אנו עוסקים רבות בסוגיה כיצד ישפיע עלינו מפגש עם תרבות חוצנית. מפתיע שאיננו שואלים כלל אהשאלה ההפוכה.
מפגש מקרי
מר סמית תלה את כובעו על הקולב וסגר חרישית את דלת הכניסה. כהרגלו השעין את תיק העור הדהוי על הקיר, הסיר בכבדות את מעיל הבד העבה, קיפלו לאורכו ותלה גם אותו על הקולב, כשכף ידו מחליקה ברכות על הקמטים. כעת, כמי שהסיר משא מעל כתפיו, פסע באיטיות אל הסלון. אם היה צורך לתאר במילה אחת את כל פעולותיו של מר סמית מרגע הכניסה לביתו, המילה "הרגל" הייתה המתאימה ביותר. למעשה ניתן היה לתמצת את כל 15 השנים האחרונות של חייו תחת אותה כותרת שגרתית.
מר סמית התיישב בכבדות על הכורסא. הוא שמע את ילדיו המתקוטטים בחצר ואת קולה של אשתו המנסה לברר ממעמקי המטבח כיצד עבר עליו היום במשרד. הוא מלמל משהו שיכול היה להתפרש כ"בסדר" אך ספק אם הגיע לאזניה וספק אם בכלל היה חשוב לשניהם. במובן מסוים השגרה הפכה לאוסף פעולות שגם אם נעשו בקביעות ואפילו בסוג מסוים של דבקות, הרי שכל אחת מהן הייתה פחות משמעותית מהשניה, וכולן יחד היו חסרות שחר. כך למשל היה משוכנע שאילו לא היה משיב לקריאתה של אשתו היה הדבר מעורר פליאה, אך ברגע שמילט מפיו דבר מה חסר כל פשר (כפי שאכן עשה) הרי שבכך עמד במצופה ממנו, גם אם לא השיב לשאלה עצמה. הוא נשען לאחור ועצם את עיניו.
מר סמית היה מודע לכך, כמובן. מזה זמן רב שחייו האפורים והשגרתיים הפכו לנושא העיקרי שהעסיק את מחשבותיו. אבל גם זה הפך לשגרה, לחלק מהיום-יום. בין ערמות התיקים שהצטברו על שולחנו במשרד נותר די מקום לדחוק בו את אכזבתו מחייו, אך לא יותר מכך. השתוקקות עצומה לשינוי – בוודאי. מחשבות נועזות למכביר – ללא ספק. רעיונות למימוש, תכנית סדורה או אפילו מעט אומץ לב לבטא את הדברים בקול – לזאת מעולם לא הגיע. וכיצד יכול היה? כיצד יעמוד בפני התדהמה והפליאה של משפחתו, של חבריו לעבודה? כיצד ישא את מבוכתם כשיגלו שהוא שונה ממה שמצפים ממנו? במקרה הטוב יוכו בהלם ובמקרה הגרוע ינסו להרגיעו באמירה שזה יעבור. בכלל, הציפיות ממנו הפכו למוטו של חייו. אם להתעמק בעניין הרי למעשה הוא ניתב את חייו כך שיתאימו למצופה ממנו. כבעל, כאב, כעובד מסור. ועתה, לאחר שנים של עמידה כה מוצלחת בציפיות הפך השינוי לבלתי אפשרי, לבלתי נתפס.
ארוחת הערב הסתיימה. שאון הכלים הנאספים השתלב, כתמיד, בהמולת הילדים הרצים לתפוס מקום נוח יותר מול מכשיר הרדיו העומד לשדר את תכנית הערב הקבועה. בעוד דקות ספורות תצטרף אליהם אשתו עם האלבום עב הכרס שלה, ותתעמק כל כולה בסידור, ובסידור מחדש, של אינסוף סדרות בולים ללא התחלה וללא סוף. יכול היה לקבוע בוודאות מעציבה (או שמא מפחידה? מה נורא יותר?) מתי ובאיזו תדירות תפנה את מבטה ותחייך אליו במין נינוחות מרגיעה כאומרת "ראה כמה הכל כה מושלם, כמה תואם לציפיות". והוא, בציות מלא לכללי השגרה ישיב בחיוך ויחזיר עיניו לעיתון, לאותו משפט מטופש שקראו שוב ושוב מבלי להבין אף מילה.
אכן, בדיוק כראוי. בדיוק בהתאם למצופה. פעמים רבות דומה היה בעיני עצמו למי שניצח נצחון מר כשנוכח שוב ושוב עד כמה צודקות תחושותיו העגומות באשר לאופן בו מתנהלים חייו. ואולי דווקא ההכרה בצדקתו היא זו שמנעה ממנו מעשה של ממש, שהרי נוח יותר להיות צודק מאשר לעשות משהו בעניין.
