האישה והחיה
"אפשר לדמיין שאלו תנים," ציין קווין.
"אי אפשר," התנגדה לורי. "תנים מייללים. זאת אומרת, ייללו, לפני שהחיות ההן הגיעו לכאן."
"אז כלבים." הוא הסתכל בתקווה על שארית הדייסה שהיא הדפה הצידה. "באמת, לורי, את לא יכולה לדמיין לכמה דקות שהם כלבים? רק עד שתגמרי את ארוחת הערב שלך?"
נהמה בודדת, נמוכה וחייתית העבירה רטט בבסיס עורפה. היא בלעה את רוקה ונעמדה, עוצמת עיניים נגד העיגולים השחורים שהתעופפו מולה.
"לא." היא אמרה בשקט לגבו הזקוף של בעלה. "לא מוכנה לתת להם אפילו לרגע את התענוג, ולהשוות אותם לכלבים."
היא התנודדה לספה וקווין נעמד מיד אחריה. "אני מוכרח לקנות לך תרופה." מצחו התקמט כשצפה בה. היא שיערה שלחייה שקעו עוד יותר, מאז הפעם האחרונה שהציצה בטעות במראה.
"אני מרגישה יותר טוב," לחשה לורי. אם רק תיגמר הסוללה למקדחות שבתוך ראשה, היא באמת תרגיש טוב יותר. והיא תסתיים מתישהו, לא? לא ייתכן שהרעש הזה יטשטש אותה כך לנצח.
"הרופא לא עונה." הוא צנח על הרצפה מולה ותמך את סנטרו באצבעותיו הארוכות. גם הוא נראה רזה מתמיד.
נהמה נוספת, מלאת סיפוק, הקפיצה כמעט את ליבה החוצה.
"אתה לא יוצא!" היא הסיטה בתוקף את השמיכות. "אני מרגישה מצוין, ובכל מקרה אין לך מושג מה לקנות לי. חכה לפחות לבוקר, בסדר?"
הן שוטטו גם בבוקר, החיות. אבל באור יום התשוקה שלהן להדביק הייתה קטנה יותר.
המקדחות השתתקו סוף סוף, והיא עצמה עיניים, מותשת ומרוקנת.
הם באו. הם תמיד באו אליה בחלומות. מהיום בו הקיפו את העיר, פלשו ליערות ונכנסו למהדורות החדשות. מהיום בו הם לקחו את אבא.
הטפרים שלהם שרטו באוויר, והעיניים המטופשות, העגולות שלהם, בהו בה. רגל כבדה ופרוותית דשדשה לעברה, וטלף ענקי, שעיר ומכווץ, הושט לעבר פניה.
לורי צרחה.
"לורי?" קווין היה שם, באפלולית, עיניו שקועות ורחוקות.
"סליחה." היא השתנקה. השמיכה הייתה כרוכה סביב צווארה, חמה כמו ההבל שעלה מפיו של החיה. "הוא… הוא התקרב והוא…"
"מצטער." אבל לא נראה שהקשיב לה. כשצנח על הרצפה מולה, האיץ הלב שלה את פעימותיו, כשבחנה את פניו.
"קווין?"
היא שמעה את הנשימות שלו, חטופות ומהירות, והדם השתולל באוזניה. "קווין, בבקשה, מה קרה?"
השפתיים שלו התעוותו לחיוך מריר, והיא לא הצליחה לנשום. "אן." הוא לחש. "אן. זה מה שקרה."
"לא." הראש שלה נפל מעצמו על הכרית. המקדחות חזרו, והרעש שלהן החריש כל מחשבה אחרת. לא אן. לא.
"התינוק שלה בכה." הקול שלו היה לחישה, אבל היא הסתננה איכשהו בין רעם המקדחות בראשה. "היא הלכה לקנות לו חלב. היא… ג'ייק ביקש ממנה לא ללכת אבל היא… הוא אמר שהיא… בכל אופן, הם לקחו אותה. הבוקר."
