כוח חתום
הם הקיפו אותה, שלושה מבטים יוקדים ונחושים.
הכוהנת הביטה בהם, שלוש הלהבות נפלו לידיים הלא נכונות, לא היה ספק בכך.
מן העיניים האדומות, נשקפה הלהבה המכלה את הגוף.
מן הכחולות, הלהבה המכלה את המחשבה.
ומן הסגולות, הלהבה המכלה את הנפש.
הם רצו להשמיד אותה, כוהנת המים האחרונה, היחידה שעוד איימה על שלטונם בנוכחותה.
היא לא יכלה לכבות את שלוש הלהבות בבת אחת, אך היא עדיין הייתה מסוגלת לנטרל את האוחזים בהן.
הם חשבו שסגרו עליה, אך גורלם כבר נחרץ, היא עמדה על מעגל האבן ומול כוחו גם להם לא היה סיכוי.
"זה נגמר", נהם לעברה אדום העיניים.
"אין לך איך לברוח מאיתנו" אמר נושא הלהבה הכחולה.
"תוותרי" לחש זה שעיניו סגול בוער.
היא לא ענתה להם, הזמן היה יקר מדי. היא הניפה את זרועותיה מעלה וקראה לכוחו של המעגל.
הסמלים החרוטים באבן זהרו בכחול והמערבולת פרצה מתוכם, עוטפת את הכוהנת. כוחה של המערבולת שאב לתוכה את שלוש הלהבות עוקר אותן מבין ציפורניהם של הגנבים.
כשהתנפצה המערבולת לא נותר זכר לכוהנת או ללהבות.
*
דור, בחן בעניין את אזור ההחסנים הניידים, לבסוף צד את עינו אחד כסוף, עם ציור של להבה בצבע כחול. הוא לקח אותו מהמדף, ובחן אותו לעומק, הוא אכן היה יפה למדי, "אם כבר קונים אחד חדש, אז עדיף שיהיה יפה" חשב לעצמו.
הוא שילם למוכר ויצא מן החנות. הוא השתדל לשמור על קצב הליכה מהיר, מקווה שצמד שותפיו למטלה הקבוצתית, טרם התייאשו ועדיין ממתינים לו עם המצגת שעליהם לגבות לקראת השיעור מחר.
"מצטער שזה לקח כל כך הרבה זמן", אמר דור והתיישב לצד עמית ושי.
"כמה זמן לוקח לקנות דיסק-און-קי בחנות שהיא חמש דקות הליכה מפה", הוא שמע את הקול של עמית נוזף בו.
"מה אמרת עמית?", שאל דורון, מופתע מהישירות של שותפו למטלה, הביישן לרוב.
"לא אמרתי כלום", עמית השיב. "אפשר לקבל אותו".
"בטח", אמר דור והושיט לו את ההחסן הכסוף.
"הוא כזה איטי", הוא שוב שמע את הקול של עמית אבל עכשיו כשהתבונן בו, הוא היה משוכנע שהשפתיים שלו לא נעו כלל.
לאחר שהעבירו את המצגת להחסן, עמית החזיר אותו לדור.
"לא תשכח להביא אותו מחר כן?", אמר עמית ודור שמע בנוסף, "חסר לו שלא, הוא עוד ידפוק לנו את כל הציון".
"בטח", אמר דור.
"אתה רוצה לבוא איתנו לפארק?", שאל שי בנחמדות ודור שמע "בבקשה, שיגיד שלא". הוא הופתע, לרוב לשי לא הפריע שיצטרף אליו ולעמית, רק אתמול הם ישבו יחד בהפסקה ודיברו על המשחק של שבת.
"לא זה בסדר, אני אחזור הביתה, כואב לי קצת הראש", השיב דור ופנה לצאת.
בעודו צועד הרהר בהתרחשויות המוזרות של הדקות האחרונות. השפתיים שלהם לא זזו, אבל הוא שמע אותם מדברים, כאילו הצליח לקרוא את המחשבות שלהם. יכול להיות שהוא שומע קולות? אולי זה קשור למהירות שבה הלך וחזר מהחנות? הוא הניח שרק בהמשך היום, אם הדבר יחזור על עצמו ידע.
הוא המשיך לצעוד, ההחסן מיטלטל בכיסו.
*
מיקה ניסתה להחליט אילו מבין שלל המציתים הצבעוניים שמולה יהווה תחליף הולם לאחד שאיבדה ויעזור לה להשלים את צמיד המקרמה שעמלה עליו כבר כמה שבועות ולהמשיך לאחד הבא. לפתע הבחינה במצית שכמו הופיע במקום לראשונה, היא התפלאה שלא ראתה אותו קודם, הוא היה כסוף ועוטר בלהבה אדומה. "פשוט ויפה" חשבה לעצמה ובחנה אותו מכל צדדיו מוודא שאין בו פגם כלשהו. היא נטלה אותו מן המעמד שליד הקופה וניגשה לשלם.
