דנה מעולם לא חשבה שתעזוב את חנות הספרים שעבדה בה מגיל שש עשרה. אבל בגיל שמונה עשרה היא עזבה. והכול בגלל חבר הבחירה הארור שקיבלה. חבר בחירה. היא שנאה את המילה הזאת. אבל בשלהי מלחמת המפרץ, המדינה החליטה שכל אזרח מעל גיל שמונה עשרה לא אובייקטיבי מספיק לבחור את מסלול חייו. ומכאן חבר הבחירה. היא לא הייתה שונה. אבל אז, דנה טרם ידעה כמה תלמד לשנוא את המונח וכל מה שמשתמע ממנו.
"דנה," עיניו החומות של עידן נצצו. "מתי את תלמדי אותי לספר גם סיפורים כמוך?"
חיוכה של דנה היה בלתי רצוני כמעט. עם בנה של מנהלת החנות, היא תמיד הרגישה בבית. אולם אז היא נזכרה שהיא עוזבת. והזיכרון הבריח כל רגש מליבה. ובכן, הכול מלבד הפחד.
לפני שהספיקה להרהר על התחושה, צעדים הידהדו מאחוריה ויד נחה על כתפה.
כשהסתובבה לאחור, דנה ראתה מבעד למדפי הספרים דמות מחייכת אליה חיוך שתמיד הזכיר לה את צ'שייר מאליס בארץ הפלאות.
"עידן," יאיר אמר לבנה של המנהלת ומיצמץ בריסיו הארוכים, המושלמים. "זה כישרון מולד, לא משהו שמלמדים. כמו שלא מלמדים תינוק איך לחרבן-"
"יאיר!" דנה העיפה מבט וראתה לקוח מהשולחן ממול מגחך לעצמו. עידן התפקע מצחוק וחיוכו של יאיר התרחב. הוא החווה בראשו לילד וסימן לה בשפתיו. בואי.
דנה הביטה אל עידן בחשש, אבל יאיר משך אותה ביד מהשולחן לפני שהספיקה להתנגד. הם רצו מצחקקים דרך הרחבה הראשית מלאת הלקוחות, עלו במדרגות עץ שגנחו תחת רגליהם והגיעו לגומחה הנסתרת שלהם. האור מהחלון נשפך על מגדלי הספרים והקימו לתחייה נחיל של פתיתי אבק משתוללים. דנה אהבה לדמיין שהאבק הנוצץ באור הזהוב הוא אבקת קסם, או אבקת פיות כמו בפיטר פן. כי המקום עצמו היה, כמובן, קסום.
"אתה בלתי נסבל." דנה צחקה כשהתיישבו על כורסת נוחות שקועה. השמש ליטפה את עורה. "חשבתי שחבר הבחירה שלך יירסן אותך כשתגיע לגיל שמונה עשרה."
"גם אני," יאיר התיישב ונדמה שהאור נשבר כשפגע בפניו. הוא הביט מעבר לחלונות הארוכים ועל רחוב לבונטין, חצי פניו כתם כהה, ורק הריסים זוהרים כמו טיפות טל קטנות. "את יודעת, חבר הבחירה שלי החליט שאני צריך ללמוד מדעי המחשב."
דנה כיווצה את מצחה. "אבל רצית ללמוד כלכלה, לא?"
יאיר משך בכתפיו. "אני יודע, אבל אולי זה טוב בעצם."
איך בדיוק, דנה חשבה, אבל שתקה.
"הם אובייקטיביים את יודעת. הם יודעים עליך הכול כמו ששופט יודע על הנאשם בבית המשפט. אבל הם לא קשורים אליך רגשית, אז זה דווקא הגיוני שהם יקבלו עבורך החלטות. הם מכירים אותך טוב כמוך, אבל לא מכירים את הפחדים והמחשבות האפלות שעוצרות אותך."
מאז שיאיר קיבל את חבר הבחירה שלו לפני חודשיים, היא שמעה את כל תורת ההיגיון שמאחורי היצור המוזר בשם חבר בחירה. יאיר אהב לפלפל את העניינים בחנות. ובחנות ספרים לא היו כמעט עניינים מלבד ספרים, אז הוא הקריא לה מספרי ההיסטוריה. הקריא לה על התוצאות העגומות של מלחמת המפרץ, ועל המדיניות הקיצונית שהממשלה נאלצה לנקוט בשעת החירום. מאז, חבר הבחירה הפך למצפן החברתי. הכוח שמכוון את החברה למסלול חיים בטוח ומרוצף היגיון.
דנה השפילה מבט. ההיגיון הזה היה לה הגיוני כמו חזיר מעופף.
אבל היא שתקה. רגעיה האחרונים בחנות לא יהרסו בגלל ריב טפשי על חבר הבחירה.
עיניו של יאיר חזרו למציאות והוא שלף חפץ מכיס הג'ינס שלו והושיט לה.
"מזל טוב." הוא אמר בקול רך שהזיז משהו בליבה של דנה. משהו כבד שהזכיר לה את המשקל שיש לחבר הבחירה שלה עליה. היא הרי עוזבת.
"אני יודע שזה באיחור של יומיים, אבל תפתחי את זה." הוא חייך ודנה שמה לב שגם היא. זה היה כוח העל של יאיר, לגרום לה לחייך.
"תזכרי," הוא הוסיף. "שחבר הבחירה עוזר לך רק בהחלטות הגדולות בחיים. כמו בחירת דירה, בחירת מקצוע לחיים. אבל הוא לא אומר לך, למשל, מתי לחרבן או-"
"דוחה אחד!" דנה צחקה וחטפה את החפץ מידיו. "אני רק מקווה שזה יהיה מישהו נורמלי. מישהו שיבין אותי… מבין?"
"הם מכירים את החיים שלך כמו ששחקן בסרט מכיר את התסריט שלו."
