ירחים וחיות פרא
הן הגיעו לבסיס בחושך. אחריי נסיעה מייגעת של ארבע שעות מתל אביב לעובדה, סוף סוף היה אפשר לנשום אוויר צח.
מיקה אחזה בחלק הספוגי של רצועת תיק הגב שלה, משהו היה מנחם במרקם הרך והמוכר. היא ישבה ליד החלון, ולכן חיכתה עד שמי שישבה לצידה תרד מהאוטובוס כדי שתוכל לעמוד ולשחרר את הרגליים. ישיבה נוקשה במשך ארבע שעות לא תרמה לרצועה הקרועה בברכּה השמאלית.
הן נדרשו כל אחת להיעמד מאחורי הקיטבג שלה, מה שהיה מסובך, כי כולם נראו אותו דבר.
"למי רשום על הקיטבג מספר טלפון באדום?", "של מי הקיטבג עם הרצועה הקרועה?", "מי זאת מיקה א.?, שלך כאן!".
אחרי כמה דקות שכללו הרבה מאוד החלפות של תיקים וגם קצת קללות, כולן נעמדו בח' שלדעתן הייתה מושלמת, אבל קולה של החיילת שעמדה מולן היה חד ומנוכר.
"שלום חיילות, אני הסמלת של מחלקה 1 אבל כרגע אני אחראית על שתי המחלקות." היא הייתה נמוכה ובעלת קימורים, והיה קשה לראות את תווי פניה בחשכה ששררה במקום.
"מישהי מוכנה לבוא לעמוד לידי?" היא צעקה. כולן הפסיקו לזוז. אולי זה יגרום לה לחשוב שהן לא שם.
"את עם המשקפיים שעומדת מולי, בואי."
אחת הבנות יצאה מהח' והלכה בצורה גמלונית אל הסמלת.
"עכשיו תחזרי למקום, וכשאני אקרא לך שוב את תעני לי בכן הסמלת ואז תבואי. מובן?"
הגמלונית הסתובבה לחזור.
"עצרי." הסמלת אמרה, "לא שמעתי."
"כן הסמלת?" היה ברור שיש שם סימן שאלה בסוף.
הסמלת נפנפה עם היד לכיוון הח' והגמלונית חזרה למקום.
"מישהי מוכנה לבוא לידי?" הסמלת צעקה שוב. הרוח של אמצע מרץ החלה לנשב ואיתה נשאה גרגרי חול מדבריים.
"כן הסמלת!" ענתה הגמלונית והתקדמה עם קצת פחות גמלוניות חזרה אל הסמלת.
"יופי, מעכשיו כל פעם שאני או אחת המפקדות מדברות אליכן, אתן עונות לנו בכן הסמלת או בכן המפקדת, מובן?"
"כן הסמלת!" כולן ענו.
"מישהי לא הבינה?"
"לא הסמלת!"
"אין צורך לענות לי אם התשובה היא לא. מישהי לא הבינה?"
דממה.
"יופי, איך קוראים לך?"
"גל."
"גל, איך הח' הזאת נראית?" שאלה הסמלת, היא סימנה עם הידיים צורה לא ברורה שדמתה יותר לחצי עיגול מזלזל מאשר לח' והביטה אל גל, שהייתה גבוהה ממנה בראש.
גל שהלכה והצטמצמה לתוך עצמה ככל שהסמלת דיברה, הביטה אל שאר הבנות.
"בסדר?" קולה עלה בחצי אוקטבה בסוף המילה וחוסר האונים נטף ממנה כמו גשם.
"את יכולה לחזור למקום. חיילות! מהיום לאורך כל הטירונות כל פעם שתתבקשו לעמוד בח' אתן תצטרכו לעמוד במרווחים שווים ולוודא שמספר הבנות בכל צלע שווה. מובן?"
"כן הסמלת!" כולן ענו.
"אני פותחת לכן דקה וחצי להסתדר. מי שזזה בסוף הזמן.. אתן יודעות מה? פשוט חסר למי שתזוז בסוף הזמן." היא העבירה את שעון היד שלה לסטופר ולקחה כמה צעדים לאחור, "יש לכן דקה וחצי."
…
גם שעה אחרי כיבוי האורות מיקה עדיין לא נרדמה. היא הייתה בטוחה שגם אף אחת מהבנות האחרות בחדר לא ישנה, אבל לא העיזה לשאול. התחושה החונקת של לישון במיטת ברזל, שעוד שש בנות שהיא לא מכירה נמצאות בחדר ושהחדר עצמו לא גדול יותר מהמינימום שאדם צריך כדי לנשום, לא הרפתה מראותיה.
היא לא חיכתה ליום הגיוס. למען האמת היא ממש קיוותה שהיא תתעורר באותו הבוקר ותגלה שפרץ שלום עולמי ואין יותר צורך בצבא. הצליל הצורם של השעון המעורר עם הכותרת את מתגייסת היום ניפץ את התקווה הזו.
היא זכרה את שמותיהן רק של שתיים מהבנות בחדר, עידו ורעות. עידו מכיוון שהיא בחיים לא פגשה בת עם השם הזה, ורעות כי זה שמה של אחותה.
היא התהפכה על הבטן ותקעה את הראש בכרית. לפחות היא השכילה והביאה אחת. הבחורה במיטה מעליה נאלצה לישון על המעיל ב' שהן קיבלו.
מוקדם יותר, כשמיקה נכנסה לחדר אחריי שהסמלת שיחררה אותן, הדבר הראשון שהיא הבחינה בו היה הריח החריף של אקונומיקה. אחרי שנשמה קצת מהפה ופתחה חלון, היא ראתה שעל כל אחת מהמיטות יש פתק קטן עם שם. לשמחתה, היא קיבלה את המיטה התחתונה, וככה נחסך ממנה הטיפוס בכל לילה עם ברך חצי מתפקדת.
לא היה לה ברור למה גייסו אותה בכלל. עם הרצועה הקרועה והנטייה לפריקות של הברך, היא הייתה בטוחה שהצבא ינפנף אותה.
