המעלית טיפסה במהירות, משאירה מאחוריה את הסיפון הראשי של ספינת החלל.
"אז, מה יש לנו היום?" שאל ריב לודס בניסיון נואש להפיג את הדממה המתוחה. הבלשית שלידו לא הביטה בו פעם אחת כל הבוקר, מהרגע שהוצבו יחד על התיק, שאותו אפילו לא קרא.
"התאבדות במעבדה שש, מהנדסת הילודים דיאה אייקבל." שין – כפי שהציגה עצמה, אמרה. "אני מקווה שיש לך קיבה חזקה."
ריב הרגיש את הדם אוזל מפניו. הוא ניגב את ידיו במכנסיו.
"אתנה, עצירת חירום." הכריזה הבלשית והמעלית עצרה בפתאומיות שבעטה בקיבתו של ריב.
"מחפשת תקלה…" החלה המחשב לאבחן.
"זה התיק הראשון שלך, נכון?" שאלה שין. היא נראתה בשנות השלושים לחייה, מבטה קר וחד, אפה השבור מעט נתן לפניה נופך משונה. מכוער כמעט. ריב הנהן ונשם עמוק.
"אל תבהה לי באף. נפלתי כשהייתי קטנה." הורתה לו, "אני מבטיחה לך שנולדתי חסרת פגמים ומהונדסת למופת. כמו כל אדם על הספינה הזאת." ריב הנזוף חזר להסתכל בעיניה.
"מחפשת תקלה…" אתנה הודיעה שוב.
"הקפא חיפוש." האישה הורתה למחשב. "אתה לא תדבר על התיק הזה עם אף אחד מלבדי ומלבד המפקד. אני ברורה?"
"כן גבירתי." התשובה הרשמית תרכך מעט את הבלשית, כך קיווה.
"מצוין. אני מודעת, כמובן, למעט מקרי ההתאבדויות שיש בהרמוניה…"
'מעט' זו הפרזה, חשב לעצמו לודס, רוב השוטרים מעבירים חיים שלמים מבלי לחזות באלימות, קל וחומר בגופה.
"… אך כשקורה מקרה," שין המשיכה בהסברה "זו אחריותנו לטפל בו בשקט וברוגע, אין צורך שדברים יצאו מפרופורציות. אני ברורה, לודס?"
"כן גבירתי." אמר שוב. "לימדו אותנו על התמודדות עם תופעות מהמולדת. אני אהיה בסדר."
"יופי." שין הסתובבה שוב לדלת המעלית. "אתנה, המשיכי בנסיעה."
המעלית זינקה למעלה, לודס איבד מעט את שיווי משקלו, ושין הביטה בקירות בשתיקה מהורהרת.
אתנה ניווטה אותם ליעדם. שין הלכה אחרי קו סגול בהיר על הרצפה, שדהה עם קצב התקדמותם, כמו שובל של כוכב שביט. הבלשית העיפה מבט חטוף אל שותפה. היא זכרה את ימי ההצבה הראשונים שלה. כמו כל תושב עובד בהרמוניה – היא הגיעה מתוך תחושת שליחות, שזו העבודה שנועדה לעשות. אך תחושה זו לא מחזיקה זמן רב, ובסופו של דבר האחריות הכבדה היא שהשאירה אותה בתפקיד.
הם עצרו ליד דלת כבדה, קרוב לסוף המסדרון. שין הקריאה את קוד הבלש שלה, והדלת נפתחה בקול יניקה שקט. הבלשית בחנה את הזירה, דוחקת את הזעזוע לירכתי ראשה. עליה לשמש דוגמא מקצועית.
לעומתה, לודס היסס רגע ליד הדלת, מסדיר את נשימתו ומעכל את מראה עיניו: המעבדה הייתה רחבת ידיים, היו בה עמדות מחשב רבות ומקרני-אתנה ליצירת דגמים. הקירות הוסתרו עם מגשים מלאי צלוחיות פטרי ובמכונות לבנות, בהן בוצע תהליך ההתאמה.
חלק מהמקרנים עוד פעלו, מראים הולוגרמות של פיסות ד.נ.א. על השולחנות נותרו רישומים ודרישות של הורים צעירים. מבטו של לודס סרק את החדר כולו כדי לא להתמקד בגופה.
"היא תלתה את עצמה מאחד המקרנים." אמרה שין בעודה חגה סביב דיאה אייקבל המנוחה. החבל סביב צווארה הוכן מתחבושות לבנות, קלועות כמו חבל. הקשירה נעשתה היטב. לפי גודל מוט המתכת והמצלמה הקטנה, היה קשה להאמין שהמקרן יכול להחזיק משקל של אדם בוגר מבלי להישבר. "היה עליה לוודא שהמקרן חזק מספיק להחזיק את משקל גופה," ציינה שין. "אחרת הייתה נופלת וההתאבדות הייתה נכשלת".
"או שפשוט היה לה מזל." אמר לודס קודרות, "יכול להיות שהיא לא חשבה על כל זה, ובחרה במקום הראשון שחשבה שיתאים".
"ייתכן," תהתה ועברה לבחון את שולחן העבודה, "אך לא סביר שהייתה בוחרת במשהו שנראה יציב יותר? בנוסף, החבל עשוי תחבושות קשורות. דרוש זמן לקלוע אותן כך".
"אז מה דעתך?" שאל לודס בשעה שבחן את אחת ההקרנות, ד.נ.א בתהליך עיצוב.
"אני לא בטוחה." שין בחנה את לוח השולחן. "אתנה, זה שולחן העבודה של דוקטור אייקבל?"
"אכן." ענתה המחשב מעליה.
אם דוקטור אייקבל עבדה לפני האירוע, היא סגרה הכל. השולחן נקי. "אתנה, תפתחי את חמשת הקבצים האחרונים שהיו על השולחן הזה.".
מתוך חמישה נפתחו שניים וצליל שגיאה נשמע. "אין גישה לקבצים המבוקשים.".
"למה?" שין התיישרה.
"גישה נחסמה."
"על ידי?"
"סבטיאן אייקבל." ענתה המחשב.
אלמנה של המנוחה. זה משונה.
