העובד החדש
צילה שתתה קפה עם ארבל ראש המחלקה ונמרוד ראש הצוות ועיינה בקורות החיים של העובד החדש שנקלט היום לחברה, שמשון מנוחין. “הוא עכשיו במשאבי אנוש”, הסביר ארבל, "מסבירים לו על השכר, הזכויות הסוציאליות וכל אלו, אחר כך תאספי אותו משם ותראי לו את המשרד שלו, ותכירי לו את החבר’ה, ותעברו על תכנית ההכשרה ו – זה לא העובד הראשון שתהיי המנטורית שלו, אני לא צריך להסביר לך.”
צילה האזינה בחצי אוזן כשעיינה בקורות החיים. איזה בחור מרשים! למד תואר ראשון עוד בתיכון, שירת ביחידה סופר מסווגת, השלים את רוב התואר השני בצבא ובגיל 23 הוא כבר אחרי תואר שני וטיול ארוך! ולחשוב שיהלי שלה באותו הגיל ועוד לא יודע מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו, כשכל דבר בין תרפיה באמצעות מחול, תואר במדעי המחשב ודוכן בשוק עומד על הפרק.
את משרדו של ארבל עזבה בדמיינה את שמשון כחנון מחוצ’קן וגוץ, כך שיהלי החתיך שלה מנצח אותו לפחות בסעיף הזה. וביישן, הוא בטח מאלו שמשפילים מבט וממלמלים משהו לא מובן כשפוגשים אנשים חדשים, כזה שתצטרך לסייע לו רבות בהשתלבות חברתית בצוות. מה רבה הייתה הפתעתה לגלות בחור יפה תואר, גבוה, אתלטי להפליא, בעל מבט חודר ו –
היא לא יכולה לומר כזה דבר על כזה ילדון שהיה יכול להיות הבן שלה, אבל היה לו את השיער הכי יפה שראתה אי-פעם, כל כך יפה שגרם לה לרגע להחסיר פעימה. ארוך להפליא, חלק ובוהק, שיער שנשים רבות היו מוכנות להרוג בעבורו.
"את בוודאי צילה?”, שאל בקול חדור בטחון עצמי תוך כדי שלחץ את ידה באסרטיביות.
"כן, נעים מאוד!”
"ארבל הסביר לי שתהיי המנטורית שלי. נעים להכיר! אני שמשון.”
צילה ליוותה אותו תוך כדי שסיפרה לו קצת על המבנה הארגוני של החברה, על תכנית ההכשרה שלו כעובד חדש ועל פרטים טכניים חשובים כמו אוכל וימי מחלה. “כל העובדים החדשים נדרשים לפגוש פעם אחת את מהנדסת הבטיחות של המחלקה, אבל לך נחסכת ההיכרות – זאת אני. אני לא אפול עליך כבר היום עם כל נוהלי הבטיחות, אבל לצערך תצטרך לסבול אותי לשעה בנושא הזה מחר."
"לא נראה לי שאסבול", אמר, “זה בטוח לא יותר גרוע מבצבא."
כשהגיעו למשרד שחלקו יחדיו התיישב על הכיסא שלו, הדליק את המחשב, ובזמן עלייתו אסף את שיערו היפהפה, שהיה פזור עד לרגע זה, לכדי פקעת גבוהה ומרשימה. למרבה מבוכתה צילה פשוט לא הצליחה להסיר את עיניה מעליו כשעשה זאת, כמו והיה בשיערו דבר מה מהפנט, על סף המכושף ממש. היא קיוותה שלא שם לב שבהתה בו, ובכל מקרה ברגע הזה נכנס למשרדם נמרוד ראש הצוות, הציג את עצמו והתחיל לקשקש עם שמשון ולשאול האם הכול בסדר, כך שצילה יכלה להרשות לעצמה ליהנות מחוסר הפוקוס עליה ולהגניב עוד מבט אחרון.
לקראת ארוחת הצהריים סיפרה לשמשון בכמה משפטים על ההרגל שקבע נמרוד לפיו הצוות משתדל מאוד לקבוע את שעות הפגישות כך שיתאפשר לאכול יחדיו צוהריים, על ההסדר הכספי של סבסוד הארוחות ו… הזהירה אותו מפני דגן. “אתה לא תתקשה לפספס אותו", אמרה, “הוא לוקח את השם שלו מאוד ברצינות: יש לו קעקועי שיבולים על שתי הזרועות, עגילים בצורת חיטה על שני תנוכי האוזניים, מוט – נראה לי שקוראים לזה ‘אינדסטריאל’ – גם כן בצורת גבעול חיטה באפרכסת האוזן, ועגיל בין מחיצות האף – ספטום? – עם תליון חיטה קטנטן שתלוי עליו. הוא לא… איך לומר… מצטיין בטאקט, אז אל תיקח אותו קשה. הוא אוהב לצחוק על עובדים חדשים, ולפעמים הוא סתם מביך מאוד, אז תהיה מוכן נפשית.”
כשרק נפגשו היה דגן נחמד, איחל בהצלחה, שאל היכן למד ואפילו התעניין לשמוע האם יש לו חברה. “רגע – בן כמה אתה?”, שאל לבסוף וכששמע את התשובה צחקק ברשעות והשיב "הבנתי שאתה ילד פלא, אבל לא ידעתי שעד כדי כך צעיר, שאפילו חאלקה עוד לא עשית!” נמרוד סינן לעברו "דגן!” מורתי, אך לא נראה שדגן התרגש במיוחד, רק חתם את השיחו באומרו לצילה "תשמרי עליו, נראה ילד טוב!”
באותו הערב הגיעו לבקר את צילה לקפה יהלי ורננה חברתו. הם שוחחו על הא ועל דא ופתאום מצאה עצמה שואלת “תגיד, יהלי, מה דעתך להאריך שיער?”
