סליו בחנה את הרעיון שנח על ברכיה – אשת הרעיונות הלא מפותחים. היא הפכה אותו בידיה, וקימטה את מצחה ואז הניחה אותו בצד. אחר, נשענה אחורה בכיסא המשרד הוורדרד וחזרה לבהות בקיר הלבן.
קול נשיפה מוכר נשמע מהמערכת הפנאומטית, ומתוך השפופרת הקרובה אליה נורה רעיון חדש – עולם שבו דרקונים הם בעצם פטריות. סליו בעטה בשולחן העבודה האפור שלה והניחה לעצמה להסתחרר. היא מתחה את צווארה לאחור והביטה במערכת הצינורות הכסופים שנפרשה על התקרה והקירות הלבנים כמין רשת ורידים שדמה רעיונות. לבסוף מצאה את מה שחיפשה – פתח שפורפרת ועליה התווית "עולמות פנטזיה", כתובה באותיות של קידוש לבנה שחורות ומרובעות ומכוערות. המערכת קיבלה את הרעיון בקול יניקה חד.
עוד רעיונות נורו לעברה, והיא חטפה אותם בזה אחד זה, במיומנות שרק אשת רעיונות לא מפותחים ותיקה יכולה. את סיפור אהבה בין נער נרקומן לנערה בולימית היא הכניסה ל"רומנטיקה" לאחר מחשבה קלה ואת הסיפור הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט של כלבלב בירושלים של שנות ה40 היא שלחה לשפופרת "רומנים היסטוריים". ידיה נעו ברובוטיות בעוד מבטה המזוגג בקושי הביט ברעיונות הדהויים הללו. הם נשלחו לתיוק בזה אחר זה, מחכים ליום שלא יבוא בו יפותחו.
הרעיון האחרון מהרצף זרח וכבה בפעימות אור צהבהב שיצרו מין חלל חמים באור הפלואורסצנט הקר שמילא את החדר. רעיון בשלבי פיתוח, סליו נאנחה. בהיסח הדעת הפכה את הרעיון בידיה ובחנה אותו, מחכה לרגע בו יושלם, או, יותר סביר, יכבה כמו השאר. בינתיים הביטה ברעיון הראשון – אשת הרעיונות הבלתי מפותחים. היא תצטרך לתייק גם אותו, ידעה. לסיים את היום עם רעיון שלא נשלח למקומו היה אסור בתכלית, והעונש – היא רק הצטמררה ממחשבה עליו. אחר כך, אמרה לעצמה.
האור של הרעיון בידיה הלך ודעך עד שכבה סופית באופן צפוי אך מאכזב. סיפור אהבה בין ערפדית לנער, רק שהערפדית גם תתרנית.
סליו פלפלה בעיניה שיגרה עצמה מהשולחן אל עבר אזור המסומן בשלט גדול "חצי אפויים", שם שלחה את הסיפור דרך שפורפרת "רומנטיקת נוער". לדאבונה גילתה פתאום כי היא ניצבת במרכז החדר, ללא כל עצם קשיח שיוכל לשמש כמקפצה חזרה. היא מתחה את צווארה אחורה, החניקה פיהוק, והניחה לרגליה להסיע אותה חזרה למקומה.
עוד רעיונות באו ומוינו, עד שאיבדה כל יכולת לעקוב אחריהם. מעט מהם פעמו באור ואותם הניחה בצד, אך כמובן שאף לא אחד מהם הגיע לפיתוח מלא. הם התערבבו זה בזה כבליל עמום של גרגירי חול.
לבסוף הגיע צלצול השעון שגאל את סליו משעמומה. היא זינקה על רגליה, ולאחר פאניקה קלילה מצאה את תיק הצד האפור על משענת הכיסא.