המיטה העליונה בקומותיים שליד הקיר חרקה כשאחת הבנות התנועעה. ומיקה לא יכלה שלא להתעלם מכמות הנשימות בחדר כל כך קטן. הריצפה הסריחה מאקונומיקה, הקירות היו בצבע לבן מלוכלך שהתאים יותר לקרמטוריום, ועל שלדת הברזל של המיטה שמעליה היה כתוב עד מתי קיץ 2001.
החדר הזה הצליח להיות נקי אבל גם כל כך מגעיל באותו הזמן, עד שהדמעות שמיקה חנקה בגרון כל היום פרצו החוצה. זה לא היה בכי נסער כזה עם התנשמויות מהירות ולחיים אדומות. זה היה בכי שקט, משחרר.
…
בבוקר מיקה התעוררה רבע שעה לפני כולן. למרות שהיא שונאת לקום מוקדם, היא העדיפה להתארגן לבדה בזמן שהשאר ישנות.
המקלחות היו בצד השני של הרחבה. מגמת הטירונות הייתה בנויה כך שמגוריי הטירוניות ומגורי המפקדות מוקמו כל אחד מצד אחר של משטח בטון מחורץ ברוחב של אולם ספורט. לצערן של הטירוניות, המקלחות היו בצד השני.
מיקה חצתה כמה שיותר מהר את הרחבה. היא עדיין הייתה לבושה בפיג'מת החתולים שקיבלה מתנה מההורים לכבוד הגיוס, ולא רצתה להיתקל באחת המפקדות לבושה בפיג'מה. ועוד של חתולים.
היא נכנסה לביתן הראשון של המקלחות וסגרה אחריה את הדלת. הקלה מילאה אותה. פעם ראשונה היא לבד אחרי 24 שעות. רק היא עצמה.
היו שש מקלחות בביתן, מחצית מהן עם וילון במקום דלת. מול כל מקלחת היה כיור צמוד קיר ומראה. ובזה הסתכם המקום.
היא הניחה את השקית עם מברשת ומשחת השיניים על הריצפה ליד הרגל ופלטה צרחה קטנה כשראתה שם ג'וק מת. טוב, אם כבר, אז שיהיה מת.
היא שמעה צרחה נוספת מבחוץ. היא הניחה שעוד מישהי מצאה חרק וניגשה לצחצח שיניים. אחרי דקה נשמעה עוד צרחה. הפעם הצרחה הייתה מקפיאת דם.
מיקה ירקה את שאריות משחת השיניים לכיור ושטפה את הפה.
היא בקושי הספיקה לנגב את הפנים כשדלת הביתן נפתחה ושתי בנות בפיג'מה פרצו פנימה בריצה.
"שיט. שיט. שיט!" אחת מהן קראה ונשענה עם הידיים על הברכיים. "אין לי מושג מה ראיתי כרגע."
הבחורה השנייה נשענה על הקיר ובהתה באוויר בעיניים מזוגגות. נראה שהיא מנסה להתנדף מהמקום ללא הצלחה.
הסקרנות ניצחה את החששות, ומיקה יצאה החוצה.
לא ניתן היה לראות את הבטון.
יצור אדיר ממדים שכב על גבו. ארבע גפיו המקופלות התנשאו כלפי השמיים, כפותיהן מעוטרת טפרים. הראש המפלצתי והלבן כשלג הונח במעוקם, כאילו מפרקתו נשברה, על מה שהיה עד לפני כמה רגעים מחצית ממגוריי המפקדות.
לסתו הייתה פתוחה קמעה וחשפה שיניים שחורות ושני ניבים מעוקלים שעמדו בניגוד מוחלט לצבעו הבוהק חיוור, כמעט כחלחל, של היצור.
הוא נראה כמו משהו שיצא מתוך מעשייה.
מתחת לגופו נפרשו כנפיים כבירות שנראו כהכלאה בין כנפיי עטלף לכנפיי יען; צורתן משולשת ומורכבת משלוש עצמות אורך בולטות כמו של עטלף, אך נוצות פלומתיות ולבנות כיסו את העור הנמתח ביניהן.
אחרי כמה שניות של הלם מוחלט, מיקה יצאה מקיפאונה ורצה חזרה למגורי הטירוניות. היא לא ידעה אם היא הוזה בגלל אדי האקונומיקה שנשמה בלילה או שהגיוס שבר אותה סופית, אבל אין שום סיכוי בעולם שיש מפלצת ברחבה.
נכון?
היא טרקה את דלת החדר מאחוריה וראתה שעידו מחובקת עם אחת הבנות בקצה השני של החדר. שתיהן רעדו בשקט.
"אז.. אני לא הוזה..?" מיקה שאלה והרגישה צמרמורת מטפסת ונשזרת בעמוד השדרה שלה. הבחורה שהיא לא עידו נענעה בראשה והתחילה לבכות.
"אוקיי.. אוקיי.. זה בסדר, נכון? אז יש איזה יצור בטירונות. זה חלק מהקטע? הם בודקים איך אנחנו מתפקדות תחת לחץ?" מיקה התחילה להתהלך בכל החדר ושפשפה את זרועותיה. היא ידעה שהיא לא הגיונית כרגע, אבל מה כבר הגיוני בסיטואציה הזאת?.
עידו נעמדה ורעדה כמו עלה נידף, "אני וענבר הולכות לחדר השני, הוא גדול יותר ורוב הבנות ישנו שם בלילה. את באה?".
אה נכון, קוראים לה ענבר. מיקה ניערה את הראש, כאילו שזה מה שחשוב עכשיו. עידו עזרה לענבר להתרומם ונעצה במיקה מבט כמה שניות.
מיקה הנהנה. "רוצו אתן קודם. אני אתקשר לבקש עזרה, ונקווה שהדבר הזה לא יקום לתחייה בינתיים."
…
זוּרי הביטה מחוץ לחלון בחדרה, השמים כבר האדימו ושני הירחים של קַסַליסטֶר בהקו במרומים. היא התגעגעה לאביה, שיצא לפני שלושים שמשות למסע אל הארץ הנשכחת ועדיין לא חזר.