כשישבה בחדרה בערב, היא נתנה ללהבה להמיס את קצות החוט ומיהרה להדביקם זה לזה. היא סיימה את סגירת הצמיד במהירות. המצית נותר בידה, היא חשה דחף בלתי מוסבר להדליק אותו. היא בהתה בלהבה כמהופנטת. היא הרימה משולחן הכתיבה את שיעורי הבית במתמטיקה, היא החלה לקרב את הלהבה המרצדת אל שולי הדף. רגע לפני שהנייר נדלק היא שבה לעשתונותיה והשליכה את המצית כך שהוא התגלגל מתחת למיטה שלה.
היא הניחה יד על בית החזה וחשה אותו עולה ויורד עם נשימותיה המהירות.
"מה זה היה?", חשבה לעצמה. "אני לא פירומנית, או שאולי כן ורק עכשיו גיליתי?". בחשש מה היא לקחה את המטאטא הירוק מפינת החדר והחלה בניסיונות לחלץ את המצית.
*
נטע ניסתה להחליט איזה מחזיק מפתחות לקנות, היו כל כך הרבה, הלו קיטי ודולפין ופיקאצ'ו ובערך כל חיה פרוותית שיכלה לדמיין.
פתאום הבחינה באחד שהיה תלוי גבוה, לב כסוף עם ציור של להבה סגולה. היא התרוממה על קצות אצבעותיה וניסתה להגיע אליו. היא הצליחה לתת לו מכה קטנה והוא נפל לתוך ידה. היא הביטה בו בשמחה "קלאסי אבל לא, מיושן מדי" חשבה לעצמה. לאחר ששילמה על המציאה, חיברה את הלב לצרור שלה לצד המפתח לבית, המפתח ללוקר והמפתח למחסן ויצאה שמחה לביתה.
היא הכניסה את המפתח לחור המנעול וסובבה, לאחר שהדלת נפתחה החזירה את המפתח לתיק. היא נכנסה פנימה, אף אחד לא היה בבית. נטע התיישבה על הספה בסלון וכבר החלה לחפש בעיניה אחר השלט. לפתע תקף אותה גל של חולשה. היא הרגישה את הדמעות עולות בעיניה. היא נשכבה על הספה והחלה לבכות ללא שליטה. היא שכבה כך זמן מה, מכווצת וחשה את חום הדמעות על פניה. לבסוף ניגשה לשטוף את הפנים והשאירה את התיק זרוק בסלון. לאחר שרחצה את פניה וגם כשעלתה לחדרה, לא הבינה מה עורר בה עצב כה רב, הרי זה היה יום נפלא פחות או יותר.
*
דור התעורר, מלא מתח לקראת היום הקרב, הם עבדו על המצגת הזו כבר קרוב לשבועיים והייתה לה חשיבות גדולה עבור הציונים של כולם. לפני שסגר מאחוריו את דלת הבית, בדק פעם נוספת שההחסן בתוך הקלמר שלו. הוא התכוון להתחיל לצעוד לעבר בית הספר כשלפתע שמע קריאה לעברו, "ילד, עצור רגע". דור הסתובב אל עבר הקול, שהתגלה כשייך לגבר גבוה לבוש חליפה שחורה שצעד לעברו בהחלטיות.
"הוא בטח עורך דין או משהו, מה הוא יכול לרצות ממני?", תהה דור.
תוך כמה רגעים הוא התנשא מעליו ודור חש צמרמורת חולפת בגופו, האיש לא היה נראה ידידותי במיוחד.
"הלהבה הכחולה, היא אצלך, תוכל בבקשה לתת לי אותה?" שאל האיש בחיוך חושף שיניים.
"למה את מתכוון?" שאל דור שרצה מאד להתרחק מהזר המאיים.
"לא צריך להיתמם ילד, אני בטוח שלא מאד נעים לך להחזיק בה"
לפתע נזכר דור בהחסן, הייתה מצויירת עליו להבה כחולה.
"אתה מתכוון לזה" הוא שלף את ההחסן מהילקוט. עיניו הכהות של הזר ניצטו, היה נדמה לדור שהוא רואה בעומקן להבה כחולה.
"כן, זה, תביא לי אותה בבקשה" פקד הזר וכל זכר לאדיבות שהיה בקולו נעלם כמו מים שמתאדים על מחבת לוהטת. דרור לא התכוון לתת לו את ההחסן, הציון שלו היה תלוי בו.
