279 כל הכוכבים שבשמיים – מיה גורייבסקי

כל הכוכבים שבשמיים

ברגע שבר לב יוצא מהשער, אני מתנפלת על יוגב בשאלות.

"אתה הולך לקבל את ההצעה שלו? אתה הולך לקבל את ההצעה שלו, נכון? אל תגיד לי שאתה הולך לקבל את ההצעה הזאת! למה הוא חושב שאנחנו יכולים פשוט לעזוב הכל ולנסוע?"

אני מתחילה לשטוף כלים בכעס והוא הולך אחריי למטבח.

"לא אמרתי בשום שלב שאני הולך לקבל את ההצעה, אלינור ," הוא אומר בטון רגוע, אבל אני שומעת את העצבנות מבעבעת מתחת. "אבל אני לא מבין למה הדבר הראשון שאת עושה זה להגיד לי לרדת מזה".

הוא מתחיל לשטוף ספלי קפה ומנסה לעמוד כמה שיותר רחוק ממני מול הכיור הקטן.

"אני הכי מפרגנת לך, אבל מי בא לארוחת ערב אצל עובד שלו ואשתו ואומר להם שהם כנראה יצטרכו לעבור לכוכב לכת? מי עושה את זה, לעזאזל?" היד שלי רועדת וצלוחית הקינוח כמעט מחליקה ממנה.

"אנחנו לא צריכים לעבור לשם. קודם כל אנחנו צריכים לעבור לארצות הברית לשנה ואם זה יקרה, זה יקרה בסתיו. זה עוד הרבה זמן. אם יחשבו שאנחנו מתאימים, נעבור לתחנת חלל. אף אחד לא יודע מתי הפרויקט יושלם," הוא אמר, העצבנות מחלחלת מתחת למעטה הרוגע.

"הפרויקט יושלם. אני שונאת שאתה מדבר ככה, אתה יודע? למה אתה לא יכול לדבר כמו בן אדם? אז תגיד, 'אני לא יודע מתי נעבור למאדים'." אני מעבירה את הכלים למתקן הייבוש מהר מידי.

"תגידי, את הקשבת בכלל למה שבר לב ישב והסביר לך עכשיו שעתיים וחצי? זה מעניין אותך בכלל?" הקול שלו מתחיל לטפס.

"איך זה אמור לעניין אותי אם אתה והחברים המדענים שלך כל הזמן מדברים על דברים שאני לא מבינה בהם כלום? לְמה אני אמורה להקשיב אם אני לא מבינה מילה ואף אחד לא טורח להסביר לי? זה לא שלא אכפת לי ממה שאתה עושה יוגב, זה שלך לא אכפת שאני אבין."

"לי לא אכפת? אני אמרתי לך אי פעם מילה רעה על החנות שלך? אני אי פעם לא הסכמתי שנעבור לפה כי את צריכה את הטבע והעשבים שלך?" הוא מטיח את מיכל הסבון בשיש.

"החנות שלי לא קשורה. אני מדברת איתך על זה שאתה לא רוצה שאני אבין את מה שאתה עושה," אני אומרת.

"טוב, נמאס לי להתווכח איתך," הוא אמר, זורק מגבת מטבח על הידית של התנור, "דברי איתי כשתהיי מוכנה להקשיב. אני הולך לישון בממ"ד."

"אם זה מה שאתה רוצה, בסדר. לך לישון בממ"ד."

בלילה אני מתהפכת במיטה לבד, לא מצליחה לישון. אני עדיין מופתעת מעוצמת הריב. ריבים בעוצמה כזאת הם נדירים אצלנו. רציתי שהוא ירגיע אותי, יאמר שהוא עדיין לא החליט. הכעס וההפתעה מפנות את מקומן לדאגה. מה אם הוא יסכים להצעה ונצטרך לעזוב הכל? עם המחשבה הזאת, אני סוף סוף נרדמת.

***

בשבת בבוקר, אני יוצאת ללקט עשבים  כדי להרגיע קצת את המחשבות. השדה האהוב עליי מלא בעשבי פרא, ירוקים ועסיסיים. האוויר הקריר והצלול של הבוקר מרגיע אותי מייד. אני נושמת נשימות עמוקות ממנו. אני לבד בינתיים, אבל אני יודעת שעוד מעט אנשים יתחילו לרוץ ליד השדה. קבוצת רוכבי האופניים של היישוב תעבור כאן עוד מעט, חלקם יגידו לי שלום. יוגב הצטרף אליהם כשעברנו לפה, אבל נאלץ לפרוש אחרי זמן קצר בגלל העבודה. הוא בטח סגור בחדר העבודה. אני תוהה אם הוא אפילו שתה קפה הבוקר, או אכל משהו. הוא שוכח לפעמים. לא, אני אומרת לעצמי, אל תחשבי עליו עכשיו.

