הנשימה של אלי הייתה רדודה, והריאות שלו כאבו כל פעם שהתכווצו והתרחבו. הוא חש דקירות בברכיו בכל פעם שהניף את עצמו עוד שלב למעלה. אני צעיר, הוא חשב בלי רגש. אני צעיר, אבל ניצלתי את הגוף הזה יותר מדי, שוב ושוב. ניסיתי למהר.
אסור למהר. אסור לקחת סיכונים כאלו, ככלל. מוות בטרם עת לא ישרת את המטרה – להיפך, הוא יבטל הכל.
אבל קשה לא למהר. קשה לא לאמץ את הגוף לקצה היכולת שלו. כשיודעים מה יש בצד השני, שום דבר לא נראה כמו יותר מדי. לפחות, זה מה שאלי אמר לעצמו. שוב ושוב, בזמן שטיפס, כאשר ישן עוד לילה בלי לאכול, כשהשפתיים שלו נבקעו מיובש וחוסר שימוש. אולי יום אחד מישהו יצליח לעשות את זה יותר… יותר חכם ממנו. להכין הכל בצורה מסודרת. לקרב את כל המשאבים אליו, כמו שהאדם בזמנו קירב אליו את צמחי המאכל, וכך יכל לטפל בהם ולהנות מהם. אלי לא התיימר להיות כל כך חכם, רק חדור מטרה.
כי זאת לא הפעם הראשונה, והוא ידע מה צריך לעשות. אולי לא בפסגה הזאת, אולי רק בבאה, אבל הוא ימצא את הפרח. פרח ארור, פרח שמופיע רק לפעמים, רק בעונה מסוימת כל כמה שנים, וגם אז במקומות נחבאים ושכוחי אל. כשהוא ימצא אותו הוא יוכל לנוח, רק קצת, עד שיצא לאתגר הבא. הסדר לא היה חשוב במיוחד, לפחות על פי הסִפְרוּת, אבל לאלי לא היה את מי לשאול, והוא העדיף לשמור על הסדר שידע. פרח, מים, קריסטל, עצם, דם… ואז רק קצת בשר.
וכשהגיע לפסגה הוא נשם לרווחה – שכן הפרח היה שם, וצבעו בלט באדמה הסלעית. הוא קטף אותו בזהירות, מהשורש, והכניס אותו לצנצנת קטנה במעיל שלו. הצנצנת נבנתה כך שאפשרה לגבעול לחדור לכיס בתוך הצנצנת שבתוכו היו מים, אך לא נתן למים לצאת החוצה. כך הצנצנת מנעה מהפרח להרקיב בעודו בדרכים. אתגר אחד הסתיים. זאת למרות שהוא לא באמת יסתיים עד שיחזור לביתו ויניח את הפרח אחר כבוד במקומו. הוא ליקק את שפתיו, וכמו לראשונה שם לב לכמה הן יבשו. זה לא טוב, הוא אמר לעצמו שוב. אסור להביא את עצמי לסף מוות. מנוחה, מנוחה למרגלות ההר, ולהרוות את הצימאון בהקדם. סוף סוף הוא שם לב לכמה גרונו יבש, והוא הוציא במהירות את נאד המים שלו ולגם עמוקות. שוב הוא שכח. הוא זוכר, זוכר מצוין את הדברים החשובים, אבל יש עוד – מחשבותיו נקטעו בזמן שהוא שתה עמוקות – יש עוד דברים חשובים.
ויאמר לזכותו שאלי באמת נח. הוא נח אותו ערב למרגלות ההר, ואפילו אסף מעט פירות טובים למאכל. הם נתנו לו מעט כוח. הוא מילא את נאד המים שלו, לא לפני ששטף את פניו ושתה שוב עמוקות. אסור לשכוח לשתות או לאכול, הוא גער בעצמו שוב. אסור לשכוח, גם אם הזכרונות חזקים וגורמים לך למהר.
הוא ישן כל הלילה, גם זה לא ברור מאליו, ובבוקר השתדל לטפל בעצמו, ואפילו אכל מה שיתקרב לארוחה סבירה לפני שיצא להמשך המסע. בשעות הראשונות הוא לא רץ, רק הלך במהירות, גומא דרכים ומראות שנראו כל כך מוכרים וכל כך זרים. זיכרון אחר? פעם אחרת? זה לא חשוב. מה שחשוב זה להגיע לבקתה, לנוח.
