עזרה. הלהקה שאני, עמי וארז הקמנו הצליחה מאוד ואז התפרקה. הייתי מוזיקאי די מבוקש. למרות זאת, כשאנשים אחרים הזמינו אותי להשתתף באלבומים שלהם, במקום לשמוח שבחרו בי, הייתי משכנע את עצמי שאני הייתי הבחירה האחרונה כי אף אחד אחר לא היה זמין.
בבית, יותם המשיך לרדוף אותי. מאז שכפיר נולד, לא הרגשתי חרדה כזאת ממנו, זה היה כמעט כמו בימים הראשונים, בהופעות מול חיילים. כשורדית הייתה בבית, כבר הייתי רגיל להתעלם מיותם. אבל כשהייתי לבד, זה היה סיוט. אני לא יודע למה הרגשתי ככה עד היום. ידעתי שיותם לא יפגע בכפיר, ידעתי שזה לא אפשרי. ומה אם, קול קטן בראשי אמר כל הזמן, כפיר מסוגל לראות אותו בחושיו התינוקיים והוא מבועת ולא מבין מה קורה בדיוק כמוני מלפני כמעט עשר שנים? בכל פעם שיותם היה מופיע, הייתי נאבק בעצמי שלא לצעוק עליו שלא יתקרב לבן שלי, כדי לא להעיר את כפיר או להבהיל אותו. יותם מעולם לא חייך אל כפיר או אליי. זה העליב אותי. ציפיתי שישמח שנולד לי בן.
כשורדית חזרה, כמעט נשברתי וסיפרתי לה. פתאום הרגשתי אשם על שלא סיפרתי לה עוד הרבה קודם. היא כל כך התגעגעה אליי ואל יותם, כל כך הודתה לי על זה ששמרתי עליו. היה ברור לי שאני משקר לה כבר שנים. ידעתי שהסטודנטית הביישנית והשקטה באקדמיה למוזיקה שהיא הייתה כשהכרתי אותה לא תבין אם גם אם אעשה אלף ניסיונות להסביר לה. אבל בנקודה ההיא בזמן, היא הייתה אמא לתינוק בת עשרים ושבע, עם קריירה מצליחה.
מצאתי את עצמי בסיטואציה אבסורדית, בה אני יושב על הספה עם אשתי, שמספרת לי בהתרגשות על נסיעת העבודה שלה ובמקום לשמוח בשבילה, אני מתלבט האם להפיל עליה משהו שהיא לא תהיה מסוגלת לקלוט. האם אני באמת רוצה שהיא תרגיש את האימה שאני מרגיש במקרה הטוב, או תחשוב שהשתגעתי במקרה הרע?
השתפנתי. הקשבתי לה מתארת את היופי של הכנסיות ואולמות הקונצרטים, את האוכל שהזכיר לה את המאכלים שאמה הייתה מכינה בילדותה. כשסיימה לספר, היא שאלה איך הסתדרתי עם כפיר ועם העבודה. אמרתי לה שבסדר, שכפיר התנהג למופת ושההקלטות של האלבום מתקדמות מצוין. כפיר התחיל לבכות בחדר השינה. היא קמה אליו. האשמה צרבה כמו עלבון. ידעתי שאני לא יכול לספר לה על יותם, על מה שהוא היה בשבילי. עד היום לא סיפרתי לה.
היינו בני אולי ארבע עשרה. הוריי ואני בדיוק עמדנו לעזוב את השכונה. זה כבר היה השלב שבו השלמתי עם העזיבה. גם בתל אביב יהיה ים. כבר נרשמתי לתיכון שם ונפגשתי עם המורה החדש שלי לפסנתר. לא היו לי רגשות עזים במיוחד כלפי הרצליה ובכל זאת, היה עצוב לעזוב. כשיצאנו לחופש הגדול, כל החברים שלי אמרו שנשמור על קשר, שתמיד יש אוטובוס, שהם יבואו לחוף בתל אביב ושאני אבוא לבקר אותם בחוף בהרצליה. גם יותם. ידעתי שהם משקרים ושלא אקבל מהם טלפון אחד ברגע שתתחיל שנת הלימודים בכיתה ט'. עדיין המשכתי ללכת לים איתם, כמו בכל קיץ.