"בדיוק," דנה אמרה ועיניה נחו על שלו. "תסריט בסרט. ללכת תמיד לפי החוקים והסטנדרטים. מבאס. אני רוצה מישהו ש… ש…"
יאיר נחר בבוז. "תמיד היית נפש חופשייה, דנה. אפילו סנטה קלאוס לא הזוי כמוך. עכשיו תפתחי כבר את המתנה."
"אני-" דנה השפילה מבט. שפתיה רעדו כשחשבה על המשקל שסחבה בליבה. המשקל של החיים הבוגרים. משקל שלא רצתה. משקלו של חבר הבחירה שישב עליה בכס פלדה. היא פחדה שהיא תמחוץ את יאיר עם המשקל הזה.
"מה קרה?" הוא הרים גבה. "את חיוורת כמו עידן אחרי אחד מסיפורי האימה שלך."
"אני עוזבת, יאיר."
"מה זאת אומרת עוזבת?"
דנה נשכה את שפתייה והרימה אליו מבט. עיניו היו שני תהומות של בלבול וחשש. אתה יודע למה הכוונה, עיניה אמרו לו.
"למה עוזבת?" הוא התעקש. קולו היה כמו אבן שנשברת באוזניה, והיא פחדה לראות מה מסתתר בעיניו. היא נעצה מבט במרצפות הלבנות.
"חבר הבחירה לא כזה מושלם אחרי הכול, יאיר." לחשה.
"הוא אמר לך לעזוב." יאיר התנשם כשהבין. "חתיכת בן-"
"אנחנו נשמור על קשר." דנה מיהרה לומר ולקחה את ידו, מעזה להציץ בעיניו הכבויות. "נכון?"
יאיר הסיט מבט. לאחר מספר רגעים, הוא הוביל את ידה למתנה שדנה שכחה ממנה.
היא פתחה בדממה. זה היה פנקס. היא לא הייתה בטוחה מה עליה לעשות איתו, אבל היא שתקה. פיה רעד והיא חששה שאם תפתח אותו, הרעידות יגרמו למפולת של רגשות במוחה. היא לא רצתה לבכות מול יאיר. לא עכשיו. לא ברגע המתוק הזה.
"דנה…" קולו היה הד בתוך מפולת הרגשות. הד שהעצים את הידרדרותם. היא ראתה את האבנים קורסות אחת אחרי השנייה בתודעתה. "אני יודע שאני מדבר הרבה על חבר הבחירה. אבל כל אחד צריך לפרוק לפעמים. להרגיש שיש לו חופש לבחור משהו בחיים." הוא עצר ושוב חייך. חיוך שבור הפעם. חיוך עצוב. "כשאני כותב, זה עוזר לי לזכור שהמחשבות שלי הן רק שלי. הרגשות הם רק שלי." קולו התהדק למשהו נוקשה. "הבחירה לכתוב היא גם בחירה אחרי הכול."
דנה שתקה.
***
בחירות הן כמו סוכר בעוגה, יאיר אמר לה. יותר מדי והעוגה נהרסת. דנה אמרה לו שפחות מדי והעוגה חסרת טעם. כי מה הטעם בחיים ללא בחירה?
אבל החוק היה החרב של המדינה להילחם בטבע האדם. ויחד עם הטכנולוגיה המשוכללת של המאה ה-21, חבר הבחירה היה מתבקש. תוצאה הגיונית (לפי הממשלה) לשיפור חיי האנשים במדינה שדם רב מדי נשפך בה על קנאה, שנאה, אהבה או כמיהה לנקמה. רגשות שמסנוורים את האדם להחלטות הרסניות. היא נזכרה בגן החובה. ביום הראשון היא היתה בעולם אחד, בגן "שקד". וביום השני, היא מצאה את עצמה כאילו ביקום מקביל. בגן זר עם ילדים זרים. היא לא ידעה מדוע ולא טרחה לשאול את הוריה. העצב זרח מהם כמו חומר רדיואקטיבי שמסוכן להתקרב אליו. אבל היא ראתה את המכתב הפתוח במטבח. היא ראתה את הציור האדום המפותל המזכיר דם. בעוד שנים היא תלמד שזהו הסימן הרשמי של יחידת חברי הבחירה. היחידה העלית של הממשלה לשמירה על ביטחון האזרחים.
גן שקד היה רק ההתחלה. השנים שלאחר מכן היו רשת סבוכה של החלטות שחבר הבחירה של הוריה טווה עבורה,
ערעורים, בקשות רשמיות, עוד ערעורים ועוד בקשות רשמיות. אביה לחץ על כל הכפתורים שהיו לו בתור עורך דין מכובד כדי לקבל מעט חופש. אבל הכפתורים של הממשלה היו מקולקלים. ואחיזתו של חבר הבחירה סביב צווארם הלכה והתהדקה. הממשלה זנחה את הוריה.
דנה פתחה את המערכת האלקטרונית להתכתבות עם חבר הבחירה. יאיר, כמובן, היה על הקו להציל אותה מטיפשותה בכל הקשור למחשבים.
"בחירנט." היא פלטה בבוז. "שם ממש מקורי לאתר."
"כבר נכנסת אליו בעבר, לא?" יאיר שאל. "כלומר, אחרת איך חבר הבחירה אמר לך…"
להתפטר.
אבל המילים היו מאובקות בכאב רב מדי מכדי שייאמרו בקול. בכל זאת, היא קיבלה את ההודעה שאמרה לה להתפטר רק אתמול. כשקולו דעך, היא הרגישה את הכאב שלו צועד אליה דרך הטלפון ומקים מאחז בליבה. התחושה הייתה של כתם שחור כבד שצובע את כולה. שנתיים של עבודה ביחד לימדו אותה להבחין בדקויות של יאיר. היא ידעה שהוא לא סיים משפטים כשהכאב אכל את המילים.
כשנכנסה לאתר בחירנט, דנה נזכרה בהודעה הגורלית. ההודעה שהרחיקה אותה מהחיים הקסומים בחנות. מיאיר.