“מה נשמע?” כהן קידם את פניו, מרים את עיניו מספריו. אלי, כהרגלו, התפרץ אל הבקתה, כשהוא כבר באמצע השלת בגדיו. המעיל, לאחר שבזהירות רוקנה תכולתו, הושלך לפינת החדר, וכך גם החולצה הארוכה תחתיו. הבקתה הייתה, כהרגלו של כהן בקודש, חמה כמעט עד למחנק. אלי פתח חלון, וחייך קלות אל מבטו המתריס של כהן, שהפגין כמעט את אותה התנגדות לאוויר צח שמצופה, בדרך כלל, מדג. “לא רע”. הוא השיב. “יש חדש לגבי לוח הזמנים?”
“עדיין לא” כהן אמר, בטון מתנצל. “התאריך תמיד מסתמך על כמה גורמים שקשה לכמת – את המועד האחרון אנחנו יודעים עכשיו, תודה לאל, אבל תמיד יש פה כמה משתנים יותר – ובכן…” והוא רכן שוב אל הספר שלו. “היום האחרון של האביב. מתי היית אומר שהיה היום האחרון של האביב בכלל?” אלי משך בכתפיו. “מחשבים את זה על פי הגשם, לא?”
“באופן מסורתי, הגשם האחרון לשנה. אבל מתי אני אדע אם הגשם האחרון הוא הגשם האחרון לשנה? יש עוד זמן עד אז, אתה לא חושב? ואני צריך לעשות חישובים על פי זה, ואז לקחת טווח ביטחון, לחשב מחדש בהתחשב בכך שיבוא עוד גשם במפתיע שבוע לאחר מכן – למרות שחמים ישנם עננים שנראים כמו גשם לפעמים, והלחות באוויר גם נוטה להטעות… אתה מבין.”
“אני מבין,” אלי אמר, מטיל את עצמו לכיסא מול כהן. “אני זוכר.”
“כן, נכון”. כהן אמר, וגירד באפו בחוסר נוחות. הוא מעולם לא נראה כאילו הרגיש בנוח במאת האחוזים במלאכה שהסכים לקחת בה חלק. בעיניי אלי, חלקו של כהן – חישובי תאריכים, טיפול בבקתה ששימשה אותם וכהנה וכהנה – היה כקליפת השום לעומת חלקו. אמנם בלי כהן כנראה שלעולם לא היה מצליח, אבל הוא זה שסיכן את חייו – לא פעם ולא פעמיים.
עברו שלושה חודשים. גופו של אלי המשיך להתדרדר בתגובה לקיצוניות אליו דחק אותו. לפעמים הוא כמעט קרס תוך כדי הליכה, כל שריריו כאבו וכל צעד היה מעייף יותר מדי. חוסר שינה, תזונה לקויה, ומאמץ יומיומי יגרמו לכך. התחושה הייתה מוכרת, בסך הכל. זאת לא הפעם הראשונה בשבילו, והוא היה משוכנע שהוא לא ימות מכך. זה הספיק לו. הוא גם היה קרוב לסוף – כמעט בשלב האחרון. בכליו הייתה קשת מוצלבת, קליעים חזקים, בקבוקון זכוכית, וזוג סכינים ייעודיות. כהן היה מצוין בלוגיסטיקה, ולכל מטלה הכין בצורה מדויקת את הציוד שאלי היה צריך, ושניהם כבר עשו התאמות לאחר ניסיון. זה אמור להיות קל, הוא אמר לעצמו, גורר את גופו המיוסר בין העצים. רק הדם, ועוד חתיכה קטנה של בשר, והוא יוכל לנוח. עד לפעם הבאה, אבל בפעם הבאה הוא יהיה… ובכן, מחודש.
לקח לו מספר ימים למצוא את העקבות שחיפש, ובמוחו הרצון להמשיך לחפש והצורך לאכול ולטפל בצרכיו הפיזיים התנגחו במלחמה מתמדת. כל לילה הוא נאלץ להודות שכבר אין מספיק אור כדי להמשיך לחפש, גם אם ייצמד לקרקע. ובכל זאת חלומותיו תיארו שוב ושוב בדיוק את זה. זחילה חרישית בלילה, מציאת המטרה שלו. כשסוף סוף מצא אותה באמת ובתמים, הוא היה מוכן. קליע מהקשת פגע פגיעה טובה, כזאת שהיממה את הצבי. זה לקח שאלי למד בדרך הקשה – צבי רגיל, בין אם ייפגע ובין אם ייבהל, יברח מהר. צבי מהסוג הזה, כל כך נדיר שהילה מיסטית עוטה את כל מינו, לרוב ייעלם לחלוטין לחודשים הקרובים מאותו חבל ארץ. עורו היה קשה יותר משל צבי פשוט, ולרוב רק נחבל ולא נחתך או נדקר. רגליו לא קרסו מפגיעות שגרתיות שציידים הסתמכו עליהן. לא, כדי לתפוס צבי כזה היה כדאי לירות בו עם קליע כבד בנקודה אחת, קרוב לאוזן – הקליע הימם אותם לדקות ספורות, מספיק לאדם מספיק חדור מטרה להשיג מה שהוא צריך.
