המאגר
מאות אנשים עמדו בתור, כמו בכל יום, בסבלנות פוקעת. מעל ראשיהם ניצב לו כדור גדול, כסוף ומסתובב ללא הרף, שעליו נכתבה באותיות בוהקות המילה שכולם הכירו היטב, 'המאגר'. עשרות שורות ארוכות של אנשים נעמדו, זה מאחורי זה, לפני עשרות דלפקי קבלה. לכולם סיבה משותפת לביקורם במאגר המפואר, ואת ההתרגשות על פניהם הם לא הצליחו להסתיר כלל. על מסך גדול ומרכזי הופיעה דמות שכולם הכירו היטב – חייכנית, בעלת שיער שופע, עיניים מבריקות וקול ידידותי שהזכיר לכולם שוב ושוב את הסיבה לבואם.
"חוויתם רגע קסום, מיוחד, בלתי נשכח? הפקידו אותו במאגר ולעולם לא תשכחו אותו!" היא אמרה בשמחה "אצלנו במאגר תוכלו לחוות שוב את הרגעים המיוחדים והמאושרים שלכם כאילו הם מתרחשים ממש עכשיו, ואתם עדים להם בפעם הראשונה! עם הטכנולוגיה המיוחדת של המאגר, אתם יכולים פשוט להפקיד אצלנו את הרגעים היקרים לכם ולשוב לכאן בכל זמן שתרצו, כמה פעמים שתרצו, כדי לחוות אותם מחדש. הרגישי שוב את ההתרגשות שמילאה את בטנך מתחת לחופה ביום המיוחד של חייך. היזכר שוב בצעדים הראשונים של בנך הבכור. חוו בשנית את החופשה הראשונה שלכם ביחד. שתפו את הרגעים הללו עם משפחותיכם, עם חבריכם, ואפילו עם כל העולם, על ידי הרשאה מיוחדת שתינתן על ידכם בלבד כאן אצלנו במאגר, או שימרו לעצמכם את הרגע המאושר. מכולנו במאגר, שיהיה לכם יום נפלא וחוויות מאושרות!".
נער מופנם וחיוור למראה הצטופף באחד התורות הארוכים. הוא אמנם הקפיד שלא לחשוף את רגשותיו ברבים, אך ההתרגשות לא פסחה עליו, לא במקום הזה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא שמע את קולה המלבב של 'פיית-הזיכרון', ובכל פעם שהוא שמע אותה לבו פעם בחוזקה. הוא בא לכאן עם מטרה ברורה מאוד, והנחישות שלו לא הוטלה בספק לא בפעם הזאת ולא באף פעם אחרת.
התור התקדם לאיטו והאנשים מאחוריו ומלפניו מלמלו את מחשבותיהם כדי להעסיק את עצמם בזמן ההמתנה.
"קרנפים!" אמר אחד מהם בלהט "אני עדיין לא מאמין שהייתה חיה כזאת פעם. אני פשוט מקנא במי שאי-פעם ראה אותה במו עיניו!"
"אל תדאג" אמרה הבחורה שמאחוריו בחיוך מלא סיפוק עצמי "יש המון זיכרונות על קרנפים, או על כל חיה קדומה אחרת, במדור הזיכרונות החופשיים של המאגר, אפילו לא צריך אישור עבורם"
"בשביל זה אני כאן" השיב לה האיש "אני הולך לבלות כאן את כל היום! אילו זיכרונות את רוצה לחוות שוב, אם לא אכפת לך שאני שואל?"
"זיכרונות פרטיים שלי" היא אמרה, וחדי העין היו מבחינים בסומק קל שהתגנב ללחייה.
בתור סמוך היו שקועים שני חברים טובים בשיחה משלהם.
"אחי, זה היה הניצחון הגדול ביותר אי-פעם בתולדות הליגה-הממלכתית. אני רועד רק מלהיזכר בגול השלישי בתוספת-הזמן" אמר הראשון ואפילו קפץ מעט במילה האחרונה.