מחשבותיו נדדו שוב מהעיתון אל הסלון המסוגנן, אל התנור החדיש בעל הלהבה המושלמת, אל הילדים הלבושים בטוב טעם ואל אשתו מסבירת הפנים המתענגת על הבולים. בעוד כשעה תיפול עליו התנומה והיא תעיר אותו בעדינות. הוא ימלמל כמה מילות התנצלות ויפרוש למיטתו. כך זה נמשך שנים, הרהר, וכך ימשך, כנראה, לנצח.
מר אדמס שפשף שוב את עיניו האדומות מחוסר שינה והביט בלאות במסך שלפניו. מחשב הניווט של הספינה סרטט במהירות מדהימה ובדייקנות בלתי נתפסת את הנתיב המיועד אל נקודת הקפיצה. בעוד יומיים יגיעו לשם. ואז הקפיצה לעל-חלל, ואז טיסה של עוד יומיים, ואז תצפיות, שיגור חללית גישוש, שוב תצפיות, יצירת מגע…. ומי יודע עוד כמה עיכובים ותקלות… בקיצור, בשלב זה אין טעם אפילו להתחיל לחשב לאחור את מועד חזרתו הביתה. התפקיד היה מתיש, והשכר הגבוה איבד כבר מזמן את יכולת השכנוע שהייתה לו בשנים הראשונות. גם אם בעבר שיער שיגיע יום בו ישתנו העדפותיו, הרי שלא תאר לעצמו באיזו מידה. ואמנם, כעת כבר התחוור לו שישנם דברים החשובים משכר גבוה, מתפקיד נכבד, ואפילו ממעמד. אולם השאלה כיצד לשנות משהו שבמשך שנים רצית כל כך ולבסוף התרגלת אליו, נותרה בעינה.
החישוב הסתיים והקואורדינטות נקבעו. תמיד סבר כי התקנות המחייבות השגחה של בן אנוש על ביצועי המחשב הן במקרה הטוב תוצאה של מסורת מטופשת ובמקרה הגרוע טפשות לשמה. עם זאת, כמובן שלא היה מעלה בדעתו שלא להתייצב למשמרת. הוא צפה בחוסר עניין בתרשים ההולך ומתהוה על המסך: כוכב כפול המוקף בעשרים וחמישה כוכבי לכת ולידם נקודת ציון מודגשת – נקודת הקפיצה. המספר הקטלוגי הצמוד לכל כוכב אפשר קבלת מידע עדכני מבסיס הנתונים האדיר שבמחשב הספינה. הוא נזכר כי בשנים הראשונות למסעותיו היה דולה בהתלהבות עצומה את המידע על כל כוכב שנצפה ושהיה מקוטלג. כיום כבר לא התאמץ אפילו לנחש אם המספר הקטלוגי מוכר לו, אם לאו.
המערכת שאותרה הייתה מוכרת. למעשה שימשה לא פעם מעין "בסיס קפיצה" נוח למסעות במרחב-זמן שיצאו מגזרה זו של הגלקסיה. משהו שקשור כנראה למרכז הכובד המשותף שלה, שהרי את העיוות במרחב-זמן שיוצרת הקפיצה יש לאזן בעיוות תואם בנקודת הקפיצה עצמה. הוא ביקש מהמחשב לקבוע נתיב אל היעד, מתח את איבריו וקם בכבדות מהמושב. זהו. מלאכתו ליומיים הקרובים נסתיימה. לכשיגיעו לשם יצטרך הקברניט לדאוג לכל הקשור בביצוע הקפיצה עצמה ולהביא את הספינה על צוותה בדיוק אל הזמן ואל המרחב המיועדים. אבל זה כבר לא היה בתחום אחריותו.
הדלת נסגרה חרישית מאחוריו. לאחר כמה דקות כבר ניגב את שאריות המים מעל גופו והשתרע בנוחות על המיטה. האור כבה, ורק הצוהר הקטן שמעל ראשו שיקף את אורם של מיליוני הכוכבים שביומיים הבאים ישמשו לו ולספינה בני לוויה נאמנים. מי מהם כבר מיושבים? מי עדיין ממתינים לתורם? היכן נזרעים זרעי החיים בדיוק כעת? והיכן נובטים הניצנים הראשונים? אלו תרבויות מצויות בשיא פריחתן ואלו עומדות לכלות את עצמן? שאלות אלה כבר מזמן חדלו להעסיקו. הפעילות של 15 השנים האחרונות הפכה לשגרה, ושאלות מציקות החליפו את ההתרגשות ואת ההתלהבות הראשוניות. כל מה שרצה הוא לשוב אל כוכב האם שלו, אל הבית. לשבת על החוף, להתבונן ארוכות באוקיינוס ולהתרחק ככל שניתן מאותן תהיות כבדות משקל, אם בכלל אפשרי הדבר.