מה עבר לה בראש?, שאלה את עצמה מיד כשסיימו המילים לצאת מפיה. אבל צילה ידעה גם מבלי לערוך חשבון נפש עמוק, והבינה מיידית: הקסם שהילך עליה שיערו היפהפה של שמשון סרב לדעוך. מדוע? הוא היה יכול להיות הבן שלה, ו…
יהלי השיב במבט מופתע.
"מה זאת אומרת להאריך? כאילו – קוקו?”
"כבר לפני שנתיים השתחררת ואתה עדיין עם תספורת גלח, חשבתי על קצת יותר ארוך, לא קוקו, לא…” נסוגה והותירה את המשפט תלוי באוויר.
"אני אוהבת אותו ככה, הכי גברי", השיבה רננה והעבירה את כף ידו על שיערו הקצרצר.
"נגד זה אני לא יכולה להגיד כלום", השיבה בנימה משועשעת ומיהרה להעביר נושא.
מה עובר עליה? למה הילדון הזה משפיע עליה ככה?
למחרת, כשהגיעה לעבודה, מצאה כבר את שמשון שקוע מול המחשב, שיערו היפהפה פזור מאחורי כיסא המחשב, רטוב למראה. “בוקר טוב! אתה כבר אחרי מקלחת בשעה כזו? אני עוד לא הספקתי אפילו להכין קפה!”
"פשוט התקלחתי בחדר הכושר", השיב.
"מתאמן בבוקר? ואו, איזה כוח רצון! מה אתה – "
"בוקר טוב!”, קטע אותה דגן שנעמד בפתח דלת משרדם, “תגידי, צילה, זה בטיחותי לשבת ככה עם שיער רטוב מול מחשב? אין איזה נוהל בטיחות נגד התחשמלות או משהו כזה?”
"לא, דגן", השיבה בקול הכי סרקסטי שיכלה לאמץ, “אבל אל תיתן לי מוטיבציה לעבור שוב על ההנחיות, עגילים גם ככה על הכוונת שלי, משיקולי אלקטרוסטטיות.”
"אהח, צילה, מה היינו עושים בלעדייך?”, השיב והמשיך למשרדו.
שמשון לא העיר דבר, אבל פניו הסגירו את השאלה שהתרוצצה במוחו: מה הקטע שלו?
"יחסי אנוש הם לא החלק החזק שלו", השיבה לשאלה שלא שאל, “אבל הוא מהנדס מצוין ומסור לעבודה. לפני כמה חודשים לקוח היה צריך משהו מהר-מהר-מהר-דחוף והוא נשאר פה כל ערב עד הלילה. קיבלתי את המשימה לבדוק את העבודה שלו בשבע עיניים כי בדרך כלל עבודה מהירה היא גם מלאת טעויות ושגיאות, אבל לא – הוא עשה עבודה למופת, אין לי מושג איך, ממש כמו בעזרת כוח עליון. אפילו בלעתי את חוסר אהבתי לרעיון והמלצתי לנמרוד וארבל לתת לו בונוס שמן. פשוט תלמד להתעלם ממנו! אחרי שיצא לכם לעבוד ביחד על אותו פרויקט הוא יתרכך קצת ויהפוך להיות חצי נסבל.”
שמשון השיב במשיכת כתפיים ואמר "טוב, בכל מקום יש אנשים קשים, לא?”
"כן…”, השיבה, “בכל מקום…”
"כשתסיימי את הקפה אני רוצה שתראי מה עשיתי אתמול, אולי יש לך הערות.” הוא אסף את שיערו בגומייה כשדיבר וצילה התקשתה, כל כך התקשתה, שלא לבהות בו תוך כדי. מה לכל הרוחות כל כך משך אותה בשיער הזה?
ראש הצוות
"תסגרי בבקשה את הדלת", אמר ארבל כשצילה נכנסה למשרדו.
לסגור את הדלת? זה לא היה רגיל מצדו, חשבה. על מה רצה כבר לשוחח?
"שיישאר בינינו", אמר לה, “נמרוד עוזב. עובר לסטארט-אפ קטן. ניסינו לשמר אותו, אבל הוא לא בעניין.”
"שיהיה לו בהצלחה", אמרה, “הוא בחור טוב ומהנדס חזק, הוא יעשה חיל.”
"כן. את כבר בטח יודעת מה אני רוצה לשאול. שינית את דעתך מאז הפעם הקודמת? מוכנה לקחת על עצמך את התפקיד? אין אף אחד שמתאים יותר ממך.”
"אני מוחמאת מאוד, אבל שלוש השנים שחלפו לא שינו את השיקולים שלי. עדיין לא, מספיק לי להיות מהנדסת בטיחות מחלקתית, מספיק כאב ראש גם ככה.”
"מזה חששתי…”, השיב ארבל. “תחשבי על זה שוב, בסדר? כמו לפני שלוש שנים, אם העלאה בשכר תעזור, יש על מה לדבר.”
"לא תודה", השיבה, “אבל אני לא לבד פה. תן לאחד הצעירים להתנסות בניהול.”
"המהנדס הכי חזק בצוות מבחינה מקצועית הוא דגן, אבל אף בן אדם שפוי לא ייתן לו לנהל אנשים.”
"בזה אתה צודק", השיבה.
"הבא בתור… זה אולי יישמע מוזר, אבל… מה את אומרת על שמשון? הוא פה שנה וחצי אבל – ואין לי שום דרך הגיונית להסביר את זה – מרגיש לי כאילו יש מאחוריו עשר שנות ניסיון. צוות המשימה שניהל השיג תוצאות יפות והמובלים, כששאלתי אותם בדיסקטריות מיד אחרי, אמרו שהוא היה מצוין גם כמנהל. אני באמת מתלבט בצורה קשה, ואין לי עם מי להתייעץ חוץ ממך.”
לאחר רגע של מחשבה השיבה "אני חושבת שהוא דווקא יכול להתאים. אבל למה אתה לא שואל את נמרוד?”