"שמע, אף שידור חוזר לא משתווה למה שהולך כאן במאגר – אתה פשוט חווה את הכל כאילו שאתה צופה במשחק בפעם הראשונה. הזיכרון משתלט עליך ואתה אפילו שוכח שזה קרה – אני מוכן לשלם שוב ושוב כדי להרגיש את האושר הזה בגול האחרון"
הם המשיכו לדבר על המשחק ההוא במשך כל זמן ההמתנה. הנער החיוור השתדל מאוד להתעלם מכל המלמולים שאיימו להסיח את דעתו, למרות שהיו כמה שהצליחו לעשות זאת לפרקי זמן קצרים. הוא הביט בהוראות המאגר כדי להתמקד. הראשון – כולם רשאים להפקיד זיכרונות במאגר, ללא יוצא מן הכלל. כמובן, אחרי הכל, לכולם יש חוויות שהם רוצים לשמור על טריותן ולא משנה אם הם בני ארבע או מאה וארבע. השני – הפקדה או חוויה של זיכרונות תתאפשר רק על ידי הצגת פרטים מזהים, או אימות הזהות על ידי פקידי הקבלה. ברור מאליו, כדי שזיכרונות פרטיים לא יהפכו לנחלת הכלל, וכדי שחוויות פרטיות של אדם אחד לא יוצגו לראווה בפני כל מי שיבקש. מי שאין בידו פרטים מזהים יוכל להיכנס רק למדור הזיכרונות החופשיים, אזור במאגר שאינו דורש הרשאה מיוחדת על מנת להיכנס אליו. במקרים מיוחדים, תינתן הרשאה לגשת לזיכרונות פרטיים רק על ידי מי שיש בידו הרשאה מבעל החוויה עצמו, או צו משפטי המורה על כך. היו עוד כמה הוראות טכניות על החוויה במאגר וכיצד יש להתכונן לחוות את הזיכרונות, אך אלה היו חשובות פחות, וחוץ מזה, התור התקדם במהירות פלאית ופתאום מצא את עצמו הנער החיוור מול פקידת הקבלה שבמקרה, או לא, הזכירה את 'פיית-הזיכרון' במעט.
"ברוך הבא למאגר" היא אמרה והעניקה לו חיוך מלא "האם תרצה להפקיד או לחוות?"
הנער בלע את רוקו בהססנות גלויה "אממ… לחוות, בבקשה"
"אנא הצג פרטים אישיים"
הנער הושיט יד רועדת והניח את התעודה המזהה שלו על הדלפק. הפקידה, שלפי התג התלוי על מדיה שמה היה ליביה, עיינה בתעודה למשך שניות בודדות והקלידה את הנתונים בצג שלפניה.
"גבריאל דון, בן חמש-עשרה, גר ברובע הקשתות-השמימיות" היא הביטה בו כדי לקבל ממנו אישור, והוא הנהן "כרגע אין לך הרשאות מיוחדות, אינך יכול להיכנס למדור הפרטי. עם זאת, אתה מוזמן לחוות את כל החוויות במדור הזיכרונות החופשיים. החוויה ניתנת בחינם. האם אפשר לעזור לך בדבר נוסף?"
האכזבה על פניו של גבריאל לא איחרה להופיע, אך מבחינתו היא הייתה צפויה למדי. הוא הניד בראשו לשלילה ופנה ללכת, אך נעצר אחרי צעד קטן והשיב את מבטו לפקידה החייכנית.
"האם יש… ז'תומרת, האם אין שום דבר על שמי?"
