בארבע ועשרים לפנות בוקר דינה מתעוררת מהכאב. היא יודעת את השעה בזכות השעון הדיגיטלי הקטן והמכוער שעל פרק ידה, אותו מצאה אתמול ברווח בין שתי מגירות בארונית סחופת אבק בדירה האחרונה שפלשו אליה. והיא יודעת שהם לא בסכנה ברגע זה כי היא יכולה לשמוע את נשימותיו הרכות של עילאי. נדמה לה שדי בהן כדי להאיר את השקט, ואם הלילה שקט מספיק כדי לשמוע את אוושת האוויר פנימה והחוצה דרך פיו ואפו, אף סכנה לא יכולה לארוב בחוץ. זו אשליה מסוכנת, אבל היא משאירה אותם בחיים.
דינה מסירה את השמיכה מעליה ומורידה רגל אחר רגל אל הריצפה הקרה, נזהרת לא להפריע לגוף הקטן שלצדה, נזהרת לא להשעין יותר מדי ממשקלה על רגלה הימנית הכואבת. ולעזאזל, היא כואבת, והכאב רק מתגבר כשדינה מתרוממת לעמידה ועושה דרכה אל הדלת. היא יודעת מניסיון שאין טעם לנסות להירדם שוב. יש לה תוכניות ליום הזה. מוטב להתקדם.
לפני שהיא יוצאת מהחדר היא מתעכבת להניח את הכרית שלה ליד הדלת, סימן מוסכם כדי שעילאי ידע לא לדאוג כשיתעורר ויגלה שהיא איננה. הוא השתפר בקריאה ובכתיבה במהירות מפתיעה, אבל דינה יודעת שברגעי לחץ האותיות שלו עדיין מתבלבלות, ואין טעם להשאיר לו פתק. הוא ילד חכם ויודע מה לעשות בבקרים שבהם הוא נשאר לבד. לא לפתוח את החלון. לא לפתוח את הדלת. להישאר שקט ככל האפשר. ואם עבר יותר מדי זמן והוא ממש חייב לעזוב כדי לחפש משהו לאכול… דינה ייחלה שזה לא יגיע לכך, אבל ליתר ביטחון, היא תמיד השאירה איתו פנס וערכת מזרק. היא לימדה אותו להשתמש במזרק ולשמור עליו עוד לפני שלימדה אותו לקרוא.
המסדרון חשוך ומרוקן. צמח הפלסטיק בעציץ שלצד הדלת אפור מאבק. פיר המעלית חסום וחסר שימוש כבר חודשים, בהיעדר חשמל, אז דינה חורקת שיניים וצולעת במורד המדרגות. לפעמים היא רוצה פשוט לעבור לקומה התחתונה, לחסוך לעצמה ולעילאי את הטיפוס המייגע הזה בכל פעם שהם צריכים לעזוב. אבל היא לא מזיזה אותם. הרגל שלה יכולה לסבול חמש קומות כדי לשמור את עילאי רחוק מהטורפים. לפחות בבניין הזה, האחרון שהתמקמו בו, היה מעקה יציב לכל אורך גרם המדרגות. בקומה התחתונה היה היתרון הגדול ביותר, הסיבה שדינה הביאה אותם לכאן מלכתחילה: המכולת הישנה. הטורפים כבר פשטו על המקום הזה, כמובן. הם חדרו לקומות התחתונות של כל בניין, וריח האוכל בטח משך אותם. זכוכיות המקררים היו מנופצות. הטורפים חיסלו כל גרם של בשר, לחם ואפילו פירות וירקות שיכלו למצוא. אבל הם לא יכלו לפתוח את קופסאות השימורים; אפילו חלק מהממתקים השתמרו. מבין ההריסות דינה ועילאי גררו שישיות מים מינרליים, חבילות של סבון ונייר טואלט, סוללות, מציתים, פלסטרים, תחבושות היגייניות ואפילו כובע רחב שוליים שהוכיח את עצמו שימושי בהרבה משדינה ציפתה. הקופה, באופן משעשע, הייתה הדבר היחיד במכולת כולה שלא נפגע. המחשב כבר מזמן לא עבד, אבל דינה מצאה שפע של מטבעות ושטרות. היא השאירה אותם היכן שהיו. למה היא צריכה כסף? לא נשאר אף אחד לשלם לו.
כשהיא מוכנה לעזוב, דינה עוצרת ומקשיבה. היא לא תוכל לראות דבר בחשיכת הרחוב. כשהיא משתכנעת שאף טורף לא אורב לה היא פותחת את הדלת לאט, בשקט המירבי, עם יד אחת על ערכת המזרק שבכיס שלה.
דינה סוגרת את הדלת מאחוריה ומתחילה להתקדם. מעכשיו, נותר לה רק להיזהר ולקוות.
פעם, דינה הייתה מופתעת אם האוויר בחוץ היה כל כך חם לפני שהשמש עלתה. היום היא חושבת ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותה. היא עוד מריחה ריח קלוש של עשן מצהרי היום הקודם. עננות אבק ואפר מטשטשות את הכוכבים. העולם סביבה – מה שהיא מצליחה לראות ממנו – חרוך; עשבים לא מצליחים לגדול בשולי הדרך, המכוניות הנטושות קורסות על גלגלים מותכים. אולי טוב שהיא התעוררה כל כך מוקדם. יהיה לה יותר זמן לפני השעה החמה. בערך באחת אחר הצהריים, לפי השעון שלה, כל יצור עם טיפת דחף הישרדות יזחל בחזרה לחור שלו כדי לברוח מגל החום ההרסני. אפילו הטורפים ידעו להתחבא בשעה החמה. חבל. השריפות חזקות כל כך שדינה ועילאי יכולים לשמוע אותן מהקומה החמישית. היא אף פעם לא חשבה, לפני כן, שלאש יהיה קול.