הבלשים הסתכלו אחד על השני. הגיע הזמן לבקר את האלמן הטרי.
כשהצוות הרפואי והרובוטים היו בתחילתו של טיהור המעבדה, שין ולודס כבר דפקו על דלת דירתו של האלמן. איש מבוגר ענה לקריאה. סבטיאן אייקבל היה בשלהי שנות השישים לחייו, מצחו חרוש קמטים ועיניו אדומות. "אין צורך," עצר אותם מלדבר, "שוטר אחר הגיע לכאן הבוקר עם הבשורה".
שין שילבה ידיה מאחורי גבה. "אני הבלשית שין וזה שותפי לודס. הוצבנו לחקור את תיק מותה של דוקטור אייקבל. נשמח לדבר איתך מספר דקות." את המשפט סיימה בנימת שאלה, אף שלא הייתה זו בקשה שניתן לסרב לה.
מר אייקבל היסס. בחינה מעמיקה יותר גילתה כי למרות הרושם המוקפד שלבושו נועד להותיר, חליפתו קומטה, וניכר שנלבשה במהירות ובדעת מוסחת. מבטו קפץ בין השוטרים, עיניו פעורות. לא היה קשה להבחין כי הגבר מולם עורער מהיסוד.
"כן, כן. כמובן." הוא התרחק מהדלת, והניח להם להיכנס.
"שתי כוסות תה לאורחיי." הורה לרובוט בצורת מגש על רגל אחת. זרועות דקות עם אצבעות נשלפו וניגשו למלאכה. שין ולודס התיישבו מול הגבר הדרוך, שאצבעותיו תופפו על ברכיו.
לודס עבר בראשו על התדריך לשיחה עם קורבנות ועדים, והתחיל: "אנו מחויבים להודיע לך שאנחנו מקליטים את השיחה לצורך החקירה. יש לך זכות לא לענות לשאלות שלנו, אך לשקר יהיו השלכות. יש לך הזכות לבקש לדבר עם שוטר נוסף לאחר הפגישה הזאת". כשסיים את דבריו, שקט כבד שרר בחדר.
שין סימנה בהנהן קצר על התחלת ההקלטה ושאלה, "במה אתה עובד, מר אייקבל?"
הרובוט הניח שלוש כוסות תה על השולחן ביניהם.
"אני המתכנת הראשי של אתנה." אמר הזקן ובחן את הבלשית במבט חודר. "מי מכם אחראי, למעשה?"
"אני." שין השיבה ללא היסוס, לפני שלודס יספיק לענות. "אשתך התנהגה בצורה חריגה בתקופה האחרונה? עשתה משהו שלא אופייני לה?"
סבטיאן הסתדר במושבו, מבטו עבר על החדר מאחוריהם וחזר לבלשית. "הורייך היו מהטרנדיים הללו שבוחרים לשמר עיוותים ביולוגיים בתהליך ההנדסה, בשם הייחודיות של הילד?"
זו מגננה, ניסיון נואש להסית את השיחה ממסלולה. בכל זאת, פיה של שין נקפץ.
לודס הזדקף. " תענה על השאלות שלנו בענייניות, בבקשה." אמר בחדות.
שין נשמה עמוק ונשפה לאט. אסור לרגשותיה לשחק תפקיד בעבודה. זה היה אחד הרגעים בהם קיללה את הצורך של כל ההורים לדאוג שהמראה החיצוני, כמו אופי של ילדם, יהיה ללא רבב. האופי המושלם לפחות שנוי במחלוקת, אבל מעטים ההורים שיבחרו לתת לילדם אף מעוקם כזה בתהליך העיצוב.
סבטיאן נראה שבע רצון. הוא חייך בתמימות מעושה ואמר, "לא, אשתי הייתה תושבת הרמוניה למופת. היא הייתה מרוצה מעבודתה ומחייה. איני יכול לחשוב על סיבה שתשים להם קץ".
לשין נמאס מהריקוד הזה. מר אייקבל חסם את הקבצים עליהם אשתו עבדה, והגיע הזמן לברר למה. "על מה דיאה עבדה?" שאלה.
לודס הרים מבט מלוח-הרשם שהקליט את השיחה.
"הנדסת-ילודים." מר אייקבל השיב, אצבעותיו חפרו במכנס. "היא עיצבה גנים לפי דרישה. מן הסתם שאתנה היא שעושה את ההנדסה עצמה".
"מדוע חסמת את המסמכים עליהם עבדה?" שין רכבה קדימה, מבטה נעוץ בגבר.
"היא ביקשה ממני אתמול בערב." סבטיאן סידר את צווארון חולצתו, "לא פירטה מדוע. אני מניח שכולנו מבינים עכשיו".
לודס נשך את פנים לחיו. היו רגעים שידע שעדיף שישב וישתוק.
"לא, אנחנו לא." שין קמה. "לפני שנלך, ברשותך, נעשה בדיקה קצרה בדירה".
מר אייקבל קם כנגדה, "מה אתם מצפים למצוא?" השינוי בטון היה קל שבקלים, אך שין הבחינה בו – הסתייגות וחשש.
"שום דבר." השיבה בחיוך מנומס, "חלק מההליכים המקובלים." והציגה את הצו על הלוח.
אייקבל היסס, אך שניהם ידעו – אם יסרב, משמעו הודאה שיש לו מה להסתיר.
"כמובן." אמר בחוסר רצון מובהק.
הבלשים התפצלו. לודס החל לחפש בחלל הראשי, שין הלכה לחדר העבודה של הזוג. מגורים עם שלושה חדרים, מרשים ביותר. יש יתרונות בלהיות המתכנת הראשי של אתנה וגנטיקאית בכירה. על ספינת חלל, מקום עודף הוא המצרך היקר ביותר.
בחדר העבודה עמדו שני שולחנות, לא היה קשה להבחין ביניהם. בשולחן של הגנטיקאית עוד הייתה גישה לכל המסמכים הפתוחים עליו. נראה שדיאה המנוחה סברה שהשוטרים לא יגיעו לכאן, או שלא הספיקה לטפל בכך. שין החלה להוריד את המסמכים הפתוחים. הסכמים עם לקוחות, נוסחאות ותרשימים, ומאמר הנושא את תמונתו של ראש הקהילה. על המסמכים צוירו סימני שאלה ונכתבו הערות.