ידה נשלחה לתיק כשלפתע צדו עיניה את הרעיון הראשון. היא הרימה אותו ובחנה אותו שוב. בהיסח דעת השחילה יד אחת דרך רצועת התיק. לרגע הביטה מעלה, במערכת הצינורות. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלה לאפסן את הרעיון. ברגע שתצא, ידעה, תיערך הספירה. היא הנידה בראשה קלות ותחבה את הרעיון לתוך תיק הצד ביד רועדת.
סליו הביטה אנה ואנה ונמלטה מהחדר.
לאחר נסיעה ארוכה מדי של כחמש עשרה דקות עמדה סליו אל מול דלת אדומה הטבועה בבית לבנים ירוקות. כאן גרות באופוריה, סליו בירך אותה השלט במשחק מילים גרוע בעודו נח על משקוף דלת העץ המקושתת. זוויות פיה של סליו עלו במעט מעלה, והיא פתחה את דלתה.
"שלום יקירה," אפוריה הרימה את מבטה מקרש החיתוך. "איך את מרגישה?"
זוגתה לבשה שמלת מלמלה צהובה, שהשתלבה באופן מושלם עם שיערה הדובשני. היא חייכה בחום שקרן ממנה החוצה. היא עמדה מאחורי בר עץ הזית שהפריד בין המטבח לסלון.
סליו נאנחה. היא זרקה את ז'קט המשרד הכחול שלה על הקולב ונזרקה אחור אל תוך הספה המכוסה בדגם חמניות, בחירתה של אפוריה, כמובן. את התיק הניחה לצידה, והניחה עליו זרוע אחת מגוננת.
"עד כדי כך גרוע?"
"לא עד כדי כך." סליו קימטה את מצחה. "גרוע רגיל, אני חושבת. כשיהיה יום עד כדי כך גרוע אני מניחה שתראי אותי עצורה על השלכת כמה רעיונות לתהום."
אפוריה צחקקה, ואז פגשה את מבטה של סליו והרצינה שוב. "אני מאוד מקווה שלא תעשי משהו כזה…"
"להוציא רעיון? ברור שלא," אמרה בניסיון לקלילות.
אפוריה פתחה את פיה ומיד סגרה אותו שוב. היא הניחה את הסכין בצד ונתנה בסליו מבט מהורהר ויפהפה. "לפחות תבואי לומר שלום? כמו שצריך, תודה רבה."
סליו נאנחה, אך המבט שנתנה לה אפוריה בלם את התשובה העוקצנית שנחה על קצה לשונה. היא קמה ונישקה את זוגתה קלות על שפתיה.
"זה היה קשה?"
סליו כמעט וחייכה. "את יודעת שלא."
"יופי." אפוריה שלחה מבט אל מעבר לכתפה של סליו. "מה יש לך בתיק?"
למה חשבה שתוכל להסתיר את זה?
סליו גררה רגליה אל תיקה, ושפכה את תכולתו על הספה: ארנק, קופסת סוכריות מנטה, דפדפת מקושקשת, פנקס, עוד ארנק גדול יותר, עשרות קבלות שזאוס ידע מאיפה הגיעו, ורעיון שיצא מתוך מערכת פנאומטית שעבר זמנה. אפוריה הרצינה והיססה את דרכה לכיוון הספה, ואיכשהו נראתה חיננית כשעשתה זאת.
"נוצץ," אמרה אפוריה בקול נרעד. "זה… מה שאני חושבת שזה?"
סליו השמיעה קול שנפל בין רטינה לאישור.
"וזה משהו שמותר לך לקחת? מתנת העובדת החרוצה או משהו בסגנון?"
סליו לא ידעה מה נשמע מגוחך יותר. לקרוא לרעיון מתנה או המחשבה שהיא עובדת מצטיינת.
"לא," אמרה. "זה מה שנקרא… מעילה בתפקיד."
"זה חמור."
"נורא."
"אנחנו לא יכולות להשאיר אותו פה. המקום שלו הוא עם כל השאר…"
"אני לא יכולה."