אני מסתכלת מסביב, גומעת בעיניים את הצבעים התוססים של השדה. אני משנסת מותניים ומתחילה ללקט.

קצת אחרי שקבוצת האופניים עוברת, אני שומעת מישהי קוראת בשמי. אני עומדת בקצה השדה, קרוב לאיפה שאנשים רצים. אני מסתובבת ורואה את איילה ממועדון הקריאה.

"היי, אלינור ," היא מאטה את הריצה שלה בהדרגה ונעצרת לידי.

"היי, איילה ," אני מנסה  לחייך, "מה נשמע?"

"בסדר גמור, עושה קצת ספורט. אני רואה שאת מבלה בטבע," היא אומרת.

"כן, רציתי לנשום קצת."

היא מחווה לכיוון הסל שלי. "מה זה, למרק?"

"מרק, סלט, משחות, כל מיני," אני אומרת. אני אף פעם לא מסבירה מה אני באמת עושה. עדיף שאנשים יחשבו שיש לי סתם חנות טבע.

"כל הכבוד לך," היא אומרת ואני מקווה שהיא תגיד לי להתראות ותמשיך לרוץ, אבל אז היא שואלת מה שלום יוגב. כל היישוב החליט להזכיר לי אותו היום, דווקא כשאני מנסה לא לחשוב עליו.

"בסדר, עובד," אני אומרת ומפיקה מעצמי צחוק מאולץ.

"תזכירי לי, מה הוא  עושה?" היא שואלת. אני יודעת שזה רק כדי להיות מנומסת ומשתדלת לא להיראות כאילו אני מעדיפה לסיים את השיחה.

"מנהל פרויקט בחברת הייטק," אני אומרת. זה לא נכון, כמובן, אבל גם הוא לא אוהב להגיד לאנשים שהפרויקט שהוא מנהל הוא הכנת מאדים ליישוב.

"וואו, תפסת לך בעל מוצלח," היא צוחקת. לפני שאני מספיקה לצחוק בחזרה היא אומרת, "טוב, נדבר," וממשיכה לרוץ.

אני מנסה להמשיך ללקט, אבל דעתי מוסחת. אני מבלה את כל שארית הבוקר והצהריים ברקיחת שיקויים. אני מנסה לא להתעצבן מחדש. זה נשמע רוחניקי, אבל השיקויים מרגישים כשמי שמכין אותם לא רגוע. אני לא רוצה להביא שיקויים מרים מידי או חמוצים מידי לחנות ביום ראשון.

אבל המחשבות שלי נודדות שוב ומגיעות לטריטוריה המוכרת. הטריטוריה שבה אני שואלת את עצמי למה בכלל התחתנתי עם האיש הזה, שנעול עכשיו מרצון בחדר העבודה שלו ולא אומר לי מילה.

***

העיניים של הילה חרכו את העורף שלי מהרגע שיוגב נכנס למסיבה ההיא. שתינו ידענו שמערכת היחסים הזאת נגמרה ובכל זאת היא התנהגה כמו נערה קנאית בת שש עשרה. בדיוק סיימתי את התואר השני וכולן ידעו שאני הולכת לעזוב את האחווה. לא רק בגלל הילה, אבל גם. הקטע של לחיות עם עוד כמה מכשפות תחרותיות תחת קורת גג אחת התחיל להימאס עליי. ואז, כרטיס היציאה שלי משם נכנס לחדר.

אף אחת מהבחורות האחרות במסיבה לא העיפה בו מבט נוסף. לא הבנתי למה. מרגע שהגיע הוא הפך למסמר הערב. מצאתי את עצמי מתגנבת לתוך קבוצות של אנשים שלא הכרתי כדי  לעמוד ולהקשיב לו. לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר. הוא דיבר על החלל עם פיזיקאים אחרים בשפה שנשמעה לי כמעט כמו ג'יבריש, אבל אני הייתי מרותקת לעמידה היציבה ולקול המהדהד שלו. מישהו שהכרתי מהלימודים ראה אותי עומדת שם, אולי אפילו קלט איך אני מסתכלת על יוגב.