היא עברה לשולחן של סבטיאן. אם הוא חסם את המסמכים, אולי יהיה משהו על שולחנו שישפוך קצת אור על המקרה.
רוב המסמכים עסקו תכנות ותפקודיה של מערכת אתנה. בהחלקת אצבע הזיזה את המסמכים הדיגיטליים, תחתם היה פתק קטן בכתב יד שמשך את תשומת ליבה.
דפיקה על הדלת הקפיצה אותה, "כן?" היא העתיקה את הנייר.
לודס נכנס לחדר והבלשית נשמה לרווחה. "מה מצאת?"
"שבב קטן, מכתב הצבה מחדש." הוא הראה לה את השבב, קטן מציפורן הזרת. "רצו להעביר אותה לתפקיד ייעוץ למעבדה".
"מי חתום עליו?" שאלה שין. מעברי תפקיד כפויים הם נדירים כשם שלא נעימים.
"ראש הקהילה עצמו." לודס שילב ידיו.
"מצאתי הרבה מסמכים על גנטיקה." אמרה שין.
"אני חושב שאפשר לסגור את התיק כהתאבדות על רקע מקצועי." אמר לודס ושפשף את פניו,
"נבקש שיפרצו את חסימת המסמכים, אבל סביר שהיא ביצעה טעות, ואלה המסמכים החסומים."
"ומישהו גילה על כך, ולכן בקשת ההעברה." שין הסתכלה על השולחן מאחוריה. ייתכן שזהו ניסיון נואש לתקן טעות אנוש. "אפשר למסור את התיאוריה הזאת, אבל מוקדם לסגור את התיק לפני שאעבור על כל המסמכים."
"נעבור, שנינו, נכון?" שאל לודס והרים גבה.
"כמובן." אמרה, אך לא תיקנה את עצמה.
הבלשית אלור שין ישבה למרגלות מיטתה והסתכלה על החומרים שמצאה. על ברכיה הונחה צלחת אוכל, ועל הקיר מולה הוקרנו המסמכים. את מרבית ההערות של הגנטית לא הצליחה להבין. רובן הכילו כשלוש מילים של תוכן מעורפל במקרה הטוב, ומוזר במקרה הרע.
המאמר על ראש הקהילה משך את תשומת ליבה במיוחד – תמונתו הוקפה בעיגול ומספר משפטים הודגשו. "רובדט גונמורי," הקריאה לעצמה שוב ונאנחה, "ראש הקהילה הנכנס, גילה עוד כילד תכונות מנהיגותיות. על פי מקורביו… תואר כבעל תושייה וכריזמה. כל אלו הפכו אותו למועמד המוביל לתפקיד…" שין הניחה את הצלחת בצד ושפשפה את פניה. מה לכל זה ולהתאבדות?
"אתנה, תפתחי במקביל את מסמך שלוש עשרה." הורתה. על הקיר נפתח פתק קטן בכתב היד של סבטיאן אייקבל: 'ההצלבות גילו מפות, תבנית ידועה מראש מהאם'.
שין קמה לפנות את הצלחת ולשטוף את פניה.
אולי כל זה חסר תועלת ועליה פשוט להגיש את התיק כפי שהוא. התאבדות היא אירוע נדיר. אמנם כל הגורמים הגנטיים המעודדים דיכאון ומחלות נפשיות נוספות הוצאו מהאוכלוסייה כבר לפני שנים רבות, אך ייתכן ואחד הגנטיקאיים פספס דבר מה.
ואולי היא פספסה דבר מה.
שין חזרה לחדרה ונעמדה מול הקיר. תבנית ידועה מראש. במאמר הודגשו משפטים המתייחסים לילדותו ואופיו של ראש הקהילה. במסמכים האחרים נכתבו בעיקר התאמות גנטיות, בקשות של הורים.
"אתנה, פתחי את מסמכים אחד עד שבע והדגישי מילים המופיעות גם במאמר שתיים עשרה".
המילים קפצו קדימה. יותר מידי מילים. "השאירי רק את המילים שמודגשות עם קו תחתן, שמות תואר, ושמות אזרחים." מרבית הרשימה ירדה. שין בחנה את המסך. במאמר הודגשו מילים כמו סמכותיות, יכולת התבטאות, חוש צדק מפותח, אחריות אישית. מילים שהופיעו גם במסמכים ובהערות של דוקטור אייקבל.
שין התקרבה להקרנת המאמר . בסופו הופיע שם, שם שלא ציפתה למצוא בו. דיאה אייקבל. הדוקטור הייתה הגנטיקאית שהנדסה את ראש הקהילה.
רעיון מוזר נרקם בראשה. "הציגי את הרישום הגנטי של ראש הקהילה, רובדט גונמורי." הורתה. הקוד הגנטי של ראש הקהילה תמיד נפתח לקהל הרחב לצורך פיקוח ציבורי.
הצלבה פשוטה הדגימה את מה שחשדה. ההתאמות הגנטיות עליהן עבדה דיאה לפני מותה דומות לנטיות הגנטיות של ראש הקהילה, ולתכונות שפיתח במהלך חייו לפי המאמר. נראה שדוקטור אייקבל עבדה, במודע, על יצירת מנהיג קהילה חדש. היא החלה לעבוד, ואז הוצבה מחדש על ידי ראש הקהילה הנוכחי.
עליה עוד להבין כיצד מר אייקבל קשור לכל זה. "אתנה, תודיעי לראש הקהילה ששני שוטרים יבואו לשוחח איתו מחר."
"לוח הזמנים של ראש הקהילה מלא-"
"זה מקרה חרום. בצעי מעקף – שוטרת שין אלור, שמונה-אפס-אפס-חמש-שלוש. כמו כן תשלחי על כך הודעה למפקד המשטרה".
היא הכינה קפה. נותרו לה כעשר שעות למצוא הוכחות מספקות או לבטל את הפגישה.