"שאלתי גם אותו. גם הוא הסכים שהוא עשוי להיות מתאים. עכשיו תגידי לי עוד משהו, בתור מי שמכירה את החומר האנושי: את חושבת שאחרים ייעלבו שלא בחרתי אותם?”
"ליאת כנראה תופסת עצמה כראויה. היא קצת קלפטע בקטעים האלו, היא תסתובב שבוע עם פרצוף כרוב כבוש ותהיה בסדר. עמוס… הם חברים טובים, הוא ושמשון, אפילו יצאו כמה פעמים מחוץ לעבודה. אני מניחה שבסוף הוא יפרגן. ודגן… אני נוטה להאמין שגם הוא יודע שהוא לא הכי חזק ביחסי אנוש, אם לנסח את זה ככה.”
"מדהים. נמרוד אמר כמעט את אותם הדברים. אז כנראה שאתם צודקים.”
למחרת, כשראתה את שמשון חוזר ממשרדו של ארבל עם חיוך צופן סוד, הבינה שהעסקה נחתמה. כעבור מספר ימים כינסו נמרוד וארבל את הצוות כדי להודיע על העזיבה וההחלפה. חברי הצוות נראו די מופתעים מבחירת המחליף ואכן, כמו שצפתה, ליאת הסתובבה זמן מה עם פרצוף חמוץ ועמוס אולי נראה מוטרד באותו היום, אבל מהר מאוד החל לפרגן.
ודגן…
תמיד היה לה קשה להעריך מה עובר בראשו המגולח כי הוא כל כך סרקסטי וקצת מרושע כל הזמן, עד שנראה שאין לו מצבי רוח אחרים. כשיצאו מהישיבה בה הודיעו על זהות המחליף לחץ את ידו של שמשון ואמר לו "עכשיו כשאתה הבוס, אני צריך לדווח לך שבחודש הבא אני טס לטיול של חודש בארה”ב.”
"כיף לשמוע!”, השיב שמשון, “תיהנה!”
"תודה, כשאחזור נעשה ישיבת צוות עם מצגת של תמונות וכל השיט הזה?”
"בוודאי, יהיה נחמד, נביא כיבוד.”
"אש! ואתה תוסיף איזו תמונה מהביקור האחרון שלך בג’ימבורי?”
צילה הסירה את מבטה משיערו של שמשון ונזפה בדגן, אך הוא רק השיב "צחקתי, מה כבר קרה?” והסתלק משם.
כחודש לאחר מכן נכנס שמשון לתפקידו. נראה היה שהצקותיו של דגן רק התגברו במהלך התקופה. אפילו בשביל דגן זה מוגזם, חשבה. מנין הצליח שמשון לשאוב סבלנות כל כך גדולה?, תהתה. מעבר לכך, דגן הוא לא טיפש, רחוק מזה. הוא בוודאי יודע שלא כדאי להיות מסוכסך עם הבוס, אבל מנסה בכוח לעצבן אותו. מה הוא מנסה להשיג? אולי מחכה ליום שבו שמשון יישבר ויתפוצץ עליו כדי להראות שהוא תינוק ללא שליטה עצמית? אולי באמת מקנא? האם הוא באמת עד כדי כך חסר מודעות עצמית כדי לראות בעצמו מועמד שאלמלא שמשון היה מקבל את ראשות הצוות?
אבל לא רק עלבונות היו לדגן, אלא גם תלונות. בהפסקת צוהריים אחת, כששמשון היה בישיבת מנהלים משמימה ולא הצטרף לצוות, הסביר דגן שחלוקת המשימות המחודשת בין חברי הצוות היא "ילדותית" כלשונו. עוד לפני שצילה נחלצה להגנתו עשו זאת עמוס וליאת. “ואפילו אם כל הביקורת שלך נכונה, אני לא מבינה את התואר ‘ילדותי’ כדי לתאר את חוסר ההסכמה הזה", אמרה לבסוף צילה, “עצם אי-ההסכמה אתך הופכת אדם לילדותי?”
"לא אי ההסכמה, אלא התמימות שלו", השיב דגן.
עמוס התעצבן מהתשובה הזו אפילו יותר והשיב בארס "אם כבר תגובות ילדותיות, אז נו – תגיד שרצית להיות ראש הצוות ועכשיו אתה מקנא בו ומחפש אותו, ויורד עליו כל הזמן עם עלבונות ברמה של כיתה ב’, בוא נפתח את זה! בוא נפתח את זה ששמשון בחיים לא משיב לך כי למרות שהוא צעיר ממך ביותר מעשור הוא בוגר נפשית בזמן שאתה תקוע בשלב בדיחות האבאש’ך-ערומכולו!"
בניגוד לציפייתה של צילה לפיה דגן יתהפך עליו ממש, הארוחה תתפוצץ ומתיחות קשה תשתלט על הצוות, דגן התפקע מצחוק, טפח על שכמו של עמוס שישב לידו ואמר "ואו, זה טוב! הרגת אותי עכשיו. יאללה, בוא לא ניקח דברים קשה, הכול בצחוק! מה אתה כזה כבד?”
בחיים, כך חשבה צילה באותו הרגע, לא תבין את דגן.
אבל הימים הבאים נראו כאילו דווקא החלה להיווצר תמונה הגיונית. לאחר אותה שיחת צוהריים הצקותיו של דגן פסקו באחת והתחלפו בסוג של שביתת נשק. לפחות כלפי שמשון, דגן היה מנומס להפליא, ואפילו במונחים מוחלטים ולא רק ביחס לעצמו. התוכחה המקראית כמעט לה זכה מפי עמוס, שיערה צילה, הבהירה לו שחצה גבול בצורה שגורמת לדימויו בראשי העובדים האחרים לחצות את הקו של המהנדס התותח והסרקסטי להפליא אל עבר הטריטוריה המסוכנת של אדם קטן ועלוב.
