צופן המציאות
1א
אַיוֹן התעורר נמרץ.
היום הוא היום הגדול, הוא רק צריך לעבור אותו ומחר כבר יוכל לנוח לשארית חייו.
כמובן, אסור להתרגש יותר מדי, ייתנו לו את הכסף רק אם יצליח לעבור היום את המבחנים. הוא קפץ מהמיטה, אכל חביתה, נעל את דלתו, ויצא אל מסדרון הבניין. בדרך למעלית פגש את ג'ייקוב.
"מה נשמע ג'ייקוב, מתרגש לקראת היום?"
"ברור! קשה שלא כשההזדמנות הכי גדולה של חייך עומדת על הכף, מה איתך?"
"לא ממש", איון שיקר, "התרגשות זה הדבר היחיד שחסר לנו, לא כך?"
אחר הם יצאו מהבניין פנו שמאלה והלכו 103 צעדים לעבר תחנת ההסעות הקרובה, שבתורה לקחה אותם אל מקום המבחן ומרכז מכרות הניקל של מחוז 529-110. מחוז זה היה האחד שאכלס את האנשים שזכו בפרס הגדול ביותר בהימורים; כסף ללא הגבלה לכל החיים, ומתן חסות ביטחונית מקסימלית לאותם אנשים. כמובן, כדי לוודא שאותם יחידים באמת ראויים לפרס היוקרתי חייבים הם לעבור מבחן בן יממה אחת.
לכן היה זה קצת ביזרי לראות באיזו מיומנות לקחו הם את המכוֹש וחצבו את הניקל. אדם העומד מהצד היה עלול לחשוב שעשו זאת כל חייהם.
"אתה יודע יון", אמר ג'ייקוב בעוד הוא מכה בחוזקה בעופרת הניקל, "אדם מתחיל לתהות ולחשוב על דברים לאחר הרבה שעות עבודה אשר הוא לא היה מהרהר בהם סתם כך ביומו", הוא חיכה לאישור להמשיך בסיפור.
"באמת ג'ייקוב? אני רק חושב מה אעשה מחר" הוא עצר לרגע כדי לאזן את נשימתו, "אך אתה מוזמן להפיג מחשבה נעימה זו עם רעיונותיך"
"תודה באמת. בכל מקרה, קראתי בעיתון הבוקר על אפקט הפרפר. כמובן שזה רעיון ישן ולא ייחסתי לו הרבה חשיבות אז, אך חשבתי עליו במשך השעתיים האחרונות, ואני חושב שזהו רעיון יוצא מן הכלל. עצם המחשבה שפרט כה מזערי בהתחלה יכול לגרום לשינוי כה עצום בסוף היא מדהימה בעייני. שינוי קטן בתנאים ההתחלתיים גורר הבדל יחסית גדול בסיום. אתה לא חושב שזה מדהים?"
"אהמ", איון כבר חזר לשקוע במחשבות השמחות שלו על מחר.
לאחר 15 שעות מפרכות של כריית ניקל, איון וג'ייקוב חזרו מן המכרה לחדריהם.
איוֹן ישן כמו תינוק, ובצדק, חיכה לו יום גדול מחר.
1ב
מספרים שלחיות לבד למשך תקופה ארוכה יכולה לגלות את הצדדים החשוכים בבן אדם. כמובן שטענה זו מבוססת על הנחת היסוד הסובייקטיבית למשמעות המילה "לבד". חלק מהאנשים יגידו ש"לבד" משמעותו להיות במקום בלי אף נפש חיה. חלקם יגדירו "לבד" בתור מצב בו לאדם אין קשרים עם אנשים אחרים.
ריי לא אהב את ההגדרות האלו. הרי שתיהן לא כוללות אף התייחסות למכונה.
"מה נעשה היום ריי?", קוֵורטי שאל כבכל בוקר בקול מתכתי גבוה.
