האודישן
היא ידעה שזה לא היה טוב. עוד לפניי שסיימה את המשפט האחרון היא העבירה את אצבעותיה בשערה האדמוני ומשכה בקצוותיו כמו שתמיד עשתה שהיא נכשלת.
"תודה. אנחנו נהיה בקשר." אמר הבמאי בעודו מביט בדפי התסריט המונחים לפניו.
"תודה." אמרה וזייפה חיוך מנומס בעודה עושה את דרכה מחוץ לחדר אל המסדרון.
"חכי." קולה של המלהקת עצר את מנוסתה.
"הוא רצה לתת לך את זה." אמרה ותחבה בידה פתק מקופל.
"תודה." אמרה לה ופתחה את הפתק.
רוטשילד. 1865. 21:30. תגיעי בשמלה אדומה.
הפגישה
היא עברה בדלת המסתובבת של גורד השחקים ונכנסה למבואה. עקבי נעליה הדהדו בחלל הרחב בזמן שעשתה את צעדיה לעבר שולחן הקבלה.
״שלום יש לי פגישה עם אדם מקלר.״ אמרה ומשכה בקצוותיו של מעיל הטרנץ׳.
״שמך בבקשה?״
״נטלי, נטלי רוט.״
השומר מיקד את עיניו במסך שמולו וכתב את שמה במקלדת המונחת לפניו.
״את מאחרת.״
״לא הוא אמר לי לפגוש אותו בתשע וחצי, עכשיו זה רק תשע ורבע.״
השומר ניתק את מבטו מהמסך והצביע על שעון המחוגים הענק שנמצא על קיר הזכוכית מאחוריו.
״השעה היא תשע ארבעים ושתיים.״
״זה לא יכול להיות.״ אמרה נטלי והוציאה מכיסה את הסלולר שלה והביטה בשעה שהראתה תשע ארבעים ושתיים.
״אני מצטערת. הייתי בטוחה שזה תשע ורבע.״
הטלפון שעל שולחן הקבלה צלצל והשומר הרים את השפופרת והקשיב.
״כן אדוני.״ אמר ומיקד את מבטו בנטלי.
״מובן אדוני.״ אמר ואז הניח את השפופרת במקומה.
״הוא יקבל אותך בכל זאת.״
״תודה.״ אמרה נטלי ״כנראה לא שמתי לב לשעה.״
״אני בטוח שזה לא יקרה שוב.״ אמר השומר והושיט את ידו והגיש לה מפתח קטן.
״תכניסי את המפתח מתחת למספר 33 ותלחצי עליו. המעלית תוביל אותך לפנטהאוז.״
״תודה.״ אמרה נטלי ולקחה את המפתח.
דלתות המעלית נפתחו ולעיניה נגלה מסדרון ארוך ורחב שמוביל לחדר המגורים. היא יצאה מהמעלית ופסעה בעקביה על רצפת השיש הלבנה.
״אדם?״ קולה הדהד בחלל המגורים עטוף קירות הזכוכית.
היא העמיקה לאורך חלל המגורים כשידה רפרפה על משענת ספת הבד הלבנה ואז נעמדה מול קיר השיש המפריד בינו למטבח והביטה בתמונת הענק של הבניין עצמו.
״מרשים נכון?״
״כן, מאד מרשים״ אמרה בזמן שהסתובבה לכיוונו.
״רוב האנשים רואים רק את הבניין אבל הסיבה האמיתית שאני אוהב את התמונה הזו, היא דווקא הדמות הקטנה שמביטה עליו.״
היא הסתובבה לכיוון התמונה ומיקדה את מבטה בדמות האישה הבלונדינית שלבשה שמלת ערב שחורה והביטה לקצה העליון של הבניין.
״אתה יודע מי היא?״
״לא. עדיין לא.״ אמר בזמן שהוא נעמד מלפניה.
״אני יכול לקחת את המעיל שלך?״
״כן כמובן.״ אמרה ופתחה את האבזם והסירה את המעיל מעליה.
הוא לקח את המעיל מידה והביט בשמלת הסטרפלס האדומה.
״אמרתי שתבואי בשמלה לבנה.״
״לא. בפתק היה כתוב שמלה אדומה.״ אמרה ונרתעה מעט לאחור.
״רשמתי שמלה לבנה.״
״אולי, הייתי בטוחה שהיה רשום שמלה אדומה.״
״זה בסדר.״ אמר והחל לעשות את דרכו לכיוון המטבח.
״את מעדיפה יין אדום או לבן?״ שאל ואז נעצר והביט לכיוונה. ״רגע אל תגידי לי. יין לבן.״
היא הנהנה בנימוס ואז הוא הסתובב ונעלם מאחורי קיר השיש.
היא התקדמה לאמצע החדר ועברה את שולחן העץ שבמרכזו והביטה אל אורות קו הרקיע של תל אביב שזהקו דרך חלונות הזכוכית.
״יפה נכון?״
״כן. מאד יפה.״ אמרה בזמן שהסתובבה לכיוונו.
הוא החזיק שתי כוסות יין והושיט לה אחת מהן.
