לשולחן באמצע שום מקום, אני צועד באיטיות. בכל זאת, אני כבר לא צעיר. בשולחן כבר ישוּבים שני מבוגרים אחרים פחות או יותר בגילי העסוקים בסידור כלים למשחק קופסה.
– התרשו לי לשבת איתכם? (השניים עסוקים בסידור הכלים, ואני מתיישב לצד אחד השחקנים.) בדיוק ירדתי בעצירת הפיפי הזאת, ולצערי האוטובוס המשיך בלעדי. אתם משחקים שש־בש?
– שש־בש? אנחנו שיחקנו המון משחקים בזמן האחרון, אבל שש־בש? זה נקרא טַאוֵולִי, אומר זה שממולי.
כל אחד מהשחקנים הוציא מכיס החולצה שלו קובייה אחת ונתן לאחר לבדיקה. הלוח כמעט ריק: יש בו רק כלי אחד בצד שמאל העליון – שחור, ומתחתיו כלי אחד בצד שמאל התחתון –לבן.
– אבל אתם מַכירים זה את זה, מה זה הטקס המוזר הזה? ומה לגבי סידור הכלים? הלוח זהה לשש־בש. אחד לאחד.
– ודמקה ושחמט זה אותו לוח, נו אז? (זורק קוביות.) זה טאוולי, כל אחד יכול לראות.
– שש־שש, מכריז השחקן שלצידי, השחור.
– ואנחנו לא מכירים. אנחנו משחקים זה עם זה. מכאן עד להיכרות… בינתיים זו יריבות. (כלי לבן הופיע בצד השמאלי העליון, ועוד כלי אחד בצד הימני התחתון.)
לאט־לאט המאבק בין השחור והלבן התחיל להתבסס. הלבן הכניס עוד ועוד כלים. בעוד שהשחור המשיך להתקדם עם הכלי הבודד שלו. הם לא נזהרו ש־״יאכלו אותם״. אפרופו אוכל, אין מסביב כלום, מלבד צריף שומם עם שירותים. מהיכן הם באו האנשים האלו? הדיאלוג בין הלבן והשחור המשיך תוך כדי משחק.
– זה דווקא היה יכול להיות משחק ישראלי. ישראלים אוהבים מאוד ש־״סוגרים להם את הפינה״. והנה אני סוגר לך את הפינה.
– ממה אתה מסיק שאני ישראלי? ישראלים אוהבים בתים. ולבתים אין משמעות בטאוולי. טְוַולִי זה ליצור אריגים, כמו רשת. לפעמים כמו במדבר הזה: לאט. ולפעמים מהר כמו שנוסעים ב… קט־קט! (הקוביות הראו ארבע־ארבע.)
לא ישראלי אז אולי ״השחור״ הוא צרפתי. Toillie נשמעת כמו מילה בצרפתית. רכב ארבע על ארבע הוא קט־קט בצרפתית, זה אני יודע.
הם החלו לדבר על כך שהיום כל אחד רוצה קובייה – נראה שאי אפשר לדבר על דבר שאינו קשור למשחק ישירות, אבל כן אפשר לשאוב דימויים מהמשחק. כל אחד רוצה קובייה וזה בזמן שכל מי שיש לו קובייה, חי רק מהפכות והפיכות.
חשבתי שכבר לא יתייחסו אלי ״הצופה״. אז אמרתי שאציג את עצמי מיד כשיהיה קצת רגע מת במשחק:
– אני שמעון, אני מ…
– (״הלבן״ קטע אותי מיד.) ואיך זה עוזר לנו? שאתה ״שמעון״? אתה רוצה להיות ״לבן״ או ״שחור״? זו שאלה חשובה! (לא ידעתי איך להגיב לזה.)
– הוא נראה קצת לא החלטי יחסית לשחקן. אין לו קובייה. לא בטוח שהוא יצליח בהסבה משש־בש.
– דווקא נהניתי מזה שהוא צופה על המשחק שלנו. בייחוד שאני מוביל. (מחייך.)
– מוביל, מוביל… עוד מעט אני עושה ממך אִימוֹבִּיל [ללא תזוזה]. נראה אותך זז, אתה תתקע ברשת שלי. אני אעשה ממך ״שמעון״! שמעת, ״לבן״? אתה תחשוב שהכול בסדר ואז מבלי שתשים לב האוטובוס כבר ייסע.