הייתי בטוח שברגע שאספר לו שאני עובר לתל אביב עם ההורים, הוא יתרחק ממני. מגיל צעיר מאוד ידעתי שיותם מקנא בי. לא רק הוא, כל המשפחה שלו. היינו שכנים, משפחת צביאלי שנשאה בגאווה את שמה המעוברת ומשפחת בודנהיימר בעלת השם הגלותי. למשפחה אחת ילד חרוץ, מנגן בפסנתר מגיל שבע ומשקיע בלימודים, למשפחה האחרת ילד מגושם שכל המורים אמרו נואש מהניסיונות לקרוא את כתב ידו. תמיד הייתה תחרות סמויה בין אמי ובין אמו, אופירה, שקינאה באמי על בנה המוצלח יותר. למרות זאת, הן היו יושבות יחד בבתי קפה ואנחנו היינו מכינים יחד שיעורי בית.
ידעתי שיותם אוהב מוזיקה והעובדה שאינו מצליח להתמיד בלימודים עם אף מורה מאמללת אותו. לכן, החלטתי להראות לו שיר חדש שלמדתי לנגן בפעם האחרונה שנפגשנו לפני המעבר. ישבנו בחדר שלי וניגנתי לו את ההקלטה הגרועה שהקלטתי מהרדיו עם הטייפ רקורדר. אחר כך ניגנתי את אותו השיר על הגיטרה כדי להראות לו שבאמת מצאתי את כל האקורדים. הוא ישב והביט בי, מרותק, כאילו עמדתי על במה וניגנתי בגיטרה חשמלית מחוברת למגבר העוצמתי בעולם. בפועל, אפילו לא הייתי קרוב אז ללהשיג אחת, התחלתי לנגן בחשמלית רק באמצע התיכון.
"אתה יותר טוב מהרדיו," יותם אמר, "מה אני אעשה עכשיו כשיהיו לי רק את השירים המשעממים שמשמיעים שם?"
משפטים מהסוג הזה כבר הפסיקו להביך אותי. היו זמנים שהייתי כועס עליו, על ההערצה הזאת.
"תבוא איתי למועדונים בתל אביב, שם יש אנשים אפילו יותר טובים ממני," אמרתי.
הייתי צריך להבין כבר אז שמה שהוא באמת התכוון לומר היה "מה אני אעשה בלעדיך?"
עכשיו אני מבין שאולי זה מה שגרם לו, גם אחרי המוות, ללכת אחריי לכל מקום. אבל לא הבנתי את זה. גם לא כשהוא התקרב אליי ותוך שבריר שנייה ידעתי מה הולך לקרות. גם לא כשהשפתיים שלו נצמדו לשלי. לא דחפתי אותו. הייתי בן ארבע עשרה, אני לא חושב שמישהו מאיתנו הבין מה קורה בכלל.
הוא השפיל את המבט מיד כשהוא הנתק ממני והלחיים שלו היו אדומות.
"בבקשה תדאג שאמא שלי לא תדע," הוא אמר, "היא תהרוג אותי".
אפילו אז זה הפתיע אותי. אם זה היה הפוך, הייתי אומר לו שאבא שלי יהרוג אותי.
"זה בסדר, אני לא אגיד לאף אחד," אמרתי. המשכנו לעשות שיעורי בית, כאילו כלום לא קרה.
חודש אחר כך, כבר שכחתי שזה קרה בכלל. שלל הריגושים של העיר הגדולה, חברים חדשים, בית ספר חדש, כולם השכיחו ממני את אותו מפגש אחרון שלנו. לא התקשרתי אליו מאז, הוא לא התקשר אליי. הקשר נותק. בפעמים המעטות שהלכתי לים עם החברים מהרצליה, הוא לא היה שם. הרשיתי לעצמי לחשוב על זה רק ברפרוף בשנים שעברו מאז. הביך אותי להיזכר בזה. האם יותם היה מאוהב בי? האם אני הייתי מאוהב בו בחזרה? האם פשוט לא הבנתי את עצמי נכון כל השנים האלו, כמו שלא הבנתי את ההערצה שלו אליי? לשאלות האלה עד היום אין לי תשובה. האדם היחיד שידע על זה היה יותם עצמו והוא לקח איתו את הסוד הזה לקבר. אני לא חושב על זה הרבה היום. מה הטעם? זה קרה לפני כל כך הרבה שנים. למי זה יעזור אם אספר את זה למישהו? בטח לא לי. בטח לא ליותם.