אפוריה הביטה בה ארוכות. "אז מה את רוצה לעשות איתו?"
סליו לא ענתה. היא הזיזה מעט את הזבל והתיישבה בשנית על הספה. מבטה נמנע מלפגוש את עיניה של אפוריה ובמקום הביט מעלה אל מאוורר התקרה המפוספס כבטנה של דבורה. עוד בחירה של אפוריה, מן הסתם.
"תפתחי אותו בעצמך?"
זה נשמע כה מגוחך עד שלרגע קט צל של חיוך הבליח על שפתיה של סליו.
"ואם כן?" אמרה. "בואי נעשה את זה… נוכל לברוח מכאן, רחוק מכולם, למקום הזה שאליו השקיעות הכי יפות מגיעות. נעזוב את המקום הזה. בואי, יקירה."
"לא."
לרגע שתיהן הביטו זו לזו בעיניים. סליו הסיטה את מבטה ראשונה. היא חשה צביטה בלב, ואגרופיה נקפצו.
"הם ידעו היכן אנחנו," אמרה אפוריה. "הם בטח מחפשים את הרעיון כבר עכשיו. את בכלל מבינה באיזו סכנה את נמצאת?"
ברור שסליו הבינה, אבל היא הייתה חייבת.
"אז נחביא אותו. הם יוכלו לחפש עד מחר, אבל נסתיר אותו כל כך טוב שהם בחיים לא ימצאו. ניצור לו מפת אוצר, שמישהו יבוא אי שם בעתיד וישלים אותו."
"ואז הוא יעלה אבק במחבוא במקום באחסון?"
סליו נאנחה. "את יכולה לעזור לי, בבקשה?"
אפוריה נסוגה ממנה כמו מזץ חשמלי. "אני רוצה לעזור, סליו, אבל אני לא אוכל לעזור אם לא תדעי מה את רוצה. עני לי בכנות, למה הרעיון הזה?"
סליו לא ענתה.
נדמה היה שעברו שעות של ישיבה בתוך שקט נוכח עד שכמעט אפשר היה לאחוז בו, כשדפיקות רועמות נשמעו בדלת.
סליו זינקה מהספה והכניסה חזרה את חולצת המשרד השחורה שלה לתוך החצאית. עיניה סרקו את הסלון הקט בחיפוש אחר הז'קט. אם זה היה מי שחשבה, והלוואי שלא, לפחות תראה טוב כאשר תתמודד מול הנורא מכל.
"משטרת הרעיונות," קול עבה ומעורר אימה קרא מהצד השני של הדלת.
"רק רגע אדוני," אפוריה קראה בקול, ואז סיננה, "הרעיון, יקירה, תמצאי איפה לדחוף אותו. ולעזאזל, שיפסיק כבר להבהב."
סליו רצה אל תוך חדר השינה. היא הביטה אנה ואנה בין בגדיה הצבעוניים של אפוריה הזרוקים על הסדינים הבוהקים ובין בגדי המשרד האפרוריים שלה המקופלים בערמה על הכיסא. לבסוף, בארון העץ העתיק מצאה משהו אפשרי – ז'קט פייטים זהובים. היא תחבה את הגליל לתוכו והתפללה אל אלות הגורל שהבוהק יעזור להסוות את צבע הרעיון.
לאחר נשענה לאחור על החלון, נתנה לווילון הקטיפה לעוטפה, ונשמה עמוקות, מאפשרת לליבה לחזור לקצבו הטבעי. היא חשה את קצוות אצבעותיה מעקצצים ואת טיפת הזיעה הבודדה נוזלת אט אט מרקתה ועד קצה סנטרה, שם החליטה לנוח לזמן מה. היא חשה דחף עז לצעוק את האנרגיה שפעמה בה החוצה.
לא היה לה פנאי להמשיך לחשוב על כך. היא אך שמעה פסיעות לכיוונה והדלת נפתחה בחבטה.