היה להם מזל שנותרו בשכונה בניינים עומדים. הקומות הגבוהות היו הדבר הקרוב ביותר למחסה מפני הטורפים, והסיכוי הטוב ביותר להימלט מן השריפות.
דינה מתקדמת באפלולית, נצמדת לקירות החורבות כשהיא יכולה. היא מרגישה חשופה בשקט הזה. זה קצת כמו הסיוטים החוזרים שהציקו לה כשהייתה צעירה, כשמצאה את עצמה עירומה בתור בבית המרקחת או באמצע הצגת הפרויקט שלה בפני הכיתה. בחלומות היא חשבה שאם רק תתנהג בטבעיות, אם רק תפנה את גופה בזווית הנכונה, אולי אף אחד לא ישים לב. היא הייתה מתעוררת טרודה ומבוישת; לא מהעיניים הדמיוניות שראו אותה, אלא מהאמונה התמימה, הפתטית, שיש לה סיכוי. האשליה העצמית שאולי הכול עדיין לא אבוד. ההליכה בשכונה החרבה והדוממת מעוררת בדינה את אותו חוסר נוחות. אולי אם תיזהר מספיק, תשמור על צעדיה רכים, המפלצות לא ישמעו אותה. אולי אם היא תשתדל מאוד היא ועילאי ישרדו שבוע נוסף.
דינה חשבה שהיא נפטרה מהסיוטים ההם. הם הפסיקו לרדוף אותה במשך עשרים ומשהו שנה. ואז יעלי חזרה הביתה במדי הזית שלה שבוע אחד וסיפרה לה על עילאי.
היום כבר אין לדינה סיוטים. אולי הם יודעים שאחרי הדברים שראתה במציאות, הם כבר לא יוכלו להפחיד אותה.
דינה מתרחקת מהר ככל שהיא מעזה ממרכז השכונה. היו פעם שדות מעבר לכביש המהיר. עכשיו הם שרופים ואפורים, אבל דינה בטוחה שהיא ראתה משהו בסיור האחרון שלה. כתם בוהק של ירוק. קול קטן בראשה אומר שהיא בטח דמיינה את זה. פאטה מורגנה, היא זוכרת את יעלי מצביעה בהתלהבות על איור צבעוני של נאות מדבר באנציקלופדיה לילד. ריתק אותה הרעיון שאנשים יכולים לראות דברים שאינם באמת קיימים. דינה מנידה בראשה, כאילו כדי לנער ממנו את הזיכרון. אפילו אם יסתבר שהכתם הירוק הוא רק יציר דמיונה, היא לא בעמדה שמתירה לה להסס.
היא חוצה את השדה. הנוף כאן שטוח, ריק, אין אפילו בניינים להתחבא ביניהם. היא נושמת עמוק ומגבירה קצב. היא לא יכולה לרוץ, לא על הרגל הזאת, אבל היא לא מתכוונת לבזבז זמן בשטח הפתוח. הרגל שלה פועמת בכאב. תמונות של עילאי, בודד ומפוחד בדירה, מבליחות מאחורי עיניה. דינה שולפת את ערכת המזרק מהכיס שלה. אם הטורפים יבואו, הם ימצאו אותה מוכנה.
באוויר היבש והדומם היא יכולה עדיין לטעום שאריות של עשן. אבל יש משהו מעבר. התלאי הירקרק שראתה באמצע הים האפור. סימן חיים.
ריק ככל שהשדה נראה, האדמה עדיין מכוסה זרדים ואבנים ששורטים את נעליה של דינה. היא תוהה כיצד זה אפשרי כשהשריפות משטחות את הקרקע מדי יום. היא תצטרך לטשטש את עקבותיה באפר בדרך חזרה.
זה מה שהשנה האחרונה עשתה ממנה. המחשבות של דינה הפכו לרשימה רצה של מטלות, דברים שצריך לדאוג להם, אמצעי זהירות שיש לנקוט. את הרשימה האינסופית קוטעים רק פחדים מזדמנים, והם בתורם מעלים שאלות חדשות לענות עליהן, מטלות חדשות לבצע. זה היה בערך כך כשהיא הפכה לאמא בפעם הראשונה, אבל אז לפחות היא לא הייתה לבדה, והיו סביבה אנשים וספרים ואתרי אינטרנט שאפשר לשאול מה לעשות, שניסו להגיד לה מה לעשות אם רצתה בכך ואם לא. עכשיו זה רק היא והניסיון שלה, הרשימה מתגוללת ללא הפסקה כמו רעש לבן במחשבותיה. היא מגרשת את הזיכרונות מראשית האימהות שלה, אחרי שניני נולדה. היא לא יכולה לחשוב על זה עכשיו. הבנות שלה אינן, רפי איננו; אם היא תיתן לאבל לבלוע אותה גם עילאי ישאר לבד. האמת היא שעם הזמן נעשה מעט קל יותר לא לחשוב עליהם. תמיד היו דאגות אחרות, דחופות יותר, שהסיחו את דעתה.
כעת היא יכולה לראות את הכתם הירוק יותר בבירור. כן, צמחים. תחילתו של חיוך מושכת את זווית פיה. אם משהו מכל זה אכיל, ההליכה הקשה לכאן משתלמת.
היא רואה גבעולי עשב ארוכים. צמחים עקשנים, דבקים בחיים, מהסוג שהיא תמיד נאלצה לעקור מהגינה שלה לפני שכל זה התחיל ועוד היה לה בית קבוע. הסוג שמבקע לעצמו דרך לאור בבטון ובטיח. היא בספק שהם יהיו טובים למאכל. הם בטח יעלו לדינה ולעילאי יותר קלוריות ממה שיתרמו. היא לא בדיוק ציפתה למצוא שיחי עגבניות, ובכל זאת האכזבה מתפשטת בה. אלא… היא ממשיכה לעלות לכיוון כר העשב הירוק, שלמורת רוחה, מסתבר, נמצא בראשו של מדרון. רגלה מוחה, אך השאלה מדרבנת אותה. למה דווקא כאן? כיצד העשב הזה —המשתרע על שטח לא גדול בהרבה ממחצלת חוף— שורד כשכל מה שסביבו מת?