***
בעוד חמש דקות אהיה בן שבעים. אני לא נרדם. ורדית שוב נסעה לחו"ל, כדי להשתתף בקונצרט חשוב מאוד עם התזמורת, שנקבע חודשים מראש. לא נתתי לה לראות שזה מבאס אותי. בעוד פחות מעשרים וארבע שעות, אני אעלה על הבמה בהופעת יום ההולדת שלי. אנשים שמכירים אותי בטח חושבים שאני ממורמר מהעובדה שאשתי נמצאת בחו"ל דווקא בתאריך של יום הולדת עגול. אני לא ממורמר בכלל, כבר התרגלתי. כפי שאני מימשתי את עצמי בתור מוזיקאי, גם לה מותר. מעולם לא חשבתי שזה מתפקידי למנוע ממנה דברים. אם היא צריכה לנסוע, שתיסע. אני אסתדר כפי שהסתדרתי תמיד. כפיר יהיה שם. אולי הוא אפילו ייכנס מאחורי הקלעים כשההופעה תיגמר, כמו שהיה עושה מאז הילדות. אם אכן אעשה את מה שאני מתכוון לעשות, אני אצטרך להסביר לו דברים. אולי אתחמק מזה, אחכה עד שורדית תחזור ואסביר לשניהם. אין לי מושג איך הם יגיבו.
"אני מתכוון להזכיר אותך בהופעה מחר," אני אומר ליותם, שיושב בכיסא שליד השולחן בחדר השינה ומביט בי. אני מקווה שהוא ילך עד שתיים עשרה, כדי שאוכל להירדם. "אל תדאג, בסך הכל אגיד שהיה לי חבר טוב שנהרג ואקדיש לך שיר, לא יותר. אתה מוזמן לבוא. אני מבטיח שלא אצרח על הבמה." הוא לא אומר כלום. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שרמזתי לו שאני זוכר את מה שקרה אז, בקיץ לפני שעזבנו.
עשינו חזרות על המופע במשך חודשים ולא סיפרתי לאף אחד למה באמת אני רוצה לכלול את השיר ההוא, השיר שניגנו לפני הפיצוץ. לא לנגנים, לא למפיקות, לא לסוכנת שלי. אמרתי שזה מופע מקיף קריירה והקריירה שלי הרי התחילה אז. לא הייתי סולן בשיר הזה, אבל הוא חביב עליי במיוחד. אחרי וויכוחים לא מעטים, כולם הסכימו לכלול את השיר. בחזרה הגנרלית מחר בבוקר, אגיד להם שאני מתכוון להוסיף דברי קישור קצרים לפני השיר. הם בטח ישתגעו, כי זה לא היה מתוכנן, אבל זה יותר טוב מאשר לאלתר על הבמה בזמן אמת. אפילו עכשיו, כשהשעה כמעט שתיים עשרה בלילה, הקבוצה בוואטסאפ מלאה בהודעות לגבי איזה משבר מינורי שכולם מנסים לפתור בשלט רחוק. אני משתיק התראות מהקבוצה. עם המשברים, גדולים כקטנים, אתמודד מחר בבוקר.
"כבר החלטתי," אני אומר ליותם, "זה מה שאני הולך לעשות. אתה יכול ללכת עכשיו, אם אתה לא מתכוון לפצוח בשירת יום הולדת שמח?"
כשהשעון מראה 00:00, הוא נעלם. אני סוף סוף מצליח להירדם.
***
היכל התרבות מלא מפה לפה. אחרי כמה שירים מוכרים מקריירת הסולו שלי, הקהל נשמע די משולהב. הקרבנו את ההיצמדות לכרונולוגיה לטובת פתיחת ההופעה עם שירים שהקהל שר יותר חזק ממני. אני מזמין לבמה את לילי, ארז וניסים. אחרי סיבוב החיבוקים ההכרחי וכששאגת הקהל נחלשת, אני ניגש למיקרופון.
"תודה רבה לכם. עכשיו אנחנו נשיר שיר שלא שרנו כבר חמישים שנה," אני אומר ועוצר לרגע, להרגיש את הדממה שמשתררת באולם. "אני רוצה להקדיש את השיר הזה ליותם בודנהיימר, חבר ילדות שלי שנהרג במלחמת ההתשה."
מחיאות כפיים מאופקות, מבולבלות, ממלאות את האולם. אף אחד כבר לא שורק או צווח בהתלהבות.