"תתפטרי מהעבודה שלך." חבר הבחירה רשם לה. "את לא תבזבזי עוד את זמנך על מילים שכלואות בדפים מאובקים. את צריכה לעשות שינוי בחייך. בהצלחה."
וכשהמרירות מהמכתב נצורה בפיה ובליבה, היא הכריחה את עצמה לפנות למשטרה. הם צחקו כשראו אותה. את ילדה קטנה, את לא יודעת מה טוב, הם אמרו. את לא זוכרת את מה שקרה כשסדאם חוסיין התקיף את ישראל בנשק כימי. את לא זוכרת את הגופות. הרים של גופות. ערים של גופות.
כששאלה את יאיר על מלחמת המפרץ, פניו התקמטו מהזיכרון, כאילו ראה מולו את הרגע המכריע.
"אלפי מתים מכל הארץ," מילותיו חרטו שביל של כאב בתודעתה. "סדאם חוסיין התקיף ולא הצלחנו לעצור אותו. הלוואי שהמסכות היו עובדות. אבל… "
והוא סיפר לה על המחדל. מנהל באחד המפעלים לייצור מסכות החליט לדלג על שלבי הבירוקרטיה ולהזרים מסכות אל החנויות ומשם אל הבתים במהירות שבה הפחד בורח מהמוות.
אבל החיפזון חפר לו בור. אלפי מסכות היו תקולות.
מאוחר יותר, גילו שהוא נלחם ביום הכיפורים, שהמוות נעץ בו סכין באחד הקרבות ושהפחד מהמוות היה רובה צמוד לרקתו וחימש את החלטותיו הרשלניות. מאוחר יותר, הפסיכולוגים יוסיפו שאין אדם אובייקטיבי. כל בחירה צבועה בצבע ההטייה של ליבו. והכותרת בתקשורת: בחירה של אדם אחד הורסת מדינה שלמה.
"אוף. ואפילו אין לי כבר אפשרות להגיש ערעור." דנה נאנחה. "כי חודש כבר חלף מאז ש…"
"לא." יאיר אמר. מהר מדי, דנה חשבה, והסמיקה מההתרגשות שבקולו. "אל תגידי את המילים."
ושוב המילים התפוררו בין שפתיו. והיא הבינה אותו. בתור מוכרים בחנות ספרים, שניהם ידעו את הקסם הטמון במילים. את המציאות שהן יכולות לברוא. ומציאות אחד ללא השני, זו לא מציאות שהם רצו ליצור, אז הם שתקו.
ביום שיאיר קיבל את חבר הבחירה, הוא היה בעננים ומצב רוחו סופה מדבקת. הם שמו מוזיקה בווליום ורקדו בגומחה הקטנה שלהם. עוברים ושבים צפו בהם מהחלון שהשקיף לרחוב, אבל הם, כמו תמיד, השתקעו בעולם שלהם. בנה של המנהלת הצטרף מאוחר יותר ושלושתם קפצו ופיזזו ושרו וצעקו. כשההפסקה נגמרה, ליבה היה מלא בתחושה מעקצצת. כוח שהסעיר את גופה ורוקן את מוחה. בסיום העבודה, יאיר שלף ספר והקריא לה ציטוט. היא לא זכרה את המילים, אבל היא זכרה שחיבקה אותו חזק, כי באותו הרגע היא ידעה שהיא במקום הנכון.
אבל היא כבר לא במקום הנכון. ליתר דיוק, היא לא בשום מקום.
"מה אתה כבר מתגעגע כל כך לבלגן שלי?" דנה שאלה באחת משיחות הטלפון הליליות שלהם.
"כן." הוא אמר ללא עוקצנות והיא רצתה שיאמר ויאמר ויאמר.
כשדנה קראה את ההודעה באתר בחירנט, קרבייה הרגישו כאילו צרבו אותם במחבת.
"עכשיו כשאת פנויה לחלוטין מהעיסוק העלוב כמוכרת בחנות ספרים," הוא רשם ודנה רצתה לבעוט לו באיברים המוצנעים. "את תתחילי לעבוד עבורי. עבודה אמיתית. עבודה שמשקפת את החיים כמו שהם: שחורים ועכורים."
והמשימה שנתן לה קיימה את ההבטחה. להעביר ארגזים מפוקפקים לאנשים מפוקפקים בשעות מפוקפקות. עבודת בלדרות לילית. היא הרגישה שהבדיחה על חשבונה.
לך לעזאזל, היא שלחה לו באתר ואמרה שמחר תלך למשטרה. למחרת, הוא שלח לה תמונה. תמונה שלה יושבת על המיטה. סכין צוירה לתוך ליבה ודנה הרגישה אותה עמוק בפנים. תחושה של חור שחור ומשהו מהודק בחזה שמאיים למוטט אותה. מאחור היה רשום: המחשה – מה יקרה אם רק תעזי לפנות למשטרה.
אז היא החלה בעבודה הלילית. תמיד אחרי חצות. תמיד כשהוריה ואחותה הקטנה ישנו. בשבוע אחד, היא למדה איך להתגנב מהחלון, להסתיר את העייפות עם איפור ואיך להסוות את החורים של שקריה עם טלאים של חצאי אמיתות.
"את נראית נורא, דנה." אמה אמרה לה בבוקר אחד. מבטה של אביה היה פנס חקירות. "לא ישנתי בלילה." אמרה דנה וחשבה על הסכין. "אני מודאגת לאחרונה."
והדאגות דאגו ללחוץ על ליבה באצבע מפלדה. אצבעו של חבר הבחירה. בהדרגה, היא הרגישה אגרוף נופל עליה כמו מנוף ומרסק אותה לחתיכות. חבר הבחירה אסף את החתיכות אחת אחרי השנייה והיא הייתה שבורה, כלואה בכף ידו. ואולי ככה החיים נראים ללא היכולת לבחור, חשבה.