אש התפוצצה בריאותיה. זעם כמותו לא חשה מעולם. היה להם… היו להם כל כך הרבה למפלצות האלה. כל כך הרבה מתוכם הם לקחו. וזה לא הספיק להם. אף פעם לא הספיק להם.
"זאת התשוקה היחידה שלהם," אמר פעם קווין. אי פעם, כשהחיות היו רק חדשה מבעיתה ולא מציאותית. "הם רק רוצים שנהיה כמותם. זה כל מה שחשוב להם."
עיתונאי כעוס אחד, כינה אותם ה'דֶבֶר'. "הם מגפה," הוא כתב בזעם. "והדבקה היא המניע היחיד שלהם." בלשון רבים הם הפכו לדברים. זאת הייתה הנקמה הקטנה של תושבי העיר בפולשים. לא הגיעה להם שום הגדרה ספציפית יותר.
"את צריכה לנוח," הוא התעשת פתאום וסקר אותה בדאגה. "לא הייתי צריך לספר לך, מצטער!"
"לא." קולה היה חנוק, באשמת המקדחות. "היית צריך. הייתי צריכה לדעת. אן הייתה צריכה… אן. אבל האם הייתה בכלל אן? כמה נותר מהחברה הזעירה והעליזה שלה? זה קרה לפני שעות. היא קבורה במחילה שלהם יותר משתים עשרה שעות. האם הפכו התלתלים שלה לרעמה סבוכה? והעיניים שלה, החומות והצרות, האם הן עגולות ומרוקנות עכשיו? מלאות רק בתשוקה אובססיבית ומרושעת? והידיים… אבל היא לא תחשוב על הידיים הדקיקות של אן. היא לעולם לא תחשוב עליהן כעל טלפיים.
"היא עדיין חדשה," הוא היה עייף קווין. מעולם לא ראתה אותו עייף ככה. "בשעות הראשונות הם עדיין… הם עוד לא לגמרי משתוקקים ל… הם עוד לא רוצים לצאת לטרף. לכן שומרים אותם בפנים, עד שהם נהיים…"
"וותיקים." היא עצמה עיניים. למרירות היה טעם מתכתי. "וותיקים ומפלצתיים."
"לורי! את חייבת לקום! לורי!" היא הרגישה שהוא מנער אותה, והתחנונים בקולו היו מה שאילץ אותה לפקוח את עיניה בסופו של דבר.
"החום שלך עלה." פניו היו מטושטשים ועמומים, והיא השתוקקה לעצום עיניים שוב ולצלול משם. "אני הולך לקנות לך תרופה. תחזיקי מעמד, בסדר?"
לא.
הייתה סיבה. סיבה מהותית ובסיסית, שבשלה הוא היה צריך להישאר. שהיה אסור לו ללכת. אבל פטיש היכה על עפעפיה, והיא נכנעה לו. אחר כך תחשוב למה. אחר כך, כשיהיה לה כוח.
במשך שעות שוטטו הדברים ביער, אורבים לה, מקיפים אותה בנהמות נמוכות ומלאות תקווה. היא ברחה מהם, למרות שרגליה היו כבדות, וראשה בער. הם לא יתפסו אותה. לעולם לא יגררו אותה לשם.
מפלצת צוחקת אחת נופפה לה בכוס מים. לורי ליקקה את שפתיה הפצועות ואילצה את עצמה להתקרב. היא חייבת את הכוס הזו. היא צריכה מים, משהו רטוב, משהו קר, משהו…
"קווין?" הקול שלה נשמע כמו צפצפה. "קווין אני רוצה…" היא בלעה את רוקה. זה כאב. "מים. אני רוצה מים."
המצעים היו לחים סביבה. אם היה לה חום, הוא כנראה ירד. "קווין?"