מר אדמס בהה בכוכבים. תמונות של עולמות בהם ביקר ריצדו לנגד עיניו ורדפו זו את זו במהירות. עולמות גשומים ועולמות צחיחים, עולמות של סלעים משוננים ועולמות של מים, עולמות פורחים כגן עדן ועולמות של מישורי קרח אינסופיים. והוא וחבריו, נוחתים, מסיירים, בוחנים, מנתחים, מבררים את הסיכוי להתפתחות חיים תבוניים, ואז מחליטים – ראוי או לא. ובמידה וכן – מבצעים את ההתערבות הנדרשת: אוסף של גֶנים שיעשיר את היצורים הקיימים ויבעיר את פתיל האבולוציה בעוצמה אדירה, כך שבתוך שעות ספורות תדלג על פני מיליוני שנות ברירה טבעית. וכך, בפרק זמן קצר יחסית, יתפתח גזע תבוני שיכבוש את הכוכב ויכניע את האקולוגיה שלו על יצוריה ועל סביבתה הטבעית. ואם הכל יתפתח כצפוי, בפרק זמן נוסף, קצר להחריד, ישמיד הגזע הנבון את עצמו ואת האקולוגיה עליה טרח כל כך להשתלט. זאת למרות, ואולי בגלל, התערבותם הבוטה. אולם יהיו גם מקרים, נדירים ביותר, בהם תצליח אותה תרבות תבונית להמריא אל הכוכבים. ואולי גם זה למרות – ולא בזכות – התערבותם הבוטה.
הוא עצם את עיניו בחוזקה, מנסה לשוא להדחיק את המחשבות, להרחיק את המועקה. ברור כי זה היה תפקידו ואותו עליו לבצע בהצלחה: לבחור כוכב ולחולל בו קפיצת דרך אבולוציונית. וכיצד יוכל להתקומם? היאך יערער על חשיבות המחקר המדעי? הרי משחר קיומו שאף המין האנושי להבין את מהות החיים, את משמעות הבריאה, והוא רק ממשיך את הדרך, רק חוליה קטנה נוספת במסע האינסופי של התבונה. ובכל זאת זה קרה. מעולם לא חשב שכה יקשה עליו הדבר, שלא יוכל יותר לשאת בנטל העצום, ושיהיה מוכן לוותר על הכל תמורת מעט שלווה. לא רק בשל אותה התערבות מתנשאת ובלתי נסלחת, אלא גם, ואולי בעיקר, בשל ההמשך. ההמשך שכפה עליו לשוב בנקודות זמן עתידיות שהתפרסו על פני מיליוני שנים (לפי זמן הכוכב, כמובן), על מנת לבחון את תוצאות הניסוי. לערוך תצפיות, להסיק מסקנות, לדווח, וכשצריך – גם להביא ממצאים. ממש כך. לבחון דוגמאות חיות מתוצאות הניסויים הגדולים ביותר שנערכו במעבדות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית בת מיליוני השנים. היה עליו להתערב בצורה בלתי נסלחת במעשה הבריאה, וזה היה נטל כבד מנשוא.
והאלטרנטיבה? לא היתה כל אלטרנטיבה. שום דבר לא יחפה על סרובו להמשיך, שום מסגרת חברתית לא תקבל את החלטתו לפרוש. הוא יהיה בודד, מנודה, יחשב כמי ששבר את כל הקודים הנעלים של החברה. יתפס כמי שבגד בחשוב ובקדוש מכל: בידע, במדע, בעתיד המין האנושי. זו תהייה התנהגות בלתי נתפסת מבחינת הסביבה שהרי התנהגות מעין זו לא מצופה מאנשים כמותו. וכך, הרהר מר אדמס בעצב, יצא שהוא, שבהתנשאות עזת מצח מתערב חדשות לבקרים במעשה הבריאה, לא יכול להגשים את המשאלה הצנועה ביותר: לשבת על חוף הים ולבהות בגלים.
מכשיר הרדיו פעל בשקט במשרד הסמוך. את ערמות התיקים והניירות שעל שולחנו דימה, כמה סמלי, לחומה המגבילה וחוסמת כל קשר עם העולם האמיתי, עולם בו אנשים חיים באמת. התחושה כי הזמן האינסופי אותו בילה בחברת מעלי האבק הללו, כמו רגעי המועקה אותם חווה על הכורסא בביתו הנינוח, נגרעים ישירות מתוך חייו בחשבון פשוט אך נוקב כל כך, הייתה כבדה מנשוא – ובה בשעה משוללת כל אומץ לקום ולשנות, לקום ולעשות מעשה. כל שיכול היה זה להגשים את המצופה ממנו. לא לזעזע את הסדר המופתי בו התנהלו חייו, ולא לטלטל את השגרה הנוחה ככל שתהייה חונקת ומעיקה.