עם הצעד הבא כף רגלה של דינה, עטויה נעל ספורט ישנה, שוקעת בבוץ שמנוני שמאשש את השערתה.
העשב בטח יושב על מרבץ של מים. אולי ישנה דרך שבה המים לכודים באדמה, קרובים מספיק לפני הקרקע כדי לעצור את השריפות אבל לא חשופים להתאדות. האם היא תוכל להשתמש במים האלו איכשהו? הם לא יוכלו לשרוד לנצח על שישיות המינרליים מהמכולת הנטושה. התוכנית שלה עד עכשיו הייתה לנדוד, למצוא מקום חדש ללקט בו. אבל הנדודים סיכנו אותם. הטורפים ארבו בכל מקום. הם זקוקים לבסיס להתחבא בו.
אין לה מושג איך לשאוב את המים מהאדמה ולסנן אותם כדי שיהיו ראויים לשתייה. היא נזכרת במשהו שראתה פעם עם יעלי בטלוויזיה, באחת מתוכניות המדע לילדים שהיא אהבה. מפית נייר מגולגלת גישרה בין שתי כוסות פלסטיק, אחת ריקה ובשנייה מים עם צבע מאכל. הנוזל הכחול טיפס במעלה המפית וטיפטף אל הכוס השנייה. זה מטופש, היא יודעת. דבר כזה לא יעבוד בקנה מידה גדול, ואם כן יקחו לה שנים להעביר כמות מספקת של מים.
מאחוריה השמש מתחילה לעלות. היא תצטרך להימלט מכאן בקרוב.
ואז דינה רואה את זה, חבוי בעשב, משקף בהססנות את האור המתגנב מאחורי גבה. מים גלויים. שלולית? לא, הבריכה הזו גדולה יותר, עמוקה יותר, נוצצת באור הראשון כמו אגם מכושף. המים לא זורמים במורד המדרון. דינה מתכופפת בעשב ככל שמאפשרת לה רגלה. דגיגונים חיים שוחים דרך האגם הזעיר לתעלה תת קרקעית. לרגע היא רק בוהה בהם בתדהמה, עד שהאינסטינקטים שלה מתעשתים והיא שולחת יד לחטוף דגיג מהמים. הם חלקלקים, מתפתלים מחוץ לאחיזתה בקלות, אבל יש רבים מהם. אצבעותיה נסגרות על גוף מאורך, עטוי קשקשים, ושולות אותו אל אוויר העולם. אם נגמרים הדגים בים, היא חושבת –
הם בעקבותיה. הרעש המחרחר, כמו נשימות חנוקות, מקיף אותה מכל עבר. דינה מתרוממת באחת, הדגיג מחליק מידה. אין זמן לדאוג לכאב המתנחשל במעלה רגלה, אין זמן לחשוב. איפה ערכת המזרק? היא השאירה אותה על האדמה. טיפשה! היא מתכופפת שוב להרים אותה, ומעיפה בדרך מבט לאחור. סביב. והנה הם, מתקדמים אליה כאילו משום מקום, מכל מקום, מתוך הריק. באפלולית השחר הם רק צללים. צללים שיהרגו אותה אם היא לא תזוז עכשיו. אבל לאן? אין לאן לברוח בשטח הפתוח שסביבה, אין קרקע גבוהה. אצבעותיה הדוקות כל כך על ערכת המזרק שהפלסטיק הקשיח ננעץ בפנים הרך של כף ידה. האם מזרק בודד בכלל יועיל כנגד כל כך הרבה מהם? שניים, שלושה — הם נעים מהר מכדי לספור. דינה כבר לא מרגישה את הרגל שלה. קולות החרחור מקיפים אותה, מטביעים אותה. היא יכולה לראות אותם עכשיו — שיניים בורקות בחניכיים שחורים מריקבון, עיניים רעבות מלאות שנאה. עוד רגע הם יהיו עליה. עוד רגע הם יקרעו את הבשר מעצמותיה.
לא—
עילאי—
דינה מועדת לאחור, נאבקת לקרוע את עטיפת הפלסטיק מערכת המזרק. הידיים שלה מרגישות כאילו הן שייכות למישהו אחר. היא שולפת את המזרק מהאריזה הסטרילית, מחליקה את מחסנית הנסיוב למקומה. מגבון האלכוהול נשמט מידיה ולרגע דינה יכולה רק לצפות בו דואה בשלווה לקבר מרופש. אין זמן לחטא את העור. היא נועצת את המחט מתחת למרפק שלה ולוחצת. הכאב פחות גרוע מהקור שהיא מרגישה כשהנסיוב זורם לתוכה. הקיפאון מהמם אותה, אכזר ופתאומי, חוטף את האוויר מריאותיה. לא אכזר כמו הטורפים שעומדים לתפוס אותה. זוזי.