משרד ראש הקהילה מוקם בקומה עליונה בספינה. הוא כוסה בכיפה שקופה כתקרה, דרכה ראו אור של אלפי כוכבים. שביל החלב נמתח מעבר לגבולות הכיפה, מרוחק וגדול מכפי שיכל מי מהם להבין. לודס העביר משקל מרגל לרגל כדי לוודא שהוא עוד עומד על קרקע מוצקה. הרצפה כוסתה מקצה לקצה בשטיח אפור, וכמה רובוטים הילכו באולם הקבלה.
"לודס, אהיה כנה איתך." שין אמרה בשקט. "אנחנו פה על סמך תיאוריה וכמה תאריכים שמסתדרים בצירוף מקרים נוח מידי. אין לי הוכחות, או מסמכים מובהקים שתומכים בטענות שלי. הישיבה הזאת יכולה להיגמר בפיטורים".
"גבירתי?" המתמחה הצעיר שאל בחשש. שותפתו נראתה מותשת, והצליחה להסוות בקושי את הצללים מתחת לעיניה. ידה לפתה את לוח-הרשם.
דלת צדדית נפתחה וראש הקהילה יצא אליהם. חיוכו נותר מנומס כתמיד. אם כעס על ששיבשו את לוח הזמנים המוקפד שלו, לא הראה סימן לכך.
"את בוודאי אלור שין?" הוא הושיט יד ללחיצה.
הבלשית לחצה את ידו. "קרא לי שין. זהו שותפי לודס. ברצוננו לדבר איתך על מותה של דיאה אייקבל".
ראש הקהילה הנהן, "כן, כמובן. בואו נדבר במשרדי".
לודס חייך בנימוס, "אחריך." מאחורי גבו של רובדט, שלח מבט חטוף בבלשית. הוא עוד יכול לסגת, לא מאוחר מידי. האם שווה לסכן את עבודת חייו בשביל תיק? שין התקדמה בינתיים אחרי ראש הקהילה. לודס נשם עמוק ונכנס למשרד אחריהם.
במרכז החדר הוצב שולחן זכוכית, ומשני צדדיו כיסאות מתאימים. החדר היה נקי, מסודר, ורשמי. הקיר האחורי משך בעיקר את תשומת ליבם, חלון ענק לחלל. הכיפה בחדר הקבלה גרמה לצופיה להרגיש קטנים וחסרי חשיבות, אך הקיר הזה גרם ללודס לחוש שכל רגע השלושה, והחדר כולו, ישאבו אל הריק. שין התיישבה במהירות, מבטה נעוץ בשמש הנגלית מאחורי כוכב לכת מרוחק.
ראש הקהילה הסתובב וצחק, "הקיר הוא מסך שמחובר לאחת ממצלמות הניווט של הספינה. זה נחמד, מזכיר לי היכן אנחנו, ולמה אנחנו כאן." בלחיצת כפתור החלל המהפנט הפך לעוד קיר עם טפט חד-גוני.
"למה אנחנו כאן, אדוני?" שאלה שין. לודס נשך את פנים לחיו.
"סלחי לי?"
"אמרת," שין פירטה, "שהמסך מזכיר לך למה אנחנו כאן. אולי תועיל להזכיר גם לי?"
לודס פילל להיעלם מהחדר. הוא היה צריך ללכת כשעוד יכל. רגע ארוך השלושה ישבו בשתיקה, או שהיו אלה שניות ספורות?
רובדט צחק ונקש באצבעותיו לסמן לרובוט למזוג לשלושתם כוסות מים. "אנחנו אחת מספינות המושבה שפונו מכדור הארץ, אבותינו נשלחו חלוצים כדי לבדוק את הפתרון לבעיית פיצוץ האוכלוסין על כוכב המולדת".
"אה," שין חייכה, "כמובן. לכן החברה שלנו צריכה להישאר ללא פגם, נכון? כדי שנמשיך להיות ספינת הדגל של הפרויקט.".
"כמובן, כמובן." רובדט זז קצת בכיסאו. "אז, במה אוכל לסייע?"
שין הזדקפה. "זו לא חקירה," אמרה בשוויון נפש, "אך אנו מחויבים להצהיר שאנחנו מקליטים את השיחה לצורך החקירה ותיעוד. יש לך זכות לא לענות לשאלות שלנו, אך לשקר יהיו השלכות. כמו כן, יש לך הזכות לבקש לדבר עם שוטר נוסף מלבדנו. אלו ההליכים המקובלים".
ראש הקהילה סידר מעילו. "כמובן. אני מודע להליכים שאתם מחויבים להם. זה לא מטריד אותי".
"מצוין, תודה על עזרתך, אדוני." אמר לודס והחל בהקלטה. למרות שהוא עיוור למטרת השיחה, כמו ראש הקהילה, אסור לו להסגיר זאת. הוא קיווה בכל ליבו ששין תדע לנווט את החללית שיצרה.
שין פתחה את לוח-הרשם שלה. "אתמול היינו במעבדה של המנוחה. רבים מהמסמכים שעבדה עליהם נחסמו על ידי בעלה. לפי אתנה, יש שני אנשים שיש להם גישה למסמכים. מר אייקבל, ואתה. נודה לך אם תשחרר לנו את הקבצים המדוברים".
ראש הקהילה נשען על לאחור. "מפקד המשטרה ואני דיברנו על כך אתמול. אין לי יכולת לשחרר אותם".
"מדוע?" שאלה הבלשית. "לראש הקהילה יש גישה לכל מסמך על הספינה".
"לא ברור." ראש הקהילה חייך, אך הארשת הידידותית החלה להתפוגג. "אני מניח שסבטיאן הצליח לעקוף את הגישה שלי למסמכים".
שין שתקה. לודס תהה אם היא עומדת להתווכח. במקום זאת, נראה שנסוגה. "מוזר." אמרה בתמימות מעושה מעט, "אחרת המערכת לא הייתה מציינת שיש לך גישה אליהם. נבדוק את העניין. לודס, תרשום את זה. בנושא אחר," שין בחנה את ראש הקהילה לרגע ושאלה, "האם אתה מאשר את חתימתך על מסמך זה, אדוני?" והחליקה אל השולחן עותק של מסמך ההעברה של דיאה.