הוא הכיר בינינו ומהרגע שיוגב לחץ את היד שלי, הוא לא דיבר עם אף אחד אחר. הוא סיפר לי על הדוקטורט שהוא עומד להתחיל. עדיין לא הבנתי על מה הוא מדבר, גם לא אחרי ארבע שעות שיחה רצופות, אבל גם הוא לא הבין על מה אני מדברת. זה לא שינה כלום. שכחתי הכל. שכחתי את האחווה, שכחתי שפעם אהבתי את הילה, שכחתי איפה אני נמצאת.

אני זוכרת משפט אחד שהוא אמר לי, "אני רוצה לחקור את כל הכוכבים שבשמיים." כמו ילד שמרותק מהכחול הגדול והמנצנץ, גבוה מעל הראש שלו.  זה הקסים אותי. זה עדיין מקסים אותי.

בנקודה מסוימת הייתי מודעת לבנות מהאחווה שעמדו באיזו פינה ולטשו בנו עיניים, רואות אותי עוזבת את האחווה בזמן אמת. לא היה לי אכפת.

בטרמפ בדרך לדירה הייתה שתיקה רועמת, אבל לי לא היה אכפת כי היה לי את המספר של יוגב בכיס.

***

כשאני נכנסת לחנות למחרת בבוקר, אני מתנהגת כאילו הכל כרגיל. אומרת שלום לשתי העובדות שבמשמרת,  מנהלת שיחות חולין, מביאה דברים מהמחסן. שליחים באים לאסוף הזמנות של שיקויים מכל רחבי הארץ. הבוקר רגוע, עונת האלרגיות העמוסה עוד לא התחילה. רוב הלקוחות הקבועים מזמינים היום. אני מנסה לא להסתכל מסביב ולחשוב מה יקרה למקום הזה כשאני אצטרך לסגור. זאת מחשבה בלתי נמנעת, למרות שאני יודעת שיוגב עדיין לא החליט. אני מנסה להטביע את המחשבה הזאת בעבודה.

"בוקר טוב, אלינור," קול אומר מאיפשהו בתוך החנות. אני יוצאת מהמחסן ורואה את רבקה, אחת הלקוחות היחידות שנכנסת לחנות עצמה באופן קבוע. הקול שלה כל כך מלא חיים שאני מתעודדת מייד.

"בוקר טוב, רבקה," אני מחייכת חיוך אמיתי ראשון מזה יומיים, " מה שלומך?"

"תשמעי, אלינור, את הצלת אותי! מאז שאני משתמשת במשחה שלך כבר לא כואב לי. באיזה קסם את משתמשת?"

אני צוחקת, בעיקר בזכות בחירת המילים שלה. היא לא מודעת לקסם המרגיע שהשתמשתי בו בזמן רקיחת המשחה.

"אני ממש שמחה," אני אומרת ומתכוונת לזה.

היא קונה כמוסות צמחיות  שעוזרות עם בעיות שינה ולא מפסיקה להרעיף עליי מחמאות. אחרי שהיא הולכת, השמחה שלי מתחלפת בכעס. מה היא תעשה כשאני אסגור את החנות? מה עוד מאות לקוחות יעשו? על זה יוגב לא חושב בכלל.

בצהריים, הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. זה יוגב. אני מנתקת בכעס בכל פעם. לא מגיע לו שאני אענה לו. עוברת לי בראש מחשבה שאולי קרה משהו, אבל היא נבלעת בתוך הכעס שלי. הוא התעלם ממני יום שלם, אז אני לא צריכה לתת לו תשומת לב. אני יודעת שזה ילדותי. מותר לי להיות ילדותית אם הוא מתנהג בעצמו כמו ילד בגן ומתעלם ממני.

בסוף אני נכנעת ושולחת לו הודעה: "אני עסוקה ולא יכולה לענות עכשיו. נדבר בערב."  רק אז, הצלצולים מפסיקים.

***

כדור הבדולח מכוסה בשכבה עבה של אבק. אני מנקה אותו במטלית סחוטה עם מים וסבון. אני יודעת שאסור לי להגיד עדיין לאף אחד על יוגב בצורה שזה יכול להגיע למישהו אחר, כך שכדור הבדולח הוא האופציה הכי בטוחה.

הכדור ערפילי למשך עשר דקות. בדיוק כשאני חושבת לכסות אותו ולהחזיר אותו למקום, הפנים של הילה מופיעות על פני השטח.