"אותו הדבר שאנחנו עושים כבר 56 שנים, חברי הטוב!", ריי לגם ממיץ הדשא וליקק את הנותר משפמו העבות "אתה תתצפת קצת בחוץ, אני אשפץ את התוכנית, נמשיך בהרחבת המנהרה, ונתפלל ש"נקי" ייפול לכאן. אבל לפני כל זה, עשית את מה שביקשתי אתמול?"
"כאילו שיש לי ברירה" הרובוט צחקק לעצמו "הנה, ראה", בטנו של קוורטי נפתחה ברגע וצג דיגיטלי נראה במקומה. לאחר שריי צפה בתוכן, הוא צהל: "אתה מבין את משמעות הדבר נכון?", בלי לחכות לתשובה הוא המשיך "המכונות עברו להשתמש במעוז הניקל האחרון שלהם! בוודאי שייקח להם לפחות שנתיים עד שינצלו אותו עד תום, אך ידוע שבלי ניקל יהיה זה כמעט בלתי אפשרי לייצר גנרטור בוזונים חדש. הוסף לכך את העובדה שהגנרטור הנוכחי שלהם הרבה יותר מדי ישן בכדי להפיק אנרגיה טהורה, וקיבלת הזדמנות פז לתקיפה."
"אני מודע לעובדה שאלו חדשות נהדרות שיקדמו את תוכניתנו בשנים, אבל בכל זאת, אתה לא חושב שלאחר 56 שנים של עבודה קשה אולי כדאי לחכות עוד קצת לרגע הנכון? הרי אנחנו עדיין צריכים בן אדם "נקי" כדי שהתוכנית תפעל במיטבה, לא כך?"
"קוורטי, קוורטי, אמנם אינני גאון, אך אינני בול עץ. ברור שלא נפעל עדיין. נשאר לנו חודש עד להשלמת המנהרה ואין אנו רוצים לתקוף בלעדיה. אני רק אומר שידינו מתחילה להיות על העליונה כאן, זה הכל".
"בזבזנו מספיק זמן בדיבורים, אל לנו לנוח על זרי הדפנה, הבה ניגש לעבודה".
קוורטי בחן במצלמה שאין אף אחד בחוץ, ואז קפץ לאחד מצינורות השפכים ואחרי דקה נפלט בסמטה צדדית.
אנשים רגילים לא היו ששים לבלות את חייהם בביוב, אך לריי (וכתוצאה מכך גם לקוורטי) לא הייתה ממש ברירה. הוא לא רצה לצאת ולהפוך ל"נקי".
1ג
מאז שמטיס זכרה את עצמה היא העריצה מחשבים, היכולת הרציונלית שלהם, האלגוריתמים המורכבים אך ההגיוניים, אין מקום לטעויות. את הדוקטורט במחשבים סיימה מטיס בגיל 17, את האחד בתכנות השלימה כשהייתה בת 21. היא תכנתה את מערכות צפני ה RSAהבטוחות בעולם. ב-2067 כבר הרוויחה את המיליארד הראשון שלה, כשהייתה רק בת 25. אין ספק שאם חשקה נפשךָ במערכת מחשב, משחק או צופן כה מסובך לתכנות, היה עליך להשיג את מטיס. וזה בדיוק מה שהוּגוֹ עשה.
הוא רטט בכיסא העור בעצבנות "את מבינה שהעבודה לא לגמרי חוקית, נכון?" עיניו נהפכו אדומות.
מטיס עשתה את המחקר שלה לפני שנפגשה עם אדון וַראצ'י. היא ידעה שיש לו כמה רעיונות.. מעוררי מחלוקת בנוגע לעתיד האנושות "בפעם השלישית, כן!" סבלנותה של מטיס החלה להתפוגג "נאמר לי שהג'וב הזה דורש עבודה קשה של חודשים, אני רק רוצה את האתגר הכרוך בו".
הוא הדליק את אחד מהסיגרים שלו אך לא עישן "בסדר, ואת באמת ובתמים לא רוצה לקבל תשלום?"