בוקר אחד התייצב דגן במשרדם וביקש משמשון, בשיא הנימוס האפשרי, מספר דקות מזמנו. “עוד מעט יום המעשים הטובים. ראיתי באינטרנט שהעירייה הקציבה מבנה לעמותה שהקימה בו מרכז לילדים חולים, אבל המקום מכוער ממש ומצריך מתנדבים שיבואו לסדר, לשפץ ולקשט אותו, אז חשבתי שנלך לשם כל הצוות להתנדב. מה אתה אומר?”
שמשון התלהב ומיד הודיע שכמובן שיתנדב גם הוא ויעשה את כל מה שנדרש כדי לעזור. לאחר שהרעיף על דגן מחמאות רבות ושאל מה עליו לעשות, הודיע דגן שהוא לוקח את כל הארגון על עצמו כך שהוא רק נדרש להתייצב שם ביום ובשעה היעודים.
כל הצוות נרתם למלאכה. באותו היום נראה דגן כאדם אחר כמעט. לא במראה, שנותר מחוספס וקשוח כשהיה – ולהתנדבות אפילו הרשה לעצמו להגיע עם ג’ינס קצרצר ומלא קרעים שכנראה לא ראה לנכון ללבוש לעבודה – אלא בהתנהגות שהייתה פתאום חומלת, נעימה ומלאת אנרגיות טובות. דגן חילק את הצוות לזוגות שקיבלו כל אחד חדר. את צילה שיבץ עם ליאת, את עצמו עם שמשון, וכך הלאה. צילה וליאת עבדו ארוכות על ניקיון מחסן מגעיל שנדרש להפוך לחדר משחקים לילדים. בצהריים כינס דגן את הצוות, חילק סנדוויצ’ים, ולאחר ההפסקה שבו לעבוד. צילה וליאת המשיכו לנקות וכשכמעט סיימו גילתה צילה שנגמרו להן חומרי הניקוי. היא שבה לחדר בו היה דגן, שם שמר את כל הספיירים שהביא ו –
משהו לא נראה לה נכון.
משהו לא היה שם בסדר.
ואז הכו בה חושי מהנדסת הבטיחות שבה: שמשון עמד ליד רגלי סולם. בראש הסולם עמדה פחית ענקית של צבע קירות לבן שהייתה קרובה להדהים להישפך כל כולה על ראשו של שמשון. “שמשון, קח כמה צעדים לכיוון הדלת, מהר!”, קראה. שמשון זז בלי לשאול שאלות, כה מהר עד שלרגע נגע בסולם מבלי להתכוון ואכן – שפך את פחית הצבע כולה על הרצפה.
"ואו, איזה מזל ששמת לב!”, הודה לה שמשון, “היא כמעט נשפכה עליי! ואו, תודה, אני כל כך מודה לך, באמת…”
ברגע הזה חזר דגן מהשירותים, ראה את הפחית על הרצפה והזדעזע כולו. “אוי, איזה מזל שלא נשפכה עליך!”, אמר. “איך היא בכלל הגיעה לשם?”, תהה בקול רם.
לרגע התמגנט מבטה אל שמשון שפרם את הפקעת בה היה אסוף שיערו ואספו מחדש במחווה עצבנית.
האם היו אלו הזיות שווא בראשה או שמא דגן נשמע מאוכזב מעט? האם ייתכן שדגן תכנן נקמה מוזרה בשמשון? הדבר נשמע כל כך הזוי עד שדחתה השערה זו מכל וכל.
… עד שחלף עוד חודש.
חשדה עלה כשביום הגיבוש של המחלקה הגיע תור הצוות להשתתף בסדנת שף. צילה לא הבינה בדיוק מה קרה, אבל באורח פלא פגעה סכין השף החדה שבידיו של דגן בראש אפרכסת אוזנו של שמשון שבדיוק עמד לידו. אמנם דגן התנצל עד אין קץ ושמשון בסך הכול נזקק לפלסטר, אבל משהו פה נראה לה…
משונה.
משונה מדי.
למרות תפקידה כמהנדסת בטיחות, לא יכלה לתת דרור לתחושת הבטן שלה ולהנחות "תתרחק מדגן" כאילו שהיה חומר מסוכן או מתקן מאיים. מה כבר היה ביכולתה לעשות?
ביקור המנכ"לית
לביקור המנכ"לית נערכו שבועות. בהגיע יום הביקור שמשון היה כחתן ביום נישואיו: הגיע בלבוש מגונדר, עיצב את זיפיו בתשומת לב יתירה ואסף את שיערו היפהפה בצורה מוקפדת. המנכ"לית תכננה לבקר במעבדה בה פותח מוצר הדגל של המחלקה ולראות הדגמה חיה, לכן מהבוקר הוברקה המעבדה וצוחצחה, כאשר בימים הקודמים הקפידו צילה והטכנאי הממונה על המעבדה לסדר ולארגן את המעבדה עד שהגיעה לכדי שלמות. על הדרך גם התגלו כשל בטיחות קטן או שניים, אז צילה בכלל הייתה מרוצה.
ביום הביקור, החליט שמשון, יבקרו במעבדה הוא עצמו, צילה שעבדה כל כך קשה על הפרויקט בכלל ולקראת הביקור בפרט, הטכנאי, ארבל והמנכ"לית ופמלייתה. מבחינתה של צילה היה אפשר לוותר על ההשתתפות ולתת את ההזדמנות לאחד העובדים הצעירים שעוד מתלהב משטויות כאלו ורוצה לשאוף קצת אבק כוכבים, אבל שמשון התעקש.
צילה ושמשון הצטרפו לארוחת הצהריים עם המנכ”לית במהלכה ארבל כמעט ופספס את גבול הטעם הטוב של הצקה לאדם בשעת האוכל. המנכ"לית לא נראתה מתעניינת במיוחד בסיפוריו ולרגע היה נדמה לצילה שדווקא קבעה את מבטה בחוסר טאקט בשמשון יפה התואר, במיוחד בשיערו. כשהגיעו למעבדה כל הנוכחים נאספו בקשת סביב שמשון. הגיעה שעתו הגדולה. הוא הציג את עצמו, הסביר על המוצר והפליא בתיאור המורכבות העצומה שלו והנה, הגיעה העת להדגמה.