עוד צעד לאחור. דינה לא יודעת אם הנסיוב כבר מתחיל להשפיע. היא לא יודעת אם הוא יעזור. היא רק יודעת שהיא לא רוצה את השיניים האלה עליה, שהיא מוכרחה לחזור לעילאי בחתיכה אחת. עוד צעד. רק שבמקום לפגוש קרקע חלקלקה, הנעל שלה שוקעת ושוקעת. היא מאבדת שיווי משקל ונופלת לאחור. זרועותיה נפרסות לצדדים, מחפשות משהו להיאחז בו, אבל מוצאות רק מים. הבטן שלה שוקעת, הצוואר, הראש. מים נכנסים לעיניה, לנחיריה, מנסים לחטוף את חצי הנשימה שהיא הצליחה לבלוע לפני ששקעה. איזה כיוון למעלה? היא לא יכולה לראות. עיניה נעצמו על דעת עצמן מפני המים. היא מכריחה אותן להיפתח למרות הצריבה. הגב שלה פוגע במשהו קשה. קרקעית? כמה עמוק? היא מותחת את צווארה, דוחפת ברגליה, נלחמת לפרוץ את פני המים, לגמוע אוויר. מבעד לטשטוש היא רואה צורות אפלות אורבות בעולם שמעל, אבל השריפה הנואשת בריאותיה לוקחת פיקוד. האוויר מכה בפניה והיא שואבת אותו פנימה בנשימות מורעבות, משתעלת ויורקת, שיער רטוב נדבק למצחה ולעיניה.
היא לא יודעת כמה זמן —יותר מדי זמן — עובר לפני שהיא מצליחה למצמץ מספיק מים מעיניה בשביל להסתכל סביבה. הטורפים עדיין שם, עומדים למרגלות המדרון, עיניהם בוהות חזרה… מחכים? למה הם לא תוקפים? דינה רואה אותם, הם רואים אותה. לפני דקות אחדות הם היו מוכנים לקרוע אותה לגזרים.
עכשיו הם מחכים שהיא תצא מהמים, כנגד כל היגיון. הבריכה הזו לא עמוקה כל כך, היא מבינה עכשיו כשהפאניקה שלה דועכת. אם היא עומדת על קצות האצבעות היא יכולה להשאיר את הפה שלה מעל המים. הטורפים יכולים למשוך אותה מתוך הבריכה בכל רגע. במקום, הם מחכים שהיא תבוא אליהם.
אז זו תחרות של מי ישבר ראשון. היא לא מעזה להסיר את עיניה מהטורפים כדי להבזיק מבט לשעון שלה, שבטח נהרס במים ממילא. היא יודעת מבלי להסתכל שיש לה שעות ספורות עד השעה החמה. היא לא רוצה להישאר ולגלות אם המים יגנו עליה מהשריפות.
זו הפעם הראשונה —האחרונה?— שדינה יכולה להסתכל עליהם מקרוב. מצלמות החדשות אף פעם לא הצליחו לתפוס יותר מכתמים מטושטשים. בהיתקלות האחרונה שלה איתם, עם החושך והבהלה והדם, היא לא הספיקה יותר ממבט חטוף לפני שנמלטה. היא תמיד חשבה עליהם כעל כלבים או תנים, טורפים, יצורי פרא. אבל אור היום העולה מגלה תמונה שלא משתלבת בנוף המציאות. דינה דמיינה חיות, בשר ודם. מול עיניה מתגשמים צללים.
היא ממצמצת. אפילו עכשיו, אפילו אחרי השנה הכי קשה והזויה בחייה, אחרי שראתה ערים בוערות ומשפחות גוססות, אחרי שאיבדה הכל—
אפילו עכשיו קשה לה להאמין. השריפות אמיתיות. העיר הריקה אמיתית. הדברים שמולה, היצורים שהיא ועילאי מתחבאים מפניהם כל יום, כל רגע, היצורים שהפכו את חייהם למסלול מכשולים בלתי אפשרי…
איזה מין חלום בלהות זה?
הגוף שלהם —אם ניתן לקרוא לו גוף— עשוי מעשן שחור מתפתל שבולע את האור שבדרכו. כאילו העולם סביבה הוא רק ציור, וכל אחד מהטורפים הוא קרע בבד שחושף את האפלה שמעבר. לשונות העשן נמתחות לכל עבר, מתנדפות ונרקמות מחדש. העשן סמיך ומוצק יותר במרכז, אבל דינה מזהה רמזים של זרועות ארוכות מדי, של אצבעות מעוקלות, של פנים. הם כבר לא מזכירים לה כלבים. הם נראים כמו בני אדם מתוך סיוט.
אני הולכת למות כאן. המחשבה הזו עלתה במוחה של דינה אינספור פעמים בשנה האחרונה. היא התרגלה לנפנף אותה הצידה כפי שמסלקים זבוב. עכשיו, עם הבהירות הקפואה של הנסיוב בדמה, היא מרגישה את הדקירה של כל מילה. אני הולכת למות. אני הולכת למות כאן. עילאי…
אבל הטורפים נשארים במקומם.
"תתאפסי על עצמך," דינה אומרת לעצמה בקול. המילים יוצאות כלחישה צרודה, אבל צליל קולה מזכיר לה שהיא אמיתית. שהיא עדיין חיה. שהיא עדיין לא סיימה. למה הם לא מסתערים?
דינה מרגישה את חמימות האוויר, את הקור של המים. היא מרימה יד נוטפת כדי להסיט קווצת שיער רטובה מעיניה. אולי אם תוכל לראות טוב יותר היא תדע מה לעשות. היא מנערת את הטיפות מאצבעותיה.
והטורף הקרוב ביותר נרתע לאחור.
בחוסר אמון, דינה טובלת את ידה במים שוב ומשפריצה. זיכרון מבליח לרגע; שמש מסנוורת וריח כלור, הקיץ ההוא כשעילאי עוד היה קטנטן, כשהיא ויעלי לקחו אותו לבריכה בפעם הראשונה. היא משפריצה שוב. ושוב. הטורפים נסוגים, בורחים ממנה כמו עכברושים. כמו טרף.