בקצה השני של הבית שמעה את אמה מבשלת ארוחת ערב וצועקת על אחיה הקטן, מִישוֹ, שהוא עושה יותר מדי רעש עם נשק הצעצוע החדש שלו.
רעשי הרקע הבייתים הרגיעו אותה והשכיחו ממנה את דאגתה לאביה. הוא תמיד חוזר בסוף, הוא יהיה בסדר. זוּרי פשוט קיוותה שהוא יהיה בבית עד לחגיגות שלה שיחולו עוד שבע שמשות.
בעוד שבע שמשות, זוּרי תחגוג עשרים חורפים. מה שאומר שהיא תאלץ להילחם על הזכות להישאר חברה בקהילה שלהם. גם אמה ואביה נלחמו על זכותם כשחגגו עשרים חורפים, וכאשר ניצחו, זכו להישאר ולהקים משפחה.
זוּרי התאמנה לכבוד הקרב במשך שניים עשר ירחים, והרגישה שעצמותיה עוד מעט יתפוצצו מרוב מתח.
עתידה היה ברור לה לחלוטין.
היא תנצח בקרב, ובחלוף ירח החכמים יכירו לה את בן זוגה לחיים ויעניקו לה את המקצוע בו תעסוק. היא תזכה להקים משפחה, ולחיות בזכות ולא בחסד, בקהילה שגידלה אותה במשך עשרים חורפים.
היא התיישבה על מיטתה והחלה לסרק את שיערה הארוך. מחר היא תסתפר בפעם הראשונה בחייה. חלק מהמסורת הוא התספורת של הלוחמים והלוחמות. זוּרי הבינה את הסיבה; שיערה גלש על כתפיה ומותניה וליטף עם קצותיו את קרסוליה. אם היא לא תסתפר, שיערה יכביד על גופה ויסרבל את תנועותיה.
היא רק הצטערה שאת בן זוגה לעתיד היא תכיר רק לאחר החגיגות. הוא כבר לא ידע איך היא נראית עם שיערה השחור, הארוך והמשיי.
היא שזרה את שיערה לשתי צמות עבות ויצאה אל ההיכל של הבית. מִישוֹ ישב על הריצפה וירה עם נשק צעצוע על מטרות שצוירו על התקרה.
"אח קטן, אתה עושה לאמא בעיות?" זוּרי התנפלה על מִישוֹ ואימצה אותו אל גופה. מִישוֹ אומנם היה רק בן שישה חורפים, אבל חזק יחסית לגילו. "אחות גדולה! תעזבי אותי!" הוא צעק עליה וניסה להשתחרר מחיבוקה. זוּרי דגדגה אותו עד שלא יכלה לנשום מרוב צחוק בעצמה ושיחררה אותו לחופשי.
היא נשכבה על הריצפה והביטה אל המטרות המצוירות. מִישוֹ היה צלף מזעזע, אבל מותר לו, הוא עוד קטן.
היא לקחה את הצעצוע וכיוונה אותו אל המטרות, זרועה מתוחה ישרה ואצבעה על ההדק. עוד שבע שמשות המטרה לא תהיה סתם ציור על קיר. היא תהיה חית פרא שתתבקש להרוג.
זוּרי עצמה את העיניים ולקחה נשימה עמוקה. היא לא ידעה באיזו חיה היא תלחם. החכמים לא מגלים שום פרטים לפני הקרב. היא ידעה שהחכם הַאְבּוּ הוא הסמכות העליונה כשזה מדובר בקרבות, הוא זה שמחליט איזה חיות יוכנסו לזירה. וזה מה שהלחיץ את זוּרי הכי:
היא אהבה את החיות. כולן. גם את המפחידות והמסוכנות שבהן, את חיות הפרא. והחכם הַאְבּוּ נהג לבחור את החיות המרהיבות והמקסימות. הוא טען שזה קל להרוג חיה מכוערת ומפחידה, אבל המבחן האמיתי הוא להילחם בחיה שעוצרת את נשמתך.
היא שנאה את ההרג, אבל הלחימה עצמה ריגשה אותה. זוּרי הייתה בין המצטיינים באימונים וניצחה כמעט את כל מי שנלחמו נגדה. לכן, קרב מול חיה הגדולה ממנה בכמה מידות, יהווה אתגר שהיא תהנה ממנו.
זוּרי הייתה מזועזעת כששמעה על מסורת הקרבות לראשונה, אבל אם תבחר לא להילחם, היא תאלץ לעבור לחיות ביערות והרחק ממשפחתה. היא מעולם לא שמעה על מישהו שסירב להילחם.
…
שמש אחת לפני החגיגות זוּרי התעוררה מוקדם, אחד הירחים עוד נראה באופק ובשמיים עוד נותרו גוונים אדמדמים של לילה.
במהלך חמש השמשות שחלפו, זוּרי הייתה פקעת עצבים. ועכשיו הרגישה שהמצב גרוע אף יותר. היא לבשה את הבגדים הכי צמודים שמצאה בארון, נעלה את המגפיים הגבוהות שלה ויצאה מהבית. רק רכיבה על רוֹזִיד שלה תשחרר את כתפיה התפוסות.
רוֹזִיד הוא חית פרא שזוּרי ואביה מצאו לפני עשרה חורפים פצוע ביערות. לאחר תחנונים מרובים, זוּרי קיבלה אישור לאמץ אותו. הזן של הכימרות בעלות הראש האחד הלך והצטמצם, ולזוּרי היה חשוב להציל ולטפל בכימרה שמצאה.
היא החלה לצעוד ברחובות העיר המתעוררת. האורוות היו ממקומות במורד הגבעה הראשונה, מה שסיפק לזוּרי הליכה נעימה באוויר הצונן של השמש העולה.
אחרי שאביה דאג לשכן את רוֹזִיד באורוות הוא לימד את זוּרי לרכוב עליו.
