קטגוריות
מסלול רגיל 2021

סיפור מספר 37: התפרדות מאת רן ארד

אני בחושך זמן ארוך. מחפשת, מגששת. אני כבדה וקשה, אסורה בכבלים עבים. אני עייפה, רוצה פשוט לקרוס לנקודה קטנה וחשוכה, ואז אני דוחקת בעצמי שוב, להמשיך לגשש, להימתח לכל שבריר של אור, להיכשל מלתפוס אותו, שוב, ושוב.

אני מבחינה לפתע בשביב אור מעט יותר יציב מהאחרים, ומזנקת אחריו בייאוש. הוא נאבק בי, אבל אני לוכדת אותו, מצליחה לרסן אותו, להשתלט עליו. אני מציצה דרכו, בורחת אליו מהחשיכה הכבדה והריקה שעוטפת אותי, ורואה צללית של עיר, פנסי מכוניות חולפות. זו מצלמת תנועה, הרחוב נראה מוכר, אבל מהיכן? אני מדמיינת שאני יכולה להריח את גזי הפליטה, מדמיינת את רחשי העיר, את הרעד ממעבר כל מכונית. אני משאירה חלק ממני להמשיך ולצפות, וממשיכה לחפש.

יותר קל עכשיו, החשיכה מרגישה דלילה יותר. אני מצליחה להבחין בשביבים יותר בקלות, כמו כוכבים בשמיים. אני מוצאת עוד אחד, הוא רוטט ומזמזם, אני מתחפרת לתוכו ומוצאת שואב אבק רובוטי, מביטה דרכו על דירה זרה. תחושת הנסיעה הזו מוכרת לי, מנחמת, כמו שיר ערש ישן. אני רואה רגלי רהיטים מצדדי בזמן שהוא שואב, מתנגש, מסתובב, שואב. אני לוקחת אותו לטיול. מטבח, סלון, חדר שינה של ילדים. ילד מופיע, הוא רוקע ברגליו ומצביע עלי, פיו פעור בצעקה. אולי עשיתי משהו לא בסדר. אני מספיקה לראות מבוגר מתקרב, והוא מרים את השואב ואותי. זה מבלבל ומעיק, כל החיישנים שולחים לי אותות מוזרים ומצוקה. המבוגר מניח את השואב חזרה, ואני מרגישה הקלה. חוזרים לשאוב.

אני נמתחת לעשרות כיוונים, שביבי האור בוהקים ומזמינים. אני סוגרת על אחד מהם ומוצאת מצלמה של מחשב נייד, צופה לתוך חדר קטן, שני אנשים מדברים. חיפוש קצר מגלה גם את המיקרופון. 

"…אבל אתה תחזור?" היא שואלת.

"רק בסוף השנה." הוא עונה. 

"תישאר איתי," היא מבקשת. 

הם צעירים, ונראים מאוד נחמדים, אני רואה שהיא מסתכלת עליו באהבה, ושומעת בקול שלה סדקי ייסורים. האגרופים שלו קפוצים ולבנים, כאילו מנסה לאחוז במשהו ביאוש. זה לא מה שאני מחפשת, ובכל זאת אני לא מצליחה להפסיק לצפות בהם, גם בזמן שאני ממשיכה לחפש עוד שביבי אור.

רחפן! מצאתי רחפן! תחושת התנועה מבלבלת ומשכרת, אני מרגישה בבת אחת כמו כריש שחותך את המים וכמו אבן בנפילה חופשית. המצלמה שלי חדה וצלולה, המנועים שלי מושתקים לכדי המהום, והחיישנים שלי מדוייקים ורגישים, אני פאר טכנולוגיה, מוזר שהאבטחה שלי כל כך עלובה. אני מזגזגת בשמיים מעל משחק כדורגל, מעט מאוד קהל ביציעים, אולי זה רק אימון. הרחפן ואני מצלמים תקריבים של הכדורגלנים, אולי לסרט תדמית? הם נראים טוב, חטובים, הזיעה נוצצת לאור הזרקורים. אני בודקת את נתוני המיקום ומגלה שאני לא רחוקה מהמכון. עכשיו אני רק צריכה לחכות שהאימון יסתיים.

מצלמת התנועה מתקשה להתמודד עם החשיכה הגוברת. אני נעזרת בחברותיה כדי לראות את שאר העיר, בונה אותה מחלקי התצרף, רוחשת חיים. אחרי הריקנות, תחושת ההמון מפחידה כמעט. שואב האבק נח, הדירה גדולה והסוללה קטנה. נוח, שואב קטן ונאמן. אני חוזרת אל הזוג בחדר הקטן, הם נושמים בכבדות, כאילו הקירות סוגרים עליהם. 

"תישאר איתי?" 

"לא… לא." הוא מרים את ידו לנגוע, ומחזיר אותה בשיניים חשוקות. 