היא צופה בהם מתרחקים, המומה כל כך מהתגלית שהיא שוכחת עד כמה היא ממהרת, עד שמגעו החלקלק של דגיג המתחכך בצווארה מחזיר אותה לרגע. כשהיא סוף סוף מצליחה למשות את עצמה מן המים היא מוכרחה להישאר דקות ארוכות על ארבע ולנשום דרך הכאב הפועם ברגלה. היא יודעת שהיא צריכה לזוז, אבל היא רק רוצה להתכרבל סביב הכאב הזה ולישון עד שהוא יעלם. היום עדיין לא התחיל והיא כבר מותשת. מה עילאי יחשוב כשהיא תחזור לקומה החמישית מכוסה בבוץ ונוטפת מים? הוא כבר ראה אותה במצבים גרועים יותר. לפחות הפעם היא לא פצועה. הקיפאון של הנסיוב עדיין זוחל בעורקיה, גורם לה לרעוד למרות החום הגובר. הטורפים לא נגעו בה. היא בזבזה ערכת מזרק. היא לא יודעת אם לחומר יהיו תופעות לוואי, או אם יש דרך אחרת להוציא אותו מהמערכת שלה. היא זוכרת במעומעם דיונים ארוכים בין פרשני חדשות חמורי סבר, הטיעונים העבשים שלהם חיוורים לעומת קרב היריות של ניני ורפי משני עברי שולחן השבת. מה אתה מעדיף? שאנשים ישבו בבתים ויחכו שיבואו להרוג אותם? כמה אש הייתה לניני בעיניים. דינה עוצמת את עיניה חזק, לסכור את צריבת הגעגוע.
אני מעדיף לדעת מה אני מכניס לגוף שלי. הקול של רפי תמיד הזכיר לה מים קרירים, כמו בריכת התכלת תחת עצי הדקל באיור הפאטה מורגנה, אבל בערבים כאלה השלווה הסבלנית שלו התנפצה. אני מעדיף שהממשלה לא תפחיד אותנו במקום לתת הסברים.
זה כואב. זה כאב שונה מזה שברגל הפצועה שלה, כאב של היעדר. יש בדינה חור שהם מילאו פעם, חלל, אומרים, אבל המילה הזו לא מספיקה. הם לא השאירו אחריהם חלל, הם השאירו תהום, ואם היא תיתן לעצמה לחשוב עליהם יותר מדי היא תיפול לתוכו ולעולם לא תמצא את דרכה חזרה. היא כמהה לחזור לארוחות הערב ההן, כשהשריפות והטורפים עוד הרגישו כמו דבר מרוחק, עניין תיאורטי שקיים רק בחדשות ולעולם לא יגע בהם. היא כמהה להקשיב להם מתנצחים הרבה אחרי שסיימו לאכול, להקניט את יעלי —שתמיד העמידה פנים שהיא שקועה במסך הטלפון שלה— ולנסות לחלץ ממנה עמדה. אבל דינה לא יכולה לחזור, אפילו לא במחשבותיה. היא מכריחה את עצמה לעמוד וגוררת צעד אחר צעד הביתה.
***
אין להם מפתח לדירה; לפחות דינה לא נאלצה לשבור את הדלת, כמו שעשתה לרוב הדירות האחרות בבניין. היא מתארת לעצמה שהמשפחה שגרה כאן קודם לא טרחה לנעול כשברחה. ברחה לאן? בימים ההם הכבישים היו עמוסי מכוניות שניסו להימלט לכל מקום. חוף הים. שדה התעופה. ההרים. הערים הגדולות. אלף השערות נזרקו לאוויר, אלף סיבות למה מקום זה או אחר יהיה יותר בטוח. ובסוף… דינה אפילו לא בטוחה. היא איבדה קשר עם שאר העולם כשהחשמל הפסיק לעבוד. היא מצאה ברחוב מכונית שמערכת הרדיו שלה שרדה, אבל אף תדר לא שידר. אולי השמועה ההיא על הבונקר הענק בתל אביב נכונה והם משתזפים שם על הגגות ושותים קוקטיילים בזמן שדינה נלחמת על שאריות. או אולי הם כולם מתים. היא יודעת רק מה שהיא יכולה לראות ולשמוע. אחרי הבוקר, היא לא בטוחה אפילו בזה.
היא דופקת על הדלת שלוש פעמים מהר ואז פעמיים לאט. כעבור רגע נשמע רצף הדפיקות המקביל מעברה השני של הדלת. אין לטקס הזה מטרה אמיתית מלבד להרגיע אותם, לאשר ששניהם שרדו עוד פרידה. דינה נכנסת, נושמת מעט יותר בקלות.
"יש לך ריח מוזר," עילאי אומר כשהיא משחררת אותו מהחיבוק.
"קרה לי דבר מוזר."
הוא צוחק, והיא מניחה לעצמה לחייך. עילאי תמיד גורם לה להרגיש ככה כשהיא חוזרת מהסיורים שלה, עוזר למתח בחזה שלה להשתחרר כמו שבלול שמציץ מהקונכייה שלו אחרי הגשם. זה בגללו, היא תוהה, או בגלל שהיא פוחדת עליו כל כך?
עילאי מנסה להתחמק, אבל דינה כבר שולחת יד לשיער שלו ומתחילה לנבור בחיפוש אחר ביצי כינים. היא מתכוונת כבר זמן מה לספר אותו —מוכרח להיות זוג מספריים בכל הבלאגן הזה— אבל חלק ממנה לא מסוגל. אולי כי רעמת התלתלים שלו היא בבירור הדבר היחיד שלא הגיע מהמשפחה שלהם. או אולי כי כל יום הוא מזכיר לה את יעלי יותר, והיא חוששת מהרגע שבו היא לא תוכל לדחוק את התמונה הצידה.
אחרי דקה הוא מיילל ודוחף אותה ממנו, מתפתל מאחיזתה וצונח חזרה לנקודה שלו על הרצפה. דינה נאנחת כשהוא מרים עיפרון צבעוני וחוזר לקשקש. סוף העולם או לא, הילד הגיע לגיל שבו אין לו זמן אליה. "לא מעניין אותך מה קרה?"