רכיבה על כימרה מכונפת חד ראשית היא מסובכת, ולקח זמן עד שזוּרי ורוֹזִיד התרגלו אחד לשנייה. אבל זה היה שווה כל רגע.
כבר שזוּרי נכנסה לאורווה היא שמעה את צהלתיו של רוֹזִיד. היא רצה אל התא וחיבקה את ראשו העצום. חיוכו חשף ניבים שחורים מושלמים וגרגור של אהבה התגלגל מגרונו. צבע נוצותיו של רוֹזִיד היה סגול-כסוף, המזוהות עם זכר בוגר.
רוֹזִיד היה בין החיות האציליות שזוּרי ראתה מימיה. כימרות מכונפות בעלות ראש אחד הן החיות שצוירו הכי הרבה על ידי האמנים של קַסַליסטֶר, ובעיקר הזכרים, בשל צבעם המהפנט.
זוּרי פתחה את דלת התא והניפה את העוקף מעל לגבו של רוֹזִיד ובין שתי כנפיו. היא הובילה את שניהם אל חצר האורוות.
זוּרי חגרה את העוקף מתחת לחזהו של רוֹזִיד, אשר מתח את שתי רגליו הקדמיות, התנער והזדקף.
"רוֹזִיד שלי, אנחנו יוצאים לרכיבה ארוכה היום, בסדר? אני ממש לחוצה ממחר." זוּרי קפצה על גבו ורוֹזִיד נהם בהבנה.
"בוא נראה מה אתה יכול לעשות". היא לחשה לאוזנו, והוא הרקיע.
קַסַליסטֶר נראתה קטנטונת ממבט על. וזוּרי כבר הרגישה איך המתח מתחיל להיעלם מגופה.
"רוֹזִיד שלי, אני לא יודעת מה יקרה מחר בקרב, אבל אני יודעת שאחריו אני אבוא לאורוות ונצא יחד לרכיבת לילה, בסדר? אתה היחיד שמצליח להרגיע אותי!" זוּרי צעקה מעל אוושת הרוח. זאת הפעם הראשונה שיצאה לרכב מאז שהסתפרה. הרוח ליטפה את גולגולתה המגולחת וקיררה אותה מהר מתמיד.
רוֹזִיד צהל בתגובה ונפנף בכנפיו במהירות, מרים אותו ואת זוּרי גבוה והרחק מדאגותיה.
…
"זוּרי, תזכרי, לא משנה מה עומד מולך את חזקה יותר. את מהירה יותר. ואת תנצחי." זוּרי הנהנה ואמה הניחה את שתי כפות ידיה על ראשה העירום ונשקה לה.
"אמא אני אהיה בסדר, אני מבטיחה." היא אחזה בידיה של אמה ונשקה להן בחזרה, כפי שעשתה מאז שהייתה תינוקת.
מִישוֹ חיבק את רגלה הימנית של זוּרי ולא הרפה, "אחות גדולה, את הלוחמת הכי מגניבה בקַסַליסטֶר!". זוּרי צחקקה והתיישבה על ברכיה מול מִישוֹ. "אח קטן," היא חבקה אותו, "אני אוהבת אותך. עכשיו, תעזוב את הרגל שלי ולך לשבת ליד אמא ואבא בסדר?". מִישוֹ הנהן ורץ לעמוד ליד אימם. זוּרי נעמדה חזרה ומצאה עצמה פנים אל פנים מול אביה.
לאחר שזורי חזרה מהרכיבה על רוֹזִיד, הודיעו בקַסַליסטֶר שראש מנזר הלוחמים ומשלחתו חזרו מהמסע לארץ הנשכחת. כל הקהילה יצאה להריע כשזו חצתה את העיר, אבל כשזוּרי יצאה להריע אל הרחוב, היא לא סתם שמחה. היא התמוגגה מהתרגשות. כי אולי בשביל כולם הוא ראש מנזר הלוחמים, אבל בשבילה הוא אבא.
עכשיו כשהביטה בעיניו, הרגישה את כובד האחריות המונחת על כתפיה. "זוּרי," הוא חייך והניח את ידו על לחייה. "אני מאמין בך. ואני יודע שזה עלול להיות קשה. אבל כולנו עברנו את הקרבות, ואת תהיי בסדר".
"כן." היא ענתה וחיבקה אותו חזק.
"תראי להם מה את שווה!" קרא לה אביה בזמן שיצא מהחדר וקרץ לה.
עכשיו, כשהייתה לבדה, לבושה בשריון קשקשים, דקות לפני תחילת הקרב, היא נרגעה.
היא עשתה את זה מיליון פעמים באימונים, אמנם לא מול חית פרא, אבל היא נלחמה בחבריה ובמטרות, והיא הייתה מצוינת בזה.
אין לה סיבה להילחץ עכשיו, זה רק יסיח את דעתה בקרב ויסכן אותה.
היא נגשה אל קיר הנשקים. מותר לה לקחת כל מה שהיא רוצה; זה חלק ממה שהנזיר באימונים הסביר לה ולאחרים. אבל צריך לחשוב על המשקל של הנשקים. כל אחד שהיא תיקח יכביד עליה, ויש גם כאלה שהיא לא יודעת איך להשתמש בהם כהלכה ויהיו מיותרים בקרב.
היא העבירה את אצבעותיה על כל הנדנים והווים והרצועות. אקדח יד מבריק תפס את עינה והיא ניגשה אליו. האקדח היה קטן ועוצב במיוחד בשביל יד עדינה, לא כמו האקדחים שחבריה הזכרים של זוּרי התאמנו איתם. היא שלפה את המחסנית וספרה את הכדורים. עשרה כדורי טיטניום, היא תזדקק לשתי מחסניות נוספות על החגורה.
היא חיברה את המחסניות הנוספות והכניסה את האקדח לנרתיק הקרסול. עכשיו לנשק הקר; בחליפה של הלוחמים יש מקום לסכין גדולה, חרב או חנית אחת בכל צד של המותן. כשהתאמנה שמה לב שהיא מהירה יותר עם החרב מאשר עם החנית, ושהסכינים לא נוחות לה.