"אני רואה שביקרת כאן לפני שנה בדיוק" אמרה ליביה "ולפני כן באותו תאריך עוד כמה פעמים, אך לצערי איני רואה שהפקדת שום זיכרון במאגר"
"אני מבין" אמר גבריאל והרכין את פניו. הוא פנה משם ושם פעמיו לכיוון הכניסה למתחם המאגר. על הרצפה היו פסים זוהרים באור צהוב והם הובילו לעבר המדור החופשי. הוא צעד בהיסוס והביט לכל עבר בכל כמה שניות שחלפו. המקום היה הומה, כרגיל. כל מי שחלף על פניו הביע את אותה הבעה נרגשת, ואפשר היה לנחש מי מהם כבר חווה את הזיכרון שלו ומי מהם טרם עשה זאת. האנשים שכבר חוו את שלהם היו נינוחים, מלאי סיפוק ועיניהם בדרך כלל הביטו באוויר במעין חולמנות יתרה, מלאים במחשבות בזמן שהם צועדים לאיטם, לפעמים עם יקיריהם, בדרך החוצה. אלה שטרם חוו את שלהם צעדו במרץ, ממוקדים ונרגשים, והניצוץ בעיניהם העיד על הציפייה שלהם, כמי שעומד להתנפל על עוגת שוקולד חמה וטעימה. אותו ניצוץ הופיע גם בעיניו של גבריאל, אפילו שהוא היה בדרכו לעבר המדור החופשי.
ממש לפני הכניסה למדור פנה גבריאל ונכנס לבית-קפה קטן, ששימש את המבקרים בזמן שהותם במקום. המקום הציע כל מני מאפים ומשקאות חמים והקפיד למלא את התפריט במשחקי-מילים על חוויות וזיכרונות. באחת הפינות ניצב לו שולחן קטן ובכיסא שלידו ישב אחד מאנשי הצוות של המאגר. גבריאל התקרב אליו באיטיות מעוררת הערצה, והרבה תהיות.
"סליחה, אתה יודע במקרה, אממ… איפה אני יכול למצוא… חוויות על שועלים-שחורים?"
"כמובן" אמר האיש וסימן לו להתקרב עוד, וכשהנער היה מספיק קרוב לחש האיש לאוזניו בלבד "המחיר הוא מאה ועשרים ירוקים, יש'ך?"
מאה ועשרים ירוקים כבר היו על השולחן בכף ידו הקמוצה של גבריאל, מה שהפתיע מעט את האיש. הוא שלח את ידו ולקח ממנו אותם, ולאחר ספירה מהירה תחב אותם לכיסו. לאחר מכן הוא הוציא את ידו הקמוצה מכיסו והניח אותה על השולחן. הוא אחז במשהו קטן ונסתר. גבריאל הושיט יד מהירה וניסה לקחת את הדבר בלהט, אך האיש עצר אותו.
"אני חייב לשאול" אמר והעניק לנער מבט חשוד "מה דוחף ילדון כמוך לבזבז כל כך הרבה כסף כדי להיכנס למדור-הפרטי? ועוד בדרך בלתי-חוקית?"
"שילמתי לך, עכשיו הבא לי את ההרשאה" אמר גבריאל בחוסר סבלנות. ידו נשלחה שוב כדי לקחת את מה ששייך לו, אך גם הפעם האיש מנע זאת ממנו.
"ענה על השאלה, או שלא תקבל כלום" הוא דחק בו.
גבריאל החמיץ את פניו ושתק.
"שמע, ילדון, אני מוכר הרבה כאלה להרבה אנשים. אני מכיר את כל הטיפוסים שבאים אליי. כולם באים כדי לקבל הרשאה לחוויות של אחרים, אבל תהיה בטוח שאלה לא חוויות על הנשיקה הראשונה שלך עם ההיא מהתיכון. לא –" הוא חשף את שיניו בחיוך לא נעים "הם באים לכאן כדי להרגיש דברים, כדי לחוות חוויות שמספקות את היצרים שלהם. אתה חושב שהמאגר הוא מקום נפלא, מקום שבו אתה מתחתן עם אהובתך שוב? אתה תופתע לדעת כמה אנשים באים אליי כדי לחוות כיצד זה להחזיק נשק חם בפעם הראשונה, כיצד זה להרוג מישהו בפעם הראשונה. רובם מקיאים את נשמתם באמצע החוויה ובורחים עם הזנב בין הרגליים. אתה בטוח שככה אתה רוצה לבזבז את החסכונות שלך, בכל הכנות, אתה לא נראה כמי שיש לו הרבה…"
גבריאל נעץ בו מבט שלא משתמע לשתי פנים "זה גורם לי להרגיש טוב". הוא אמר זאת בלי לגמגם, בלי להסס. האיש פתח את ידו והנער חטף ממנו את המכשיר הקטן והבלתי-חוקי.