"איני מעוניינת בכסף, יש לי כבר יותר מדי ממנו. תאמר לי במה מדובר עכשיו, או שאצא מהדלת הזו ולא תוכל ליצור איתי קשר יותר לעולם!".
הוגו לקח נשימה עמוקה ומזויפת "אני רוצה שתתכנתי בשבילי סימולציה של עולם… מחיקת זיכרון… סימום המוח… המטרה היא הערכת זמן לקץ המשטר" הוא הביט במטיס וחיכה לתגובה.
"אסיים לכתוב את הקוד בערך תוך חודשיים, להתראות", באותה החלטיות שענתה קמה מכיסא העור ועזבה את החדר.
"חודשיים?!" תום פלט את היין שזה עתה שתה "אין שום סיכוי בעולם שתצליחי לסיים בחודשיים!"
מטיס העבירה לו מפית "הייתי חייבת, הוא לא היה בטוח שאני מסוגלת לכך. בכל מקרה, הוא לקוח חדש, אם יבין שיש ביכולתי לכתוב את הקוד בפרק זמן קצר שכזה, לבטח ישכור את שירותיי בפעם הבאה שיזדקק להם"
"את יודעת שאני אוהב אותך ואתמוך בכל החלטה שתקבלי טיס, אבל את לא חושבת שעדיף לרכז את מאמצייך אצל בן-אדם יותר, איך אומרים- סימפטי?" הוא ידע שהיא כבר החליטה.
"לא. לאנשים "סימפטיים" יש בקשות קלות מדי. מזמן לא השקעתי מחשבה בכתיבת קוד. אני צריכה את הג'וב הזה תום".
שתיקה. תום נאנח "אוקיי. אם כך, אנחנו צריכים להתחיל לעבוד. חשבת כבר באיזה מנוע סימולציות להשתמש?"
מטיס הנידה את ראשה לשלילה "האמת שרק עכשיו סיימתי לכתוב את הקוד לעבודה הקודמת שלי, האלגוריתם למשחק הזה.. "גלקסיה ונקמה". רגע! זהו זה! נוכל להיעזר בתוכנה הקודמת שכתבתי כדי לבנות את העולם, הרי האלגוריתם שרשמתי תיאר באופן מושלם את כל הגלקסיה עד לפרטים הקטנים ביותר. עם קצת מודיפיקציה נוכל לתאר את סביבת החיים שהוגו ביקש ממני! כמובן שנצטרך לכתוב קוד שיתאר את החיים עצמם, אבל זה לא אמור להיות קשה מדי, קצת מעגלים רנדומליים אמורים לעשות את העבודה" היא עצרה כדי לקחת אוויר "אני לא מאמינה שפתרתי את זה!"
"אני כן" תום היה כבר רגיל לפרצי הגאונות של מטיס.
שניהם ניגשו למחשב והתחילו להקליד.
2א
אַיוֹן התעורר נמרץ.
היום הוא היום הגדול, הוא רק צריך לעבור אותו ומחר כבר יוכל לנוח לשארית חייו.
כמובן, אסור להתרגש יותר מדי, ייתנו לו את הכסף רק אם יצליח לעבור היום את המבחנים.
"דז'ה וו" הוא זרק לאוויר. הייתה לו הרגשה כאילו שזה כבר קרה. הוא עומד לאכול חביתה, ולפגוש את ג'ייקוב בחוץ, אבל הוא לא הצליח להיזכר לאן הם ילכו. על כן חשב שאם כל מה שחוה לפני רגע באמת ארע, אז כדאי לעשות משהו שונה היום.
היום הוא לא יאכל חביתה. היום הוא יאכל טוסט. עם נקניק.
הוא יצא מהמיטה וניגש למקרר. כשפתח אותו שם לב שאין נקניק, היו רק ביצים. הוא רצה לוותר על הנקניק הרי חביתה זה האוכל האהוב עליו, עד כמה שהוא זוכר. איפה משיגים נקניק? הוא שקע עמוקות במחשבה זו. רעש המעלית הנפתחת בחוץ הזכיר לו פעמון. אה! פעמון המכולת, במכולת משיגים נקניק!