״תודה.״ אמרה והצמידה את הכוס לשפתיה ולגמה לגימה קלה.
״בואי נשב.״ אמר והחל ללכת לכיוון הספה.
היא התיישבה מולו ולגמה עוד לגימה.
״רציתי לדבר איתך על האודישן היום.״
״כן הרגשתי שהייתי קצת אובר דרמטית.״ אמרה ומשכה בקצוות שערה האדמוני.
״הוא באמת לא היה טוב אבל, אני חושב שאת יכולה להתאים לפרויקט הבא שלי.״
״באמת?״
״תגידי.״ אמר והניח את כוס היין על שולחן העץ. ״כמה שנים את מנסה לפרוץ לתעשייה?״
״אני רציתי להיות שחקנית מאז שהייתי בת חמש.״
״ומה את מוכנה לעשות כדי להגשים את החלום הזה?״
״אני כאן.״ אמרה בשקט ולגמה לגימה אחרונה מכוס היין.
הוא קירב את גופו והושיט את ידו ולקח את כוס היין מידה.
״את מוכנה ללכת עד הסוף?״ לחש באוזנה.
״אני, אני לא מרגישה כל כך טוב.״
״זה בסדר.״ אמר והניח את ידו על כתפה וכופף את גבה על משענת הבד הלבנה.
היא הטתה את ראשה והביטה בדמות הקטנה ששערות ראשה הבלונדיני החלו מתבדרות ברוח למרגלות הבניין העצום.
ההיעלמות
קורי השינה נקרעו בעדינות שפקחה את עיניה. היא הרימה מעליה את השמיכה הדקה והתיישבה באיטיות על המיטה כשרגליה נוגעות ברצפה הקרה והביטה מעבר לכתפה אל הצד השני והריק.
היא דחפה את עצמה עם כפות ידיה והתרוממה מהמיטה והבחינה בבואתה המשתקפת אליה מן המראה העגולה שהשקיפה על המיטה.
כותונת לילה לבנה? חשבה לעצמה בזמן שהעבירה את ידה על שרוול הכותנה.
היא יצאה מן החדר והתהלכה בתוך המסדרון שמחבר בין שאר חדרי השינה הריקים לחלל המגורים.
״אדם?״ קולה הדהד בחלל המגורים. ״אתה כאן?״
היא העמיקה בהליכתה אל תוך חלל המגורים והבחינה במעטפה סגורה שנחה לה על שולחן העץ.
היא הרימה את המעטפה ופתחה את הסוגר והוציאה את דף הנייר מתוכה.
פנים. חלל מגורים – יום
אליס, 24, לבושה בכותונת לבנה עומדת בחלל המגורים וקוראת מדף שמצאה בתוך מעטפה שהונחה על שולחן עץ.
אליס
אדם? אתה כאן?
אליס סורקת את החלל בצפייה לתשובה שלא הגיעה. היא מניחה את דף התסריט על השולחן ופונה למסדרון הכניסה הרחב ולוחצת על כפתור המעלית ללא תגובה. היא ממשיכה ללחוץ אבל הדלת לא נפתחת. אליס חוזרת אל חלל המגורים ופונה אל חלונות הזכוכית ודוחפת אחת מהן ויוצאת אל המרפסת שמשקיפה אל קו הרקיע של תל אביב. היא מתקרבת לקצה ומביטה למטה בבאים ושבים שנראים כמו גפרורים מהלכים.
אליס
אני כאן! מישהו שומע אותי?
קולה התפוגג במחצית הדרך למטה והגפרורים אינם יכלו לראות את ידיה המתנופפות. אליס מפסיקה לצרוח ומניחה את ידיה בייאוש על המעקה.
אדם
המטבח יקירתי. לכי אל המטבח.
״מה זה המשחק הזה?״ שאלה בזמן שהרימה את עיניה מהדף וסרקה את החדר.
״מה אתה מנסה לעשות? אתה חושב שזה מצחיק? תענה לי!״
היא התקדמה לעבר מסדרון הכניסה ולחצה על כפתור המעלית הכבוי.
״תפתח כבר.״ אמרה ולחצה על הכפתור שוב ושוב.
״אני רוצה לצאת אתה שומע אותי? אני רוצה לצאת!״
היא הפסיקה ללחוץ על הכפתור והביטה לכיוון חלל המגורים.
היא חזרה על צעדיה ועברה את קיר השיש ונכנסה למטבח.
לעינייה נגלו ארונות שחורים שתלויים מעל שיש לבן ומוארים על ידי פס נורות לד שהותקן לאורך התקרה. היא מיקדה את מבטה באי העץ שעמד במרכזו ועליו מונחות שתי כוסות יין וביניהן עומדת מעטפה סגורה. היא הרימה את המעטפה ופתחה את הסוגר והוציאה את דף הנייר מתוכה.
פנים. מטבח – יום
אליס לבושה כתונת לבנה עומדת ליד אי העץ וקוראת מדף שהוציאה ממעטפה סגורה.
אדם
אדום או לבן אליס? תבחרי בחכמה.
אליס מביטה בכוסות.