"לא, למה שאתן לך אותו"
"ילד אני אבקש רק עוד פעם אחת, תן לי אותה"
"לא" צעק דור, לפת את ההחסן בכפו והחל לרוץ משם, נחוש להתרחק מהזר המאיים. תוך כמה רגעים הבחין בצליל של צעדים מאחוריו, הוא רדף אחריו.
*
מיקה צפתה באור הירוק מתחלף והתכוונה לחצות את הכביש כשלפתע שמעה קול מאחוריה.
"ילדה"
היא הסתובבה ופגשה בגבר גבוה בחליפה שחורה "בטח הייטקיסט", חשבה ובחנה את השיער המסורק היטב.
"מי אתה?", היא שאלה את הזר.
"אני באתי לקחת ממך את הלהבה, אני משוכנע שהדחף שהיא גורמת לך לא מסב לך הנאה רבה".
האור התחלף לאדום. מיקה הרהרה, הוא בוודאי התכוון למצית עם ציור הלהבה, איך הוא היה יכול לדעת שהוא גורם לה לדחף כזה?
בידיים רועדות היא שלפה מהילקוט את המצית הכסוף.
"תודה לך, ילדה", אמר הזר. מיקה הביטה בעיניו הירוקות, משהו אפל ניבט מהן. היא הרגישה שעל אף שהמצית לא מצא חן בעיניה, למסור אותו לזר לא מצא חן בעיניה אפילו יותר. היא שלחה מבט לאחור, הרמזור התחלף לירוק פעם נוספת, היא החלה לרוץ.
*
נטע נמלטה מהזר במשך זמן לא ידוע, כמה זמן היא כבר רצה, חמש דקות? עשר? רבע שעה? היא לא ידעה למה הבחור בחליפה רצה את מחזיק המפתחות שלה, אבל היא ממש לא התכוונה לתת אותו. היא לא הייתה בטוחה בסיבה לכך, אבל משהו בתוכה רמז לה שהיא תצטער אם תחליט לוותר אליו. היא הרגישה משהו חם אל לחיה, דמעה. "למה אני בוכה שוב? מה קרה?", חשבה לעצמה. היא עקפה כיסא של בית קפה והמשיכה לרוץ, לא בטוחה מה היעד שלה.
היא הביטה קדימה, היא התקרבה לכיכר עם המזרקה, איך הגיעה לשם? הכיכר הייתה במרחק של לפחות עשרים דקות הליכה מביתה. היא הבחינה בדמות שעמדה במרכז הכיכר והניפה את ידיה לצדדים, כאילו מנסה לגרום לה להבחין בנוכחותה. כשקרבה לכיכר, הבחינה כי מדובר בבחורה צעירה לבושה בגופייה לבנה ומתנפנפת ובחצאית כחולה.
"לכאן", קראה לה הבחורה. נטע הביטה לצדדים, וידאה ששום מכונית לא נכנסת לכיכר וחצתה. מיד אחריה נעמדו לצד האישה שני ילדים נוספים שככל הנראה הגיעו מכיווונים אחרים, הם נראו בערך בגילה למרות שהילדה עם התלתלים השחורים הייתה גבוה ממנה בראש והילד עם השיער הבהיר בחצי ראש. כל שלושת הילדים הביטו לכיוון ממנו באו. מכל אחד מן הכיוונים שעט לעברם גבר לבוש חליפה כהה, ולמרות נשימתם הכבדה לא היה נראה כי מי מהם מתכוון לעצור.
"לתוך המזרקה קדימה", פקדה האישה.
"מה?", שאלו שלושתם בתמיהה
"מהר אין זמן", היא דחקה בהם. הם הביטו שוב, רק זרם המכוניות שנכנס לכיכר הפריד בינם לבין הרודפים. הם טיפסו מעבר לאבני השפה ונעמדו לצד האישה. אף אחד מהם לא זיהה אותה, אך באופן לא מוסבר הם ידעו שהיא לטובתם בדיוק כפי שידעו שהאנשים בחליפות נגדם.
"האישה הרימה את שתי זרועותיה מעלה ולפני שהבינו מה קורה, הם נעטפו בקירות של מים מסתחררים.
*
כשנעלמו קירות המים, לא נותר זכר למזרקה או לרודפים.
"איפה אנחנו?", שאל דור וסרק את המקום אליו הגיעו. הוא גם התפנה לבחון את שתי הבנות שקפצו למזרקה יחד איתו. הן נראו כבנות גילו, אחת הייתה ג'ינגית ונמוכה ממנו, והשנייה גבוה ממנו וראשה התהדר ברעמת תלתלים כהה.