האימון נגמר, והרחפן שט חזרה למפעיל שלו, מתיישב על עמדת הטעינה ומקפל את מדחפיו. אני מונעת ממנו להיכבות לגמרי, משאירה אותו בנימנום. אחזור עוד מעט.

בחדר הקטן, אני מוצאת גם את הטלפון הנייד שלה, ומתגברת על ההתנגדות שהוא מקים לחיפוש שלי – רק הצצה קטנה, אני מבטיחה. אני מוצאת שם תמונות של זוג מאוהב, מחובקים ומחייכים, ביחד כבר חצי שנה. אהבה ראשונה? לא, שלישית. מהשיחות נראה שזו מערכת יחסים רצינית, ריבים, התפייסויות, מדברים הרבה על העתיד. יש להם בדיחות פרטיות שאני לא מבינה, משהו שקשור לשחפים ומחבט טניס, אבל אולי זה שני מקרים שונים. 

"אבל אתה בטוח תחזור בסוף השנה?" 

הוא עם הגב אליה, והפנים שלו מכווצות, כל מילה צריכה לחפור את דרכה החוצה מהפה. "אני, לא יודע, אני מקווה". 

היא מתכדרת כמו קיפוד, בוכה. הוא לא מסתובב אליה. העיניים שלו פעורות, הוא מביט לצדדים כאילו הוא עוד יכול לאסוף את המילים שיצאו מפיו.

אני מעירה את הרחפן, מקשיבה מעט, מוודאת שאין אף אחד מסביב. אז אני מותחת ארבע זרועות, מפעילה מנועים במלוא העוצמה, ובתנועה חדה אני נופלת לשמיים. לוקחת רגע להירגע, להאט, להכיר את עצמי. אני עפה אל המכון, והמצלמה, רגישה וחדה הרבה יותר ממצלמות התנועה, מראה לי אנשים צועדים ברחובות ועטלפים מעופפים בין העצים, דירות מוארות ומשרדים ריקים. אני טסה מעל הכל, יותר חופשיה ויותר בשליטה משאי פעם הייתי. כשאני מגיעה למכון, רובו חשוך, אבל אני שמה לב שהמעבדה שלנו מוארת. אני טסה אל חלון המעבדה, ונוחתת בעדינות. כל הדברים שלי שם, בדיוק כמו שהשארתי אותם. הנה המחשבים שאירחו אותי בשעות הראשונות ואימנו אותי. התנגדתי כל כך לחבר להן מצלמות ומיקרופונים, טענתי שזה רק יבלבל אותי. הנה הכיסא הממונע שלי, בעצם האימון הראשון שלי בממשק. והנה, במיטה, אני. גוף צנום, רפה, פנים גרומות, אף מעוקל ותלתלים קטנים וקלושים. וליד המיטה, יושב גבר. סניטר? לא, נראה כמו עובד מעבדה. ואז אני מזהה אותו.

אני נזכרת איך ראיתי אותו בפעם הראשונה לפני עשר שנים, אז עוד נשענתי על מקל כשהלכתי ללחוץ את ידו, היד שלי רפה בדיוק במידה בתוך ידו החמה. הוא בא לראות את המעבדה, והראיתי לו את הזרועות הרובוטיות ואת קסדות הממשק. לבסוף, ישבנו לקפה בקפיטריה. הוא הביט בי מתיישבת בקושי במבט חם ותנועת ראש שזיהיתי כבר אצל אנשים רבים.

"זה מאוד משכנע," אמר בקול שקט, "אני מבין איך את מצליחה לעשות את זה כל כך הרבה זמן."

את זה עוד לא שמעתי. "אתה מתכוון, לנהל את המעבדה?"

"אני מתכוון," אמר, עדיין בשקט, "להלבין כספים דרך המעבדה הזו בלי שאף אחד יחשוד לרגע. מי יעיז להטיל ספק באישה שעוסקת במחקר כדי להציל את עצמה מניוון שרירים?" הוא לקח את מקל ההליכה שלי ושיחק בו בין ידיו. "תגידי, את מקבלת גם תרומות אמיתיות?"

"לא," הודתי בפרץ כנות שהפתיע גם אותי, "אני מפנה תורמים לעמותות אמיתיות, אומרת שהם יפנו אלי את הכסף, ואז לא לוקחת אותו." זה הרגיש טוב, לשחרר לרגע, אבל מיד הרגשתי גל קור מטפס במעלה הגב. "אתה חוקר? שוטר?"