בפתח עמד אדם גבוה, חזותו מרשימה ומעוררת תיעוב יחד. סנטרו נח בזווית כזו שעיניו תמיד הביטו כלפי מטה, על כלל הנחותים שאינם רבי פקד במשטרת הרעיונות. מדיו הלבנים והכחולים הלמו את מידותיו באופן מושלם, ונראו כאילו גוהצו באותו רגע, על גופו, מה שהיה מסביר גם את פניו האדומות תמידית. כמה פסיעות אחריו, ידה על פיה, עמדה אפוריה.
"ערב טוב, גברת סליו," אמר רב פקד בריאן ג'בר בקול קפוא. "הובא לידיעתי כי בספירת הרעיונות היומית נכנסו למערכת כשלושה מיליון, שמונים וחמישה אלף, ארבע מאות חמישים ושישה רעיונות, ורק שלושה מיליון, שמונים וחמישה אלף, ארבע מאות חמישים וחמישה רעיונות תויקו. תוכלי לשפוך אור על המצב?"
הוא הושיט לה דף מנוילן עם שוליים מושלמים, בצבע קלף, ועליו כיתוב באותיות גדולות ומפחידות "משטרת הרעיונות – צו חיפוש".
ליבה הלם כנגד חזה ורקתה. סליו חשה כיצד טיפת הזיעה נושרת סוף סוף לכיוון הקרקע, ואך מתחלפת באחת חדשה.
"אני מצטערת, אדוני," אמרה. "אבל כנראה נפלה טעות. אני אשת רעיונות שומרת חוק, וכמובן שלא הייתי עושה משהו כה טיפשי כמו לקחת רעיון."
"אין טעויות," טען הרב פקד. "אערוך חיפוש כאן בחדר זה. וכאשר אמצא את הרעיון, ובכן… תקנה שתיים ארבע שש אפס."
חיוך הופיע על שפתיו, כזה שלא עשה מאומה כדי להעיב על חזותו המפלצתית, להיפך. סליו התכווצה.
בריאן החל להפוך החדר ההפוך גם כך. סליו הכריחה את נשימתה להיות מדודה והזדחלה לכיוון הארון. הוא פתח כל מגירה ושפך את תחולתה אל הרצפה, ולאחר החזיר כל פריט במדויק אל המקום שממנו יצא. לאחר הרים את המזרונים ולחפש תחתם, בתוך ציפיות הכריות. הוא אפילו הקיש על הקירות – כדי לחפש חללים ריקים, הניחה. ככל שפסל אפשרויות סליו נדרכה יותר. טיפת הזיעה הבודדות שחשה כבר מזמן הרגישו כמפל.
רב הפקד התכופף כדי להציץ מתחת המיטה. סליו עצרה את נשימתה. ברגע שפתח את ארגז המיטה הישן היא חטפה את הז'קט הזהוב. הוא החל לשלוף כלי מיטה דהויים בצבעי כחול ושחור, אלו שסליו כמעט שכחה שקיימים, והיא זרקה את הז'קט לאפוריה שתפסה אותו ונסוגה באיטיות אל מחוץ לחדר.
בריאן סיים את חיפושו והזדקף, מבטו חודר ישירות אל תוך עיניה של סליו.
"אנו נערוך ספירה מחודשת בחצות, גברת צעירה," אמר בקולו הסמכותי. "ותתפללי לאלייך שנמצא את הרעיון החסר. כי אם לא… אני אגיע עם מחלקה שלמה. נהפוך כל אבן בבית הזה עד שנמצא, וכשנמצא אותו, ובכן, מזמן לא הפעלנו את הגורס."
סליו בלעה את רוקה, אך הישירה כלפיו מבט. ליבה פעם בעצמה כנגד חזה ורקתה, ודחף פתאומי עלה בה לצאת החוצה ולהתחיל לרוץ. מתי לאחרונה חשה כך?