הוא יצא מהדירה ופנה אל המעלית. מכיוון שמישהו בדיוק השתמש בה החליט לרדת במדרגות. כשיצא אל הרחוב ראה את ג'ייקוב עולה על ההסעה למכרות הניקל, כבר היה מאוחר מדי לנסות להצטרף. איון לא זכר את עצמו אף פעם הולך למכולת בשכונה הזו, וגם לא היה אף אדם ברחוב לשאול. לכן פשוט צעד ימינה וקיווה שימצא אחת מתישהו.
לאחר כחצי שעה של הליכה הגיע לסמטה. "שלום?" הוא היה בטוח ששמע פסיעה על המדרכה, "מישהו שם?", לא הייתה תגובה.
הוא חצה לצד השני של הסמטה כשלפתע יד קרה מתכתית אחזה ברגלו. מתוך אינסטינקט ניסה לברוח משם, או יותר נכון לדדות עם רגל אחת, אך בִּן רגע נפל ושכב על בטנו.
הדבר היחיד שהוא זכר זה הריח הנורא שהריח. הוא רק רצה להקיא. היה זה ריח של אוכל רקוב ושל צרכים של אנשים. הוא שכח איך קוראים למקום הזה… אה, נכון! "ביוב!"
2ב
"מה אמרת?" ריי שאל תוך נשימה נלהבת. "ביוב. מי אתה?" איון ענה תוך הקאה מהירה לרצפה.
ריי לא האמין, הוא מצא "נקי". אמנם היה מלוכלך כרגע אך ללא ספק היה "נקי". הוא חיכה לרגע הזה כל החיים שלו, ועוד איזה תזמון- המנהרה מוכנה, המכונות נמצאות במחסור הולך וקרב של ניקל, והתוכנית כבר גמורה.
הוא לקח נשימה עמוקה "שלום, קוראים לי ריי, וזה הרובוט שלי קוורטי" הוא דיבר בקול עמוק ומשכנע "אני מצטער שנאלצת לפגוש אותו כך, אבל הוא רק ממלא את הוראותיי. אני והוא גרים בכוך הזה בביוב כבר 57 שנים ואנחנו מנסים לסיים את שלטון המכונות".
איון הסתכל אליו במבט תמוה בדומה לדרך שיונה מביטה אל העולם "אני רעב. יש לך נקניק?"
ריי המשיך כאילו שהאדם מולו לא אמר כלום "אולי כדאי שתשב לפני שאסביר לך על העולם שאנו חיים בו. מה אמרת ששמך?" הוא סימן לקוורטי שיביא לו בגדים חדשים.
לאחר שראה שזה לא יביא לו נקניק, ושאין דרך לצאת מהמקום הזה, החליט איון לשתף פעולה עם הזקן המשוגע ולדבר איתו "קוראים לי איון". הוא לבש את הבגדים שהרובוט נתן לו והתיישב באחד מכיסאות הגרוטאות שהיו שם.