רובדט קרא את המסמך באיטיות, אצבעותיו מתופפות על השולחן. "כן, חתמתי על המסמך הזה."
"האם כתבת מסמך זה?" שין שאלה בעניין, "או שרק חתמת עליו? האם בקשת ההעברה הגיע ממך או שהתבקשת רק לאשר אותה?"
ראש העיר קפא לרגע, "אני מואשם במשהו?"
"מואשם?" שין משכה אליה את המסמך מהשולחן חזרה ללוח-הרשם. "לא, אני רק שואלת שאלות. אנחנו מנסים לברר מדוע גברת אייקבל הועברה מתפקידה".
"אני משתמש בזכותי לא לענות על השאלה הזאת." אמר ראש הקהילה וקם "אני מבקש מכם לעזוב. צפוי לי יום ארוך." הוא ניגש לפתוח להם את הדלת.
"לא שאלתי כלום." אמרה שין בחיוך רחב, "אבל, יש לי צו שאולי יעניין אותך." היא הראתה לו מסמך, כותרתו ברורה. 'צו 14-ב: חיפוש במחשב ומשתמש 'אתנה' – רובדט גונמורי'. שין נעמדה, מוכנה ללכת "אם השיחה הזאת הסתיימה, נשמח לקבל גישה למחשב שלך-"
רובדט קפא ושקל צעדיו. באנחה הוא חזר למקומו. "כן, אני ביקשתי את ההעברה של דיאה אייקבל."
"למה?" לודס שאל. המילה היחידה שידע בוודאות שהיא במקומה.
ראש הקהילה נאנח. "היא לא הייתה כשירה יותר לתפקיד אותו מילאה".
לפני שסיים את המשפט, שין הזיזה את הכוסות והחליקה מסמך נוסף אל השולחן. "במחקר מעמיק מצאתי כמה דוחות ישנים. יש פה מגמה ברורה. כמות העובדים תמיד הייתה באותו אזור אך עם תנודות לכאן ולכאן. אבל, תראה מה קרה במאה וחמישים השנים האחרונות." שין נשענה על השולחן והניחה חמישה גרפים אחד לצד השני.
"הם נראים אותו הדבר." לודס העיר, צמרמורת קרה עברה בגבו.
"כי במאה וחמישים השנים האחרונות," שין דפקה על השולחן, קצב דיבורה גובר, "יש בדיוק אותם כמות האנשים בכל מקצוע. בדיוק. אז בדקתי, וגם בעבר הקהילה התנהלה בדומה להיום. כמות ההעברות זניחה, ואף פעם לא לתפקיד רחוק מהמקורי. גם לא נעשה מיון פעיל של צעירי הקהילה. אדם בוחר את המקצוע שלו, ויכול לעבור כרצונו. בכל זאת, אותם המספרים. תוכל לנסות להסביר לנו את זה?" המבט של הבלשית יכל לשפד כל אדם, ועתה כוון לראש הקהילה, שאיבד את קסמו הקורן והחיוך הבוטח. היא דחקה אותו לפינה. "לא? שום תשובה?" שין הנידה בראשה ופתחה מסמכים נוספים.
לודס קם גם כן, מצלם את השולחן והדוחות שעליו.
"כשהוצבת לתפקיד-" שין אמרה וסידרה את המסמכים מחדש על השולחן, "-היית בן שלושים, לפי המאמר הזה." היא העבירה יד בשערה ונכנסה לשתף דיבור נוסף. "וקודמך היה בן שבעים, לפי תעודת הלידה הזאת," קצב דיבורה עולה, מבטה עובר במהירות על השולחן "גם הוא היה בן שלושים כשנכנס לתפקיד, וקודמו היה בן שבעים. כך גם הוא, הוצב בגיל שלושים".
"רק רגע-" ניסה ראש הקהילה לעצור אותה, אך היא קטעה אותו בקריאה חדה.
"לא! חשבתי לעצמי שזה בוודאי צירוף מקרים, ואין לי מסמכים קודמים, כולם נעולים בפניי," צחקוק מהיר נפלט מפיה, "אבל בקרוב תהיה בן ארבעים, נכון? ודיאה אייקבל הייתה הנדסאית הילודים האחראית על יצירתך." שין שלפה את המסמכים האחרונים, של דיאה אייקבל. "כשהתינוק הזה, יגיע לגיל שלושים, רוצה לנחש בין כמה תהיה?!" ידיה רעדו מעט. לודס הסתכל על שין והמבט הנחוש בעיניה. זה הכל או כלום, עכשיו או לעולם לא.
"רובדט גונמורי," אמרה והדגישה כל הברה, "העברת את דוקטור אייקבל בידיעה שמתמחיה חסרי הניסיון לא יוכלו לייצר חלופה שתעלה עליך? האם קיווית שכך תיזכר כראש הקהילה הטוב ביותר במאה האחרונה?"
לודס דחף לידה את כוס המים. "תנשמי עמוק, בלשית. זה לא נראה טוב." לחש לה. לרגע חשש שתתחיל לצעוק גם עליו, אבל היא רק שתתה בשקט.
"זהו?" ראש הקהילה שאל, "סיימת עם ההרצאה הקטנה שלך?"
"נשמח אם תסביר לנו את המצב." לודס אמר בשלווה. איך הפך לאדם השקול בשיחה?
ראש הקהילה ניקה את שולחנו מהמסמכים. "אני אבקש מכם לחתום על הסכם סודיות. אסור שהמידע הזה ייצא מכותלי החדר".
לודס ושין התקרבו לשולחן והניחו את אצבעותיהם. אתנה סרקה את טביעות האצבע, ואלה הועברו למסמך. שין נאנחה, תסכול ועייפות של לילה שלם התנקזו החוצה בשתף דיבור מבולבל, שהותיר אותה מרוקנת.
"טוב," ראש הקהילה התחיל בהסבריו. "כפי שהבלשית בוודאי יכולה להעיד, המסמכים לא בדיוק קלים למציאה".
"הערתי הרבה אנשים אתמול בלילה." שין אישרה.