ואלי היה חדור מטרה, וגם בזמן שגופו דאב והתעייף, הניסיון שצבר שירת אותו – הן בלעקוב חרישית אחרי הצבאים הללו, הן בלכוון נאמנה אל אותה נקודה שלמד שוב ושוב. הצבי נפל לרצפת היער, ואלי זינק – קשתו כבר זרוקה על הקרקע, וידיו מחפשות את אחת הסכינים בתזזית. הוא כרע ברך ליד הצבי, שלף את הסכין, חלולה כמו מחט גדולה, ועיניו הובילו אותו ישירות לחלק שחיפש בצוואר – חלק מן העורק שלא הסתתר מאחורי יותר מדי רקמת שריר. שם הוא תקע את הסכין. הבקבוקון כבר היה בידו, והדם הבהיר התיז לתוכו במהירות. ליבו של אלי רעם באוזניו, סיפוק והתרגשות כמעט מונעים ממנו לנשום. הוא כמעט בסוף הדרך, שוב.
ושבוע לאחר מכן, כשהגיח אל תוך הבקתה, מסריח מהמסע, הוא הניח מעדנות את הבקבוקון על השולחן, עדיין מוכתם בקצת דם מבחוץ. כהן פקח את עיניו, מצמץ פעמיים, התמקד באלי ואז בבקבוקון. “הצלחת!” הוא אמר, קולו עדיין עטוף בחוטי שינה עבים. “הצלחתי.” אלי אמר, שוקע לתוך כיסא. “אנחנו כמעט בסוף, כהן.”
“שוב”, מלמל כהן.
כי כך זה היה, וכך זה יהיה פעם נוספת. פעם נוספת כהן יעזור לאלי לחתוך חתיכה מעצמו. פעם נוספת הם ירכנו שעות ארוכות מעל קדירה, ומעל מבחנות שבהן כהן ערבב וכתש והכין את החומרים שאלי אסף. זכרונות התערבבו בראשו של אלי. לפעמים הוא היה גבוה, ופעם אחת בלונדיני. פעם אחרת הוא היה היא, נמוכה אבל שרירית, גוף מוצלח למסעות הארוכים שנדרש לעשות. פעם נוספת, כשעיניו ועיני כהן יכאבו מרוב שעות עֵרוּת, השיקוי יהיה מוכן. פעם נוספת הוא יטה את המבחנה אל תוך אוזנו, בעודו שוכב, ויניח לכל התחושות לעזוב אט אט את גופו. תחילה כל מכאוביו ייעלמו, והוא יחוש הקלה. לאחר מכן גם ההקלה תיעלם, וחיבתו לכהן, וכל תחושה טובה שהרגיש. כל אלו ידממו מתוכו עד שיישאר אפור לחלוטין. חדר ריק, חסר כל, אפילו ללא אבק או נבגי פטריות סוררים. לפני ששם לב הוא וכהן כבר היו שם, שוב, כשהוא שוכב על צידו, הנוזל קריר באוזנו. תיכף יעזוב אותו כל דבר, כל דבר חוץ מהרסיס האחד שיש לכל אדם, לכל חיה. הרסיס שהופך את הגיבוב, את העור המתוח על גבי עצמות, את מערכת הצינורות של דם ומיץ מרה ורוח פרצים, לבעל חיים.
וכמו בכל פעם אחרת, בשלב הזה הוא כבר לא פחד, לא שמח, לא התרגש. הוא ידע רק את הנחישות שליוותה אותו, ושום דבר אחר. הוא היה נקי עכשיו, מצוחצח, רצפת שיש קרירה וחסרת פגמים. רק כך הרסיס יכול לצאת מהכלא שבו נמצא, פעם נוספת להשתחרר לעולם —
ואלי נשם עמוק, ברקים תזזיתיים משחקים בכל רחבי גופו. הוא פתח וסגר את ידיו, קרס אל הקרקע. עיניו דמעו, והוא הזיע בכל גופו. הוא נשאר כך על הקרקע דקות ארוכות, לפעמים מפרכס קלות. אין טעם למהר, הוא ידע. לא כרגע. זה לוקח קצת זמן.
לבסוף הוא קם, מנענע שוב ושוב את גפיו החדשות. די שרירי, כמו שכל איש שעובד קשה כל יום יהיה שרירי. חקלאי? לא, הוא לבש סוג של שריון קל, ובחגורתו היו פגיון ולהב קצר. חייל. או שומר? חייל מסוג כלשהו, כנראה, בלי חנית. החולצה מתחת לשריון הרגישה טוב, איכותית. מעניין. איפה הוא? טוב, לא רחוק מדי, כנראה. הוא ימצא ציון דרך מוכר בקרוב, הוא ידע. התמעטו המקומות שלא הכיר, שלא זכר.