למרות שריי שינן את הנאום הזה כל חייו, עדיין היה נרגש מדי בכדי לפלוט אותו עכשיו. על כן הוא חיכה דקות אחדות ואז התחיל "אתה התעוררת היום בידיעה שאתה הולך לזכות בפרס גדול מאוד, והדבר היחיד שעומד בפניך ובינו זה עבודת פרך כלשהי: שאיבה, העברה, כרייה, כריתה וכן הלאה. מה שאני בא ומוסיף לך, זה את העובדה שעשית זאת גם אתמול, ושלשום, וגם לפני שנה. בקיצור אתה נולדת כדי לעבוד. אולי אתה תוהה, את מי אתה משרת? ובכן, את המכונות, או יותר נכון, את האליטה, קבוצה מאוד מצומצמת של אנשים, ששולטת בכל כדור הארץ באמצעות מכונות. השלטון אנושי אך המשטר רובוטי. ו-"
"רגע, עצור" איון קטע אותו, "נ נ י ח שמה שאתה אומר נכון, אז איך זה שאני לא זוכר שעבדתי כל חיי. אני חושב שאם היה זה נכון, הייתי זוכר משהו כמו עבודת פרך יומיומית"
"אה! זה החלק האהוב עליי!" ריי סטה מהנאום "כל ערב כשאתה חוזר למיטה לישון, מכונה מקרינה את ראשך בקרינה חזקה וממוקדת. את כל הקשרים בין הנוירונים שרקמת במוחך ביום האחרון היא שורפת. אותה המכונה גם רוקמת קשרים ביניהם וגורמת לך לצפות למשהו גדול מאוד, אצל רוב האנשים זה מתבטא בפרס כספי .אתה מתעורר כל בוקר "נקי""
"אבל איך המכונות יודעות שכל ערב אחזור למיטתי ואעשה הכל אותו דבר? אם אתמול בערב ישנתי במיטה שלי אין זה אומר שמחר אני לא יכול לישון אצל חברי. אה?" איון הרגיש שניצח את הזקן.
"תיאורטית מה שאתה אומר באמת נכון, אבל השמטת כמה נתונים. אתה קם כל בוקר בדיוק באותו מצב שקמת אתמול. מכיוון שהתנאים ההתחלתיים של יומך הם תמיד אותו דבר, וכך גם של כל אדם אחר, בוודאות אתה תחווה כל יום אותו הדבר, ואף לא דבר אחד אחר" ריי היא מרוצה מההסבר שלו.
איון לא נכנע מהר כל כך "אז איך אתה מסביר את מה שקרה היום? הרי לא עבדתי בכלל מאז שקמתי, ואני משוכנע בזה!"
"בנוגע לזה אני לא ממש בטוח, אך אני משער שקרתה תקלה מינורית במוחך, וכתוצאה מכך עשית דברים שונה היום. משם זה כבר איכשהו התגלגל לשוטטותך בסמטה של קוורטי. לבטח זה קשור לנקניק שהזכרת כשהגעת לכאן. ואם כבר מדברים על אוכל- קוורטי! קצת יוזמה! תיתן קציץ דשא לאורח שלנו". קוורטי הגיש לאיון קציץ דשא חם עם זיגוג מים פושרים.
איון טרם עיכל את כל מה ששמע עתה, אך התחיל לעכל את קציץ הדשא.
2ג
"אני לא מאמין שבאמת הספקנו בזמן! את בכלל קולטת את החשיבות של הדבר שתכנתת?" תום היה נלהב.
"תכנתנו, לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיך" היא כן, אבל הייתה מנומסת.
תום הסמיק "את הצלחת לקודד את המציאות לכדי שורות של אחדים ואפסים במחשב. את יצרת תוכנה של החיים עצמם! את בראת עולם שלם! את פענחת את צופן המציאות!".
"אני מודה שזה די מגניב" מטיס אהבה את מחמאותיו "אך אתה צריך לזכור שעבודתי התבססה על הרבה דברים שקדמו לי: בראש ובראשונה המנוע הקודם שיצרתי, שבתורו נעזר במשהו כמו 7 תוכנות קודמות שלי, וכמובן אסור לשכוח את עבודתם של כל המתכנתים שלמדו עשרות שנים תת-תחומים כה צרים רק כדי שאני אקטוף את פרי עמלם כשיסיימו. אבל כן, אני מודה שזה די מגניב" היא העריכה את עבודתה של קודמיה.
"אהמ" הוא לא ידע איך להגיב. "אז למה שלא נריץ את הסימולציה?"
"בטח! רוצה לצאת לאיזו מסעדה בזמן שהמחשב יסיים לחשב? אמור לקחת לו כמה שעות טובות"
"אני מניח שאני יכול לאכול קצת אחרי חודש וחצי שחייתי על רק נודלס ופופקורן" הוא צחקק לעצמו.