"איך עלינו לכאן?", שאלה נטע, שקלטה שהם נמצאים על גג.
"מי את?", מיקה הביטה באישה שהצילה אותם מרודפיהם, היא נראתה בשנות העשרים לחייה, שיערה הבהיר היה אסוף בסרט ולעיניה הטובות היה גוון כחול כהה.
"שמי קליסטה, ואני הכוהנת של מקדש המים בארטנוס", ענתה האישה בקול רך.
"ארטנוס? איפה זה ביוון?", ניסתה מיקה למצוא היגיון בדבריה.
"לא, ילדת ארץ, ארטנוס הוא עולם אחר מרוחק יותר מכפי שתוכלו לדמיין. אך הזמן דוחק, הראו לי בבקשה את הלהבות שלכם".
"את המה שלנו?", דור נותר מבובל.
"היא בטח מתכוונת לזה", אמרה מיקה ושלפה מהילקוט שלה את המצית עם הלהבה האדומה.
דור הביט בו כמה רגעים, בינתיים הוציאה נטע מכיסה את מחזיק המפתחות.
"אתה מחכה להזמנה פרטית?", שאלה מיקה בחוסר סבלנות, את הילד המבולבל.
דור פתח את אגרופו הקמוץ וחשף את ההחסן עם הלהבה הכחולה. השלישייה החזיקו את פריטי הכסף אל מול הכוהנת.
"אני רואה שהלהבות קטנו, נשארה להן שעה לכל היותר", אמרה בידענות.
מיקה בחנה את המצית, הלהבה אכן נראתה קטנה יותר מאשר יום לפני כן.
"מה כל כך מיוחד בדברים האלה שהאנשים האלה רדפו אחרינו בשבילם?", שאל דור ונעץ את מבטו בלהבה הכחולה.
"אלו הן שלוש הלהבות", השיבה הכוהנת.
"מה הן עושות?", שאלה מיקה.
"הלהבות מסוגלות לעשות דברים שונים בהתאם לחומר הבעירה שבו הוזנו", הסבירה קליסטה בסבלנות.
"ובמה הן הוזנו הפעם?", שאלה מיקה בחשש, המצית החל להפחיד אותה יותר ויותר והיא נזכרה כיצד כמעט הדליקה איתו את שיעורי הבית אמש.
" בשנאה", השיבה הכוהנת.
"בשנאה", חזרה אחריה נטע מבולבלת.
"אני אנסה להסביר כמה שיותר מהר" אמרה הכוהנת וסימנה להם להתיישב על הגג. השלושה ישבו והמתינו למוצא פיה, שיבהיר את אירועי הבוקר המשונים.
"שלוש הלהבות של ארטנוס, להבת הנפש, להבת המחשבה, ולהבת הגוף, היו שמורות בעומקה של מערה במקדש שלנו. הן היו נתונות במצב של גחלת, כדי שבבוא העת יהיה ניתן ללבות אותן בהתאם לצורך הנדרש. אך שלושת האנשים שרדפו אחריכם, הצליחו להערים על השומרות של המערה, לגנוב את הגחלות ולהזינן בשנאה. השנאה הזו עדיין קיימת בתוך הלהבות ולכן הן פנו נגדכם, הן עדיין נתונות למרותם של הגנבים".
"אבל למה הן בכלל הגיעו אלינו?", שאלה נטע.
"זה היה המפלט האחרון שלי. לאחר שאחיותיי למסדר נוטרלו לא הייתה לי אפשרות לכבות את שלוש הלהבות בעצמי לכן נעזרתי במערבולת המימדים של המקדש, התכוונתי לשלוח את הלהבות כמה שיותר רחוק זו מזו כדי שידעכו לפני שהגנבים יצליחו למצוא אותן, אך נותר בי כוח כה מועט וככל הנראה לא רק שלא הצלחתי לשלוח אותן למימדים שונים שלחתי את כולן לאזור קטן יחסית של אותו מימד. חשבתי שאם הן יוסוו כחפצים השייכים לכאן, יהיה יותר קשה לאתר אותן".
"אמרת שנשארה ללהבות בערך שעה, מה יקרה כשהזמן הזה יעבור?", שאלה נטע.
"כשהשנאה שבה הלהבות הוזנו תיאזל, הן ישובו להיות גחלות שאותן תוכלו להזין ברגשות אחרים ואז נוכל לגבור על הגנבים"
"ומה נעשה עד אז? נחכה כאן?", שאל דור בתקווה שניחש נכון את תכניתה של הכוהנת.
"לא. הם ימצאו אותנו, אתם מוכרחים להמשיך לנוע", קבעה קליסטה.