הוריה הבינו והניחו לה לנפשה. ליבה של דנה רצה לצרוח, אבל המוח שלה הבין אותם. היא התנהגה כבוגרת וידעה לנהל את בעיותיה, והוריה ידעו זאת. מנהלת חנות הספרים הייתה מתקשרת אליהם מדי חודש להזכיר עד כמה ביתם עובדת חרוצה ומוכשרת.
הפעם, הבגרות שלה הייתה האזיקים שהצמידו אותה לחבר הבחירה. היא חשבה לפנות לאביה העורך-דין, אבל דמיינה את תשובתו לאחר שנים של מאבק כושל בחבר הבחירה. "מבחינה חוקית, את מחוייבת לציית."
הנה, היא מצייתת. שלושה חודשים של עבדות.
לילה אחד, באחת מהשליחויות של חבר הבחירה, היא מצאה את עצמה מביטה בשמיים ומהרהרת. הכוכבים הפסידו במערכה על האוויר הנקי בתל אביב. הם התחבאו ממפלצת זיהום האוויר והיא לא ראתה דבר מלבד שחור ועכור. ממש כשם שהבטיח לה חבר הבחירה. ידיה צרבו מהארגז שסחבה, השרירים של גבה רעדו והזיעה התנקזה בפיה בטעם מלוח ועצוב. היא מצאה את המציאות כבדה מדי. היא נתנה למחשבות לשוט חזרה לאנשים שאהבה. לצבור כוח מנוכחותם. יאיר, הוריה. היא חשבה על עידן. מעניין מה היה אומר לו ידע שאפילו לעצמה היא מספרת סיפורים? המחשבה הזו הבהיקה משהו במוחה, כאילו הייתה לפיד של תקווה בתוך האפלה המסתחררת. לפיד שהבריח את הכאב מהמציאות.
ובפעם הראשונה מזה שלושה חודשים, היא הרגישה חזקה מספיק לאחוז במציאות. לאחוז בתקווה שהאירה את דרכה. וכשבחרה לשמוט את הדאגות מראשה, היא שמטה את הארגז מידה והסתובבה חזרה לביתה. היא רצה בתוך האוויר הלח וכשזיעה מאובקת בפיה. בתודעתה היא חופשייה. תודה, עידן, לחשה לאוויר המזוהם.
***
למחרת בבוקר, כשקיבלה את ההודעה מחבר הבחירה, החופש המתוק מאמש הפך בפיה לפירורים מעושנים. תקוותה שנשרפה.
"אני מקווה שנהנית אתמול מהבריחה הקטנה שלך." היה רשום. "אבל אני מזכיר לך שאני יודע עלייך הכול, דנה. אני יודע שלאחותך הקטנה יש גומת חן על האמה השמאלית. אני יודע שאת אוהבת לאכול על המיטה ולדחוף את הפירורים מתחתיה מבלי שאימך יודעת. אני יודע שאביך מושחת."
נשימתה נתקעה בגרונה. המידע היה אישי כל כך. היא הרגישה כאילו מישהו הכניס יד לתחתוניה.
ומושחת? אביה הוא עבד של החוק. פשוטו כמשמעו. החוק שולט בו כמו בובה. ישר כסרגל, אימא שלה הייתה קוראת לו.
הוא משקר.
או שלא? קול התפרץ להכרתה ומשהו נשבר בה. זה היה יותר מדי. היא דחפה את המידע למגירה במוחה וקראה.
"למה לא ציית לי, דנה? את מקשה עליי מאוד. בתור חבר הבחירה, את יודעת שאני רוצה בטובתך. חבר הבחירה הוא דבר נפלא, אפילו שאת רואה אותי כעריץ שמשעבד את חייך לתועלתו האישית. אבל אחרי אתמול, תאלצי להשיב לי חזרה את האמון בך." וליבה דהר. "מחקי את כל קבצי הוורוד והאקסל של אביך. מוטטי לו את המחשב עד שלא יישאר פירור של מידע. יש לך שבוע.
נ.ב.
מוזמנת לנסות ללכת למשטרה. אבל זכרי – צריך רגליים בשביל ללכת ."
***
למחרת, דנה מצאה את עצמה במקום שבו הכל התחיל ונגמר. המקום שקראה לו בית בשנתיים האחרונות.
היא עמדה מול חנות הספרים וספרה את הרגעים לפני שהעזה להיכנס. משום מה, היא ידעה שברגע שתכניס רגל למקום הקדוש, הוא כבר לא יהיה קדוש. כמו זיכרון מתוק שברגע שמחטטים בו הופך לעכור וחסר משמעות. ההווה תמיד מטמא את העבר, חשבה. והעתיד שלה לועג להווה. או שזה חבר הבחירה שלועג לה.
אולם כשהדלתות נפתחו והיא מצאה את עצמה בין עמודי הספרים והמדפים, התחושה הייתה נכונה. היא עצמה עיניים ונתנה לאוויר הקר של המזגן ללטף את הווייתה, את הזכרונות, את התודעה. ובצלילות קרירה, היא ביקשה מיאיר את מה שביקשה.
הבעתו התעקמה כשהקשיב לדבריה. היא ראתה את המחשבות והדאגות מהבהבים מעיניו.
"דנה…"
"יאיר," היא לקחה את ידיו לחיקה. עיניו התרחבו כשהבחין בנואשות שבה עשתה זאת.
"בבקשה, יאיר. אתה יודע שלא הייתי מבקשת סתם."
ושוב, המבט המהבהב, שתי נורות אזהרה בתודעתה.
"את מבקשת ממני לפרוץ למחשב של אבא שלך, דנה. את מבינה מה זה דורש ממני?"
היא שתקה והירהרה. היא הרגישה שהיא נמצאת בצומת עיקרית בחייה, והרגע הזה יכריע אם דרכיהם ייפרדו. עיניה זעקו לעברו. ומה זה דורש ממני?
פניו התקמטו. "רק תגידי לי למה." היא שמעה, אך הקשיבה למה שלא אמר.