מטיס הפעילה את הסימולציה והם נסעו למזללה הקרובה לבתיהם.
בדרך לשם סימסה להוגו: "סיימתי. יש לי תשובה. ניפגש מחר."
"את יודעת טיס, בזמן שתכנתנו, יצא לי קצת לחשוב על משהו. אני מודע לעובדה שלא אכפת לך מה וראצ'י יעשה עם המידע שאנחנו מוסרים לו, אבל אני מאמין שזה נוגע לך. את לא חוששת שהוא באמת ינסה להשתלט על העולם? אנחנו יכולים להיות אחת מהבובות שלו אם הוא יצליח" הוא חייך אל עבר המלצר החולף.
"תראה, הוגו וראצ'י הוא רק בן-אדם עשיר שרוצה לחולל מהפכה בעולם. הוא מסוג האנשים שאתה קורא עליהם בעיתון ומעביר לעמוד הבא. לאף אחד לא אכפת מה הוא עושה. הוא לעולם לא ישיג את הסערה התקשורתית ותשומת הלב שהוא חושק כל כך" היא נגסה בסטייק.
"זו בדיוק הבעיה, לא? הוא רוקם את תוכניותיו ובינתיים כולם צוחקים. אף אחד לא מצפה שהוא יעשה משהו, אך ברגע האמת הוא יתקוף!"
"הנקודה שלי היא שהוא רק בן-אדם, וכמו כל אחד מבני מינו גם הוא יעשה טעות. אצלו היא תהיה במהלך ה"התקפה" שלו, אם תהיה כזו בכלל. וכשהטעות תקרה הוא ייפול, ואז ישפטו אותו על בגידה באנושות, ועונשו יהיה פליטה לחלל. בקיצור, אני לא הייתי כל כך מתלהבת ממנו"
למרות שרובוטים היו נפוצים מאוד בכדור הארץ כבר מאז 2050, בני האדם עדיין לא סמכו עליהם במאת האחוזים, הרי בכל זאת היוו מין אחר, וידוע שבני אדם לא הולכים יד ביד עם השונה מהם. מהסיבה הזו תום ורוב אוכלוסיית הפלנטה לא אהבו כשאנשים היו מציגים שיטה חדשה של שלטון רובוטי, אף על פי ששליטה רובוטית תהיה יעילה יותר פי כמה מונים משלטון אנושי. כמובן שהשלטון שהוגו הציע היה מבוסס על עבדות וכפייה, אך אם מתעלמים מאין ספור הנשמות שנדרשו בשבילו, אין ספק שהייתה זו צורת שליטה יעילה; קבוצה מצומצמת של אנשים נהנית מהתפוקה של רבים החיים בלולאה נצחית של שמחה וציפייה אינסופית.
3א
"איך הצלחתם לשרוד במשך כל השנים האלו?" שאל איון את קוורטי.
"אימו של ריי חשה שמשטר הרובוטים קרב ובא, אז היא הספיקה להפקיד את תינוקה עם הרובוט המשוכלל ביותר של אז, אני" אם לא היה הוא רובוט, אפשר היה לחשוב שהוא בוכה "היא הייתה אדונית נפלאה, אך בלית ברירה מסרה אותי לידי ריי ופקדה שאשמור עליו מזרועות הרובוטים בכל מחיר. לא הייתה זו משימה קלה, בימים הראשונים לשלטון הם סרקו בקרני אינפרה אדום את השטח בכל כמה דקות. אם היית בעל-חיים הם היו משמידים אותך, אך לאנשים הם היו מרושעים יותר; לא משנה כמה התחננת שיסיימו את זה ויהרגו אותך, בסוף קרה אותו דבר לכולם, הם הוכנסו ללופּ והפכו ל"נקיים". לכן הייתי חייב להכניס אותו לבטן האדמה. בונקרים תת קרקעיים לא היוו פתרון ארוך טווח, לרובוטים היו את תכניות הבנייה של כל קונסטרוקציה על הכדור. הייתי זקוק למקום מרווח, תת-קרקעי, ושיכול לספק לריי את מקום מחייתו לשארית חייו. לפתע זה עלה במוחי. ביוב! אף רובוט לא יחשוב לחפש בביוב, כי ממילא מי שגר שם ימות מרעב או צמא תוך כמה ימים. אבל הם לא לקחו בחשבון שאני יכול להסתוות על פני השטח ולקרר את עצמי, וכך להביא דשא טרי ומזין כל יום ומים מסוננים מהשפכים שבביוב".