"אנחנו? את לא מתכוונת להצטרף אלינו?", שאלה נטע בחשש.
"אני אסיח את דעתם של הגנבים", הכריזה קליסטה.
"איך תעשי את זה?", שאלה מיקה, שלהרגשתה הזר שרדף אחריה היה מעוניין אך ורק במצית שלה.
"עכשיו, כשאני יודעת איזו צורה הלהבות לבשו, זה יהיה הרבה יותר פשוט". קליסטה הרימה מן הקרקע שלושה עלים תוהים ולנגד עיניהם המשתאות של הילדים, הפכה אותם לשלושה חיקויים זהים לגמרי של ההחסן, המצית ומחזיק המפתחות. "אם הם יחשבו שכל שלוש הלהבות אצלי, הם ירדפו אחרי לא מעט זמן, לפני שיבינו היכן אתם".
"אנחנו צריכים להתפצל?", שאלה מיקה במעשיות.
"לא, הישארו ביחד, אמנם הדבר יקל עליהם למצוא את כל שלוש הלהבות אבל עדיף שתהיו ביחד כדי לעזור זה לזו , הכוח של הלהבות חזק והן עלולות לפגוע בכם, לפני שיחזרו להיות גחלות". קבעה קליסטה.
הילדים הנהנו ובחנו זה את זו, מקווים שיצליחו לעמוד במשימה המאיימת.
"ועכשיו קדימה רדו מהגג והתרחקו מכאן כמה שתוכלו" הנחתה קליסטה בהחלטיות.
"את לא מתכוונת להוריד אותנו כמו שהבאת אותנו לכאן?" שאלה מיקה.
"לצערי הכוח שלי יכול לפעול רק היכן שנמצאים מים, רדו במדרגות ששם, מהר", היא פקדה עליהם.
השלושה החלו לרדת בגרם המדרגות המתכתי שהכוהנת הצביע עליו
"איך נברח מהם?", שאל דור.
"אוטובוס", הציעה מיקה.
"רעיון טוב, גם נהיה מהירים יותר וגם יהיה להם קשה לאתר אותנו ככה", תמכה נטע בהצעה.
"יש שם תחנה", הצביע דור על תחנת אוטובוס במרחק כמה מטרים מהם.
"ובדיוק מגיע קו", הוסיפה נטע.
הם הדביקו את האוטובוס הירוק ובלי לבדוק את המספר או היעד עלו עליו במהירות.
"אני מיקה, דרך אגב", אמרה לדור הילדה שאחזה במצית.
"נטע", אמרה הג'ינגית.
"דור", הוא השיב ופנה לתקף את כרטיס הנסיעה שלו.
"אז מה הלהבה שלך עושה?", שאלה נטע את דור לאחר שאפשר לה לגשת לתקף את כרטיסה.
"וואו, הילד הזה כל כך איטי", שמע דור את הקול בראשו וכעת ידעה לייחס את הדבר ללהבה שבידו.
"היא מאפשרת לי לשמוע מחשבות, אבל רק שליליות. כנראה בגלל השנאה שמזינה אותה, אז בבקשה תנסי להפחית קצת" ביקש דור.
"מצטערת" אמרה מיקה ודור לא שמע אף מחשבה נוספת מכיוונה. "שלי גורמת לי לרצות לשרוף דברים, זה די מפחיד", הוסיפה בלי שנשאלה. "מה עם שלך?", פנתה לנטע.
"היא משחקת לי ברגשות, היא פשוט גורמת לי להיות ממש עצובה בלי סיבה", אמרה נטע בקצרה בעודה מתיישבת לצד שני חבריה למנוסה.
"מה את עושה!", דור תפס את ידה של מיקה שכמעט והציתה את כרית המושב תחתיו.
"אני ממש לא התכוונתי", מיקה כיבתה את המצית והשיבה אותו לתיק במהירות. "זאת הלהבה".
דור לא שמע מחשבות ממורמרות מצידה, מה ששכנע אותו שאכן לא דובר בצעד אישי נגדו.
"כמה רחוק נראה לכן שנצטרך לנסוע?" שאל.
"נראה לי שנמשיך עד התחנה האחרונה של האוטובוס ואז נחליף קו", הציעה מיקה.
"איך נדע שהלהבות חזרו להיות גחלות, או מה שזה לא יהיה שהיא אמרה?", שאלה נטע.
"אני לא חושבת שזה יהיה משהו שאפשר לפספס", אמרה מיקה ובחנה את המצית, היה נדמה לה שהלהבה התכווצה מעט יותר מאז שמעו את ההסבר מקליסטה.
"כמה תחנות נשארו לקו?", שאל דור.