אליס
אני לא משחקת במשחק הזה אדם! תן לי לצאת.
אדם
אבל חשבתי שאמרת שאת מוכנה ללכת עד הסוף.
״זה טירוף. כל הדבר הזה מטורף. אתה שומע אותי אדם? אתה חתיכת מטורף!״
היא זרקה את הדף על אי העץ ויצאה בסערה מן המטבח ורצה בכפות רגליה החשופות על רצפת המסדרון ונכנסה לחדר השינה.
היא ניגשה אל שידת העץ הממוקמת ליד המיטה ופתחה את המגירה העליונה ומצאה בתוכה מעטפה סגורה.
היא הרימה את המעטפה ופתחה את הסוגר והוציאה את הדף.
פנים. חדר שינה – יום
אליס יושבת על המיטה וקוראת מדף שהוציאה ממעטפה סגורה.
אדם
אין טלפונים אליס. אין חשמל. אין דרך החוצה, חוץ מאחת.
אליס
למה אתה עושה את זה אדם? מה אתה רוצה ממני?
אדם
תבחרי אליס. אני רוצה שתבחרי.
הבחירה
היא הביטה בכוסות ואז הרימה את כוס היין הלבנה ולגמה את תוכנה עד סופה והניחה אותה חזרה על השולחן.
״אתה מרוצה עכשיו?״
היא עברה את קיר השיש והתיישבה על ספת הבד והביטה בתמונת הבניין התלויה עליו ואז הניחה את ראשה על המשענת והתבוננה בדמות הקטנה, ששערות ראשה הבלונדיני התבדרו ברוח.
אור השמש השוקעת נכנס דרך הוילונות והאיר את פניה ברכות. היא פקחה את עיניה והתיישבה באיטיות על המיטה והביטה בבואתה המשתקפת אליה מן המראה.
שמלת ערב שחורה? חשבה לעצמה בזמן שהעבירה את ידה על בטנה.
היא יצאה מן החדר והתהלכה בתוך המסדרון ונכנסה לחלל המגורים. על שולחן העץ נחה לה קופסת מתכת שטוחה ועליה מעטפה סגורה.
היא הרימה את המעטפה ופתחה את הסוגר והוציאה את דף הנייר.
פנים. חלל מגורים – ערב
אליס לבושה בשמלת ערב שחורה עומדת בחלל המגורים וקוראת מדף שמצאה במעטפה שהונחה על קופסת ברזל נעולה.
אדם
תבחרי נכון אליס.
היא עברה את קיר השיש והביטה על אי העץ שעליו מונחות שתי כוסות יין.
״אני יודעת שזה לא היין הלבן לכן, אין פה באמת בחירה נכון אדם?״ אמרה בזמן שניגשה לאי.
היא הרימה את הכוס ובחנה את הנוזל האדום שזהק דרך הזכוכית.
״אבל אליס.״ אמרה. ״אליס לא הייתה שותה יין.״
היא הניחה את הכוס על האי וניגשה לארון המטבח הראשון ופתחה את הדלת ומצאה אותו ריק. אחר כך ניגשה לארון השני ואז השלישי והרביעי והחמישי ובשישי, היא הבחינה בקופסת ארל גריי שחורה שנחה לה על המדף העליון.
היא לקחה את הקופסה ופתחה את מכסה הקרטון. צבעו הכסוף של המפתח זהר תחת פס אורות הלד.
היא התיישבה על ספת הבד הלבנה והכניסה את המפתח הכסוף לחור המנעול של קופסת הברזל ופתחה אותה. בתוכה נחה לה מעטפה סגורה.
היא הרימה את המעטפה ופתחה את הסוגר והוציאה את הדף.
פנים. חדר מגורים – לילה
אליס לבושה בשמלת ערב שחורה יושבת על הספה הלבנה וקוראת מדף שמצאה בתוך קופסת מתכת שטוחה.
אדם
תלבשי אותי.
היא הסיטה את מבטה מהדף והבחינה בפאה בלונדינית שהסתתרה לה בתוך הקופסה. היא הניחה את הדף והרימה את הפאה ומיקדה את מבטה בחלל הריק והשחור שבתוכה.
אליס
דלתות המעלית נפתחו ולעינייה נגלו מבואת הכניסה. היא יצאה מהמעלית ועקביה הדהדו בחלל הרחב בזמן שעשתה את צעדיה לעבר דלתות הכניסה המסתובבות.
״ערב טוב.״ אמר השומר בזמן שחלפה על פניו.
היא הפנתה את מבטה אליו והביטה בשעון הענק שנמצא מעליו.
״תשע ארבעים ושתיים.״ אמרה.
״השעה כאן היא תמיד תשע ארבעים ושתיים, אליס.״ אמר השומר.
אליס חייכה והמשיכה בדרכה ועברה דרך הדלתות המסתובבות אל הרחוב הקר.
עקביה נקשו בקלילות על מרצפות האבן שקול עמום ומוכר הטריד את שמיעתה. היא נעצרה למרגלות הבניין ומיקדה את מבטה לעבר הקומה העליונה כששערה הבלונדיני מתבדר ברוח.