"אמרתי את שלי" נזף בו האיש עם מעט המצפון שנותר בו "זכור, יש לך עשר דקות לפני שיעלו עליך. אם לא תפסיק את החוויה בזמן הם יזהו שעשית שימוש בלתי-חוקי בחוויות פרטיות ויתפסו אותך. זאת עבירה פלילית, אתה עלול למצוא את עצמך בפנים"
גבריאל לא הוסיף שום מילה נוספת ופנה ללכת משם.
"רגע, אתה מוכר לי" העיר האיש מאחוריו "אתה לא באת לכאן גם לפני שנה?"
התגלית הזאת לא עצרה את הנער והוא מיהר להסתלק מהמקום עם השלל. ידו אחזה בחוזקה את המכשיר הקטן, המכשיר שיספק לו את ההרשאה שהוא זקוק לה כדי להגיע למטרה שלו, ורגליו נשאו אותו לכיוון המדור הפרטי. הוא הגיע לכניסה וניגש לפקיד שהוצב שם.
"הרשאה, בבקשה" אמר הפקיד והושיט יד. התנועה הייתה רגילה להחריד, אך מאיימת בעיניו של גבריאל. הוא הושיט לו את ההרשאה ולבו פעם בחוזקה. לאחר כמה שניות נדלק אור ירוק על הצג והפקיד החזיר לו את ההרשאה. אנחת רווחה נסתרת התרחשה בקרביו של הנער.
"בבקשה, אדוני – אתה רשאי להיכנס. זמנך בלתי מוגבל, רק בחר תא והיכנס אליו. ההוראות כתובות על הקיר לימינך, ובכל רגע שתרגיש מצוקה או אי נוחות מסוימת, אנא לחץ על הלחצן האדום שמתחת לכיסא ונציג-מאגר יבוא לעזור לך. שתהיה לך חוויה מוצלחת ומאושרת"
את המילים האחרונות גבריאל בקושי שמע, מכיוון שהוא כבר נכנס פנימה. הוא היה להוט להיכנס. בלי לחשוב יותר מדי, הוא בחר תא פנוי ליחיד וסגר את הדלת מאחוריו.
דממה.
המקום היה שקט, נקי ומותאם היטב לחוויה בלתי-נשכחת. במרכז התא ניצב כיסא מרופד, נוח ונעים למגע, והוא התיישב עליו לאחר כמה שניות שבהם הרגיש כמו חתול מפוחד. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלו כאן, ובכל זאת, החשש שמא יתפסו אותו עושה שימוש בהרשאה מזויפת הטרידה אותו כל פעם מחדש. דבר נוסף שהטריד אותו הייתה העובדה שהוא עושה שימוש בחוויות שאינן שלו, חוויות של מישהו אחר. גבריאל ידע שהוא פולש לזיכרונות של מישהו שלא מעוניין בכך, אבל הוא פשוט הרגיש את המחויבות לעשות זאת, ויהי מה.
הצג שלפניו נדלק לאחר כמה שניות ועליו הופיעה, מי אם לא, פיית-הזיכרונות בכבודה ובעצמה. החיוך הלבבי שלה הרגיע את רוחו הסוערת של גבריאל, כמו בכל הפעמים הקודמות שבהן הוא הביט בה.