תירוץ אחד. תתני לי תירוץ אחד, עלוב ככל שיהיה, כדי לעזור לך, דנה, ואני אוריד את הירח בשבילך.
היא פתחה את פיה, אבל נורות האזהרה סינוורו את מחשבותיה. כל מילה הייתה חבל חנק סביב צווארה. גרוע מכך. היא ראתה את חבר הבחירה עם חבל בידו. יאיר היה קשור לכיסא והחבל נלפף סביבו. כל מילה, סיבוב אכזר. חבר הבחירה מתח את חיוכו כשם שמתח את החבל. בהנאה, בסיפוק.
משהו נשבר בפניו של יאיר. השפתיים, העיניים, הגבות. היא ידעה שהשבר הפנימי חמור בהרבה ומשהו התכווץ בליבה. לו רק יכלה לאסוף את השברים. של עצמה, של יאיר, של העולם.
הם הביטו אחד בשנייה לזמן ארוך.
"דנה," הוא אמר ועיניו התכווצו. "את יכולה לספר לי הכול."
הבזקי תמונות. חבר הבחירה. החבל שמלפף את יאיר.
היא שתקה. שפתיו שיל יאיר רעדו, הר געש שעומד להתפרץ, והוא הניד בראשו וזינק אל המדרגות, ודנה ראתה את חברה נעלם.
***
שבע שקיעות עברו מאז.
שבע שקיעות ואפס שיחות מיאיר. שבע שקיעות ואפס חיוכים שלו. שבע שקיעות ומיליוני מחשבות עליו.
שבע שקיעות לפני שחבר הבחירה גבה את המחיר. ממש כמו שאמר.
היא שוטטה ברחובות גבעתיים וחשבה על החיים שהחליקו מאחיזתה. הזמן רץ לפעמים. ופעמים אחרות, הזמן נפל בין מחשבותיה. מקצב פרוע ומשתנה שהחיים כפו עליה.
בבקרים היא ישבה בעיניים טרוטות מול מסך מחשב וחמש כוסות קפה כדי לנסות לשווא להבין איך לפרוץ למחשב. אבל המסך הראה לה את יאיר. כמעט תמיד את יאיר. וכשלא הראה לה את יאיר, הוא הראה את חבר הבחירה, צוחק עליה, עיניו קרות כמו אצבע הגורל שמוחצת אותה.
מהלך אחד לא מחושב, הוא רשם לה, ואת תמצאי את עצמך מחוץ למשחק.
השקיעה השביעית נחתה על העולם בצבע נחושתי ודמי. רגליה סחפו אותה הרחק מחוף המציאות ואל העולם הדמיוני שיצרה לעצמה בתקופה הזאת. מגן קלוש מהסבל. היא בנתה במוחה בקתת עץ עם חיים אחרים. עידן קרא לה שם סיפור שכתב, ויאיר כתב במחשב הנייד שלו, והוריה בישלו במטבח והיא צפתה בהכול. היא לא העזה להכניס רגל למחזה. היא ידעה שדמיונות מתפוגגים אם מתקרבים אליהם מדי. כשם שהמציאות מתוקה יותר כאשר מתרחקים ממנה.
אבל המציאות סטרה לה בסופו של דבר. כמו שציפתה שיקרה.
ובעודה הולכת ברחוב, יד של פלדה מחצה את אפה עם מטלית רטובה בריח משונה. חומר עוצמתי וחריף אפף את מוחה. היא לא ראתה דבר ולא הרגישה דבר. היא התמוטטה על הרצפה, כשהזיכרון האחרון שלה הוא היד שחנקה אותה. ואולי זאת יד הגורל, פיללה בתוכה.
כשהתעוררה, ידיה היו קשורות מאחורי כיסא ועיניה מכוסות. ריח של זיעה ואבק וכעס השתלטו על האוויר. לא הייתה בריזה. היא חשבה שהם בחדר סגור.
ואז אגרוף היכה בבטנה, ודנה מצאה את עצמה מקופלת מכאב על הרצפה יחד עם הכיסא שקשור אליה. היא הבינה שראשה פגע ברצפה, כי היא שמעה צפצוף באוזניים ומשהו מתלקח בהן. היא דמיינה מישהו תופס את ראשה במלקחיים ומוחץ. היא פלטה צווחה כששמעה הד צעדים לידה. רצף המכות הבא הגיע כמו הגאות, מהיר וללא הפסקה. היא לא התפלאה כשהכול קרה. היא לא ניסתה להבין. היא ידעה שחייה היו ספר מפורר מרוב סבל. לא היה טעם לגעת בדפים הסדוקים. במקום זאת, היא התכנסה בעצמה, עמוק בפנים. היא נתנה להכרתה לפרוש כנפיים.
היא שמעה קול חלש. "פעם הבאה שלא תצייתי לי," הקול אמר. "אני לא ארחם עלייך. כשאני מבקש משהו, תעשי אותו ישר. חבל, באמת רציתי בטובתך."
היא פקחה מעט עיניים וניסתה להתנגד לתודעה שמשכה אותה הלאה. היא ראתה צוהר קטן נפתח מולה המציאות. הכאב זלג מהצוהר אל התודעה, והיא הרגישה אותו בעצמותיה ובשרירייה ובדמה. היא הצליחה לראות תיק שחור מרובע. לאבא שלה יש כזה, היא חשבה. זה תיק של…
והכרתה התנדפה ברגע שהמחשבה הבזיקה בה.
תיק של עורכי דין.
***
דנה ספרה שתי שקיעות בבית החולים. הוריה ישבו ליד מיטתה וניסו לדובב את ילדתם.
כל שאמרה להם היה ששדדו אותה וכשהתנגדה, תקפו אותה.
זה לא היה רחוק מהמציאות. היא ניסתה להתנגד לגורלה הכפוי ושילמה על טיפשותה.
שוב, הוריה בלעו את השקרים שבישלה להם. מפתיע, חשבה דנה, בכמה שקרים אפשר להאכיל בן אדם אם אתה מתבל בכמות מספקת של אמת. כמו מלח שמסתיר טעמים.