אני עכשיו משתתק, עוד יותר ממקודם. לגבי המשחק, הוא מאוד איטי. חלק גדול מהכלים כבר ממוקמים על הלוח. וחלק עוד ממתינים מחוץ לו. עם זאת, המשחק נראה ובעיקר נשמע מאוד ברוטאלי ואלים. כל אחד מחזיק את הכלים שעוד נותרו בחוץ בידו. יש תנועה כזו של משחק בערימה שבתוך היד. וברגע שמכניסים כלי חדש מכים בכל הכח על השולחן. אותי זה מזעזע כל פעם מחדש.
– ״שחור״, אתה זוכר ששיחקנו פַאנוּרְן לפני כמה ימים? נו המשחק המלגשי הזה.
– מה איתו?
– אני אוהב טאוולי יותר. אתה מבין, שם זה היה עניין של להתקרב או להתרחק. וכאן הכיוון הוא ברור קדימה. אין חזרות לאחור. וככה זה החיים. תסתכל על ״שמעון״ שלידך, הוא אינו יודע יותר מה לומר אחרי ההערה האחרונה שלך.
– אתה צודק, צריך להסתכל קדימה. ולכן אין טעם שאתנצל בפניו. מה גם להסיט את המבט מהלוח הוא עניין מטופש בפני עצמו, Un faux pas. אם אנשים כמו אדם מסוים שאנחנו ״מכירים״ היו שמים לב יותר למהות המשחק, הם לא היו נופלים בדבר כל כך פשוט. המשחק היה שם כך: להספיק להתפנות מבלי להסיר את העיניים מהאוטובוס.
– אנשים, ״שמעונים״, זה ה־״שמעון״ הראשון שעשה את המהלך השגוי הזה, זה שנים.
– כמה שנים? שאלתי.
– מאז שאנחנו כאן. כמה זמן אנחנו כאן, ״שחור״?
– עוד כשהייתי לבן, מאז השתזפתי.
– זה דווקא טוב שיש לנו ״תייר״ כאן. אף אחד לא מגיע למדבר פה. שטחי אש ובדואים.
– בדואים בתוך שטחי אש.
– בדואים שמשחקים באש בשביל שטחים.
– אם שטחי אש זה חלק שרוף…
– והם לבושי לבן, המשיך אותו ״לבן״.
– אז הם יותר חיילי שח־מט. לבן על שחור. שחור על לבן. תלוי ביחסים.
– הטעות הייתה להסיר את העיניים ממה שקורה כאן. כמו שאמרת, מהלך שגוי.
– והמהלך שלנו היה לשים כאן שולחן, אמר ״שחור״.
– הישראלים הפסידו במשחק המלכים, אבל שכחו שיש עוד משחקים בפנתיאון. כמו טאוולי או פאנורן.
– בהחלט. איך אמר ברגסון? שח־מט זה משחק של סבלנות ולא אינטליגנציה. טעות אחת בריכוז ואכלת אותה.
– מה הוא היה? ״לבן״ או ״שחור״?
– זה פילוסוף, לא? הוא צרפתי כמו השחקן שממולך, הערתי.
– איזה צרפתי? מי צרפתי?… אתה ״צרפתי״, ״שחור״?
– ומה רע ב־״צרפתי״? למה אתה ״אנגלי״? ״גרמני״?
– אני, אני. ״לבן״ בשבילכם.
בכל הזמן הזה, הם המשיכו להסתכל על הלוח, ולשחק בסתמיות עם מספר הכלים הבודדים שעוד נותרו להם ביד. הם הביאו את השולחן לאמצע המדבר הזה? באמצע שום מקום? מוזר.
– האם זה משנה מי מתחיל? הרי בטאוולי, אתם מחליטים לפי קובייה, שאלתי.
– אנחנו מחזיקים בקובייה. אז אנחנו קובעים את גורלנו, עונה ״לבן״.
– אבל גורלנו נקבע על פי הקובייה.
– קוביות במקרה זה, שכל אחד מחזיק בשתיהן לפי התור ואחת מהן שלך ואחת מהן שלי.
– בעוד שבצרפת למשל בשביל לדעת מי מתחיל יש שיטה אחרת. שני אנשים נעמדים זה מול זה במרחק לא מדוד. ומתחילים לצעוד עקב בצד אגודל בו זמנית. עד שאחד מהם דורך על האחר.
– בישראל יש ״באתי לעזרת חבר״, ב־״מֵשלוש יוצא אחד״, הוספתי.