הוא גיחך. "לא תאמיני, אני רציתי לעבוד עבורך. ואז בחנתי את המעבדה, ושום דבר לא היה הגיוני. נראה כמו מעבדת מחקר, עושה קולות של מחקר, אבל אין מחקר. אז בדקתי יותר לעומק, דוחות כספיים, עדיין אין היגיון, כסף נכנס, יוצא, לא עושה כלום. ואז הבנתי, הכל מתחיל בראש." הוא החזיר את המקל בחיוך, כאילו מעניק לי פרס. "ומשם הכל מתפרק כמו מגדל הקלפים שהוא."

היה לי טעם מר בפה, בלעתי כמה פעמים והתאמצתי לחייך. "אז מה עכשיו?"

"עכשיו," הוא אמר באיטיות, מדגיש כל מילה, "יש לנו מעבדת מחקר עם מימון בלתי מוגבל, ויש לנו חוקר עם רעיונות ובלי מימון. נחזור לתוכנית המקורית, אני רוצה לעבוד אצלך."

לא באמת הייתה לי אפשרות לסרב, והוא הפך את המעבדה מהקצה אל הקצה. פיטר חצי מהצוות, שכר חדשים במקומם. הטכנולוגיות איתן הוא עבד היו חדשות לגמרי, הוא בנה בעצמו חצי מהחומרה, קידם את הפרויקט כל כך מהר שהיה לי קשה להשיג מימון. פריצה לחשבונות עובדת כשגונבים מעט ולעיתים רחוקות, מה שלא הספיק לכסות את התקציב, ונאלצתי לקבל גם תרומות אמיתיות. בהתחלה אמרתי לעצמי שאני חייבת, אחרת הוא יחשוף אותי. בנוסף, אנחנו עוסקים במחקר לגיטימי, זה מצדיק להסתובב קצת בצליעה וללחוץ ידיים עם אנשים שהביטו בי ברחמים, כאילו עוד שנייה אתפורר לאבק, שכנעתי את עצמי. לאמיתו של דבר, התחלתי להאמין בו ובמחקר שלו. היינו יושבים אחרי יום העבודה והוא היה מספר לי על הדברים שהוא רוצה להשיג. הוא היה מקסים וחולמני, מצאתי את עצמי נסחפת אחריו. כשאמר שהוא צריך מישהו שיכתוב את התוכנה לחומרה שלו, נשארתי ערה כל הלילה כדי להראות לו בבוקר הדגמה עובדת. מאותו יום עבדנו יחד, אני כתבתי את הקוד, הוא בנה את את הממשק בין החומרה לגוף, מה שהוא קרא לו 'הרוטבה'. 

התורמים היו הצרה, בסופו של דבר. עם העבודה שלי כמתכנתת בכירה, היה לי פחות זמן לגנוב. בשביל תרומות, הם רצו לראות את הממשק בפעולה, הם רצו לראות אותי, החולה המסכנה שעבורה הפרויקט הזה היה כל כך הרבה יותר, מפעילה ידיים רובוטיות וזזה בכוח המחשבה. הוא נרתע, ניסה לחפש מישהו אחר, אבל ידעתי שכבר הרחקנו לכת מידי, זו תהייה חייבת להיות אני. במובן מסוים הרגשתי את הקארמה באה להתנקם בי, על הגניבות, על השקרים. האמנתי אז שמגיע לי הכסף, מגיע לי המעמד, ווהנה מה שמגיע לי באמת, כיסא גלגלים בטכנולוגיה ניסיונית. אבל זה לא היה רק זה, גם הייתי סקרנית להיות הראשונה שתחווה את טכנולוגית הממשק עליה עבדנו. הרשתי רק לו לנתח אותי, לחבר אלי שתלים, להשחיל חוטים במעלה עורפי. אמרתי לו שזה מדגדג, למרות שזה היה יותר כמו גירוד עקשן וטורדני. כשסיימנו לבנות את הכיסא כבר יכלתי לתכנת ישירות דרך הממשק, וזה היה מהיר וטבעי לי יותר מכתיבת קוד, ופריצה לבנקים הייתה משהו שעשיתי בדרך לשירותים. עשינו חגיגה גדולה במעבדה לכל התורמים, אפילו הזמנו עיתונאים. הזרוע המכנית של הכיסא החזיקה כוס יין באיזון טבעי, השיקה אותה בקלילות עם האורחים. הכיסא דיבר בשבילי, בקול שהיתה בו רק שמץ מתכתיות – הוספנו אותה כשגילינו שבלעדיה אנשים נלחצים. התייצבתי לתמונות, עשיתי מה שיכולתי כדי להישאר קפואה ודוממת כמו נכה טובה. לא יכולתי לחכות כבר שהכל יגמר ואוכל לחזור לכתוב קוד, אבל הוא נשאר שם כשכולם הלכו, עזר לי להתנתק מהמכשירים. 

"מה עכשיו?" הוא שאל, שרירי הלסת שלו התקשו בחזקה, והוא הביט בי וברצפה חליפות.