"אכן. כל זה נכון, נבחרתי עוד משלב התכנון להיות ראש הקהילה." אמר רובדט, מובס אך רציני משהיה כל השיחה. "כדי לשמור על אוכלוסייה יציבה ומאוזנת, אי אפשר לסמוך על אופיים ההפכפך של אזרחיה. מאידך, גם אי אפשר לכפות על אנשיה לבצע עבודות בניגוד לרצונם. קהילה כזאת תעבור מהפכות עד שתיכחד."
לודס חזר לשבת, אחוז בחילה. הייתה לו תחושה לאן השיחה מתקדמת, אבל זה לא הגיוני, "הרמוניה מראשיתה קהילה חופשית, בה כל אחד-"
"רשאי להיות מי שירצה, כל עוד אינו פוגע בזולתו." אמר ראש הקהילה והנהן, "לכן נמצאה דרך המלך – תכנון גנטי מוקפד. איתו גם עקרנו את מרבית הבעיות של החברה האנושית." ראש הקהילה המעביר מבט בין השוטרים. "אתם מבינים, בנוסף לתכונות שכל הורה מבקש לילדיו, הנדסאי הילודים מקבל הוראה לאיזה מקצוע הילד ישויך, ומחדיר בו את נטיות האופי הנדרשות כדי להוביל אותו למסלול המתאים. אתנה עושה את ההתאמות המדויקות ביותר לכך, ואופי החברה המעודד אדם ללכת אחרי חלומותיו…"
"אבל בכזאת שלמות?" שין שאלה, צבטה את גשר אפה, "יש עוד מגוון השפעות על הבחירות של אדם, כמו החברה בה גדל ו-"
"הכל מחושב במערכת אתנה." רובדט פלט גיחוך עצוב מעט "למעשה, קודם נבדקות ההתניות החברתיות, ואז ההתאמות הגנטיות משלימות אותן".
לודס שפשף את פניו, "אז למעשה… לא הייתה לנו בחירה."
ראש הקהילה נאנח. "לא בדיוק, זו אכן הבחירה חופשית, היא פשוט… מונחית."
"מונחית?!" שין התפרצה וריסנה את עצמה. "יום טוב אדוני. תודה על שהקדשתך לנו מזמנך".
"כמובן." ראש הקהילה הזדקף בכיסאו, "אל תשכחו, חתמתם על הסכם סודיות. ההשלכות יהיו קשות אם העניין יתגלה".
"אתה תעניש אותנו?" שאלה בלשית במרירות.
"לא," אמר, "לא יהיה בכך צורך".
הבלשים עצרו את המעלית, מעכבים אותה ואת עצמם. המקום היחיד בו יוכלו לדבר בביטחון שאיש לא שומע אותם. לודס ישב בגבו לקיר, שין לא הצליחה לעמוד במקום בשקט. עוד הרבה מידע חסר. הרבה שאלות לא פתורות. גם מר אייקבל ידע על זה? ובכל מקרה יצטרכו ראש קהילה חדש, אז למה דיאה הועברה מתפקידה?
היא הייתה צריכה לדרוש הסבר מלא, במקום לירוק מידע כמו טירונית. היא רצתה תשובות, אבל לא את אלה. "אנחנו חייבים לספר למישהו." אמרה שין וסירקה את שערה לאחור באצבעותיה.
לודס דפק את ראשו בקיר מאחוריו, "חתמנו על הסכם הסודיות, להזכירך".
"באמת, לודס?" שין שילבה ידיים והרימה גבה, "כל החוקים שהאמנו בהם, שהגנו עליהם, הכל בשביל שנהיה ברגים במכונה".
"הוא אמר שיהיו השלכות." הזכיר לה ומלמל בשקט, "לעזאזל, למה לא הוצבתי על תיק פשוט, מריבה בין שכנים או נזק לרכוש…"
"לא אכפת לי." שין הלכה מצד לצד במעלית הקטנה, "אנחנו חייבים לספר לציבור. הם צריכים לדעת".
"איך זה יעזור?" לודס עקב אחריה במבטו, "תחשבי רגע – לספר לציבור דבר כזה יתחיל מהומות בכל הספינה! עמדות יינטשו, הכל ירד לטמיון ואין לנו לאן לברוח! אנחנו תקועים כאן על הספינה הזאת! את רק תיקחי מהם את היכולת לחיות את חייהם בשקט!" הוא דפק את ראשו, "וכל זה בהנחה שיאמינו לנו. יש יותר מידי מה לאבד, שין".
הבלשית נאנחה. "בסדר. בינתיים, נשמור את המידע הזה בנינו. אתנה, המשיכי נסיעה".
אז מכשיר הקשר של שין צפצף. הבלשית ענתה, היה זה מפקד המשטרה. פניה החווירו במהירות.
"זה אייקבל." אמרה ללודס, "פרצה שרפה במגורים שלו. הוא ברח".
הם התפצלו לחיפוש. הסיכום הוא שאם אין תוצאות, בעוד חצי שעה יצרו קשר ויחפשו יחד. זו הייתה מחשבה מעודדת, בשעה שהעמיקה במסדרונות לכיוון חדר המחשב הראשי. אורות פלורנסט לבנים הטילו את צלליה על הקירות. חצי שעה, ויחפשו אותה. שין לא פחדה לעיתים קרובות בעבודתה, אך היא לא עבדה בתיק בו אחד הנחקרים שרף את דירתו.
"מספיק," מלמלה לעצמה "את לא יודעת מה קרה." אבל אם הוא לא הצית את האש, הוא היה נשאר בדירה. היא פתחה דלת-דלת, נכנסת עמוק יותר ללוע המפלצת, עד שהגיעה לדלת האחרונה, כסופה וכבדה. שין דיקלמה את הקוד שלה, וזו נפתחה.
היה קר בחדר כדי לשמור על המחשב, זמזום רציף מילא את החלל.
"מר אייקבל! אתה עצור!" קראה וחיפשה את העמדה הראשית.
"הנה את." הזקן הופיע מאחוריה.
שין הסתובבה וצרחה. ליבה זינק. מר אייקבל החזיק משהו, בגדיו מכוסים בכתמים, שערו פרוע וחיוכו מטורף. "ידעתי שתבואי, יקירתי. ציפיתי לך".