– עברי, דבר עברית. מִשלושה יוצא אחד, אמר בהדגשה ״לבן״. מה אתה רוצה לומר? שזה עדיף מקוביות בידיים? או מהשיטה הצרפתית?
עצרתי לחשוב. זה לא פשוט להשתלב בשיחה שלהם. נראה שלכל דבר מיוחסת משמעות פוליטית. אם אנחנו מפקידים את גורלנו לאדם שלישי, מה זה אומר? זה עדיף מגורל? מי זה האדם השלישי בהקשר הישראלי? ארצות הברית?
– אתם בטח תאמרו: עדיף השיטה הראשונה של הטאוולי, אמרתי לבסוף.
– ודאי נאמר זאת.
– בביטחון נאמר זאת, הדגיש ״שחור״.
– קודם שלום או סלאם? בשיטה הצרפתית, זה ידרוך על זה. בשיטה הישראלית, תהיה עוד אפשרות של Peace.
– It's not on the table, כמו שאומרים ה־״אנגלים״. שלום ״זה לא על השולחן״, המשחק הוא על השולחן, מי מקבל אותו.
– וטאוולי בערבית זה שולחן. נקודה טובה, ״שחור״.
בכל אופן, כמו שאמרנו, השאלה של מי מתחיל, זה כמו השאלה של איך לקרוא לתהליך. בעוד שהתוצאה של התהליך, זה מה שחשוב, ניצחון או הפסד.
– לכן כשאומרים ״שלום״ זו ״שַׁבֶּשְׁתָּא כֵּיוָון דְעָל עָל״.
– דווקא יש פוליטיקאים שמנסים לומר ״סוף הסכסוך״ במקום ״שלום״. אבל כן הישראלים התרגלו למילה ״שלום״. לך תתקן אותם. כמו שאתה אומר: שגיאה שנשתרשה, נשתרשה. תראה, ״שמעון״, המשחק שלנו כאן ממש התקדם. וזו, לא סמנטיקה.
– יש תוצאה ברורה 10-14. (מקפיד להסתכל עלי רק בחצי עין.) בכל משחקון הכלים שנותרו נספרים כנקודות לטובת השחקן שניצח, אמר ״שחור״.
רשמתי בפני ששניהם מבינים לא רק במשחקים ובפוליטיקה אלא גם בשפות. ובכל זאת, הם לא מכירים זה את זה. חלף עוד זמן מה עד שהעזתי להעלות את הנושא הזה:
– אם שחקן ״לבן״ ושחקן ״שחור״ לא מדברים על הזהות שלהם, על מי שהם מחוץ למשחק, איך אפשר לשחק? היכן יחסי האמון שלהם? אין להם אמון. אתם אינכם מסוגלים להרים את העיניים מהלוח. מה השעה לדעתכם?
– השעה טובה למשחק, ענו שניהם.
– חלפה יותר משעה. ובכל זאת, אף אוטובוס לא עבר כאן מאז שהגעתי.
– שנים לא עבר כאן אוטובוס, ציין ״שחור״.
– ושנים לא נעשה ״מהלך שגוי״ של נוסע באוטובוס, אמר ״לבן״.
– זה נראה לי קצת חשוד. זו עצירת שירותים קבועה.
– אנחנו היינו כאן לפניך. ואתה הופעת כאן. והתיישבת בשולחן שלנו. אתה לא ״שמעון״, אתה ״חשוד״, הקשה ״לבן״.
– אולי זה לא ״שמעון״, זה שי״ן, הסיק ״שחור״.
– אולי זה ״מרגל״, זה ״ראש ממשלה״, זה יכול להיות הרבה דברים. הרבה ״דברים״ נופלים מאוטובוס.
– ובכל זאת די נקי פה, אמרתי, כמעט מתוך אינסטינקט.
– כי החול קובר אותם, אומר ״שחור״.
– אתם מאיימים עלי? אני בסך הכול ממתין לאוטובוס. (קמתי.)
– הוא לא התכוון לשום דבר, זה פִּטוּמֵי מִילֵי בעלמא. פטפוט סתם. אתה יכול לשבת לצידי, אם אתה רוצה. (התיישבתי לצידו.)
היכרות, זה עניין פורמאלי, אתה מבין. מה הקשר בינו לבין אמון? אנחנו יריבים ואנחנו מעריכים זה את זה, לפי המשחק של כל אחד מאיתנו. מה אכפת לי שהוא יהיה צרפתי. אם הייתי יודע את זה לפני, אולי זה היה מפריע לי למשחק, או להערכה שלי כלפיו. דעות קדומות, סטריאוטיפים, אמר ״לבן״.