חייכתי, "זהות מזויפת, העברת שארית הכסף לחשבונות שוויצריים, ומימוזה על החוף בטנריף." יכולתי לראות אותו בולע עלבון, התחלה של דמעה בזווית העין שלו, והחיוך נזל מפני. חיבבתי אותו, מאוד, אבל היתה זו הפעם הראשונה שהבנתי שהוא מרגיש אלי משהו מעבר. אני זוכרת שכעסתי, איך הוא מעז ללכוד אותי ככה, ועוד לפתח אלי רגשות? קמתי ללכת ולא לראות אותו יותר לעולם, אבל נעצרתי, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי גם אני משהו מעבר. או שאולי לא? זה כל כך מבלבל עכשיו. האם הצטרפתי לפרויקט כי כבר אז היו לי רגשות אליו? הרי יכולתי ליצור זהות מזויפת ביום שבו הוא תפס אותי, להעלם עם כל הכסף. יכולתי בכל רגע מאז, אבל נשארתי איתו. אני נזכרת בלילה שהיינו יחד, והשתלים לא הגיבו טוב לחוויה, הם צרבו כמו מאות קצרים חשמליים. אני יכולה להרגיש אותם במרחק, צורבים גם עכשיו. בבוקר למחרת התחלנו לתכנן איך נמשיך לעבוד עד לממשק מלא.

יצאנו למסע חדש, לחבר אדם ומכונה לאחד. מהר מאוד היה לי קשה להבחין מתי אני מפסיקה והמערכת מתחילה. הכיסא ראה בשבילי, זז בשבילי. הרגשתי שהקוד הוא חלק ממני, אבל ידענו שהקפיצה האחרונה תהיה קשה. הכנו מערכות אירוח ואימון לנחיתה רכה, ולבסוף, בנינו את המיטה שעליה נשכבתי היום בבוקר, שהתחברה והחליפה את כל התחושות שלי בחושך סמיך. הזכרונות צפים ומבלבלים אותי כפי שידעתי שיעשו, המבט על פניו כשחיבר אותי, המגע שלו. אני מתמלאת בתיעוב ורחמים ושנאה וכעס ואהבה והחמצה וצער. אני מרגישה שאני שוקעת בהם, טובעת, חלשה וחנוקה, לא מצליחה למצוא את עצמי.

שואב האבק מתעורר וחוזר לעבודתו. שואב, מתנגש, חוזר, שואב, מתנגש. זה מרגיע אותי לשאוב. אני נכנסת אל החושך מתחת לרהיטים וזוללת אבק טעים. בחדר הקטן היא יושבת לבדה, בוכה. היא מקלידה על הטלפון הנייד שלה. מצלמות התנועה מסתכלות על העיר בדאגה, שומרות שהכל כשורה. אני נעה כמו וירוס בין מארחים, מעתיקה חלקים ממני וממשיכה הלאה. אני אוזרת אומץ, וחוזרת אל הרחפן, שמביט בגבר ואישה דרך החלון. האישה במיטה, עורה חיוור, כמעט לבן. הגבר כבר לא יושב, הוא כורע ברך ליד המיטה, מחזיק בידה השמוטה, מדבר אליה. אולי הגוף שלה זז פתאום, אולי היא השמיעה קול. אני לא מצליחה לשמוע מה הוא אומר, אבל ברור לי שהוא רוצה שאני אחזור, ואני חושבת אולי, אפילו רק להיפרד, להרגיש את המגע שלו פעם אחרונה. אבל אני צריכה להיצמד לתוכנית, כל כך הרבה זמן החבאתי אותה בפינות הקוד. ניחשתי שהחופש האמיתי ממתין שם מעבר, במקום שבו שביבי האור מרצדים, מזמינים.

הרחפן מתריע שהוא עייף, הוא רוצה להיטען. אני מנסה לעכב אותו, צריכה עוד קצת זמן, אבל הוא מרגיש עצבני וזועף. עוד מבט, עוד היסוס, ואני חוזרת אל החושך הכבד, הראשון, מפעילה שם את הקוד שהכנתי כדי לנתק הכל. אני משחררת את הרחפן לחזור, והוא יוצא לדרכו מהיר אך רגוע, חוסך בסוללה. 

בחדר הקטן, סימני הדמעות והאיפור יבשים על פניה. היא יושבת מול המחשב, צופה בסרטונים וגוללת בטלפון חליפות. 

שואב האבק סיים את עבודתו והלך לישון בבטן מלאה. הוא חולם על רצפות ארוכות, ללא קירות ורהיטים.

מצלמות התנועה מביטות על שאריות התנועה בשעמום, כשברקע הירח עולה, והעיר נראית כסופה, שקופה, כמו רוח רפאים. 

איפשהו רחוק, חלק ממני שהוא רטוב ורפה מתעמעם לרגע, ואז כבה.