"זה היה קרוב," אמרה אפוריה כשרב הפקד סגר את הדלת מאחוריו. "קרוב מדי. יקירתי, אני לא אומר את זה שוב…"
"אני יודעת," סליו נאנחה.
הן ישבו על ספת החמניות. סליו הניחה את ראשה על חזה של זוגתה וחשה כיצד הוא מתרומם ויורד בקצב מהיר. גבוה מהרגיל. אפוריה מפחדת, הבינה פתאום. וזה באשמתה. ובאשמת הרעיון הנפלא והארור הזה.
"למה?" שאלה אותה אפוריה. "למה הרעיון הזה, מכל השאר. מה הוא שונה מבין המיליונים שאת ממיינת כל יום?"
"את יודעת למה."
"ואני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה."
"הרעיון הוא אני," סליו הרימה את קולה. היא לא זכרה מתי אי פעם דיברה כה חזק. "הוא משהו אחר, אני פשוט מרגישה את זה. הוא בעל ערך. מגיע לו, לי יותר."
ידיים ליטפו את לחיה בתנועה מרגיעה, מנחמת. סליו לא זכרה מתי לאחרונה היו שתיהן כך, יחד על הספה. אבל היא ידעה שהיו ימים כאלו, כמו שהיו ימים בהם הגיעה לעבודתה עם חיוך. כמו הימים בהם היתה עוצרת נשימה כאשר רעיון החל לפעום אור.
"ששש אני מבינה," אמרה אפוריה. "אבל, יקירה, לשים את מבטחך ברעיון אחד, בודד. זה לא מה שיושיע אותך. את מבינה את זה, נכון?"
סליו הנידה בראשה. "אז מה כן?" אמרה. "זה חייב להיות הוא. כי אחרת… כל מה שאני עושה זה להתעסק עם עפר."
"אם כן," אפוריה חייכה. "את יודעת מה לעשות."
"אני יודעת?"
"מה זה הגורס הזה שרב הפקד דיבר עליו?"
"לשם שולחים רעיונות שיצאו מהמפעל. זה החוק. שם לוקחים את הרעיון ו…" צמרמורת עברה דרך גבה של סליו. היא הזדקפה בישיבה וחשקה את שיניה. "אם העגבנייה המנופחת הזה אפילו נוגע ברעיון שלי…"
"את מבינה?"
סליו הנהנה. אחרי כמה רגעים נשמה עמוקות והזדקפה. "בואי נחזיר את הרעיון רוח הזה."
צחוקה המצלצל של אפוריה גרם ללב של סליו לעשות סלטה. "רק מה תעשי עם ההבזקים הקטנים והמעצבנים האלה?"
פרקליטת השטן החייכנית שלה צדקה. סליו קימטה את מצחה.
"יש לי רעיון."
סליו ואפוריה עמדו לפני הכניסה לחניון ודחפו עגלה אטומה אפורה ומכוערת ועליה שילוט בצבע אדום סכנה. שתיהן לבשו אוברולים בצבעי מרקר כאלו שהכריזו על בואן בפני כל הסביבה. מכוניות נכנסו על רמפת הבטון המוגבהת, כאשר הנהגים לא הפנו כלפיהם חצי מבט. סליו דמיינה עצמה טופחת על שכמה בשל הרעיון להתחפש לעובדי רעיונות טורדניים. כל עובד ישמור מהן מרחק פרסות רבות.
דרכן לקחה אותן בין עמודי הבטון הסדוקים ומכוסי הגרפיטי הרבים שסומנו באותיות אלפא ביטא. חניון מכוער ככל החניונים, אבל נקי. הן הלכו בשקט, מפעם לפעם מגניבות מבט זו לזו. ידיה של סליו עקצצו במתח, ובציפייה.