– אתה איש חינוך? שאלתי. (ולאחר שתיקתו, הוספתי.) כי יש לך טון פדגוגי.
איך יוצאים מהמבוי הסתום הזה. לנסות להכיר אותם, לא ממש מצליח. ולצאת מהמדבר הזה, מתחיל להיראות משימה בלתי אפשרית. לא יודע למה, אולי בגלל החום הרב, החלטתי לגרות את החוש הפוליטי שלהם כדי לשבור את כללי המשחק.
– אז טאוולי זה משחק ערבי?
– עכשיו אתה עורך היכרות אינטימית עם המשחק? זה משחק מֵעיראק, ענה ״לבן״.
– ואין לכם בעיה עם זה? הערבים זה לא היריב?
– זה משחק, זו לא פוליטיקה, השיב.
– והקובייה? ושחור, ולבן? והבדואים ועיניים על הלוח?
– לא אמרנו שפוליטיקה זה לא משחק, ענה ״שחור״.
– לא משחק אחד, כמה משחקים. ומכל המשחקים ששיחקנו, לדעתי טאוולי החשוב מביניהם, ולדעתי ״שחור״ יסכים איתי.
– נכון, הסכים ״שחור״.
– למה אתם כאן? שאלתי.
– אנחנו משחקים, ובחרנו לשחק דווקא באחד משטחי ההפקר של המדינה, ענה ״לבן״.
– למה אתם כאן? למה אתם לא בפוליטיקה?
– למה אתה לא בפוליטיקה? תלמד טאוולי ותשחק שם, השיב ״לבן״.
שמי שמעון ואני מה שמכנים ״יהודי־חרדי״, כחול־לבן. למדתי לשחק טאוולי במדבר בנגב. שני מוריי, ״שחור״ ו־״לבן״, כצבעי בגדיי, לימדו אותי יותר מלשחק. הם הסבירו לי שצריך לבחור את הצד שאתה משחק בו. בפוליטיקה כמו בחיים. השם שלך זה לא מי שאתה. ודאי לא המילים: בני ברק, יהודי, ישראלי או תושב ישראל. חשוב ביותר הוא לשחק את המשחק דווקא היכן שיש שטח הפקר. שם אפשר להשפיע, כשעיניך אינן עוזבות לרגע את השולחן. אין זו יכולת ריכוז כדי למנוע טעויות, זה נועד דווקא למעקב אחר הדברים שנופלים לפתחך לפני שהחול קובר אותם. ובכן לא באתי לנגב כדי להיות ״פוליטיקאי״, כלומר לפעול ולהחליט בתחום הזה שהשליטה בו כמו בתחומים אחרים אינה מוחלטת. אבל עם יד הגורל (או הקובייה, אם תרצו.) השאירה אותי שם, זה כדי, כך אני מאמין בכל מאודי, לבוא ולהנהיג את מדינת ישראל לעתיד טוב יותר. וכשזה יגיע הקובייה תהיה בכיס חולצתי.
לגבי האוטובוס הזה, ״אגד״ מכחישה שאי פעם היה אוטובוס שעבר באזור הזה בנגב בעשור האחרון לפחות. כמו כן, עצירות להתפנות או לשירותים, אינן נהוגות באוטובוסים בין עירוניים באמצע שממות. אין לי הסבר רציונאלי לכך. אבל השם לתופעה הזאת שחוויתי אינו חשוב. מה שחשוב זו התוצאה של התהליך שעברתי שם. והתהליך שעוד לפני, עוד הרבה מחכה לי: למד מן המשחק כדי להתקדם קדימה.
באשר ל־״לבן״, הבנתי עם הזמן שמדובר באדם חכם. כמה תארים יש לו, או איפה למד וממי? כל אלו עניינים פורמאליים מיותרים. הוא פשוט אדם דגול. ובפשטות מדובר באיש רוח אמיתי. ״שחור״ הוא יותר איש מעשה. הוא לא רק בנה את השולחן, הוא דאג לכל האישורים להציב אותו שם. וכך לימים גיליתי את שמו, אמיתי או לא, זה לא משנה, כי כבר הבנתי שאין בין זה לבין זהות דבר. רק אולי דעות קדומות ושיוך עדתי או לאומי. זו שעה טובה למשחק.