הוא ניגש אל המכונה, לחץ על כפתור ההפעלה ואז, כשהגיע להדגים את השימוש – – –
האירועים הבאים עוד שבו במשך ימים בסיוטיה של צילה.
למרות שרצפת המעבדה נוקתה במיוחד באותו הבוקר, שמשון החליק על נוזל שמנוני ושקוף שלא ראה קודם לכן ונפל במקום הגרוע ביותר האפשרי, למרגלות המכונה העצומה. ושוב, באורח פלא נוראי ממש, מכסה הבטיחות המגן על המשתמש מפני החלקים הנעים בתחתית המכונה היה חסר, אף על פי שרק באותו הבוקר וידאה צילה אישית שהוא נוכח.
שיערו היפהפה של שמשון נשאב אל המולת הרכיבים הנעים ונמשך בפראות על ידי הבוכנות הנעות שקרעו אותו באלימות מדממת ורוויות צרחות כאב איומות מעל קרקפתו.
צילה העבירה אולי מאות תדריכי בטיחות בחייה והסבירה שבמקרה חירום חייב לנהוג בקור רוח, אבל למשך כמה שניות פשוט קפאה במקום עד שהתעשתה ולחצה על כפתור הבטיחות האדום שהפיל את המתח בכל המעבדה. למשך כמה שניות המשיכה המכונה להתעלל בשמשון המסכן ואז דממה באטיות, כנאנחת בסוף יום עבודה קשה.
צילה דחקה בכולם להתפנות מהזירה והורתה לארבל להזמין אמבולנס ומשם… משם לא באמת זכרה מה קרה בטירוף שלאחר מכן. אבל בדבר אחד הייתה בטוחה לחלוטין: היכנשהו, לשבריר שנייה, ראתה את פרצופו של דגן. והוא נראה שמח באופן מחשיד.
שורק
שמשון לא חזר במשך יותר משבוע וכשחזר, חזר אחר.
המראה, כשישערו היפהפה מוחלף בראש מגולח ומלא סימני פציעה, היה השינוי הקטן.
הגדול היה בכך שהוא אולי נכח פיזית, אבל לא ברוחו. הוא חלם בהקיץ רבות, פספס דיונים חשובים, שכח משימות שלו ושל הצוות ופשוט… לא נראה כאילו משהו מהעבודה בכלל מעניין אותו.
בימים הראשונים שיערה, כמו כולם, שזה הוא הלם מהתאונה. אבל כששבועות חלפו וכל שיפור לא ניכר, משהו נראה לה מוזר. אולי הייתה זו תסמונת פוסט-טראומטית כמו של הלומי קרב, אבל לצילה הרגיש המצב כאילו… נשארה משמשון רק קליפה ריקה. ועוד דבר נראה מוזר לחלוטין: שיערו לא צמח שוב. בכלל. אפילו לא במילימטר בודד.
במקביל התרחש שינוי מעניין אצל דגן. ראשית, הוא חזר להיות מגעיל כהרגלו, ובמיוחד כלפי שמשון (שהמשיך להתעלם ממנו, הפעם בעיקר כי התעלם מ… הכול, בערך). אילו היה זה השינוי היחידי, לא הייתה מופתעת. אחרי הכול, דגן.
ושנית, באופן מוזר למדי, דגן נשאר בכל יום עד שעה מאוחרת בעבודה, בלי יוצא מן הכלל, אף על פי שהפרויקט בו עבד היה בשלב הכי רגוע שלו, כזה שהיה יכול לאפשר לו לחזור כל היום הביתה בחמש. משהו אמר לה שיש קשר בין הדברים, ולאחר התחבטויות החליטה שאין לה כל אופציה חוץ מאשר לעשות את מה שמהנדסי בטיחות טובים בו: חקר מעמיק.
שמשון עזב בשעה 17:00, לא דקה אחרי. פעם היה נפוץ לראותו האחרון שנשאר במשרד, אבל בימים אלו הוא בורח ברגע הראשון האפשרי, אם לא קודם לכן באמתלה כלשהי. צילה עשתה עצמה הולכת הביתה גם כן, אמרה להתראות לכולם (כולל לדגן) והלכה להתחבא במעבדה שלה. אחרי זמן מה כשאיש לא שם לב חזרה בדממה מופתית למשרדה.
שעת ערב מאוחרת הגיעה. המסדרון כולו דמם. דגן יצא ממשרדו, נעל אותו, ויצא לדרכו. צילה עקבה אחריו הכי בשקט שרק יכלה עד שהגיע למעבדה של הפרויקט עליו עבד בעצימות גבוהה לפני שנתיים, נכנס פנימה ונעל את הדלת מבפנים. מאז שהפרויקט נמסר ללקוח המעבדה כמעט ואינה בשימוש אלא לחקרי תקלה, ואילו היה אחד המתנהל בימים אלו, ודאי הייתה יודעת. כמה מזל ששכח שיש למעבדה חלון אל המסדרון! צילה השקיפה בזהירות וראתה שניגש לארון הרכיבים המסוכנים, הכניס את הקוד למנעול הקומבינציה ששמר עליו (כן, הוא היה אחד המורשים היחידים) ושלף מתוכו קופסת עופרת כבדה עם סימון מרתיע של קרינה רדיואקטיבית. ובקופסה…
לרגע חשבה שדמיינה את זה.
דגן שלף צרור של שערות ארוכות ויפהפיות המוכתמות בדם, כנראה כזה שנשלף מתוך המכונה בה שמשון איבד אותן. מתוך הצרור בחר אחת עם פינצטה והעביר אותה בזהירות לשקית פלסטיק שקופה מהסוג שמזכיר מעבדות לזיהוי פלילי.