"ומה איתך? איך אתה שורד? אני לא רואה פה חשמל בקרבת מקום".
"פשוט מאוד, אני שורף תרכובות אורגניות שנמצאות בשפע בביוב, ומפעיל גנרטור קטן בתוכי שמייצר מספיק חשמל לפעולותיי היומיומיות". קוורטי נהנה להסביר לאיון על אורח חייו.
ריי הופיע מחדר צדדי כשבידו מקדח "מוכנים?".
אם השלושה לא היו מתחילים במתקפה היום, היה זה מקשה עליהם מאוד את העבודה. אם הירח היה יורד ואיון לא היה במיטתו, היה מתריע רובוט מוחק הזיכרונות למערכת שהעובד חסר, ואז כבר היו מתחילים בחיפושים נרחבים למציאתו והחזרתו למערכת. בשל כך היה עליהם להשלים את העבודה בתוך כ- 16 שעות מהגעתו של איון, או שלא היו משלימים אותה בכלל.
איון וקוורטי ענו "מוכנים!".
3ב
ריי נכנס למנהרה החצובה וחיכה בסופה עד שיקבל את האות מקוורטי.
איון וקוורטי יצאו החוצה מהביוב אל העיר. איון פסע חזרה לביתו, ומשם לקח 103 צעדים שמאלה. כשהגיע אל תחנת ההסעות התחיל לצעוק. תוך כמה דקות כל רובוט בעיר ניגש לעצור את התקלה האנושית ולהחזירו למערכת.
כשקוורטי הבחין ברובוטים המתקרבים למרכז העיר, חזר לביוב ונקש בידו המתכתית על דפנות המנהרה. זה היה האות.
כשכל רובוט בעיר התרכז עכשיו במאבק נגד איון, התחיל ריי לחצוב מעליו את התקרה. מיד החל לראות את החדר בקצה השני. במרכזו היה מונח המחשב הראשי של המחוז.
כמובן שלא היה זה המחשב העולמי, אך השבתת מחשב זה תגרום לכל אנשי המחוז להתעורר מחר אל האמת, ומשם הדרך קצרה למהפכה עולמית שתחזיר את המשטר הישן והטוב.
ריי נכנס לחדר וניגש למחשב. אחרי כל השנים האלו הוא יהיה האדם המפורסם שהחזיר את העולם למקום שהוא היה פעם, איזו התרגשות! הוא הפעיל את המקדחה והלך לקדוח במחשב המחוזי. המחשב התיז גיצים ופרצי חשמל לכל עבר. לאחר דקה של הרס היה המחשב מושמד.
חושך.
באמצע החלל היה כתוב באותיות ירוקות: " סוף ניסוי. משך: 57 שנים "
3ג
מטיס התיישבה בכיסא העור.
"כמה?" הוגו שאל בקוצר רוח.
"57 שנים" מטיס ענתה בקור רוח.
"57 יספיקו. צוטטתי לשיחתך עם חברך, אני יודע שאת חושבת שלא אצליח במשימתי. בדבר אחד אבל שגית, אני לא אעשה טעויות. מסיבה פשוטה מאוד-"
הוא פשט מעליו את עור האדם, ופקד על שני השומרים שלו בקול מתכתי להרוג את מטיס.
הסיגר נכבה "אני לא בן אדם".