אביה, העורך-דין, הפיץ את תסכולו כמו כרזות לקראת בחירות. שעה לאחר הגעתה, וכל מחלקת המיון בשיבא שמעה על הנערה שנשדדה. היה נדמה לה ששמעה את אחת האחיות מדברת עליה עם חולה אחר.
"מצבך קל, חמודה." האחות אמרה לנערה שישבה במיטה לידה. דנה העמידה פני ישנה והאחות לא העמידה פנים שאכפת לה אם תשמע. "תראי את זו שלידך. שדדו אותה והכו אותה כמו שמכים בבצק שצריך להתפיח."
כשיצאה משם יומיים אחרי, דנה המשיכה לתהות על חבר הבחירה. היא חשבה על כל ההתכתבות שלהם באתר בחירנט. האינטרנט אינו תחת פיקוח? איך האיומים חמקו תחת הרדאר של הממשלה?
היא שאלה את אביה כשהייתה בבית החולים.
"אבא," שפתיה הנפוחות פעמו כשדיברה. "אם שודדים למשל, מתכננים לשדוד מישהו ומתכתבים על זה בהודעות, בטח אפשר לדעת לפני ולעצור אותם, לא?"
מבטה של אביה היה מהסוג שיגרום למלאך המוות להשתין במכנסיים.
"השתגעת? אסור. זו חדירה לפרטיות. ביום שבו הממשלה תתחיל לעקוב אחרי הודעות של אזרחים, אנחנו יכולים להוריד את זכויות האזרח באסלה יחד עם הדמוקרטיה."
הם כבר ירדו, רצתה לומר לו. ביום שבו הממשלה החליטה שלהחליט החלטות לפי הרגש זה אסון לאומי.
בטיפשותה, היא חשבה שהיא מוגנת. הממשלה מאפשרת לערער. חבר הבחירה עובר הכשרה מטעם המדינה. אפילו יאיר ציטט לה מהשינוי שהממשלה עשתה לחוק יסוד חופש הבחירה.
"חוק יסוד זה," הוא חיקה את ראש הממשלה וניפח את החזה. "מטרתו להגן על התנהלות מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כדי להבטיח את ביטחון אזרחיה של מדינת ישראל מפני החלטות הנובעות מזדון ו/או בורות ו/או רגשנות שמשפיעות על חייהם של האזרחים וקרוביהם באופן ישיר ועקיף, חיי המדינה כולה."
דנה גילגלה עיניים. יאיר הביט בה והתפקע מצחוק.
"בולשיט." היא אמרה לו. "לטעות בחיים זה פשע? להיכשל זה פשע? הממשלה היא האלוהים של המדינה, מי היא שתטיף לנו על ההשפעות שיש להחלטות? מי היא שתחליט שהיא היחידה שראויה להחליט עבורנו?"
כשהביטה ביאיר, היא ראתה משהו בקנה מידה של כוכב הרוס. אישוניו כאילו התפוצצו. היא נשכה את שפתיה ורצה לחבק אותו. היא הרסה לו את יום ההולדת.
נשימותיו היו כבדות על כתפה, והיא עצמה עיניים.
"אף פעם לא ביקשתי ממך מתנה ליום ההולדת," הוא אמר בחדות. "אבל תתני לי להאמין במה שאני מאמין. תני לי את המתנה הזאת."
היא לא נתנה לו. הוא מעולם לא נטר לה על כך. להיפך. לפעמים היא ראתה פירור של חיוך על שפתיו כשהתלוננה. לאחר שסיימה, הוא הנהן וכל אחד חזר למציאות של החנות. היא חזרה לתפקיד המוכרת, והוא לקח את המטאטא וניקה. אולי גם את המחשבות הוא ניקה.
כעת, חנות הספרים הציצה אל דנה מאחורי המכוניות והלכלוך של תל אביב.
רגליה זרקו אותה לגוב האריות לפני שהספיקה לחשוב, והיא מצאה את עצמה אבודה בעבר שהתנפל עליה. היא ראתה אותו מכל עבר. בספרים, בקופה, בלקוחות שאת חלקם זיהתה.
"דנה! מה את עושה כאן?" היא החניקה צווחה כשמשהו נתלה על מותניה.
"עידן," היא אמרה וחיבקה אותו חזק.
"אני רואה שאכלת סוסים בזמן שלא הייתי פה," היא לקחה את סנטרו בידה והביטה בעיניו. "גדלת כל כך."
"חשבתי שלא אראה אותך יותר." מילותיו הרגישו לה כמו גשם ביום חשוך. "איפה היית?"
היא משכה בכתפיה ומיהרה לשנות נושא. "נו, אז אתה כותב כבר סיפורים משל עצמך, צוציק?" היא חבטה בכתפו. היא הרגישה גדולה יותר משזכרה.
"אף אחד לא יספר סיפורים טוב כמוך!"
"חנפן." דנה צחקה, אבל חשה משהו נקרע בתוכה וצף אל גרונה חתיכה אחר חתיכה.
היא נזכרה בפנקס שיאיר הביא לה. ארבעה חודשים עברו והוא זרוק בכאוס של התיק. היא לא הוציאה אותו פעם אחת מאז. עם כל מה שעברה, היא לא חשבה שכתיבה תעזור לה.
היא פתחה את התיק ושלפה את הפנקס.
"יש לי מתנה בשבילך."
עידן ניתר אל התקרה. "מה זה? מה זה? מה זה?"
וברגע שהיא הושיטה לעידן את הפנקס, דמות צצה מולה.
היא חשה תוף מכה בחזה, והרגישה כאילו מישהו שפך דלי של מי קרח על פניה.
יאיר עמד בקומה למעלה, בצל הגומחה השקטה שלהם. שהייתה שלהם. ועיניו סקרו אותה.
לרגע היא ראתה ניצוץ עצוב בעיניו ואז מסך אטום.