“היי”, הוא נשען בדלת הכניסה של מרי.
“שלום, מי-” היא פנתה אליו. עברו כמה שניות שבה לא הייתה בטוחה מי הוא, ואז היא זיהתה את המבט שלו. המבט שלפי טענתה עבר איתו מגוף לגוף, נדד איתו מפנים לפנים. “חתיך הפעם.” היא אמרה, בעודה חוצה את החדר כדי להגיע אליו ולחבק אותו. הוא חיבק אותה בגמלוניות, לא בטוח כמה נעים לה לאמץ אליה את השריון שלו. הוא נישק אותה על ראשה. ריחה היה כריח הדשא שצמח פרא סביב ביתה, כריח הכוורות שטיפלה בהן. “אבל שוב יותר גבוה”, היא התלוננה, מביטה למעלה ומחייכת. “העדפתי כשהיית נמוכית.”
“ברור שהעדפת”, הוא צחק. היא שמחה בפעם ההיא, אבל בסך הכל היא תמיד שמחה כשהגיע. כל כך הרבה פעמים הוא הגיח אל תוך גוף חדש ומצא את דרכו אליה, ואהבתה אליו נשארה חזקה כשהייתה.
באותו ערב הוא לא הלך לבקתה של כהן, והוא ידע שחברו לא ידאג יותר מדי. אלי תמיד מצא את דרכו אליו, מוכן להתחיל את האתגרים פעם נוספת. בפעם הראשונה שניהם חששו, לא ידעו למה לצפות. הוא זכר באי נוחות את חוסר הידיעה. עכשיו הם היו מנוסים הרבה יותר. הוא נשאר בביתה של מרי, ועזר לה להכין מרק ולסדר את החצר לקראת החורף. הם דיברו על דברים נעימים וחסרי משמעות, כמו מזג האוויר הנעים אחרי סוף הקיץ. בעודם אוכלים מהמרק, עשיר בירקות שורש, מרי השמיעה צליל קטן. היא תמיד השמיעה את אותו הצליל כשרצתה לדבר על משהו רציני.
“אז כמה נשאר לך, בעצם?”
אלי הרהר בכבדות לפני שענה. על פי הספרות, יש להערות את השיקוי עשרים ושלוש פעמים. בכל פעם המרווח בין המוות הקטן שגרם השיקוי לקימה לתחיה, לפלישה לגוף אחר בעולם, יגדל. כבר עכשיו, הוא ידע, המרווח גדל לשעות ארוכות. הוא יגדל ויגדל עד שלמשך יותר מיממה התודעה שלו תחסר מן העולם, יממה שבה כהן יפנה את גופו הישן ולא יהיה עדיין גוף חדש. בפעם העשרים ושלוש, או אז צפוי לקרות הדבר שהוא כל כך השתוקק לו. אז הוא אמור לגלות את התשובה, באותו מקום בין החיים והמוות ובין זהות עצמית ואבדון. לפחות, זה מה שכתוב שאמור לקרות, כביכול. זה מה שכהן תמיד אמר.
"שישה עשר סבבים”, הוא ענה לבסוף. הוא ידע שמרי לא תשמח בזה. היא רצתה שזה ייגמר. הוא זכר את התגובה שלה בכל פעם. היא שמחה לראות אותו, אהבה אותו ללא תנאים, כמו אהבתו אליה. אבל שמחתה תמיד הייתה מהולה באכזבה. שוב יצא אל הדרך, שוב יעביד את גופו קשות עד שיגיע לעוד סוף. שוב יחזור אליה רק כדי להיפרד, כדי לצאת שוב. שוב ושוב הם נפגשו, שוב ושוב הוא חיפש סימן בעיניה שהיא לא מוכנה שימשיך לעשות זאת. אבל היא הייתה מוכנה, והוא היה אסיר תודה על כך.
“הבנתי”, היא אמרה, וחייכה שוב. “שש עשר פעמים. עשית את זה מספיק, אני – אנחנו עשינו את זה מספיק. אני מרגישה כאילו אני כבר מסתכלת אחורה אל הסוף, כאילו אנחנו כבר אחרי. אני יודעת שזה לא נכון, שאין להקדים את המאוחר, אבל אני יודעת שזה יבוא.”
“אני אוהב אותך”, הוא ענה בפשטות, וליבו רטט למילותיה.
“גם את הסוף אני זוכר.”