עילאי מושך בכתפיו מבלי להרים את מבטו מהציור. הוא הפגין יותר התלהבות כשהם מצאו את הקלמר הקטן וחבילת הניירות למדפסת מאשר כשדינה מצאה סליק של שוקולד מתחת למיטה של מישהו באחת הדירות הנטושות. בדרך לתל הבגדים המקופלים שהיא מיינה מהעיזבון שבדירות האחרות וערמה על כיסא, היא מעיפה מבט בציור.
"זה… סוס?" היא מתכופפת, מנסה לראות טוב יותר. "שור?"
"סבתא!" הוא מרים אליה עיניים רושפות. "את מרטיבה לי!"
היא מרימה את ידיה במחוות פיוס וממשיכה הלאה כדי שהשיער שלה יטפטף על הרצפה ולא על הנייר, בוחרת מכנסי פיג'מה אפורים וחולצה גזורה של להקה שהיא לא מכירה. ניני הייתה צוחקת עליה, אבל לדינה כבר מזמן לא אכפת שהיא נראית מטופש. היא איבדה הרבה מבגדיה הישנים בשריפות או נטשה אותם במנוסה ממקום מסתור אחד לאחר. היא תלבש כל מה שיתאים לה. היא לא מתגעגעת לבקרים מול המראה, לצריבה השמנונית של מסיר האיפור בעיניה בכל לילה. היא כן מתגעגעת למקלחת אמיתית. הנפילה לאגם בשדה גרמה לה להרגיש עוד יותר מטונפת משהייתה קודם. אבל הם מוכרחים להקציב את השימוש שלהם במים בזהירות. בעיקר עכשיו.
יתכן שזה היה רק צירוף מקרים. אולי בלהט הרגע, כשליבה הלם באוזניה, דינה לא קראה את המצב נכון. אולי הטורפים לא פחדו מהמים, אלא ממשהו אחר? אולי היא רק דמיינה אותם?
די. היא סמכה על החושים שלה עד כה. היא שרדה בזכותם. עם כמה שהייתה מעדיפה לבטל את יצורי הזוועה האלה כפרי דמיונה, הסכנה שהם מהווים אמיתית. היא תאמין לעצמה ולמה שראו עיניה. הן עדיין לא איכזבו אותה.
ואם כך… אם כך יתכן שסוף סוף יש לה יתרון.
נקייה ככל יכולתה, יבשה ועטויה בבגדיה הגנובים, דינה מגיחה חזרה לקדמת הדירה ומתיישבת בקן הכריות והשמיכות שהם גיבבו על הרצפה. עילאי שרוע על המרצפות הקרירות, שעון על מרפקיו הגרמיים מעל הדף, שקוע כולו. דינה מותחת את רגלה הכואבת לפניה ומשעינה את ראשה לאחור. הזרועות שלה מגרדות. היא תצטרך לשקול את צעדיה הבאים בכובד ראש. זה שהטורפים מפחדים ממים, אם הם אכן מפחדים, לא אומר שהמים באמת יכולים לפגוע בהם. הרי הם אוכלים מזונות שמכילים מים בלי בעיה. מה אם היא תנסה להרטיב אותם ברגע של סכנה, אבל זה רק יגרום להם להבין שאין להם ממה לחשוש? עד כמה הם חכמים, בעצם?
אין את מי לשאול. אין במי להיעזר. דינה עוצמת את עיניה חזק, נאבקת בתחושת המחנק. כל יום. כל יום מרגיש כמו הרגע שבו עמדה שקועה עד השפתיים במים. ברגע שתשחרר אחיזה היא תטבע. כמה היא עוד יכולה להמשיך כך? מה יאכל אותה קודם, הטורפים, הרעב או הפחד?
"סבתא?"
עילאי מביט בה בעיניים גדולות, העיפרון התלוי בין אצבעותיו נוגע-לא-נוגע בנייר.
דינה שואפת אוויר ונושפת אותו החוצה דרך חיוך. הדופק שלה עדיין מהיר מדי. זיכרון הצריבה של החנק עדיין מהדהד בריאותיה. אבל היא נושמת ומחייכת, ואפילו חיוך מאולץ הופך את החדר למעט פחות חשוך. היא יכולה להמשיך לנשום ולחייך בשבילו. היא מוכרחה.
"זה תיש?" היא רוכנת קדימה כדי להביט בציור שלו מקרוב. הוא הוסיף זוג קרניים מעוגלות לחיה שבמרכז, שמש צהובה גדולה מעל וקרקע חומה לאורך התחתית. יש לו יד כל כך יציבה בשביל ילד בגילו. כזה בזבוז של כישרון.
תפסיקי. זה לא בזבוז כל עוד הם נשארים בחיים.
עילאי מניד בראשו לשלילה כמו חכם זקן. "אני לא מגלה עד שזה יהיה מוכן."
לפני כמה שבועות דינה מצאה ספר על חיות בר מרחבי העולם קבור בערבובייה של עיתונים ישנים באחת הדירות ההרוסות ונתנה אותו לעילאי כדי שיתרגל קריאה. איזו טעות. הוא קרא כל עמוד ובחן את התמונות בדקדקנות פעורת עיניים, ומאז דינה נאלצה להדוף עשרות שאלות מדי יום. אבל למה אף פעם לא ראינו גמל? איך דובים ישנים חורף שלם? אם אני אבלע גחלילית, אני אזהר בחושך?
אלה היו השאלות הקלות, השאלות שלפעמים היא ידעה לענות עליהן. היה כל כך הרבה שהיא לא ידעה להסביר. מתי זה יגמר? לאן סבא ואמא הלכו? למה המפלצות רוצות להרוג אותנו?
עילאי מתוק בדרך שרוב הילדים מתוקים, מרושע בדרך שכל הילדים מרושעים. אבל הוא חכם יותר מכל ילד אחר שדינה הכירה בחייה, ובכל יום הוא לומד לקרוא את הקווים סביב עיניה של דינה קצת יותר. הם נותנים לו את כל התשובות שהיא לא יכולה להביא את עצמה להגיד בקול רם.