"ברוכים הבאים למדור הפרטי של המאגר. החוויה מתחילה עכשיו. אנא הניחו את ההרשאה במקום המיועד וחבשו את קסדת-הזיכרונות על ראשכם. אנא ודאו שהיא מהודקת היטב בטרם תתחיל החוויה. הוראות כיצד יש לחבוש את הקסדה נמצאות לימינכם. לאחר מכן, הניחו את ידכם על הצג"
גבריאל עשה כדבריה, בזמן שרוח וירטואלית נשבה על שיערה השופע. הוא הידק את הקסדה והניח את ידו על הצג.
"כעת, אתם מוזמנים לומר את החוויה שתרצו לחוות ולחפש אותה במאגר. הוראות כיצד יש לבצע חיפוש נמצאות מימינכם"
גבריאל ידע שבשלב הזה עליו לומר את הפרטים המזהים שלו, אך מכיוון שהחוויה שהוא מחפש אינה שלו, עליו לבצע חיפוש ידני ואקראי. הוא אמר כמה מילים ופיית-הזיכרונות הטתה אוזן. מיד הופיעה על הצג רשימה ארוכה עד בלי די של כל התוצאות שנמצאו.
"נמצאו שבע מיליון, ארבע-מאות שלושים ושבע אלף, תשע-מאות ושמונים תוצאות. אנא נסו לצמצם את תוצאות החיפוש על ידי מילים ממוקדות"
זה היה צפוי. גבריאל ניסה למקד את החיפוש שלו, ואמר את המילים 'חמש-עשרה'. זה צמצם את הרשימה בכמה אחוזים יפים. הוא החליט שלא יבזבז עוד שניות חשובות על החיפוש. הגיע הזמן לבחור את החוויה. הוא הצביע באצבע רועדת על אחת האפשרויות ובחר בה.
"החוויה תתחיל מיד. אנא הישענו לאחור והורידו את כיסוי העיניים המותקן על הקסדה. חוויה מהנה!"
הוא עשה כך וחושך כיסה את הכל. נקודות אור ריצדו לנגד עיניו ותחושה חמימה התפשטה מאוזניו ועד צווארו. הוא הכיר את התחושה הזאת. גופו נכנס למצב משוחרר, רגוע. הנה זה מתחיל.
לפתע הופיעו מולו שתי דמויות גבוהות. הוא ישב על כיסא אחר, במקום אחר. הדמויות חייכו אליו, הביטו בו. החוויה השפיעה עליו במלוא עוצמתה והוא הרגיש אפילו את החמימות של אור-השמש שנכנס מהחלון לצדו. הוא ניסה להביט ימינה ושמאלה בטבעיות, לבדוק עוד פרטים על המקום שבו הוא נמצא, אך לשווא. הנער שהזיכרונות הללו שייכים לו מיקד את מבטו בשתי הדמויות שלפניו.
"אבא! אמא!" הוא אמר. שפתיו של גבריאל נעו יחד עם המילים הללו מכוח עוצמתה של החוויה, אך הוא כבר לא היה גבריאל, הוא היה נער אחר. אביו ואמו התקרבו אליו וחיבקו אותו בחום ואהבה.
"יום הולדת-שמח!" הם אמרו יחדיו. הנער חייך וידיו נעו בשמחה ונכרכו סביב הוריו היקרים. הוא הרגיש את ידו של אביו מונחת על ראשו ואת ידיה של אמו על לחייו. הוא אכל מעוגת-יום ההולדת, הוא פתח את המתנות, כבר לא משנה מה נמצא בתוכן. כמה בר-מזל הוא! כמה נפלא הרגע הזה! רגע ששווה כל סיכון, כל מחיר! רגע כה יקר וחמקמק שהוא מעולם לא חווה! הוא יכול להישאר כאן לנצח!
משהו רטט בקרבתו ואור צהוב הבהב בזווית עינו. החוויה התפוגגה כמו ענן ברוח. גבריאל הוריד מיד את קסדת-הזיכרונות מעליו, ניגב את הרטיבות שבלחייו עם שרוול חולצתו והביט בצג.