מה לכל הרוחות עובר על דגן?
כשהחל לסיים ברחה כדי שלא יראה אותה בצאתו, וממרחק עקבה אחריו לחנייה. מיד כשנכנס למכוניתו החלה לנסוע לאחריו. ארוכה הייתה הנסיעה, ולמספר רגעים כמעט איבדה אותו בפקקים של גוש דן, אבל לבסוף הצליחה לתפוס אותו כשירד באזור פלמחים. מה לעזאזל עובר עליו?
הוא עצר בשמורת נחל שורק וירד מהרכב. לאחר המתנה של כמה רגעים צילה חזרה לעקוב אחריו. מה הוא מחפש כאן בשעה כזו? הוא הלך שם במשך מספר דקות, ללא פנס או מפה או GPS כמו והייתה הדרך טבועה בו, עד שהגיע אל אזור בו ללא ספק לא ביקרו המטיילים בשמורה. הייתה זו קרחת בין עצים שבמרכזה כמעין במת אבן קטנטנה. דגן התיישב מולה וצילה התחבאה מאחורי עץ וצפתה בנעשה.
"דגון, הו, האל הגדול דגון!”, קרא וכרע ברך מול הבמה. לפתע החלו כל עגילי החיטה שלו, בתנוכים, באפרכסת ובין מחיצות האף לזהור קלות. צילה תהתה: האם בדיוק נפלו קרני אור הירח בזוויות הנכונות, או שמא, אולי –
הוא הניח על הבמה פיסת נייר, כמו של גלגול סיגריות, ובתוכו ליפף וארז את השערה כמעין ג’וינט משונה.
"גם היום אני מביא לפניך כמנחה שערה ממחלפות ראשו של אויבך הגדול! כשלקחתי ממנו את שערותיו נטלתי ממנו את כוחו. אנא, דגון, אל נורא, אל שופע, אל מזין ומכלכל, הלחם נא באויבך! בעבור שערת אויב זו שאקריב למענך מנע בכוחך הגדול את צמיחת שערותיו בשנית, מנע ממנו להשיב את כוחו!”
דגן הצית את הנייר בו לופף השיער והניחו על המזבח.
"הו, דגון, אל נורא, אל רב כוח ונקמות, אל הנותן שפע ולוקחו מאויביו, קבל נא את מנחתי!”
בן רגע הפכה הלהבה הקטנה שאחזה בנייר ללהבת ענק עצומה לגודל שכיסתה את הבמה כולה וסינוורה את צילה לחלוטין. האם ערבב שם עוד משהו חוץ מנייר ושיער שבדיוק הגיב עם הלהבה או –
לא, לא יכול להיות שזה עניין של אלים. לא ייתכן.
כשהצליחו עייניה להתאושש, דגן כבר היה בדרכו אל הרכב.
ואז, ברגע הזה, קיללה את עצמה על טיפשותה הרבה: היא הייתה כה עסוקה במעקב עד ששכחה לצלם! ובלי עדויות, מי יאמין לסיפור כל כך ביזארי?
כל הדרך חזרה הביתה הייתה טרודה לחלוטין בתהיות: מה לעזאזל קרה פה? האם באמת יתכן שדגן, איש ההיי-טק המחוספס, עובד את האל דגון? לפי ויקיפדיה היה זה אל התבואה הכנעני שפולחנו פס מן העולם לפני מאות, אם לא קרוב לאלפיים שנים! האם באמת ייתכן ששמשון מנוחין, ראש הצוות הצעיר והנמרץ, ממש כשמשון הגיבור התנ"כי, היה ילד פלא עד אשר איבד את שיערו? האם באמת ייתכן שדגון, לו מקריב דגן את שיערו של שמשון, מונע ממנו לצמוח ולחדש את כוחו?
התשובה ההגיונית לכל השאלות האלו הייתה "לא", אבל ניצבה בפנייה רק בעיה אחת קטנה: הראיות אמרו, בצורה חד משמעית, אחרת. “הטעות הראשונה בכל חקר היא להתאהב בתאוריה המובילה ולא בעדויות", הזכירה לעצמה, “גם אם אין לי הסבר משכנע מדוע, זה עדיין המצב”. התזכורת לא הקהתה את הדיסוננס הקוגניטיבי בו הייתה שרויה, אבל…
אם זו אכן המציאות, הוא ממש לא הוגן. שמשון תמיד היה נחמד וראש צוות טוב, לא מגיע לו. ראשה עבד שעות נוספות: מה ביכולתה לעשות כדי לתקנו?
דבר ראשון, בכובעה כמהנדסת בטיחות החליטה להחליף את המנעול של ארון הרכיבים המסוכנים ועל הדרך לקחת לעצמה את שיערותיו של שמשון כדי למנוע מדגן את השימוש הפולחני בהן. דבר שני, עלייה לחזור לכאן מחר עם מצלמה טובה, לא טלפון שבקושי רואים אתו משהו בלילה, ולהקליט את הטקס הפולחני כדי להפיל את דגן סופית.
צילה המשיכה לתהות עד שהגיעה הביתה בשעה מאוחרת מספיק כדי לשמוע את הנחירות של בעלה עד לדלת הכניסה. היא הכינה למחר את החצובה והמצלמה שמשמשות את בעלה כצלם חובב ונכנסה אל המיטה. מרוב בלבול ותימהון לא הצליחה להירדם כמעט כל הלילה. מה לעזאזל קרה שם?
בבוקר העוקב תהתה צילה האם לא חלמה פשוט חלום מוזר, כי הטקס הזה של דגן היה פשוט כה… ביזארי, עד שלרגע פקפקה בעצמה. אבל לא, נאלצה להכריע, לא היה זה חלום. אין ברירה: למרות חוסר ההיגיון שבסיטואציה, היום תשלים את התוכנית, היום תפטר מדגן!