היא נאנחת ומגרדת את זרועה. הגירוד הולך ומחמיר, כאילו העור שלה בוער. מי יודע מה היה במים ההם?
"בוא," היא אומרת לעילאי ומכריחה את עצמה לקום. התלונות של שריריה הכואבים עדיפות על המחשבות האלה. "נמצא לנו משהו לאכול. "
***
הפעם הבאה שהכאב מעיר אותה היא הפעם האחרונה.
דינה פוקחת עיניים, אך דבר לא משתנה. היא עיוורת. לא… היא תלויה במקום חשוך, טובעת בשחור. האפלה פולשת לתוכה, כובשת את הגרון ומציפה את הריאות, דוחקת את כל האוויר החוצה. היא שומעת צליל עמום במרחק, צליל של הרס הולך ומתגבר, הולך וקרב, קורא לה להצטרף אליו. היא שומעת את ליבה נאבק.
היא משליכה את זרועותיה לפנים, נואשת לעוגן להיאחז בו. איך להשקיט את הבעירה הזאת, הסערה שמשתוללת מתחת לעורה?
אצבעותיה נסגרות סביב משהו. יד קטנה, כל כך רכה וקרירה שדמעות עולות בעיניה של דינה. מבעד לטשטוש, היא רואה…
היא רואה…
האור זורח מתוכה, מזרועותיה, מכפות ידיה, מקצות האצבעות. היא רואה את השרירים שלה מתכווצים מתחת לעור, רואה את דמה זורם. משהו חי שם בפנים. גחליליות, ניצתת בה המחשבה. אלף גחליליות בתוכי שגורמות לי לזהור.
אלף גחליליות שרוצות לברוח. הן קודחות בעורה של דינה, מנסות לבקע דרך החוצה, קורעות את קליפת הבשר שהייתה הגוף שלה כדי לפרוץ לחופשי. אבל למה שמגיח מתוכה לאוויר העולם אין אור או כנפיים. זה גרוע יותר. הסיוט של דינה זורם מתוכה ומקיף אותה בעשן שחור סמיך. הפעם אין לאן לברוח.
רעש השריפות מתגבר בחוץ. השעה החמה מטביעה את העולם בגל של הרס שאוכל כל מה שבדרכו.
העשן השחור זורם במורד החזה שלה, מתפשט לאורך גופה. דינה חוטפת את ידה מידו של עילאי רגע לפני שהעשן ממסך את אצבעותיה וצלליותיהן המושחרות מתעקלות כטפרים. הוא ער, היא מבינה פתאום, עיניו עוקבות אחריה כמו זוג ירחים. הוא ער ורואה אותה הופכת למפלצת שהיא תמיד הזהירה אותו מפניה, המפלצת שהשאירה רק אבק שחור במקום שבו היו פעם בני משפחתם. הוא לא בורח. הוא מושיט אליה את זרועותיו.
את כל כך צעירה, היא אמרה פעם ליעלי. את יודעת מה זה אומר להיות אמא? ילד גונב את החיים שלך כפי שהכרת אותם. ילד הופך את העתיד שלך מקצה לקצה.
בסופו של דבר, עילאי לא היה זה שגנב את העתיד של יעלי. יצורים כמו דינה גנבו את העתיד שלה. העולם הבוער, האוויר המושחת, שברון הלב בחדשות והייאוש ברחובות גנבו את העתיד שלה. של כולם. ועילאי… עילאי נתן לדינה סיבה להישאר בחיים, קשר אותה לעולם ההרוס בחבל טבור של תקווה. היא לא יכלה עוד לקחת ממנו את המתנה הזאת. עוד רגע היא תאבד את דעתה בשיטפון של עשן ושיניים.
"סבתא," עילאי בוכה, מתחנן. דינה רוצה יותר מכל לנגב את הדמעות מלחיו ולחבק אותו, אך היא מוכרחה להתרחק. היא לא יודעת איך להפוך את זה. היא לא יודעת איך לחזור חזרה. זו תהיה הפעם האחרונה שהיא תראה אותו.
איך עילאי ישרוד לבדו? מי יאכיל אותו כשהוא רעב, יחבק אותו כשהוא מפחד? היא לא יודעת. אבל היא מוכרחה לתת לו סיכוי.
היא מסתובבת ורצה כל עוד רגליה מתפקדות.
"סבתא!"
"תי-ש-אר…" דמעות ועשן חונקים את קולה, אבל דינה לא מביטה לאחור. אם היא תראה אותו שוב היא לא תמצא בעצמה את הכוח לעזוב אותו. היא רצה, מועדת במורד המדרגות, נופלת ומתגלגלת וקמה ונופלת שוב. היא ממשיכה לרוץ. היא כבר כמעט לא מרגישה דבר, רק רעב בלתי נשלט שהיא יודעת עכשיו שלעולם לא יושבע כי הוא נובע מעומק הגעגוע שקורע אותה מבפנים. היא הופכת לתהום. ועדיין היא רצה. היא פורצת מחוץ לדלתות הבניין והאש מקדמת את פניה, עוטפת אותה בחיבוק לוהט ולוחשת, ברוכה השבה.
***
סבתא אמרה לעילאי להישאר, אז הוא נשאר. הוא יודע שהיא תחזור. היא תמיד חוזרת. אפילו אם היא אמרה שאסור לצאת בשעה החמה. אפילו אם הפעם היא נראתה כאילו היא נשרפת מבפנים. היא תחזור ותגיד לו שזה היה רק חלום.