הוא לא יכול להתעכב ככה. כמה זמן לוקח למלא כוס במים? אפילו חצי כוס תספיק. קווין אף פעם לא חיכה. אף פעם לא נתן לה לחכות.
דבר מה עלה מסף ההכרה שלה. מילים שהוא אמר פעם, לפני שרצו אחריה המפלצות ביער.
"קווין?" היא נאבקה לקום עכשיו, בועטת הצידה את השמיכות ותומכת בראשה המתנודד. הרגליים שלה, זוג צמיגים חסרי תועלת, גררו אותה כושלת אל המטבח. "קווין?" הקול שלה הפך צווחני מחדר לחדר. "קווין? איפה אתה?"
לא ייתכן שהלך. היא לא הייתה מרשה לו. הוא ידע שאסור. מתי הוא דיבר על התרופה? זה באמת היה לפני שעות, כמו שנדמה לה?
היא שרבבה את צווארה אל הכיור, פתחה ביד אחת הברז ולגמה מים פושרים בראש מעוקם. קווין יחזור בעוד רגע. הוא ייכנס מתנשף עם התרופה, ויופתע מאד לגלות שהיא עומדת ואפילו שותה בכוחות עצמה.
אחרי חצי שעה לורי חייגה לנייד שלו. הוא צלצל וצלצל עד שהיא נזרקה אל התא הקולי, המומה ורועדת.
שעה היא ישבה על הספה, ראשה שמוט אחורנית, ורק כשהתחילו הנהמות, שב הדם לזרום בעורקיה.
הדברים.
הם לקחו אותו, את קווין. רק הם יכלו לקחת אותו ממנה.
היא יכלה לראות אותו, גבוה וממהר, חוזר בחצי ריצה עם בקבוקון זכוכית בכיס. ואז הם הגיעו מאחור, הושיטו טלף שעיר אחד…
צמרמורת טלטלה את כתפיה. לא, זה לא ייתכן. זה לא מתקבל על הדעת. לא גם הוא.
אם גם הוא ילך, לא תהיה לה שום סיבה להישאר.
בחשכה שתחת עפעפיה העצומים, היא יכלה לראות אותו. את עיניו הכהות מתעגלות לזכוכית חסרת בינה. את הידיים הארוכות שלו, הופכות לפרוותיות וענקיות. את הקול שלו…
לורי התרוממה בקפיצה וסחרחורת מטורפת כמעט הפילה אותה בחזרה לספה.
היא אילצה את עצמה לבלוע את שארית הדייסה, ונאבקה בגל בחילה מיותר. אסור לה להיות חולה עכשיו, לשכב במיטה בעיניים עצומות ולחכות להצלה שלא תבוא אף פעם.
הם לקחו את אבא. הם לקחו את אן. והם לעולם לא ייקחו לה את קווין.
לורי היססה ליד המקפיא, ואז בעווית של גועל, היא עטפה חתיכת בשר בשקית ניילון, והטמינה אותה בכיס המעיל.
השמש עוד לא שקעה, והיא נעלה את הדלת ויצאה החוצה.
כבר שבועות לא יצאה החוצה. רק משלוחנים בודדים הסתובבו ברחובות, מגנים על עצמם בכלי נשק, וקסדות אטומות שעמעמו את הריח האנושי שלהם.
ולה היה בשר.
מתי הלך קווין? האם יש סיכוי בכלל שנשאר ממנו משהו? הוא לא מסתובב בחוץ, היא ידעה בוודאות. הדברים החדשים היו מבולבלים וחסרי היגיון. הוותיקים לא יכלו לסמוך עליהם בתקופת המעבר הראשונה.
"לכי הביתה!" קסדת זכוכית הציצה עליה בזעם. "מה את עושה פה, גברת? לכי הביתה מיד! השמש שוקעת עוד מעט!"
לורי חמקה ממנו. לא היה טעם בהסברים. הוא לא יכול להבין. אף אחד לא יכול.