"שלוש", השיבה מיקה שכבר הספיקה לפתוח את מסלול הנסיעה על הטלפון הנייד שלה.
"אני חושבת שנצטרך לרדת בתחנה הזו", אמרה נטע בחשש.
"למה?", שאלה מיקה.
"כי יש גנב על האוטובוס", הצביעה נטע על הגבר בחליפה שהחל להתקדם לעברם עיניו בוערות באדום.
"מוכנים לרוץ?" שאלה מיקה. השניים האחרים הנהנו.
האוטובוס נעצר בתחנה, הדלתות נפתחו והילדים פרצו דרכן. למזלם, הגנב שניסה לעקוב אחריהם, לא בחר לעבור דרך הדלת הקרובה אליו והדלת נסגרה מאחוריהם והותירה אותו לדפוק עליה בעוד האוטובוס מתרחק.
דור נעצר.
"למה עצרת?", שאלה מיקה בחוסר סבלנות. "הוא מעכב אותנו", שמע דור את הקול מהדהד בראשו.
"ברחנו ממנו, למה שנמשיך לרוץ? לא עדיף לחכות לאוטובוס הבא?".
"הוא היה רק אחד מהשלושה, אם הוא היה על האוטובוס, האחרים יכולים להיות לא רחוקים מכאן עדיף שנתקדם לתחנה אחרת", אמרה מיקה בנחרצות.
דמעות החלו לזלוג מעיניה של נטע.
"מה קרה נטע, זו הלהבה שלך?", שאלה מיקה בדאגה.
נטע הצליחה להוציא מפיה רק יבבה חלושה ועל מנת להסביר את דבריה הרימה את ידה והצביע אל קצה הרחוב. גבר בחליפה שחורה רץ לעברם, המרחק לא אפשר להם לזהות את צבע הלהבה בעיניו, אך זה היה חסר משמעות, הם שבו לרוץ.
"תקשיבו, שמתי לב למשהו מוזר", אמר דור בעודם מתמידים בריצה.
"מה?" שאלה מיקה.
"אני לא יודע מה עם שתיכן, אבל אני לא בכושר מדהים, ואנחנו רצים כבר במשך מי יודע כמה זמן".
"אני מתחרה בספרינטים בנבחרת אתלטיקה של בית הספר, אבל אתה צודק, זה לא סביר, תראה אנחנו אפילו מצליחים לדבר, כאילו כלום". אמרה נטע.
"ולעומת זאת הגנבים נראים מותשים ומזיעים, והם רצים את אותו המרחק כמונו אם לא יותר", הוסיף דור.
"אלה הלהבות", חתכה מיקה.
"מה?", שאל דור.
"הלהבות, הן בטח הסיבה לסיבולת הקיצונית שיש לנו ואני בטוחה שאם הן היו אצל הגנבים הם כבר היו משיגים אותנו מזמן", סיכמה מיקה את הנושא. בענייניות.
"תעצרו!", צעקה לפתע נטע. השניים האחרים נעצרו לידה ועיניהם חשכו. ממש מולם הופיעו גנב נוסף, לבוש שחור. הם הביטו אחורה באימה, רואים שהגנב השני לא רחוק מהם.
"מה נעשה?", שאלה נטע.
מיקה בחנה את סביבתם וחשבה על האפשרויות המצומצמות שעמדו בפניהם.
"שם", אמרה והצביעה על פתח בגדר פלסטיק לבנה.
"זה אתר בנייה", אמר דור.
"לא נראה לי שלתת להם לתפוס אותנו זה בטוח יותר כרגע", אמרה נטע. מיקה החלה לרוץ לעבר הפתח והשניים האחרים דלקו בעקבותיה.
הם הביטו סביב. פועלים לא נראו בסביבה.
"יש פתח בצד השני" הצביעה דור על פרצה נוספת בגדר במרחק של כמה מאות מטרים מהם.
הם החלו לרוץ לעבר הפתח, כשזה נחסם בידי גבר בחליפה שחורה. כשפנו להביט לאחור גילו את שני הגנבים הנוספים מאחוריהם. זהו, הם היו מוקפים.
"אין לכם לאן לברוח יותר" קרא לעברם זה שבעיניו להבות כחולות.
"תוותרו " לחש סגול העיניים שעמד מימינו.
"זהו ילדים המשחק נגמר", נהם לעברם הגנב שמולם, עיניו בוערות באדום.
הילדים נצמדו גב אל גב, באגרופו של כל אחד מהם חפון חפץ כסוף.
דור חש את גופה של נטע רועד לצד שלו והניח שגם היא חשה את הרעידות שחלפו בגופו.
לפתע, נעצרו שלושת הגנבים, קפאו במקום ועל פניהם הופיעה הבעה מבולבלת.