אבל לגורל היו תוכניות אחרות. באותו הבוקר בשעה תשע נועדו שמשון וארבל בדלתיים סגורות ובעשר שמשון כינס את כל הצוות, לראשונה מאז אותה התאונה.
"אני…”, אמר בקול סדוק, “מאז ה… מקרה, כוחי נגמר, וחליתי. זה לא מקצועי או הוגן שאשאר בתפקיד, אז היום בבוקר הנחתי על שולחנו של ארבל מכתב פיטורין. אני… לא מרגיש טוב ולכן אשאר בתקופה הקרובה בבית, אגיע רק עוד פעם או פעמיים כדי לסגור קצוות.”
שמשון, נחמד כתמיד, אפילו בשעתו הקשה הזו, עבר עובד אחר עובד, אמר לו מילה טובה ונפרד ממנו אישית. אפילו… אילו רק היה יודע! אפילו מדגן.
מהרגע שהחל למסור את הודעתו נתקפה צילה סערת רגשות. אבל…, חשבה, אבל הייתי אך כצעד מביטול המזימה של דגן! אילו רק היה ממתין עוד שבוע היה שיערו חוזר לצמוח מחדש ואתו היו שבים אט-אט כוחותיו! לא, החליטה, אשכנע אותו ויהי מה!
מיד לאחר שמסר את ההודעה וחזר למשרד ניסתה לשכנע אותו לחזור בו, או לפחות להמתין, אך לשווא: הוא היה נחוש להפליא.
צילה ניסיתה להבין ארוכות מדוע, ולבסוף התחדדה אצלה ההבנה שפשוט נמאס לו. אבדן השיער היה גם אובדן הכוח, החשק והתשוקה לעשייה שכה אפיינו אותו. לרגע שוב התפתתה להשוות אותו ליהלי, שרננה "יישרה" לבסוף, יהלי שנמצא בשלבים מתקדמים של תואר ראשון ויודע שימשיך לשני ואפילו מה הוא רוצה לעשות בתעשייה אחר כך. כמה מדהים: כשהכירה את שמשון היה הוא הבטוח והמסודר ויהלי המבולבל והארעי, והיום… בדיוק להפך.
בימים העוקבים דגן עזב את העבודה בזמן ולא נכנס שוב אל המעבדה. כנראה חשב שהעניין עם שמשון סגור כבר, כך שאין צורך בטקסי הקרבה נוספים.
ללא צילום של הטקס הפגני והצהרותיו המפלילות של דגן, איך תוכל להענישו?
סורוקה
מבית החולים סורוקה, לקוח חשוב של מכונת ה-MRI שפתחו, הגיעה תלונה על תקלה משונה במכונה. בתור ממלאת מקום ראש צוות צילה נידבה את עצמה להוביל את חקר את התקלה. לצורך החקר לקחה עמה לבית החולים, למרבה חוסר רצונה, את מפתח המכלול החשוד כבעייתי: דגן. כיוון שגרו קרוב ביקש שייסעו יחדיו ויחלקו בדלק, כך שזכתה לבוקר סרקסטי ומעצבן במיוחד בחברתו.
לאחר חקר ראשוני הגיעו למסקנה לפיה נדרש להפעיל את המכשיר ולנטר אותו בזמן אמת. הייתה רק בעיה אחת קטנה: בעת הפעלת המכשיר, שמייצר שדה מגנטי רב עצמה מאוד, נדרשים הנוכחים להוריד את כל העגילים והפירסינגים שלהם מחשש שמא הכוח המגנטי יתלוש אותם מעל גופם. דגן לא אהב את הרעיון כלל וכלל, והתעקש שכולם עשויים זהב טהור ללא נטיות מגנטיות, אבל לאחר שצילה הבהירה לו הן כראש צוות והן כמהנדסת בטיחות שעליו לנכוח בעת ההפעלה ושעליו להיפרד מהחיטים האהובות שלו, נאלץ להסירן. בבית החולים החזיקו שקיקי ניילון קטנים – בדיוק כמו זו בה ארז את שערתו של שמשון! – בדיוק לצורך הזה. את השקית שמרה עבורו בתיקה הנשי. לראשונה ראתה אותו בלי כל העגילים והוא היה כל כך…
אחר.
לא רק כי היה זה מוזר בעין. ואיך לא יהיה כשחישוק מחיצת האף העצום שלו, על תליון החיטה הקטנטן המשתלשל ממנו, מרתק כל כך את המבט אליו? הוא היה אחר כי פתאום…
הרגשה אחרת נבעה ממנו. תמיד הקרין סוג של כעס אצור מהול בהתנשאות מסוימת, אבל בלעדיהם… הוא הרגיש פתאום סתמי כל כך.
וגם…
כשהתחילו לעבוד שמה לב שנהיה אטי כל כך, קל להסחת דעת, ואיבד את כל החדות שלו. הוא נקלע לתוך תסביך איום ונורא בחקר המכלול שהוא עצמו פיתח, מהסוג שמעולם לא אפיין אותו, וכשהגיעה שעת הצהריים התייאש והחליט שצריך לאכול. צילה השאירה את התיק שלה בבגאז’, לאחר מכן הלכו לאכול במסעדה בסביבה, וחזרו לחקר. בתום הפעלה אחרי הפעלה, ברצף שנמשך עד לערב, דגן התייאש והחליט שיחזרו למחרת להמשך החקר. כשביקש את עגיליו כדי להחזירם למקומם וגילה שהם בעצם בבגאז’ רכבה, לא הסתיר את כעסו. צילה תהתה: מילא הוא אוהב את המראה הזה, אבל למה מגיב בכזה רגש עז?
תהיה נוספת ניקרה במוחה: דגן היה היום קהה ואיטי, אפילו "טיפש", ונטול כל חוש הומור או הסרקזם הרגיל שלו. מה נשתנה?