עידן עדיין חיבק אותה.
***
האם החופש מתוק כמו שמדמיינים אותו?
האם אחרי שתפרוש כנפיים ותחצה את הגבול לעולם אחר, שבו אין עבר, הווה ועתיד, עולם ללא בניינים, מדרכות וספרים, האם אז תטעם את טעמו?
האם יש טעם בעולם כזה? היא הייתה בטוחה שהמילים יאבדו לה, המחשבות, הרגשות.
אבל היא רצתה לטעום את החופש ברגע שתשיג אותו.
דנה נשמה עמוק והביטה אל הכביש מתחתיה. המכוניות היו כדורים קטנים על רצועה שחורה דקה. היא הסיטה מבט. כשסקרה את גג הבניין, גוש אפל מילא את בטנה וטילטל את איבריה. כמה הומלסים מצאו את מותם מגגות נטושים כאלה? כמה אנשים החליטו שדיי?
לא היה קשה למצוא בגוגל רחובות עלובים בדרום תל אביב שבהם אף אחד לא ישים לב אליה. רחובות ששוכנים בבור הקיום האנושי. מי יראה אותה בחושך המוצק של בורות כאלו?
כאשר ניסתה להתרכז ברגע, בשחרור המיוחל, המוח שלה משך בכיוון הנגדי וכפה עליה זכרונות אקראיים. היא נזכרה שכאשר הייתה בת שש עשרה, הוריה התלבטו שוב אם לשנות עבורה בית ספר. לפי החוק הם היו חייבים לשלוח בקשה לחבר הבחירה שלהם. לפי חוקי המדינה, זוג יכול לבחור חבר בחירה משותף, ממש כמו חשבון בנק משותף לזוג. המשאלה האחרונה של הזוג לפני ההוצאה להורג, חשבה דנה. לפני שכורתים את משמעות חייהם. ללא חופש בחירה, חשבה, אדם שווה כמת.
והיא תמות בכבוד, בגאווה ובראש מורם. חופשייה לבחור.
אבל קול קטן כירסם את מצפונה. את אגואיסטית. את מוכנה להקריב את האושר של המשפחה והחברים בשביל למות. חופש בחירה, הקול הצליף בה את המילים בבוז. את יודעת שזה תירוץ עלוב.
היא ניסתה להתכחש לקול הזה בתוכה, היא אמרה לעצמה שזה פחד טבעי של אדם שניצב מול שערי המוות. אבל עמוק בתוכה, באיזו גומחה נסתרת בתודעה, משהו רעד. היא ידעה שהקול צדק.
היא פחדנית. היא בוחרת להיטרף על ידי המוות מאשר להילחם במפלצת החיים בחרב שלופה.
אבל הבחירה הייתה בין מוות מהיר לגסיסה איטית.
דנה שמעה צלצול בתוכה, כשהגיעה להבנה הזו. צלצול של פעמון מרוחק שניפץ גלים עדינים לאוזניה. החופש קרא לה. עדין ורך ומלטף.
היא שיחררה יד אחת, כאשר צעקה קטעה את הפעמון הגואל במוחה.
האם זה המוות? חשבה בעיניים עצומות. האם היא הגיעה לגיהינום?
היא זיהתה את שמה ניגרר על הצעקה הצרודה, הנואשת.
היא חייכה כאשר שיחררה את היד השנייה ואז את שתי רגליה במקביל.
היא פרשה זרועות לצדדים והכריחה את עצמה לפקוח את עיניה.
עלייך לראות כיצד החופש נראה, אמרה לעצמה.
אבל כוח מסתורי לפת אותה מאחור ומשך אותה כנגד רצונה הכבד. היא הביטה מטה בנשימה עצורה כאשר ידי הגורל אחזו בה וגררו אותה הלאה מדלתות החופש. היא ראתה במוחה את הדלת נטרקת וננעלת. החיים לעגו לה בקול ואלוהים אכל פופקורן מהצד. היא דמיינה שהידיים האלה הם הידיים של חבר הבחירה. הוא לא ייתן לה למות מהר כל כך.
ידיי המנוף הזיזו אותה מקצה הבניין והניחו את גופה על המדרכה. בעינים עצומות, דנה שמעה קול של חורבן מעליה. היא הרגישה הבל נשימות חורך את פניה, וחשבה על חיה שפוערת לוע לעברה. הגיהינום. חבר הבחירה. הסבל. הגורל שהגיע לסגור חשבון. הכל נגלה בפיה של החיה וחיכה לה מבעד לתהום השיניים והרוק.
גופה רעד והיא החלה לבכות.
אבל היא לא ציפתה שהיד תלטף אותה.
"ששש.. הכול בסדר. דנה." היד אמרה. "את בסדר. את בסדר."
עיניה התהדקו ופיה רעד. היא לא העזה לפקוח את העיניים. הטעם היה מר בפיה. היא רצתה לטעום את החופש המתוק. אבל הקול חזר אליה והדגיש. "הכול בסדר, הכול בסדר. את בסדר, דנה. את בסדר."
ואז הקול התפוגג. זרועות של חום עטפו אותה והידקו אותה אליהן.
היא התקשחה, אבל האחיזה התחזקה. כאילו הדמות התעקשה לצקת לדנה את החום שלה.
והחום נזל ונזל ונספג בוורידיה ובעורקיה. גופה נרפה והיא פקחה עיניים.
עיניו של יאיר היו אדומות, אבל הוא חייך אליה.
***
הטעם של יאיר בזרועותיה היה מתוק כמעט כמו החופש. היא נתנה לחום גופו לרפא אותה, להאט את נשימותיה ואת קצב ליבה. זה היה כאילו מישהו נגע בה בשרביט קסמים והיא נענתה.
אך כאשר יצאה מתוך גופה וחרדותיה, היא ראתה סימני שאלה בכל מקום.
ואחד גדול מאוד מעל יאיר. היא השתעלה וקמה לישיבה כשהיא מתרחקת ממנו.