"זה נגמר", אמרה מיקה בשקט הפתאומי שהשתרר.
"מה?", שאל דור.
"השנאה. היא נגמרה. תסתכל"
דור הביט על ההחסן שבידו, הלהבה הכחולה נעלמה ואת מקומה תפסה נקודה כחולה קטנה.
נטע הביטה בהשתאות בנקודה הסגולה על הלב הכסוף.
בינתיים התנערו הנבלים שעיניהם כבר לא בערו והמשיכו לצעוד לעבר הילדים.
"קדימה!", אמרה מיקה "תתחילו לתדלק אותן ברגשות חיוביים".
מתוך המצית זינקה להבה. היא הלכה וגדלה הרבה מעבר לגודל של להבה שהיה סביר שתצא ממצית. היא המשיכה להימתח הרחק מהם ולפתע נתקה מן המצית. כמו חבל שהושלך, היא דאתה על עבר הגנב אדום העיניים ונחתה לרגליו מפגישה את שני קצותיה הלוהטים וכולאת אותו בטבעת של אש.
דור כיוון את ההחסן אל הגנב שרדף אחריו בבוקר וכך עשתה גם מיקה עם מחזיק המפתחות.
*
גרטנום הביט בשותפיו למשימה ומסיבה שלא הייתה ברורה לו, החל לגחך. הגיחוך שלו התעצם עד שנעשה לצחוק היסטרי. הוא קרס לקרקע והמשיך לצחקק ללא שליטה.
"זה עובד"
"אנחנו מצליחים"
"איזה מזל שהעניין הזה של הרגשות באמת נכון"
"אני אוהבת אותך יקירי"
"אתה החבר הכי טוב שלי יונתן"
עוד ועוד מחשבות המשיכו לחדור אל מוחו של טימלריס לא מאפשרות לו לשמוע את מחשבותיו שלו. הוא נפל על ברכיו, אוחז ברקותיו וניסה לכלוא בתוכו את הצעקה שעמדה להתפרץ בכל רגע.
סאינקן הביט במעגל הלהבות שחסם אותו והלך וגבה, היה מובן לו כי הוא לא יצא ממנו בזמן הקרוב, זה נגמר.
*
בעוד הילדים בוהים בתדהמה בשני הגנבים שמולם, אחד מצחקק כמשוגע שני אוחז בראשו והבעת סבל תהומי על פניו, וחשים בגבם את חום הלהבות שחסמו את השלישי. לפתע, הבחינו בקולם של צעדים מאחוריהם, הם הסתובבו כאחד באימה ועיניהם פגשו דמות תמירה ונאה, קליסטה, כוהנת המים.
"תודתי נתונה לכם, ילדי ארץ יקרים, נטרלתם את הגנבים וכל זאת רק על ידי רגשות חיוביים ולא משחיתים. אני גאה בכם".
הילדים התרחקו מהגנבים המשותקים ונעמדו מול הכוהנת.
"מה יהיה איתם עכשיו?" שאלה מיקה בסקרנות.
"אקח אותם איתי חזרה לארטנוס שם ייקבע גזר דינם על ידי מסדר המים".
בלוויית דברים אלה ניגשה הכוהנת אל צינור השקיה שעמד לא רחוק משם וכנראה שימש את הפועלים בזמן הכנת הבטון. היא החלה לתחום את שלושת הגנבים בתוך שלולית.
"ומה עם הלהבות?", שאל דור.
"גם אותם אקח חזרה, הכוח המשולב שלהם יאפשר לי לפתוח מעבר בין מימדי גם ללא הקסם של המקדש". הסבירה קליסטה וסיימה להקיף את הנבלים במים. "למה? רצית שמור אותה?".
"ממש לא, פשוט תיקחי אותה ממני" אמרה נטע והגישה לה את מחזיק המפתחות.
קליסטה ניגשה אל הילדים וכיוונה את שתי ידיה לעברם, שלושת החפצים הכסופים התרוממו באוויר וברגע אחד השילו את כסותם הפשוטה והיו לשלוש להבות צבעוניות.
גם דמותה של קליסטה השתנתה, היא נעשתה גבוה אף יותר, את הגופייה והחצאית החליפה שמלה ארוכה ומרובת שכבות דקות ולה שרוולים ארוכים של בד שקוף. חליפותיהם השחורות והמצוחצחות של הגנבים התחלפו בבגדים בלויים וגלימות כהות עשויות בד גס.
"אני רואה שהזנתם אותן ברגש רב, הן יזדקקו לכמה ימים לפחות כדי להפוך חזרה לגחלות.", ציינה הכוהנת בהערכה גלויה. "בבקשה סלחו לי על שלא הייתי ישרה עמכם, אבל המצב לא הותיר לי ברירות רבות".