זוּרי ניגשה אל מדפי החרבות. היו שם לפחות שלושים סוגים שונים; מעוקלות, מפוצלות, כפולות, קצרות ועוד המון שלא זיהתה. אצבעותיה עקצצו מהמשיכה לאחוז בנדנים. עד כמה שתיעבה את ההרג, באמת שהיא אהבה להילחם. כנראה ירשה זאת מאביה. זוּרי חייכה לעצמה, עכשיו עם התספורת, היא דומה לו יותר מתמיד.
אחרי שסרקה פעמיים את כל החרבות היא בחרה בחרב מפוצלת אחת שאורכה כאמתה, וחרב מעוקלת אחת קצרה יותר שמסוגלת לחתוך דרך כל סוגי העור, הקשקשים והפרווה שתתקל בהם בקרב. זוּרי חגרה חרב בכל צד של גופה ועצמה את עיניה. היא יודעת להילחם והיא תצליח. יהיה בסדר. היא נשמה שלוש נשימות עמוקות ונעמדה מול הדלת של הזירה.
שאמא ירח תהיה עמה.
כשהדלת התגלגלה מעלה, כמו חיה הפוערת את לועה ונוהמת, רעש התרועות מהקהל הלם באוזניה של זוּרי. לקח לה כמה שניות להתרגל לתאורה החשוכה של הזירה, והיא צעדה קדימה. הדלת נסגרה מאחוריה והיא שמעה את אביה מהשורה הראשונה, "את חזקה, את תצליחי!".
את חזקה. ואת תצליחי.
החכם הַאְבּוּ הורה לפתוח את כלוב החיה.
את חזקה. ואת תצליחי.
הירחים כבר היו במרום השמיים והאירו את הזירה, אך פניהם של הקהל היו מוצללים וזוּרי לא הצליחה לראות בדיוק היכן משפחתה יושבת.
היא הניפה את ידיה להיכן ששיערה שהם יושבים וצעדה למרכז הזירה.
הזירה הייתה בצורת אליפסה ואורכה כמו של רחוב שלם. על הקרקע היו מפוזרים באקראיות כל מני פינות מחסה ושיחים. זוּרי מצאה משטח גבוה ורחב ונעמדה עליו, לא משנה איזה חיית פרא תתייצב מולה, היא לא תהיה גבוהה מזוּרי בהרבה.
את חזקה. ואת תצליחי.
הקהל השתתק כשנהמה כמו רעם מתגלגל נשמעה מהכיוון השני של הזירה.
אוי, לא. הנהמה המיוחדת פעמה והרעידה את שרריה של זוּרי. ועיגלי זיעה הצטברו בכתפיה וגבה.
הדבר הראשון שנגלה לאור הירח היה הראש הכביר של החיה, קרניים מסולסלות וחדות הזדקפו מאחורי האוזניים הרכות. ניבים שחורים בלטו מתוך שפתיה הלבנות, ועיניים ירוקות עגולות נצצו על אף החשכה.
כימרה חד ראשית. זוּרי הרגישה כאילו חטפה אגרוף בריאות. רק שלא תהיה מכונפת, רק שלא תהיה מכונפת, חשבה.
הכימרה צעדה קדימה, ארבעת גפיה החסונות היו מכוסות פרווה לבנה. היא הרימה את ראשה ונעצה את מבטה בזוּרי.
זוּרי התכופפה אל קרסולה מבלי להתיק מבטה מהכימרה ושלפה את האקדח. באיטיות היא הזדקפה חזרה.
ואז הכל קרה בשניות: הכימרה צרחה כמו עוף דורס לפני צלילה והרימה את גפיה הקדמיות באיום, זוּרי כרעה על ברך אחת וירתה שלושה כדורים אל עבר החיה. באותה המהירות של הקליעים הכימרה פרסה שתי כנפיים ענקיות ולבנות כשלג ועפה לכיוונה של זוּרי.
היא מכונפת, ולבנה. המילה נקבה הדהדה במוחה של זוּרי. נקבת כימרה מכונפת. נקבה בשביל רוֹזִיד.
כל תא בגופה של זוּרי צעק לה לא להילחם בכימרה.
החיה התנפלה על זוּרי ושתיהן התגלגלו אל הקרקע. האקדח נשמט מידיה של זוּרי והיא שלפה את החרב המפוצלת.
הכימרה נפלה על כנפה הימנית והשמיעה קול מצוקה. זוּרי השתחלה מאחיזתה של החיה וזחלה תחת המשטח שעמדה עליו רק לפני רגע.
מוחה התרוקן, וכל מה שזוּרי הצליחה לחשוב עליו היה את לא יכולה להרוג אותה.
היא הציצה אל הכימרה שבינתיים חזרה לעמוד. כנפה הימנית הייתה נפולה וצמודה אל ציד גופה. זוּרי הבחינה שאחד מהכדורים שירתה פגע בעצם האמצעית של הכנף. הכימרה נשפה בכעס והחלה לחפש את זוּרי.
איך היא יכולה לפגוע בחיה הנדירה שמולה? איך היא תוכל לרכב שוב על רוֹזִיד ולא להקיא מהמחשבה שפגעה בכימרה הלבנה והמהפנטת הזאת?
זוּרי הכניסה את החרב חזרה אל הנדן במותנה ויצאה ממחבואה.
הכימרה הסתובבה לכיוונה ונעמדה גאה, מרהיבה ופראית. נוצות כנפיה הצחורות הבהיקו באור הירח, טפריה חורשים את הקרקע בכעס, וראשה זקוף ומצמרר.
"אני לא רוצה לפגוע בך." לחשה זוּרי. כך שרק הכימרה תשמע את קולה.
זוּרי התיישבה על ברכיה ושלחה את ידיה באיטיות מעלה, אל כיוון חזה של החיה, ועצרה ללא תנועה כשכפות ידיה במרחק מילימטרים ספורים מהנוצות הלבנות-כחלחלות.