"מה אתה עושה כאן?" קולה נשבר ויאיר מסר לה מים. היא שתתה ביד רועדת. "איך ידעת?"
הוא שלף את הטלפון שלה שביצבץ מכיס מכנסיה ופיו התעקם. עיניו היו כמו לב פועם. שאריות של בכי נותרו בהן כחוטים של דם.
"ביום שבו ביקשת ממני לפרוץ למחשב של אבא שלך…" הוא נשם עמוק והסיט מבט אל נוצות עשן שנמתחו אל השמיים האפורים. היא נזכרה. הם על הגג.
הוא המשיך בקול של צליל מיתר רועד. "ידעתי שמשהו לא בסדר. ידעתי. בבקשה אל תכעסי עליי…"
היא בלעה את רוקה ואת ההבנה. היא עדיין שאלה.
"מה עשית?" היא מתחה את המילים בלשונה. אולי מפחד. אולי מהתרגשות.
עיניו חזרו אליה. הוא מיצמץ ונשך את שפתיו. כתפיו רעדו כמו ביום שהגיעה לספרייה השבוע. היא הבינה שהיא פגעה בו. שהכאב שהטילה על כתפיו היה משקולת איומה.
"בסוף עברתי על החוק." הוא אמר וידיו התכדרו. "עשיתי את מה שביקשת."
דנה התנשמה. "פרצת למחשב של אבא שלי?"
הוא עצר, מבולבל. "לא. פרצתי לטלפון שלך, דנה. חששתי לך." הוא מלמל. "דנה שאני הכרתי הייתה… הייתה…"
"טובה יותר." דנה השלימה בקול חלש.
"הייתה דעתנית וידעה בדיוק מה טוב לה. והעיניים שלה בערו מתשוקה לספרים ולחיים."
דנה השפילה מבט והסומק צף על לחייה. "היא מתה."
"היא…" הוא לא שיקר. "היא התחבאה. וראיתי שחיפשת על בניינים גבוהים בגוגל, וראיתי שאת עלית על אוטובוס מגבעתיים לדרום תל אביב וידעתי ש…"
הוא פלט אנחה ולקח את ידה של דנה.
"העיקר שאת בסדר." הוא אמר והאוויר כאילו שב לריאותיו.
דנה רצתה לחבק אותו, להיענות ללחיצת היד המנחמת, החמימה. אבל הוא מנע ממנה את החופש.
קולה יצא דרוס מפיה. "אתה לא יודע את זה. אתה לא יודע מה עברתי."
המבט שלו העמיק וידו התהדקה. לפתע היא הבינה.
"אתה… יודע על חבר הבחירה?"
הוא הינהנן בפה הדוק והשפיל מבט. פסל של אלפי סימני שאלה התרסק על ליבה. למה רק עכשיו? למה התעלמת?
אך המחשבות התנפצו במוחה, כשהוא הוציא את הפנקס.
הפנקס שמסרה במו ידייה לעידן. איך? למה?
יאיר מסר לה אותו. אבל היא ראתה שהוא היסס. גם היא היססה כשהושיטה יד.
"תכתבי הכול, דנה." הוא אמר בקול שהפעיל לחץ בתוכה. לא לחץ מהסוג המעיק. אלא לחץ מהסוג שתומך בך. שגורם לך להרגיש מוגן. "אנחנו הולכים לפענח מי הבן-זונה שעשה לך את זה."
"כבר דיברנו על זה," טעם מר סדק את לשונה. "אתה לא תציל אותי מהחיים האלה. אף אחד לא."
היא ציפתה שיתנגד. שיגיד לה כמו תמיד שחברים עוזרים אחד לשני. וכן, גם מצילים אחד את השני. אבל תשובתו חשפה יאיר אחר.
"לא," הוא הסכים. דנה הרימה אליו גבה והוא חייך. "מה את מופתעת? את צודקת. התכתבת עם חבר הבחירה בבחירנט נכון?"
"נו?"
"זה מתועד. שלחתי הכול למשטרה. הם היו סתומים בהתחלה ולא האמינו לי. אבל יחד עם המעקב אחר הטלפון שלך, הם ראו שיש דפוס מוזר. הם ראו שמישהו שולח ארגזי סמים באמצע הלילה ולא יכלו להאשים אותך. זה חבר הבחירה. הוא מנצל את החוק כדי לעבור עליו. הוא ידע שאת חייבת לציית וניצל את זה. אנחנו יכולים לנקום במניאק הזה." והוא נשמע להוט יותר משדנה חשה. דנה רצתה רק שקט, שלווה. חופש. להרגיש אותם בפיה, לשמוע אותם, להזרים אותם בדמה.
"המניאק הזה הוא עכברוש ערמומי." היא אמרה לאט. "ועכברושים לא קל למצוא, בוודאי לא כשהם נמצאים בביוב. מתרוצצים בכל מקום ויוצאים כל פעם מפתח אחר. זה בלתי אפשרי. זה…"
יאיר כיחכח בגרונו. "שכחת שאני טיפ טיפה מבין במחשבים? אני קצת נעלב." והוא קרץ.
דנה נעמדה למתוח את שריריה. היא הציעה יד ליאיר, והוא לקח אותה. כשעמד הוא משך אותה אליו.
"התגעגעתי אלייך." הוא אמר לה והיא הסניפה את הריח שלו. ריח של ספרים ובושם.
היא רצתה לומר שהיא גם התגעגעה, שהיא רוצה שיישאר קרוב אליה לתמיד. אבל היא לא יכלה. לא כשהיא מול הגג הזה. התזכורת למעשה הנואש שרצתה, ועדיין, מתפתה לעשות.
וחבר הבחירה דחף אותה לכך. חבר הבחירה הארור. היא חשה כדור של אש מתלקח בתוכה.
"טוב," אמרה. "אפילו אם אין סיכוי, בוא נתנקם בחרא הזה."
"זו דנה שאני מכיר." הוא אמר, והיא חיבקה חזק יותר.