ולפתע התחברו פיסות הפאזל. היה זה לא הגיוני בעליל, אבל כל הסיפור הזה עם דגון ושיערו של שמשון היה לא הגיוני גם הוא. האם כשם ששיערו של שמשון נתן לו את כוחו, כך גם עגיליו של דגן היו מקור כוחו שלו ומקור יכולותיו החריגות כי דרכם סגד לדגון פטרונו? ואם זה נכון…
אולי אוכל להפילו בלשונו?, שיערה, לעולם לא הייתי חושבת שהוא מסוגל לכך, דגון חד המחשבה ואשף השנינות הלשונית, אבל עתה…
כשהגיעה לאוטו והפעילה נווטן הביתה, מבלי ששם לב הפעילה על הדרך גם אפליקציית הקלטה.
"תגיד, ביום שבו שמשון נפצע ראיתי אותך במעבדה ממש כמה רגעים לאחר האסון. מה עשית שם?”
"אני?”, השיב באטיות לא אופיינית, בקול מטופש. “לא… כאילו – אני לא…”
"מצלמות הבטיחות במסדרון צילמו אותך מסתובב שם, נכנס בזמן ארוחת הצהריים, ועוד פעם מציץ שם בזמן התאונה", שיקרה.
"אני… סתם רציתי – כאלו – עם הביקור של המנכ"לית, כאילו – לראות את ה…”
הו!, חשבה, הוא הודה שהיה שם בזמן שיצאנו מהמעבדה!
"אתה פתחת את המכונה ולכלכת את הרצפה כדי ששמשון יחליק, נכון?” ירתה באפלה.
"מה פתאום? אני לא – כאילו – "
"ואחר כך תפסת את השיערות שנשארו בפנים והכנסת אותן לקופסה שמיועדת לחומר רדיואקטיבי ששמרת בארון המסוכנים במעבדה שלך. ערכתי שם ביקורת בטיחות וגיליתי.”
"זה סתם אחר כך כי, כאילו – בקטע של – “
"דגן, אל תשקר. שלחתי את המכסה למעבדה ומצאו טביעות אצבעות שלך שם. עדיף שתודה בפניי ונסגור את זה בינינו מאשר שאשלח את כל החומר למשטרה ואתלונן על ניסיון לרצח.”
דממה עמוקה השתררה ברכב. צילה הריחה ממש את הלחץ נובע מדגן, מציף את כל כולו.
"חוקר פרטי ששלחתי צילם אותך מקריב את השיער לאל דגון. כדאי לך לסגור את זה מולי ומול ארבל, ולא מול בית המשפט.”
דגן, לא האמינה כלל שהדבר אפשרי, התחיל לבכות.
"נסגור את זה בינינו", אמר, “אני מבטיח שלא…”
"אבל למה?”
בשלב הזה דגן ייבב ממש, לרגע נשמע כילד שלקחו לו את הצעצוע האהוב עליו. "כי הוא… זה לא הוגן שהוא ככה… עם הכוח שלו מהשיער…”
"והכוח שלך, מהעגילים של דגון?”
דגן לא השיב, רק המשיך לשתוק, עם דמעה שזלגה פה ושם עד שהגיעו לביתו.
כבר כשהגיעה הביתה עשתה דבר ממנו נמנעה במשך שנים והתקשרה אל ארבל מחוץ לשעות העבודה. את הודאתו של דגן תירצה בחולשתו לאחר יום העבודה המפרך, לאחר מכן שלחה לו את ההקלטה. לפני ששלחה את ההקלה חתכה אותה בדיוק לפני השיחה על השיער והעגילים, קטע אותו ארבל לעולם לא יבין. והיא, האם היא הבינה? לא, ידעה, וכנראה שלעולם גם לא באמת תבין.
העז והמתוק
בחודש מאז שהניח את מכתב הפיטורין על שולחנו של ארבל שמשון לא נראה כלל במסדרונות החברה. היום, כשבא להיפרד, קשה היה לצילה להאמין שחלף כבר חודש. הקרחת התחלפה בשיער קצרצר, ממש באורך שאליו תמיד הסתפר דגן. ליד השולחן עליו ערך את הררי האוכל שהביא שמשון נראה אפילו… מחויך.
"אתה נראה טוב יותר", אמר לו ארבל כשבא לאירוע הפרידה, “אולי בכל זאת…”
"אני צריך את ההפסקה הזו", אמר שמשון, “אני שמח מאוד שאתם ככה מעריכים אותי, אבל עוד מוקדם לחשוב על חזרה לעבודה. אולי בהמשך…”
רבים באו לשוחח עם שמשון, להחליף אותו מילות פרידה, וצילה וארבל עזבו אותו למספר דקות. לפתע, בזמן ששוחח עם עמוס, עצר לרגע וקרא לצילה. “איפה דגן?”, שאל.
"הוא…" גמגמה, “כבר לא עובד פה.”
לאמתו של דבר, רק כמה דקות לפני ששמשון הגיע, יצא דגן שבא לאסוף את חפציו. במשך שנים הכירה אותו, לפעמים ברוח טובה יותר ולפעמים פחות, תמיד בליווי עננת סרקזם שאפפה אותו, אבל מעולם לא ראתה אותו כועס עד כדי כך שאפילו עקיצות שנונות לא הפיץ לכל עבר. עגיליו נראו כמעט כזוהרים מפאת ליבון.
מעולם לא חשבה שכך, מכל הדרכים, תפרד ממנו.
"לא תמיד ראינו את הדברים עין בעין", אמר שמשון, “אבל…"
"לא תמיד חייבים להיות חברים של כולם", השיבה, “דגן הוא… לפעמים קצת מציק.”
"כן…”, השיב.
"יש סיכוי שעוד נראה אותך שוב יום אחד?”
שמשון נאנח.
"אני אנוח קצת. השיער יארך שוב. לפני שאחזור לעבוד אקח קצת זמן לעצמי, אולי עוד נתראה שוב!”
צילה לא התרצתה, אבל… לפחות, חשבה לעצמה, היא נפטרה מנוכחותו המעיקה של דגן. מעז יצא מתוק.