קולות השתנקות נשמעו מהקהל.
תנועותיה העצבניות של הכימרה פסקו והיא הרכינה את ראשה בסקרנות לכיוון ידיה של זוּרי.
זוּרי עצרה את נשימתה, נדמה שכל העולם נעלם ורק היא והכימרה המכונפת קיימות. היא האריכה את אצבעותיה ונגעה בעדינות בנוצות ראשה. מגען היה כל כך עדין ופלומתי. כמעט זהה לנוצותיו של רוֹזִיד.
הכימרה נהמה וקפצה אחורנית.
מתוך אינסטינקט זוּרי שלפה את החרב המפוצלת ונעמדה. התנועה הפתאומית הבהילה את הכימרה שבתגובה פרשה את כנפה השמאלית באיום וחשפה את שיניה השחורות.
"אני מצטערת, לא התכוונתי להפחיד אותך." לחשה זוּרי והניחה באיטיות את החרב על הקרקע. היא נשמה בכבדות וליבה פעם בחוזקה בחזה.
הסיטואציה הלחיצה אותה מאוד, והיא ידעה שאם החיה רק תבחר, היא תקרע אותה לגזרים עם טפריה המעוקלים.
רעש סטטי נשמע וקולו של החכם הַאְבּוּ התנגן בכל רחבי הזירה, "זה או חית הפרא או את, זוּרי, אל תשחקי משחקים."
"אני לא יכולה להרוג אותה, החכם הַאְבּוּ, בבקשה!" זוּרי צרחה אל החלל הפתוח. לא ניתן היה לדעת מהיכן הוא מדבר אליה.
הכימרה התרחקה מזוּרי והחלה ללכת במעגלים סביבה, לא מפנה את מבטה החשדני לרגע.
זורי לא נעה.
הרעש הסטטי נשמע שוב, "תהרגו את החיה וקחו את זוּרי מכאן." הורה החכם הַאְבּוּ.
"לא!!" זעקה זוּרי ורצה לכיוון הכימרה.
דלת הזירה נפתחה ומתוכה יצאו חמישה נזירים עם נשקים שונים והתקרבו אל הכימרה.
"בבקשה תסמכי עליי", היא לחשה באוזנה של הכימרה וקפצה על גבה. הנזירים החלו לצעוק אחד לשני הוראות ולנסות לפגוע בכנפה השנייה של הכימרה, לקרקע אותה סופית.
זוּרי חיבקה את צוואר החיה והרימה את מבטה אל ירחי קַסַליסטֶר.
היא פערה את פיה וצרחה אל השמיים בשפתם של החכמים:
"Moder Moon. Gem hende tak. Tag hende til en sikker verden, hvor du kan leve!"
רוח חזקה החלה לנשב, וגשם חזק וחד כסכינים החל לרדת.
תחילה, הנזירים נעלמו.
אחד אחד הם התפרקו בחשיכת הלילה והתערבלו בגשם. נזלו ואיבדו צורתם.
אחריהם גם האנשים בקהל. כל הזירה, הצמחים, הדלתות, המושבים. הכל החל להתפרק כמו בשר מבושל מעצם. טיפות הגשם החדות ערבבו את כל הצבעים והחומרים. השמיים האדומים התפרשו ומילאו את החלל, כיסו בשמיכה אדמדמה את זוּרי והכימרה.
וכל מה שהיה הוא השמיים.
זוּרי כרכה את זרועותיה סביב גופה בבעתה.
אין מעלה ומטה, הכל אדום ושזור כוכבים. והיא מרחפת על גב הכימרה בריק הארגמני.
דמות בעלת שמונה ראשים אנושיים ולבושה בבדים לבנים הופיעה מתוך הריק מול זוּרי. שמונת הראשים היו זהים; עיניים גדולות ולבנות, פה קטן ואדום כשמיים, אף ישר, וקרקפת חלקה ומבהיקה.
" Talte du med mig?"
-"קראת לי?"
שמונת הראשים דיברו במקביל, קולות נשיים וקולות גבריים רקדו יחדיו ויצרו הרמוניה משולמת.
"אמא ירח…" לחשה זוּרי, ניצוץ של הבנה בעיניה.
"האם ביקשת שאקח את הכימרה לעולם בטוח, אחות קטנה?" הירח שאלה ושלחה את ידה הימנית קדימה, מזמינה את הכימרה להתקרב.
הכימרה התעופפה בהתרגשות והתחככה ביד המושטת, מגרגרת בהנאה.
"אני לא יכולה להרוג אותה, אמא ירח, אני אשא את האחריות על מעשי. אבל היא לא צריכה למות." ידיה של זוּרי התחפרו בנוצות העדינות. היא ישבה כך על גבו של רוֹזִיד פעמים רבות במהלך עשרת החורפים האחרונים.
הירח ליטפה בעדינות את ראש הכימרה.
לחץ החל להצטבר בחזה של זוּרי, היא פחדה על הכימרה, ופחדה על עצמה, ועל ההשלכות של הבחירה לא להילחם.
"אחות קטנה, אמנם יש לך דם של לוחמת, אך גם יש בך נשמה של חכמה. לכן אני מסכימה להציע לך חלופה מהעתיד שמצפה לך ביערות." הירח התרחקה מהכימרה ונעצה שמונה זוגות עיינים בזוּרי, "אני אדאג שהכימרה תחייה, ושלא תצטרכי לחיות את שארית חייך ביערות. כל שאני מבקשת בתמורה הוא שלושה חורפים מחייך."
בזמן שהירח דיברה, קַסַליסטֶר החלה להיבנות מסביבן מחדש. אך הן לא שבו לזירה. עצים עבותים הקיפו אותן מכל עבר, וכרי דשא דגדגו את כפותיה של הכימרה.
הירח לקחה אותן אל חצר האורוות.