"למה את מתכוונת?", שאלה מיקה בחשדנות.
"נדמה לי, שלא שהייתם מצייתים סתם כך לזרה גמורה שהכניסה אתכם למערבולת מים, את לא חושבת?"
"לא", אמרה נטע "אני הייתי פשוט מוסרת לך את הלב הזה ולא מסתכלת אחורה".
"יותר מזה", הוסיפה מיקה, "אני בכלל לא בטוחה שלא הייתי מוותרת על המצית מול הזר הגבוה והמפחיד שניגש אליי, אני אפילו לא בטוחה למה התחלתי לברוח ממנו, היה לך קשר לזה?", היא נעצה בקליסטה מבט.
"הייתי צריכה להגיע אל הלהבות, אבל הגנבים היו שלושה ואני רק אחת, לכן נאלצתי להביא אתכם אליי", השיבה הכוהנת בשפל רוח.
"רגע, את גם דאגת שכל אחד מאיתנו ימצא את הלהבה שלו וייקח אותה?", שאל דור שההבנה טלטלה אותו.
"לא ילד יקר, את זה עשו הלהבות. מרגע שניצתו הן שואפות להימצא תמיד בידי מישהו כדי שיספק להם חומר בעירה נוסף כשהנוכחי ייגמר", השיבה קליסטה.
"אז בעצם שום דבר ממה שקרה לא היה החלטה שלנו?" התרעמה מיקה.
"נכון, ואני מקווה שתוכלו למחול לי על כך. אבל כעת אתן בידכם בחירה אחת אחרונה לפני שאעזוב". אמרה קליסטה.
"מה הבחירה הזו?", שאלה מיקה בחשדנות. קליסטה התכוונה להשיב אך דבריה נקטעו.
"לפני שאת עוזבת ,אם לא אכפת לך קליסטה, החפץ שהלהבה התחבאה בתוכו היה חשוב, יש דרך שתוכלי להחזיר אותו בלי לתת לי את הלהבה?". שאל דור וחש במבטה של מיקה מפלח אותו.
"כמובן", השיבה קליסטה בשלווה. הכוהנת כיוונה את ידיה אל עבר הילדים פעם נוספת ובכף ידו של כל אחד מהם הופיע חפץ זהה בצורתו לזה שנלקח, רק שאלו היו כחולים ובכל אחד מהם שובץ קישוט שקוף דמוי טיפה.
"תודה", ענו שלושתם ביחד.
"קליסטה, התכוונת להציע לנו בחירה", החזירה מיקה את הדברים למסלולם.
"בחירתכם היא כזו", פתחה הכוהנת "האם הייתם רוצים לזכור את שאירע בשעות האחרונות?", שאלה ומבטה עובר בין הילדים.
"כן", השיבו מיקה ודור ביחד.
"לא", ענתה חלושות נטע.
"כך יהיה" ,אמרה קליסטה. "לשניכם, אני מעניקה זיכרון נוסף שיעזור לכם להסביר לה מה קרה כשהיא תתעורר, זה ייקח כמה רגעים", אמרה והצביע על מיקה ודור. היא העבירה את ידה מעל ראשי שלושת הילדים, נטע צנחה מעולפת ודור ומיקה תפסו בה.
"היו שלום, ילדי ארץ, תודה על כל מה שעשיתם עבור ארטנוס".
קליסטה צעדה אל תוך השלולית, שהכילה את שלושת הגנבים הפגועים ובדרך נס לא כיבתה את טבעת הלהבות שיצרה נטע קודם לכן. היא הניפה את ידיה מעלה, שלוש הלהבות הסתחררו סביבה בעוד המים התרוממו ליצירת מערבולת זוהרת בשלושה צבעים. כשהתנפצה המערבולת, אפילו לשלולית לא נותר זכר.
עפעפיה של נטע התרוממו והיא הזדקפה במקומה.
"מי אתם? איפה אנחנו? מה אני עושה פה?" היא העבירה מבט מבולבל בין שני הילדים הזרים.
"יש לנו תשובות לכל השאלות שלך, אין מה לדאוג", הרגיעה אותה מיקה.
"נספר לך הכל בדרך, בסדר?" אמר דור.
נטע הנהנה בראשה והשלושה החלו לצעוד אל מחוץ לאתר הבנייה.
נטע בחנה את מחזיק המפתחות הכחול שבידה, היא זכרה שבחרה אותו בחנות יום קודם לכן, היא לא ידעה למה, אבל בתוך הבלבול שאחז בה, היה בו משהו מנחם.