"התקבלה קריאה עבורך בקבלה" אמרה פיית-הזיכרונות בהבעה הרגילה שלה. לבו של גבריאל החל לפעום בחוזקה. הוא הבין מה זה אומר. עליו לצאת מכאן עכשיו!
הוא חטף את ההרשאה ממקומה ויצא ללא היסוס מהתא שלו. ראשו הורכן לעבר רגליו וצעדיו היו מהירים ומחושבים. הם עלו עליו, ואם יהיה לו מזל הוא יצליח לצאת מכאן בלי להיתפס. האם יוכל לשוב לכאן? האם יוכל לחוות את יום ההולדת השישה-עשר שלו עם הורים של מישהו אחר פעם נוספת? הוא לא ידע. כנראה שלא, אבל זה היה שווה את זה. זה היה שווה את הכל! הוא לא זכה להכיר את הוריו האמתיים. הוא לא זכה לחגוג את יום ההולדת שלו איתם שנה אחרי שנה. את הנחמה היחידה שלו הוא מצא במאגר – בזיכרונות של אחרים, ואם תהיה לו הזדמנות נוספת, לעזאזל – הוא יעשה זאת שוב!
"גבריאל דון!" נשמעה קריאה מאחוריו.
הוא לא הסיט את מבטו לאחור ורק מיהר לכיוון היציאה. הוא ירוץ אם לא תהיה לו ברירה.
"גבריאל דון!" נשמעה הקריאה הנוספת, הפעם חזקה יותר, סמכותית יותר "מצאתי הרשאה עבורך!"
הפעם הוא נעצר. מה הוא שמע עכשיו? הרשאה? של מי? כנגד כל מה שההיגיון אמר לו לעשות, הוא פנה להביט בבעלת הקול שקראה בשמו. זאת הייתה ליביה, פקידת הקבלה. היא נופפה בידה במכשיר זהה לזה ששכן בידו.
"איזה מזל שעוד לא יצאת" היא אמרה בהתנשפות, אחרי שרדפה אחריו למשך כמה שניות מורטות עצבים.
"מ – מה העניין?" מלמל גבריאל במבוכה, בהתרגשות.
ליביה נופפה במכשיר לנגד עיניו "זאת הרשאה עבורך. היא לא הופקדה על ידך ולכן לא מצאנו אותה בהתחלה, אבל לאחר בדיקה – שלי, אם יורשה לי להוסיף" היא קרצה לעברו "מצאנו את החוויה הזאת, חוויה שיש לך אישור לחוות אותה".
היא הושיטה לו אותה והוא לקח אותה ביד רועדת, עד כדי כך שהוא אפילו לא הצליח להסתיר זאת.
"חוויה מהנה" היא הוסיפה, ופנתה לחזור לעמדה שלה.
גבריאל נשאר לעמוד במקומו למשך כמה שניות ארוכות, אולי אפילו למשך כמה דקות. הוא החזיק בידו הרשאה. הרשאה עבורו.
הוא חזר לתא שלו במדור הפרטי, סגר את הדלת מאחוריו, התיישב על הכיסא והניח את קסדת-הזיכרונות על ראשו. המחשבות שלו התרוצצו, פיית-הזיכרון דיברה ברקע, אך הוא לא באמת הקשיב לה. ההרשאה הונחה במקומה, כיסוי העיניים ירד. אורות. חמימות.
והנה התמונה נחשפה. הוא שכב על מיטה. גופו היה שרוי בכאב, אך משום מה זה לא הטריד אותו. משהו נח בין ידיו, משהו קטן. והוא הביט בו בתחושה שמימית שמילאה כל תא בגופו – אהבה! אהבה אין-סופית!
היא הביטה בתינוק הקטן שהתפתל בידיה ונשקה לו.
"גבריאל…"
פרס עינתפרס עינת