"אני זקוקה לשליחה. מישהי שתוכל למצוא פתרון לבעיות ההנהגה. דם אביך הלוחם הזורם בעורקייך, בנוסף לנשמתך החומלת, יהוו שילוב אידיאלי לתפקיד." שמונת הפּיות חייכו, מה שהיה מקסים ומרתיע יחדיו, "בחורפים האחרונים, יותר ויותר קריאות מקהילתך מגיעות לאוזני. הקסליסטים סובלים תחת מרותם של החכמים. לכן אני זקוקה לך, אחות קטנה. את תצאי יחדיו עם הכימרה, שתשא את שמי, אל הארץ הנשכחת. ובמשך שלושה חורפים את תחיי לצד בני המקום, תלמדי את המנהגים שלהם ואת תרבותם. ולאחר שתגלי כל מה שניתן על דרכי שלטונם, תוכלי לחזור לקַסַליסטֶר.
"אם כמה שקַסַליסטֶר מפותחת יותר, יש צורך בשינוי מהותי בדרך בה החכמים מנהיגים את הקהילה, ואני מאמינה שהפתרון שרוי בדרכיהם של בני הארץ הנשכחת".
שלושה חורפים? זוּרי הרגישה שהיא לא מצליחה לנשום כראוי. לחיות כל כך הרבה זמן בנפרד ממשפחתה ומרוֹזִיד נראה לה כמו נצח של בדידות.
"אמא ירח, אעשה כל מה שתרצי, אבל לגרש אותי מקַסַליסטֶר? אני בשמחה אצטרף למנזר הלוחמים. או אפילו למעגל החכמים אם תבקשי. אבל בבקשה אל תגלי אותי לארץ הנשכחת."
זוּרי כבר לא הצליחה לעצור את הדמעות, והן זלגו על לחייה וטשטשו את ראייתה.
היא הסיתה את מבטה מהירח והביטה סביבה.
המקום הזה, האורוות הללו. זה הבית שלה. כאן היא נולדה וגדלה. על אדמת קַסַליסטֶר. איך היא תוכל לעזוב את מִישוֹ לזמן כה רב? עד שתחזור הוא יגדל כל כך.
הירח התיישבה על הקרקע וסימנה לזוּרי לרדת מהכימרה.
הן התיישבו אחת מול השנייה. שתי לוחמות עם גולגולות מגולחות ואהבה לחיות פרא.
"יש מחיר לבחירה שעשית, אחות קטנה." הירח פרשה את ידיה. מכל אחת מעשר אצבעותיה החלו להתעופף חלקיקי אבק מנצנצים. "אם לא אטפל בכנף הפצועה של הכימרה, היא לא תוכל שוב לעוף. גורלה אכזר אם תשוב כך ליערות. אז בתמורה לריפוי כנפה, את תחיי כשליחתי בארץ הנשכחת.
"אחות קטנה, אולי מסלול חייך היה ברור לך מאז ומעולם. אך ההחלטות שאת לוקחת משנות אותו, סוללות דרכים חדשות.
את יכולה לבחור. אם ללכת לחיות ביער ולדון את הכימרה לחיי הישרדות על הקרקע, או להציל אותה ולהיות שליחתי. יש מחיר למתנותיי."
זוּרי נשענה על רגלה הפלומתית של הכימרה והביטה אל ראשה המעוטר בקרניים זהובות.
אף אחת מהאפשרויות של הירח לא נעמה לזוּרי. אם תבחר להישאר בקַסַליסטֶר, היא דנה את הכימרה לחיי קרקע לא בטוחים, שעלולים לגרום למוות. אמנם גם היא בעצמה תצטרך לגור ביערות, אך חיה של הכימרה הנדירה הדאיגו אותה יותר. זוּרי, עם רוֹזִיד לצדה, תתמודד עם תנאי היער. אך כימרה ללא היכולת לעוף? היא לא הייתה כל כך בטוחה.
זוּרי מעולם לא ראתה את הארץ הנשכחת. רק מנזר הלוחמים של אביה ביקר שם במסעותיו.
אביה סיפר לה על עולם מלא בטבע מרהיב, אך עם קהילות רבות אין-ספור. אם תצא כשליחתה של הירח, זוּרי תעמוד לגמרי לבדה אל מול הלא ידוע.
היא תבלה שלושה חורפים מבלי לראות את הוריה ומִישוֹ. ומי יטפל ברוֹזִיד במהלך כל הזמן הזה?
זוּרי התמלאה חרדות.
עד כה, חייה היו ברורים לה כשמש; אחרי חגיגות עשרים החורפים, היא הייתה אמורה לפגוש בבן זוגה העתידי ולקבל על עצמה את תפקידה בקהילה, בתקווה שהחכמים יראו את אהבתה לבעלי החיים וישלחו אותה ללמוד רפואת חיות.
היא מעולם לא הייתה צריכה לחשוב ולהחליט בעצמה על אף כיוון בחייה.
כעת, מול הירח, זוּרי הרגישה בפעם הראשונה בערפל האפשרויות מקהה את חושיה.
"אחות קטנה, אני חשה בפחדייך." קולה הלירי של הירח עטף את זוּרי בחמימות, "הרשי לי לעזור לך בבחירתך. מה אביך היה עושה?".
מילותיו של אביה הדהדו בראשה של זוּרי; "את חזקה, ואת תצליחי." אמנם כעת היא כבר לא בזירה, אבל אביה אימן אותה ולימד אותה כל מה שידע במהלך כל חייה.
היא תוכל להתמודד עם כל מכשול שיעמוד בדרכה.
החיים הם יקרי ערך. לא משנה אם מדובר בבן קהילה, או בחיית פרא.
"בסדר," זוּרי לקחה נשימה עמוקה. "אהיה שליחתך בארץ הנשכחת".
אף מוות לא ישב על מצפונה.
…
אחריי שמיקה חייגה 100 ונשמעה כמו מטורפת בשיחה עם הנציגה של המשטרה, היא רצה הכי מהר שהצליחה אל החדר השני ולשאר הבנות. כשפתחה את הדלת כמה מהבנות קפצו בבהלה, ורק אחרי שראו שזאת היא, ולא המפלצת, הן התישבו חזרה.