"וואן, טו, ת'רי, פור," ניסים מסמן לנו מאחורי מערכת התופים ואנחנו מתחילים לנגן. לילי הייתה אז הסולנית של השיר הזה ונתתי לה להתחיל את השיר. הקול שלה כמעט לא השתנה, הבמה הופכת לרגע לתפאורה שעשויה מקוליסות תחת כיפת השמיים, הקהל הופך לקבוצת חיילים. כשהבית של ארז נגמר ומגיע תורי לשיר, אני רואה את יותם יושב על המדרגות. השיר מתאים לזה, אז אני מנופף אליו. אנשים בקהל כמובן חושבים שנופפתי אליהם ומנופפים בהתלהבות חזרה. דווקא את השיר הזה, המלא רוח נעורים שטותית, קטע הפיצוץ. דווקא על רקע הצלילים האלו השתנו חיי. כשאנחנו מסיימים את השיר, כל הקהל עומד על הרגליים. זה בדרך כלל דבר ששמור לסוף של הופעות. כנראה גם הם מרגישים שיש כאן משהו מיוחד. יותם, כמובן, כבר לא יושב על המדרגות.
מהרגע שהשיר מסתיים, מתחיל לקרות לי דבר שמסוכן שיקרה למוזיקאי. מנגינה של שיר אחר, לא של אף אחד מהשירים שיבוצעו על הבמה, מסתננת לתוך ראשי. אני צולח את ההופעה בלי להתבלבל, בלי שמישהו על הבמה או בקהל יבחין בזה שאני לא מרוכז. אני לא מכיר את המנגינה הזאת, זה דבר שלא קורה לי הרבה. זאת מנגינה עצובה, מנוגדת לכל האווירה של הערב. כשאנחנו יורדים מהבמה, אני נמנע מלזמזם אותה לעצמי בחדר ההלבשה. אולי היא תלך. אבל אני יודע שהיא לא תלך.
כשהמאפרת מסיימת להוריד ממני את האיפור וכפיר נכנס לחדר, הראש שלי כל כך מלא במנגינה שאני בקושי מצליח להתרכז בשום דבר אחר. למזלי, הוא רק אומר "אבא, היה מדהים," נותן לי חיבוק והולך. הוא לא שואל על יותם. זה היה ערב גדוש, הוא בטח כבר שכח. אני מרגיש הקלה, כמעט מחכה ליותם עצמו. אבל כמו שאני יודע שהמנגינה לא תעזוב אותי, אני יודע שיותם לא יבוא.
רק במונית בדרך הביתה, אני קולט את זה. המנגינה הזאת היא הדבר שנשבעתי לפני חמישים שנה שלא אכתוב לעולם. אני מרשה לעצמי לזמזם קצת במונית, בשקט, הנהג ממילא לא שם לב.
אני מגיע הביתה. אני מסתובב, חסר מנוח, מזמזם את השיר לחלל הבית הריק. השעה מאוחרת, כמעט אחת בלילה. אני יודע שאני לא יכול להתחיל למצוא את התווים בפסנתר עכשיו. אני מחפש מחברת תווים ומשרבט ברישול את מה שאני יכול לזהות. לאט לאט, עם כל חריקה של העט על הדף, המנגינה עוזבת אותי. כשאני מסיים, אני הולך מיד לחדר שמשמש כמחסן, מחפש את המחברת שלקחתי איתי כשעלינו על האוטובוס לחזית בפעם הראשונה. יש בה דפים ריקים כמובן, לא המשכתי לכתוב במחברת הזאת מאז היום שלפני הפיצוץ.
אני מדפדף בה ונזכר בשירה בציבור באוטובוס, בלילי ששרה ועף לה חול לתוך הפה, בארז שהצליח להשיג ג'וינט, השד יודע מאיפה. אני נעצר בדף החלק הראשון.
אני נכנס לחדר העבודה ומדליק את האור. עם המחברת ביד, אני יושב על כיסא הפסנתר וחושב. מאיפה אפילו להתחיל לכתוב מילים למנגינה הזאת? אני מנסה לחשוב על היותם שהכרתי, מגן החובה עד גיל ארבע עשרה. על יותם השני, שרק אני רואה, אני לא רואה טעם לכתוב. כך או כך, אם אחליט בסוף להקליט אותו, השיר הזה יתנגן ברדיו ביום הזיכרון הבא.
"יותם?" אני קורא אל החלל. "יותם, יש לי שיר בשבילך." הוא לא בא. יכול להיות שזהו? שמרגע שהשיר הזה ייצא מתוכי, יותם לא יבוא יותר? פתאום אני מבין, על זה אני צריך לכתוב. אני צריך לשחרר אותו. אולי זה יגרום לו לשחרר אותי. אני קם מכיסא הפסנתר, בהיסוס. אני הולך לשולחן העבודה, מתלבט דקה ארוכה אם לא כדאי לי פשוט ללכת לישון ואז מבין שזה לא משנה. השיר הזה לא יעזוב אותי עד שאכתוב אותו, בדיוק כמו שיותם לא עזב אותי. אני מתיישב לכתוב את השיר העצוב.