"היי, אלי," היא אומרת ואני שומעת בקול שלה שהיא מופתעת לראות אותי, למרות שאנחנו מדברות פעם בכמה חודשים. "הכל בסדר?"

היא יודעת שיוגב מתעסק בחלל, כמו שהוא יודע שכל החברות הוותיקות שלי הן מכשפות.

"כן," אני אומרת אוטומטית ומתקנת את עצמי אחרי שנייה, "לא, אני צריכה להתייעץ איתך לגבי משהו."

תוך כדי שאני מסבירה לה מה קורה, אני קולטת שאפילו לא שאלתי אותה מה שלומה. לפעמים אני מבינה למה היא נפרדה ממני ולא יכולה שלא לחשוב שזה לא היה חייב להיות ככה אם הייתי שמה לב לדברים יותר. אני זוכרת שהיא הייתה אומרת לי כל הזמן שאני לא מקשיבה לה. חשבתי שאני אבכה כשאני אספר על זה למישהו, אבל אני לא עצובה. אני כועסת. כועסת על יוגב, כועסת על החברה שהוא עובד בה, כועסת על השאיפה הכללית של בני אדם להתיישב בחלל.

"וואו, אני לא יודעת מה להגיד לך," היא אומרת כשאני מסיימת לספר לה. "מה שהוא מבקש ממך לא הגיוני."

"הוא עוד לא החליט, אבל אני חושבת שהתשובה ברורה. זה החלום שלו," אני אומרת. אני בעצמי לא מאמינה לזה. זה החלום שלו, אבל זה לא תירוץ לאיך שהוא התנהג, איך שהוא הפיל עליי את זה ככה.

גם דרך האפקט המטשטש של הבדולח אני רואה  את המצח שלה מתכווץ. היא נראית כמו שאני מרגישה.

"את יודעת מה, אני בעצם כן יודעת מה להגיד לך," אני שומעת את הכעס מתגבר בקול שלה. "אל תסעי איתו. חשבת על זה בכלל?"

"מה זאת אומרת?" המילים שלה נוחתות עליי כמו פצצות. "אני לא יכולה לא לנסוע איתו, הוא בעלי."

"אני אגיד לך מה תעשי. כשהוא ייסע לארצות הברית, תני לו כדור בדולח ותישארי פה. ככה תוכלו לדבר על דברים שאי אפשר לדבר עליהם בטלפון. ככה תהיה לך עוד שנה להחליט אם להצטרף אליו כשהוא יעזוב את ארצות הברית," הבעת הפנים שלה מתחלפת מכעס לגאווה עצמית.

"זה רעיון טוב," אני אומרת, "אבל אני לא בטוחה שאני מוכנה-" אני עוצרת באמצע המשפט כשאני שומעת את הדלת נפתחת ואת יוגב קורא לי. גם כשהקול שלו מעומעם, אני מכירה את הטון הזה. יש לו חדשות טובות.

"אני צריכה ללכת, הילה, אני אחזור אלייך אחר כך," אני זורקת את הכיסוי על כדור הבדולח ורצה למטה.

לפני שאני מספיקה לשאול אותו מה קרה, הוא קורא לעברי "הם מצאו שם צמחים! הם מצאו צמחים על הכוכב!"

כשאני מנסה לשאול אותו למה הוא מתכוון, הוא רץ אליי ומנשק אותי.

"יוגב, מה-" אני מנסה לשאול שוב, אבל הוא קוטע אותי בהתרגשות.

"הם מצאו צמחים על הכוכב! צמחים! בחלל! הם מחפשים מישהי כמוך להצטרך לפרויקט! ניסיתי להתקשר אלייך, אבל לא ענית לי, אמרתי לבר לב שאני אבקש ממך לשלוח קורות חיים ו-"

ההתרגשות שלו מחממת את ליבי ואני אפילו לא חושבת על זה שהוא שוב החליט משהו בשבילי בלי לשאול אותי.

"אז החלטת לנסוע?" אני שואלת.

"רק אם תבואי איתי," הוא אומר, "את תבואי איתי לחקור את החלל?"

פתאום אני רואה את הסטודנט לפיזיקה שסיפר לי בהתלהבות על הדוקטורט שלו במסיבה ההיא. אני לא מבינה למה פיקפקתי בו אפילו.

"ברור,"אני מעבירה את היד שלי בשיער שלו, "אני אבוא איתך לחקור את כל הכוכבים שבשמיים."