שביל כבוש הוביל אל היער. היא פסעה עליו, ליבה בועט חזק כל כך, עד שהוא השתיק את קולות צעדיה. בכיס המעיל היטלטלה חתיכת הבשר לקצב הפסיעות.
נהמה עמוקה וחייתית הגיעה בדיוק מאחוריה. היא הסתובבה בקפיצה, ליבה מנתר כמעט הרחק מהישג ידה.
מפלצת ענקית, אפרפרה ומכוערת פערה מולה שיניים עקומות וזוועתיות.
לורי צרחה.
רגליה הסתבכו זו בזו ומעדו, כשלהקה ארוכה של דברים הצטרפה בצעדים כבדים אל הדבר הראשון.
היד שלה רעדה כל כך עד שנראתה מטושטשת. היא משכה מכיס המעיל את גוש הבשר, והשליכה אותו מולם. הם לא אוכלים בני אדם, היא ידעה את זה. וחייב להיות שגם הם רעבים לפעמים.
רגע הם דממו, המומים כנראה מהטיפשות שלה.
היא ניצלה את השנייה הזאת, עקפה אותם ורצה לעומק היער. היא תאתר את המחילה שלהם, היא תמצא אותו ותיקח אותו הביתה. עדיין לא עבר מספיק זמן. אולי הוא עדיין יהיה קווין.
היא רצה, נשימותיה נקרעות מתוכה, ושמעה אותם מאחוריה, טפריהם שורטים באוויר וטלפיהם הגדולות מדשדשות בקרקע הבוצית.
הם היו ענקיים, הם היו כבדים, אבל לא היה לה ספק כמה מהירים הם יכלו להיות.
"זה פה," נהם אחד מהם, ולורי קפאה לרגע. היא ידעה שהם יכולים לדבר, אבל לשמוע אותם כך מאחוריה, היה משתק. "קח את זה, זה לא יכול לרוץ יותר."
ולרגע, כשהלב שלה על סף קריסה וריאותיה מתחננות לאוויר, היא תהתה איך זה שגם הם מכנים אותה 'זה'. כמעט כמו שכל השורדים כינו את החיות שמאחוריה. בלי שם. בלי זהות.
אולי היא פשוט תשב לרגע. תעצום עיניים ותרשה לריאות שלה להפסיק להילחם. אולי היא פשוט תניח לקרב, כי מה הטעם. הם כבר פה, והיא לא תוכל לרוץ לנצח. ובלי קווין, הריקנות של החיים תהיה בלתי נסבלת.
אולי היא צריכה להניח להם לעשות את זה.
אחר כך יהיו החיים פשוטים כל כך. בלי דלתות מוגפות. בלי להסתתר, בלי לפחוד.
אחר כך, גם היא תהיה 'זה.'
"רוצי!" נהם קול חדש, הקול שהיא יכלה לבודד מבין עשרות הצלילים שלהם. "רוצי! שלא תפסיקי לרוץ!"
היא בלמה, נשימותיה שואגות באוזניה. והוא היה שם, אפרפר כמעט, ענקי ומפלצתי, ועיניו כהות וחודרות. כפה שעירה תפסה בכף ידה הדקה ומשכה אותה קדימה בתקיפות. "רוצי, לורי! את חייבת לברוח!"
"לא." היא לא משכה את ידה. הדברים האחרים נעצרו, בוחנים אותו מרחוק. "אני לא הולכת. בוא אתה איתי."
סערה התגוששה באישוניו. האישונים שעדיין היו שלו. היא ראתה את כתפיו העצומות נדרכות, וגרגור מתוסכל בקע מלועו. ואז הוא משך אותה אחריו לעומק היער, רץ קדימה בגמלוניות והיא נגררה בעקבותיו. הלהקה שלו, הוותיקים, צעדו לאט לאט אחריהם.
הם נעצרו בקרחת יער עקומה. שברי גזעים וענפים מתים כיסו את האדמה הלחה. חור עגלגל נפער באדמה, ונהמות קלושות בקעו מתוך המחילה.