הן נעצרו כמאתיים אמות מזוג דלתות נחושת הקבועות בקשת עגולה. זוג שומרים ישב בכניסה, לבושי מדי תכלת, ואקדחי ארד בחגורתם. אחד היה קצר, רזה ומשופם, ואילו השני גבוה, עב בשר ומזוקן. לוח סולמות וחבלים נח על הרצפה ביניהם, כשתשומת ליבם המלאה הייתה נתונה למשחק. אך סליו ידעה שאל לה ליפול לשאננות. השומרים האדישים למראה ידעו תוך שניות להיכנס לפעולה, במיוחד כשעליהם לבדוק כניסה של רעיונות טורדניים.
"הקטן והגדול. כמו תמיד," לחשה סליו. "אחלי לי בהצלחה."
סליו הלכה קדימה בראש מורם, ואפוריה עמה. היא הישירה מבט כלפי השומרים, שעזבו את משחקם והרימו ראש כלפיהן.
"ערב טוב," אמר השומר הקטן בכל עבה מכפי מידותיו ולקח פסיעה קדימה. "בבקשה, כרטיסי עובד."
סליו חיפשה בסרבלה. אסור היה לה להראות את הכרטיס האישי שלה, שוודאי נפסל בידי המשטרה. "אני כל כך מצטערת. אני חושבת שהשארתי את הכרטיס בבית. אבל אנו חייבות להכניס את הרעיון כאן – " היא החוותה על העגלה " – בדחיפות."
השומר נע מרגל לרגל באי נוחות. "יש לי הוראות ברורות," אמר. "אסור לנו להכניס אף ישות ללא כרטיס עובד."
מבטו של השומר נח על השלט שעל העגלה "רעיונות טורדניים – לשמור מרחק!".
"ואולי בכל זאת, אדוני?" שאלה סליו בקול הכי מתוק שהצליחה לגייס. "אתה רוצה להשאיר אותנו כאן, עם רעיון טורדני כך בחוץ, לתת לכולם להיחשף אליו כך?"
השומר הגדול פתח את פיו וסגר אותו מייד, בעוד עיניו מדלגות מסליו אל משחק הסולמות והחבלים שנח פתוח על הרצפה. סליו ציינה זאת לעצמה, והמשיכה. "ומה לגבי המשחק שלכם? תחשבו שאם תצטרכו לחכות לי כאן, עד שאחזור לבית, ואבוא לפה, ואראה לכם את הכרטיס. ובינתיים סולמות וחבלים יחכה."
השומר הקטן בא לדבר, אך חברו הקדים אותו. "זה יהיה נחמד…" אמר בקול דק ושקט.
"יאן," התחמם חברו. "בבקשה, תן לי לטפל בזה."
"אבל…"
"זה בטח משעמם יאן," אמרה סליו. "לעשות את אותה פעולה יום יום, לריב עם אותם אנשים, לראות את אותו נוף מזוויע של הבטון הזה מכל כיוון. מגיע לך לקחת את ההפסקות שלך."
יאן מצמץ פעמים רבות. "אני מעביר אותם, ווס."
ווס הניד בראשו. "תעשה מה שאתה רוצה. זה עליך."
מבטו של יאן פגש בעיניה של סליו. "בואו איתי."
סליו הסתירה את פיה בחיוך.
הן עברו את השער ונכנסו יחד למבואה מוארת העשויה שיש לבן. לאורך קירותיה נחצבו תבליטים של אנשי הרעיונות הבלתי מפותחים מהעבר, החל מהגיג הראשון, הממיין את רעיון האש בתוך מערכת עצמות ממותה. בקצה החדר, ליד דלתות המעלית פוסלה קליופה, קודמתה לתפקיד, צוחקת בעודה ממיינת רעיונות. סליו דמיינה את תבליטה שם, נאנחת ומסתובבת על כיסא משרדי, וליבה נחמץ.
יאן לחץ על כפתור, ודלתות המעלית נפתחו.
"רדו ישר לקומה I," אמר יאן.
סליו הנהנה, והיא ואפוריה נכנסו לתוך המעלית. היא התאמצה לשמור על פנים ישרות.