"מה אתה מחזיק?!" שין התאפסה על עצמה "הנח את זה, עכשיו!"
"או שמה? אין לך נשק." ציין הזקן, "אבל בשביל לספק את סקרנותך – זו פצצה. פיזרתי אותן בכל החדר. הן יופעלו כשהחדר יתחמם, וברגע שאכבה את מערכת הקירור זה יקרה די מהר".
הוא עומד להרוג את כולם. "אתה יודע, נכון?" שין שאלה בהיסוס, "על ההנדסה הגנטית".
"זה אפילו לא קצה הקרחון!" צחוקו הדהד הלוך ושוב בין קירות המתכת ונבלע ברעש. "כל כך הרבה שאת לא יודעת! הם משחקים גם בו, גם בי, וגם בך. אתנה יודעת, הצלבת המידע חשפה את המפה".
"איזה מידע?" שין נסוגה. היא צריכה למצוא נשק, להגן על עצמה.
"ידעתי שתבואי, יקירתי." הוא התקרב אליה בצעד מדוד "אני ציפיתי לך. גם הם. תאמיני לי, זה לטובת הכלל. את נמצאת כל כך עמוק, שבקרוב תסכימי איתי".
שין חיפשה מוצא. כל מוצא. הנה! היא רצה לארון ציוד, ולקחה מפתח ברגים.
"זה לא יעצור אותי!" אייקבל צחק, "אין לך את האומץ להניף אותו. הם סירסו אותנו כדי שלא נילחם".
"אתה משוגע." היא נהמה. אבל הוא צדק, המחשבה על הנפת המפתח כנגדו הבעיתה אותה.
אייקבל חייך, "אני יכול לפוצץ אותנו כבר עכשיו".
"לא, אתה מורח זמן," ציינה. אם הוא יכל, הוא כבר היה עושה את זה.
"כמובן. את תכנית המגירה שלי." אמר הזקן. "לוקח למערכת זמן להפוך אותך לאחת המתכנות הראשיות".
זהו זה. שין התקרבה אליו.
"מינוי הושלם. האזרחית אלור שין היא אחראית מערכת אתנה." קול רעם סביבם.
"בדיוק בזמן," מר אייקבל צחק, "את תסיימי את עבודתי".
ידיה רעדו, היא חרקה שיניה. מעולם לא הרגישה ככה – גופה עמד להתפוצץ. זעם חייתי מילא את שין.
"אתנה," אמר הזקן "כבי מערכת-"
היא הסתערה, והניפה את המפתח.
חרחורי גסיסה מילאו את ראשה, או שהיו אלה יפחות בכי? כל גופה רעד ומבטה נעוץ בידיה המלאות בדם. שמיכה עטפה אותה. "הכל בסדר," יד הונחה על כתפה והרתיעה אותה. "את בסדר." הקול לבש שם. לודס.
שין משכה באפה. "מה קרה?" ידיה לפתו מפתח ברגים מכוסה בדם ולכלוך דביק.
"את הצלת את החיים של כולנו." לודס אמר בקול מרגיע. "מר אייקבל השתגע, לא הייתה לך ברירה".
"מה עשיתי?!" שאלה, מזועזעת. אצבעותיה הרפו, הכלי נפל אל הרצפה. היא הרימה מבט – המקום התמלא בשוטרים ורופאים. רובוטים הרימו אלונקה, עליה שק גופות.
"לא…" מלמלה.
"לא הייתה לך ברירה," לודס לפת את כתפיה. "את שומעת? לא הייתה ברירה. הגעתי כשהנפת את הכלי, הוא צעק שכולנו צריכים למות. הצוות מפרק עכשיו את הפצצות".
שין הביטה סביבה, מנסה לעכל את המאורעות. זה בלתי נתפס, שאדם יפגע כך באחר, ייקח חיים של אדם אחר! היא רוצחת. גל הבחילה גאה והתפשט בה.
"הכל בסדר, אני אסדר הכל. עשית מספיק." הוא קם והשאיר אותה לבד.
לילה ירד לבסוף, שין התהפכה במיטתה כל אחר הצהריים. אייקבל מילא את מחשבותיה. החרטות מהערב הזה ירדפו אותה לשארית ימי חייה. בוודאי יהיה משפט, גם אם איש עוד לא אמר זאת מפורשות. מה שלא יהיה, היא לא תלך בדרכו של אייקבל. הביטחון שלו בכך הטריפה אותה, הוא האמין בזה מספיק בשביל להפוך אותה למתכנתת ראשית. למה שיעשה זאת?
"יש לך הודעה חדשה." אמרה אתנה.
"ממי?"
"סבטיאן אייקבל."
שין קפצה ממקומה. הזקן רודף אותה מהקבר. "הראי אותה."
על הקיר הופיע תרשים זרימה. עץ רחב ובו נכתבו כל צעד ומחשבה שלה. "מה זה?" שין בחנה את התרשים, שלא הפסיק להתאים עצמו לפעולותיה. היא הרימה ידה, וזה נכתב שם, לצד פחדה.
"מפת ההתנהגות של אזרחית-"
"מה?!" שין קראה. הוא אמר שציפה לה. שהם ציפו לה. כך הוא עשה את זה. שין רפרפה על התרשים. כל השיחה בחדר המחשבים הייתה שם. כל צעד. צפוי וברור. הוא ידע מה היא עשתה ותעשה.
"מפת התנהגות: מפה המתעדת וחוזה פעולות על בסיס נטיות גנטיות, חברתיות ותכנות מבני".
תכנות מבני? מה זה אומר? שין שפשפה את פניה. "למי יש גישה לזה?!"
אתנה שתקה רגע ואמרה: "פעולה נכשלה. לאיש אין גישה לקובץ."
אייקבל בוודאי פרץ אותו. שין נסוגה, פיה יבש. אבל, אין קובץ על הספינה שאין לראש הקהילה גישה אליו.
"חפשי מקור קובץ".
"מחפש… מקור בתקיית האם." אמרה המחשב. הפתק של מר אייקבל…
"תפחי את תיקיית האם." שין אמרה. האורות הבהבו, ההקרנה נקטעה וחזרה.