עד אז, יש לו זמן לסיים את הציור שלו. הוא מוציא את ספר החיות שלו ממקום המסתור מתחת למיטה וסופר את העמודים עד התמונה שהוא צריך. אם סבתא הייתה רואה את התמונה ההפתעה הייתה נהרסת. עילאי מסתכל מקרוב. הוא רוצה שהקרניים יהיו נכונות. זה יהיה הציור הכי טוב שלו אי פעם, אפילו שכמעט נגמר לו העיפרון הכתום. הוא מצייר כי שריטת העפרונות על הנייר ממלאת את השקט של הלבד, עוזרת לו לחשוב, עוזרת לו להבין. סבתא ניסתה להסביר, אבל עילאי יודע שהוא צריך לצייר בשביל למצוא היגיון. הוא חושב שהוא מבין קצת עכשיו. לפחות טיפה יותר מקודם.
כשהציור מוכן, עילאי מגלגל אותו צמוד-צמוד למגילה ושומר בכיס. השריפות בחוץ הפסיקו כשהוא היה עסוק, ועוד מעט השמש תשקע. הוא מסדר את העפרונות שלו לפי צבע, ואז את כל הבגדים שבערמה, אפילו שרובם אפורים. הוא מספר לעצמו על החיות שבספר בקול רם ומשחק טורניר איקס-עיגול נגד עצמו באבק השחור שעל הריצפה. יד ימין מנצחת את יד שמאל והוא נרדם עם הראש על הכריכה הקשה של הספר וחולם שסבתא מתחבאת מאחורי הצהוב של השמש.
עילאי מתעורר והוא עדיין לבד ובוקר עכשיו, וסבתא אף פעם לא נעלמה לכל כך הרבה זמן, ועוד מעט תתחיל עוד שעה חמה.
היא אמרה לו להישאר. היא תמיד אמרה לו להישאר בדירה אלא אם אין ברירה. יש לעילאי אוכל ומים ועפרונות ונייר וערכת מזרק, כמעט כל מה שהוא צריך. הוא לא חייב ללכת. אבל הוא חייב.
כי מה אם סבתא צריכה אותו? מה אם היא הלכה לאיבוד או נפלה או נזכרה בדברים עצובים, והיא צריכה שעילאי יעזור לה לחזור הביתה?
אז הוא אוסף את כל מה שהוא צריך ויוצא לחפש אותה.
האוויר בחוץ חם אפילו יותר מאשר בדירה ומריח כמו עשן ופלסטיק שרוף. עילאי סותם את האף ביד אחת ומחזיק את ערכת המזרק ביד השנייה. הוא הולך עד קצה הרחוב ואז נעצר, מהסס. איך הוא ידע לאיזה כיוון סבתא הלכה? מה אם הוא יתרחק יותר מדי ולא יזכור את הדרך חזרה?
כל צעד מגביר את ההרגשה שהוא עושה טעות. סבתא הייתה חוזרת עד עכשיו אם היא הייתה יכולה. עילאי מרגיש כל כך טיפש פתאום. היא יצאה אל השריפה. מה הוא ציפה שיקרה? למה הוא קיווה?
מה הטעם לקוות כשאין סיכוי?
כולם נעלמו, אמא וסבא ודודה ניני. ועכשיו גם סבתא איננה. עכשיו עילאי באמת נשאר לבד.
זה סוג חדש של לבד, ריק ואינסופי, כבד כל כך שעילאי חייב להתיישב על הכביש השבור ולהחזיק את עצמו חזק. לבד שאפשר ליפול לתוכו וללכת לאיבוד. הוא לא בטוח כמה זמן הוא יושב שם, הדמעות זוחלות במורד לחיו. הוא לא יודע מה הוא הולך לעשות ולא רוצה לחשוב על זה, אבל השעה החמה מתקרבת ומשהו אומר לו שהוא חייב לחזור לדירה.
כשעילאי מרים את הראש, זוג עיניים אפופות עשן שחור מחזיר לו מבט. הוא שכח להקשיב. הוא לא שם לב לקול הנשימות החנוקות המתקרב. עכשיו המפלצת קרובה מספיק לגעת בו. הוא קם אבל מועד לאחור. הלב שלו מטפס לגרון והוא שוכח לנשום. הטורפים מקיפים אותו, שולחים אצבעות מעוקלות לתפוס אותו—
המפלצת הקרובה ביותר מטה את ראשה, כאילו כדי לראות אותו טוב יותר. היד שלה מצליפה מטה, אבל לא לעבר עילאי. היא חוטפת משהו מהכביש לצידו. המגילה התגלגלה מהכיס שלו ונפתחה. היא מקרבת את הציור לפניה, ואז הופכת כדי להראות לעילאי. היא מצביעה על עצמה, על הציור, על עצמה שוב.
"את… רוצה אותו?" הוא לא יכול לחשוב על משהו אחר להגיד.
אם הוא לא היה מפחד כל כך, עילאי היה מנסה לצייר את המפלצת. מנסה להבין. העיפרון השחור שלו לא כהה מספיק בשביל ליצור את העשן הסמיך שעוטף את העיניים הרכות, המוכרות…
המפלצת מצביעה שוב וקולות החרחור שלה גוברים. זה כמעט כאילו היא מנסה לדבר. "י- י- י…על. יעל."
עילאי מביט בה בפה פעור. המפלצת זיהתה את החיה בציור שלו. הוא מבחין לראשונה שהעיניים שלה בעלות גוון מסויים מאוד של חום, כמעט ירקרק, גוון שהוא לא ראה כל כך הרבה זמן…
"י…ע…לי…"
הטורפים האחרים מתקרבים. בכל אחד מהם יש משהו מוכר. הידיים הגדולות של סבא. הסנטר הבולט של דודה ניני. העיניים של אמא, אותו חום ירקרק כמו של סבתא. הם מקיפים את עילאי, עוטפים אותו בעשן רך כענן. עילאי מריח בשר חרוך וריקבון, אבל לא אכפת לו. הוא כבר לא לבד והוא כבר לא מפחד.