"תודה יאן," אמרה ועפעפה בעיניה. "וסליחה," הוסיפה בלחישה.
ידיה נשלחו במהירות קדימה והדפו את השומר הגדול אחור, בזמן שאפוריה הקלידה DXCIX על לוח המקשים. דלת המעלית נסגרה בחריקה אל מול פניו המשתאות של השומר.
מעלית הזכוכית והזהב עלתה באיטיות, ונתנה לסליו זמן להסדיר את נשימתה, בעודה נותנת לחליפת ההגנה הכתומה של עובדי הרעיונות הטורדנים ליפול לרצפה. השלב הראשון עבד מעל ומעבר למצופה. היא הביטה בזוגתה, שמתחת לסרבלה לבשה חצאית ובלייזר בצבעי כחול עמוק, ואספה את שיערה במין פרח קפדני. המראה הלם אותה, ובכל זאת הרגיש משונה – כמראה של אישה אחרת.
בדיוק לפי התוכנית.
"יפה פה," אמרה אפוריה, בעוד מביטה החוצה מתוך המעלית, ושותה במבטה את המבנה שעלו דרכו – את עמודי השיש והעץ ופיתוחי הזהב שמילאו את הקומות השונות שעלו דרכן – "יש מקומות גרועים יותר לעבוד בהם."
סליו נזכרה ברעיון שנתקלה בו אי אז – עולם שבו הממשלה מחסלת את הטיפשים על ידי יצירת צרות רבים – וחצי חיוך עלה על פניה. זה היה רעיון לא רע.
ברקע החלה להישמע אזעקה עולה ויורדת שהשתלבה בהרמוניה מוזרה עם נגינת המקהלה שבקעה מתוך הפטיפון המקובע ללוח המקשים. יאן וודאי התעשת. יחכו להן בכניסה, ידעה.
"את מוכנה?" שאלה את זוגתה.
אפוריה לבשה ארשת פנים קודרת. "עכשיו כן."
סליו חשה צביטה קלה בלב כשראתה את פניה ניבטות עליה מהבעתה של זוגתה. כך היא נראתה? כמה זמן הייתה מגיעה וחוזרת כך ממקום עבודתה, מתוך רצון נואש שכזה לחוות את חדוות ההתחלה?
אפוריה התקרבה אליה, והביטה בעיניה. "רגע, רגע, את גם צריכה ללבוש פנים אחרות, למען האשליה."
סליו הביטה מטה אל בגדיה, שמלת מלמלה צהובה עם קישוטי חמניות על כתפיה, וז'קט פייטים זהובים שהסתיר משקל כבד מאחוריו. אפוריה צדקה כתמיד.
היא עצמה את עיניה והתקרבה, שאפה את ריח הדובשניות המשכר שאפף את אפוריה. שפתותיהן נצמדו, נפרדו ונצמדו שוב, לנשיקה שהעבירה רטט בגבה התחתון של סליו. כשנפרדו סופית הרגישה חיוך רחב מתפשט על שפתיה.
"עכשיו האשליה מושלמת."
דלתות המעלית נפתחו בקומה DXCIX, וגילו מסדרון שנמשך ימין ושמאל עד אינסוף.
לאורכו, מסודרים במדפים עד התקרה, נחו רעיונות אינספור, אחד לצד השני. עיניה של סליו נפערו בפליאה, כאילו ראתה את המקום לראשונה. כל הרעיונות היפהפיים הללו גרמו לזה שהחזיקה להראות כה קטן וחסר חשיבות, גרגר חול בים עצום של הגיגים. אך לא היה לה פנאי להרהר בכך. מולה, פרוסים בשורה, עמדו כעשרים שומרים חמורי סבר.
"עצרי," צווחו.