עשרים בנות היו מפוזרות ברחבי החדר, כל אחת ברמה אחרת של התמודדות עם המציאות.
חלק בכו, רעדו או התעלפו. אחרות נראו ענייניות יותר והתלחששו ביניהן על הדרך הכי טובה לברוח מבלי להסתכן יותר מדי.
מיקה התיישבה ליד רעות, שהייתה תוך כדי שיחת טלפון נסערת עם אחד מהוריה.
היא פנתה לבחורה שישבה על הרצפה מולה, "את חושבת שהמפלצת מתה?" היא שאלה. היא לא באמת ציפתה שתקבל תשובה הגיונית או נכונה. אבל היה משהו מרגיע בלנסות להעמיד פנים שמשהו בשליטה.
לפני שהבחורה השנייה הספיקה לענות, שאגה עמוקה ומתגברת נשמעה מבחוץ. כל הבנות החליפו מבטים. קול פיצוץ עמום נשמע ובעקבותיו מספר חריקות קצרות, כמו הצליל של נעלי ספורט חדשות על מגרש כדורסל.
רעות אחזה בידה של מיקה בכוח ועיניה התעגלו מפחד.
דפיקות עמומות נשמעו, כאילו שהיצור המפלצתי קם על רגליו והחל להתהלך. רגלי המיטות רטטו עם כל דפיקה. הסיטואציה הזכירה למיקה באופן משעשע ומפחיד למדי את סצנת הטי-רקס ב-"פארק היורה" הראשון. רק שבסרט, חלק מהאנשים גם נאכלו.
היא קיוותה שזה לא המקרה גם עכשיו.
אחרי כמה שניות הכל נדם. לא עוד שאגה, דפיקות או חריקות.
שקט.
שתיים מהבנות שהתלחשו ביניהן נעמדו יחדיו והתקרבו אל הדלת. אחת מהן דיברה, "אני אומרת שנחכה חמש דקות ונצא לראות מה קורה בחוץ.", השנייה הנהנה בהסכמה.
ומכיוון שאף אחת אחרת מהבנות לא הציעה עוד רעיון, כולן ישבו בדממה והמתינו.
אחרי כמה דקות כל מי שהייתה במצב מספיק טוב כדי לעמוד, הצטרפה לשתיים מול הדלת.
"אוקיי. אני אפתח את הדלת ונציץ. אם המפלצת כבר לא שם, אנחנו רצות למגורי המפקדות." הבחורה שדיברה הסתכלה לכל אחת מהבנות בעיניים, היא שפעה כריזמה. כולן הנהנו בהבנה.
"קדימה."
…
כשמיקה יצאה החוצה יחד עם שבע הבנות הנוספות שהסכימו להצטרף, היא קיוותה בכל ליבה שהמפלצת נעלמה ושהן יוכלו לחצות במהירות את הרחבה.
במקום זה, היא חזתה במראה כמעט אלוהי.
הראשונה שהבחינה במה שקורה הייתה הגמלונית מאתמול, והיא סימנה לכולן לעצור ולהסתכל למעלה.
מעליהן, במרחק של כמה עשרות מטרים, המפלצת ששכבה לפני כמה דקות חסרת חיים, ריחפה במלא הדרה;
כנפיה העצומות התנוענעו במקצב אחיד ומהפנט, מסנוורות בלובנן. ראשה המקורנן הביט הרחק אל האופק, ונוצות גופה התבדרו ברוח המדברית של עובדה.
הא הייתה ענקית, ומפחידה. אבל אם כמה שכל נים בגופה של מיקה זעק לה לרוץ להסתתר, היה גם משהו כל כך מקסים ומושך בפראות של המפלצת. משהו בתנועות ראשה ועיניה העגולות הזכירו פנתרים אפריקאים. קרני האייל וכנפיה הפלומתיות העניקו לה הילה מלאכית.
אך לא המפלצת הייתה מה שגרם למיקה לפעור את פיה בתדהמה מוחלטת. זה היה מה שישב על גבה;
כמו אביר מימי הביניים על סוסו, על המפלצת רכב משהו שנראה כמו בן אדם, אך היה גדול בהרבה. לדמוי-האדם היה שריון קשקשי שחור שכיסה את כל גופו עד צווארו. ראשו היה מגולח למשעי, וזרועותיו אחזו בצווארה של המפלצת.
קרני השמש האירו מסביב לרוכב השמיים האימתני והכריחו את הבנות לכסות את העיניים, שלא יתעוורו.
"שמי הוא זוּרי," קולו של רוכב השמיים נשמע למרחקים, אך משהו בקול היה עדין, נשי יותר ממה שמיקה ציפתה. להפתעתה, מיקה הבינה שזו אישה.
"אני הגעתי לכאן בבקשה להשקיף וללמוד על עולמכם." קולה נישא על גבי הרוח אל מחוזות רחוקים.
ולמרות שהיא דיברה עם מבטא כבד והגייה משונה, עדיין היה ניתן להבין כל מילה.
"אני מגיעה בתור שליחה, לא לוחמת. כדי לגשר בין שני העולמות. אנא, קבלו את בקשתי".
…
היה משהו גולמי בארץ הנשכחת שנגלתה לפני זוּרי. משהו ישן ומסתורי יותר מאדמות קַסַליסטֶר.
עם כל שמש שחלפה, בחירתה של זוּרי להגיע לעולם החדש נראתה לה חכמה יותר ויותר.
היא החליטה במכוון לחשוף את קיומה ולא לחיות בצללים.
ברגע שבחרה להיות שליחתה של הירח, היא החליטה שהדרך הטובה ביותר ללמוד על דרכי חייהם השונים, היא אם המקומיים ילמדו אותה בעצמם. ואולי, היא תוכל ללמד גם אותם על תרבותה שלה.
ובאיזה מהקהילות יותר טוב להתחיל, חשבה, מאשר בקהילה הצעירה והמתפתחת. מוקפת האויבים, ומלאת ההיסטוריה, האפשרויות והשסעים.