"בואי," הוא נהם.
לורי נענתה לו. לא הייתה לה שום סיבה לברוח. שום מקום אחר ללכת אליו. היא תאבד עוד מעט, בתוך כמה שעות. ואז ישתתק הכאב הנורא הזה בחזה. והיא תהיה עם אבא, ואן. וקווין.
היא הושיטה רגל פנימה, אל האפלה והסוף.
"הם רק רוצים שנהיה כמותם." אמר פעם קווין. "זה כל מה שחשוב להם."
וזה כל מה שהיה חשוב לקווין עכשיו.
כשהרגל השנייה שלה נגעה בשולי המחילה, הוא נהם שוב.
"לא!" הוא הדף אותה החוצה, חזק וענק ובלתי מנוצח. "לא! אל תיכנסי! תלכי מפה!"
"אין לי לאן." היא הייתה עייפה, כל כך עייפה. עוד מעט ייגמר הכול. "ואתה, אתה אמור לרצות שאבוא פנימה, לא?"
הוא רצה. היא ראתה את זה. כל שריר בגופו החייתי השתוקק לגרור אותה למחילה, להקיף אותה בבני מינו, ולהפוך אותה לעוד דבר אחד.
הם סגרו עליהם עכשיו, המפלצות האחרות, הבל פיהם חם ומלא ציפייה.
קרב טלטל את גופו של קווין. כפה אחת נעה לעברה, מנסה לדחוף אותה פנימה. הכפה השנייה דחקה בה ללכת משם.
עיניו, העיניים שלו, התחננו אליה לברוח. טלפיו דרבנו אותה להתקרב.
"קח את זה," נהם דבר ענקי אחד. הוא נע לעברם, וקווין התכווץ.
"בואי," נמלטה מילה ממלתעות החיה שלו. "לכי," הוא סינן במאמץ רגע אחר כך.
לורי עמדה שם, הלומה ומשותקת, וצפתה במלחמה המייסרת של בעלה. בגופו של הדבר, שנאבק במה שנשאר מרוחו של קווין.
הגוף האפרפר הענקי שלו רעד בעוצמה, ולסתותיו נפתחו ונסגרו בנקישה. האם היה זה מבחן? כי חברי הלהקה שלו צפו מהצד בדממה, מסרבים להתערב.
רעד חזק מכולם, כמעט עווית, חלף בו עכשיו. הוא תפס בה, נחוש ומתנשף, וגרר אותה מחוץ לקרחת היער.
"לכי!" הוא ציווה, אבל לא היו לה רגליים, לא היה לה כוח. אולי היא הפכה לאחת מהם. אולי לכן אין בה טיפת רצון לברוח.
"רוצי לורי, ואל תחזרי לעולם, בבקשה."
היא מצאה את כפות רגליה פתאום, ורצה. בשבילו, בשביל החיה שלה, שבא להציל אותה מהחיים לצדו.
היא רצה, כי הוא אמר. ברחה כי הוא ביקש. לה עצמה, לא היה מושג מה היא עושה.
אחרי חמש דקות של ריצה מסוחררת ועיוורת, היא תמכה במותנה הכואב והסתכנה במבט אחורנית.
והוא עמד שם. גבוה, המום, ידו ארוכת האצבעות מושטת לעברה.
"קווין?" היא לחשה בשקט, כדי לא לנפץ את החלום.
הוא התקרב לאט, רעידות עדיין טלטלו את גופו הרזה, והוא בחן בחוסר אמון את ציפורני אצבעותיו.
"איך אתה…?" היא קרסה על הקרקע הבוצית, ולא הצליחה להסיר ממנו את עיניה.
"לא יודע." הוא צעד לאט, נוגע בפליאה בעצמות לחייו, במצחו, בשיערו הכהה.
"אולי זה כי בחרתי. בחרתי לתת לך ללכת."