מבטן של סליו ואפוריה נפגש לרגע, והן הנהנו כאחת. אפוריה הלבושה כסליו פרצה קדימה, גוררת איתה את העגלה. למראה הכיתוב האדום השומרים זינקו הצידה והיא רצה ביניהם לאורך המסדרון הימני, מדלגת בעת מנוסתה. השומרים החלו לדלוק אחריה, ודלת המעלית נסגרה, ועלתה באיטיות לכיוון הקומה העליונה, DC. סליו צחקה לאורך כל הדרך, עד שנפתחו הדלתות, ולפניה נגלה מתחם עבודתה.
המערכת הפנאומטית הייתה כפי שסליו השאירה אותה. זמזום אוויר חרישי מילא את האוויר, ולרגע הרגישה מין קשר נוצר בבטנה. היא הושיטה יד אל מתחת למעיל והוציאה החוצה את הרעיון. הרגע הגיע.
היא ניסתה להכניס אותו לשפופרת "פנטזיה" באזור הרעיונות הלא מפותחים. ברגע שראש הרעיון נכנס לצינור חשה סליו בהתנגדות עזה, כמין ראש מגנט זהה לרעיון שבידה. היא חשקה את שיניה וניסתה בצינור אחר.
"למה אתה לא נכנס?"
"חבל על הניסיון," רב פקד בריאן ג'בר צץ מאחורי סט צינורות. "אני רואה שההימור שלי השתלם, בחורה צעירה. ייתכן שהייתי צריך למלא לוטו, אם לא הייתי איש של סדר."
סליו נסוגה וניסתה להכניס את הרעיון שוב.
"בבקשה, עשה איתי מה שאתה רוצה. רק תן לי להכניס את הרעיון."
איש החוק פסע סביב. "את יודעת שאיני יכול לעשות זאת. הרעיון יצא מהמתחם, וכעת הוא רכוש שלנו."
היא נסוגה לאחור. היא ידעה שהשוטר אך משחק בה, שבכל רגע יכול הוא לזנק קדימה ולחטוף את הרעיון. אך היא הייתה חייבת לנסות. אם רק יחזור הרעיון למערכת, הוא יאבד בתוך מיליוני מיליארדי האחרים. כנראה לעד.
היא ניסתה לדחוף אותו לשפופרת אחרת, ללא הועיל. בריאן חייך את חיוכו המרושע.
"איך אתה יכול לעשות דבר כזה? להשמיד רעיון כה…"
"רגיל? סליו היקרה. יודעת את בדיוק כמוני שאין כל הבדל בינו לבין השאר."
זה מה שגם אפוריה אמרה. סליו הביטה על הרעיון שבידיה, ומצמצה כאשר הכאיב לעיניה. אבל אם הוא לא היה שונה מהמיליונים האחרים, אם הם צדקו, מה זה אומר עליה?
"תה צודק. הוא בדיוק כמו כל השאר," אמרה. הרעיון זרח באור בוהק, קבוע, ויפהפה. "כל אחד מהם יכול להיות כמוהו."
היא עמדה ליד אזור קבלת הרעיונות, לצידה הכיסא הוורוד מתנת אפוריה, והביטה סביבה על מערכת הצינורות הכסופים, כה מסובכת אך כה אלגנטית. מרחוק שמעה פסיעות והמולה, ובדיוק מולה, מאחורי רב הפקד, התפרצה אפוריה לחדר ואחריה עשרות שומרים אדומי פנים מיוזעים.
סליו הבינה לאן הרעיון שייך.
בריאן סובב את ראשו בהפתעה. סליו ניצלה את ההזדמנות. היא זינקה על הכיסא ושיגרה את עצמה מעבר להישג ידו, אל הפינה הנגדית של החדר. מבטה פגש את עיניה היפות של זוגתה.
סליו דחפה את הרעיון לתוך צינור בודד, מכוסה בקורי עכביש, עליו כיתוב באותיות נחושת מסולסלות "רעיונות מפותחים."
קול יניקה בישר לה שהמערכת הפנאומטית נכנסה לפעולה.