המקרנים כיוונו עצמם למרכז החלל ויצרו הולוגרמה של אישה בשמלה לבנה וחיוך מזמין.
"שלום," אמרה האישה בחיוך מזמין, "זהו רצף הסברה על מערכת אתנה ופרויקט הרמוניה." זה טירוף. שין הלכה סביבה. האישה לא הביטה בה. "בוודאי יש לך שאלות רבות מכדי לבטא. אני משמשת לגישור ותקשורת של הרמוניה והעולם החיצון."
לפני ששין הספיקה לשאול כבר נענתה: "לא, איננו מופתעים שהגעת עד כה. ככל שהתקדמת, הדפוסים החלו להיסגר לכיוון הזה."
לפני ששין פצתה את פיה, אתנה המשיכה: "הדפוסים משמשים לפיקוח ולמידה של אזרחי הקהילה. כמו פאזל, הכל מונח במקום".
"מי אתם? למה אתם צריכים ללמוד אותנו?" שאלה לפני שההדמיה תקדים אותה. מחנק עמד בגרונה.
אתנה חייכה, "הרמוניה אכן חלק מפרויקט האכלוס, אך זו הרמוניה אחת מתוך אלפים. ההרמוניות הן מושבות דיגיטליות. למחשבים ייעודיים לפרויקט, העלנו תודעות של אלף אנשים שנבחרו בקפידה. אתם קוראים להם הדור הראשון, ואתם צירופים של אותן תכונות ראשוניות. בכל אחת מהמושבות נוסו התאמות ומבני החברה שונים, כדי שנדע מה מבנה החברה האידיאלי לתנאים הקיצוניים של מחיה בחלל. שלב זה של הפרויקט נכנס לשנתו הארבעה-עשר".
שין החזיקה את ראשה, מתקשה לנשום. "אני- אני לא מבינה… סימולציות? אתנה לא מערכת אינטליגנציה מלאכותית!" זה לא יכול להיות, הכל קיים, העבודה שלה, החיים שלה.
"אני לא אתנה כפי שאת מכירה אותה. המדענים הכינו את הקרנה זו ומתקשרים דרכה בעת הצורך." ההקרנה הסבירה בנועם, כמו נציגת שירות מיומנת. "הרמוניה שאת מכירה נמצאת בתוך מערכת ממוחשבת. אני ייצוג, הניתן לקליטה בשבילך, של צוות המדענים שהכין מערך הסברה. הם התכוננו לכך שאחדים מכם יגלו על הפרויקט ותרצו בוודאי תשובות".
"אבל אני קיימת! יש לי גוף!" שין התפרצה וזרקה את נעלה על ההולוגרמה. זו עפה דרך ההולוגרמה והתנגשה בקיר.
"התפיסה חושית של מערכת העצבים מבוטאת, בין היתר, באותות חשמליים. אנו מדמים אותם במחשבים שלנו." אתנה הסבירה. "חשוב לנו לציין שאמנם אין לך גוף ממשי, אך אין זה אומר שקיומך פחות אמיתי".
הדמעות חנקו אותה, שין סירבה להסתכל ליצור הזה בעיניים. "אני לא רוצה לשמוע על זה יותר." בטח הזוג אייקבל גילו את האמת. כל אחד מהם הגיב אחרת, היא בחרה למות, הוא בחר לעצור את הניסוי.
"הזוג אייקבל הבין זאת, כשהצליב בין מערכות אתנה לגנטיקת הילודים שלכם. הם עשו כמעט את אותו המחקר שעשית לבדך." אתנה המשיכה בשלה ושין דמיינה דרכים לחנוק מחשב. "את תוהה אם יש טעם בהתאבדות. כדי שהמערכת לא תאגור תושבים, ישנו מנגנון שמוחק את הקוד של התושב כשהוא מת בסימולציה".
"אז הפיצוץ היה מוחק את כולנו." אלור מלמלה, קהת חושים. אולי עדיף לה לעשות כמותם, לשים קץ לבדיחה האומללה הזאת. היא בורג קטן במערכת שלא קיימת. חייה חסרי משמעות. הקירות האלה לא אמיתיים, החלל שבחוץ לא אמיתי, הדמעות על לחיה לא אמיתיות. היא סדרת מספרים במחשב. שמונה מאות שנות היסטוריה בארבע עשרה שנים בעולם שבחוץ. עולם שלא תראה לעולם. שין הביטה במפת ההתנהגות שלה. לפני שהרימה את ידה, זה נרשם.
חוסר האונים שלה נרשם על הקירות, יחד עם מחשבות ההתאבדות.
המחשב חזה את צעדיה הבאים, את האפשרויות. הכל נכתב מראש. ידיה התאגרפו, הם קראו אותה כספר פתוח. להרוג את עצמה? לפוצץ את המחשב? או…
"אתנה," שין הסתובבה, בקושי מצליחה לדבר. "אני לא רוצה לדעת. אתם יכולים לדאוג לזה?"
אתנה שתקה רגע, כנראה בדקה את האפשרויות ושאלה: "את בטוחה בכך, אלור? אין דרך חזרה".
אלור הביטה סביבה, מחפשת תשובות בקירות. הם לא יותר ממשיים ממנה. "אני לא מסוגלת לחיות עם הידיעה הזאת. אני מתחננת, אל תתנו לי לדעת".
אתנה הנהנה.
המעלית טיפסה במהירות, משאירה מאחוריה את הסיפון הראשי של ספינת החלל.
"אז, מה יש לנו היום?" שאל לפתע לודס, הבלש הצעיר שהוצב איתה.
שין לא נתנה לו לקרוא את התיק, מחשש להפחיד אותו. "התאבדות כפולה במעבדה שש, הזוג אייקבל. אני מקווה שיש לך קיבה חזקה."
הבלש הצעיר החוויר וניגב את ידיו במכנסיים.
שין הרגיעה אותו בחיוך קל, "אל תדאג, הבלש בודר עובד עליו. אנחנו רק ניתן חוות דעת נוספת. נסיים לפני ארוחת הצהריים".