לאות כבדה השתלטה עליו. הוא התבונן בשולחן כמי שהשלים עם גורלו, מנסה בכוח להדחיק את מחשבותיו כפי שעשה כבר אלפי פעמים לפני כן. קולו הנרגש של הקריין שב ועלה באזניו. שוב דיווחים על יצורים מהחלל החיצון המגיעים בצלחות מעופפות וחוטפים בני אדם לצרכי מחקר. לא יאמן מה מסוגלים אנשים לעשות על מנת לזכות במעט עניין בחייהם, במעט התרגשות. אבל אפילו זה היה יותר ממה שהוא עשה למען עצמו, הרהר בעצב. הפעם היו אלו שני בחורים צעירים שסיפרו בהתרגשות על מפגש, כביכול, שחוו בליל אמש. אורות, קולות, צבעים, ריחות, אבק. כמו תמיד. ואחר כך לא ממש זוכרים אם עלו או לא על מין מבנה מתכתי גדול, ושוב אינם בטוחים אם הוא זה שמשך אותם אליו או לא, ועדיין הדעות חלוקות אם יכלו להתנגד או לא. הדבר היחידי שנקבע בפסקנות היה ששניהם אינם זוכרים דבר ממה שהתרחש בפנים… בקיצור, הכל נראה לו, כמו תמיד, כמין תערובת מתוחכמת של פיסות מסיפורים שכבר שמע, מתובלת בקורטוב של דמיון מקורי. הוא אטם עצמו לקולות הנסערים שהמשיכו לבקוע ממכשיר הרדיו, ונפנה אל ערמת הניירות השלווים עד לזרא שהונחו לפניו.
החללית נחתה. האוויר היה נהדר ברעננותו, ולאחר השהות הממושכת בסביבה הממוחזרת שאף אותו מר אדמס לקרבו כאילו לגם מים צוננים. שלושה יצורי אנוש נלכדו בקרן ללא יכולת תנועה, ויחד עם עוזריו ניגש על מנת להכניסם פנימה. הכוכב אליו הגיעו היה השלישי במערכת שמש קטנה וזניחה יחסית שלאחרונה משך תשומת לב מרובה. התרבות האנושית שהתפתחה על פניו הייתה מלאת סתירות במידה שעוררה סקרנות עצומה אצל טובי הביולוגים והסוציולוגים. התפתחות אבולוציונית מהירה במיוחד המלווה בקפיצת דרך מדעית וטכנולוגית מרשימה בקנה מידה גלקטי, יצרו חברה מתקדמת ומפותחת מאוד אך בעת ובעונה אחת בעלת נטייה חזקה להרס עצמי. שתי מלחמות ענק בפרק זמן של כעשרים שנות כוכב ושימוש באנרגיה גרעינית למטרות של חורבן היו חזיון נדיר גם בקרב תרבויות שצפויות היו לכלות את עצמן. די היה בעובדות הללו בכדי לרכז מאמץ מחקרי מיוחד, ותכיפות הסיורים שנערכו כאן היתה כה גבוהה עד כי החלה להתבטא, אם כי בצורה המוזרה והמיוחדת לכוכב זה, אפילו באמצעי התקשורת המקומיים.
החשכה כבר ירדה כשמר סמית נעל את דלת המשרד. הוא צעד באיטיות לאורך הכביש הראשי ונעצר ליד תחנת האוטובוס. לאחר כמה דקות של המתנה החליט להמשיך בהליכה רגלית. היה נוהג כך מדי פעם, בעיקר כשנזקק נואשות לפרקי הזמן הקצרים בהם יכול היה להיות לבדו, בין השגרה המנוונת של המשרד לשגרה העצובה של הבית. הדרך הצדדית בה הלך עברה בסמוך לחוף, ואפשרה לו להתבונן בים תוך כדי הליכה. פעם בפעם היה משעשע עצמו במחשבה לצאת מוקדם יותר מהמשרד ולהתעכב מעט על החוף בדרכו הביתה. אולם מעולם לא עשה זאת שמא יעורר תהיות מיותרות בשני המקומות.
החשכה ירדה במהירות, והאור הצבעוני שהגיע מכיוון החולות בלט עוד יותר על הרקע האפל של הים. הוא נעצר בהפתעה. המראה לא דמה לשום דבר מוכר, פרט לתיאוריהם ההזויים של אותם אנשים מפוקפקים שדיווחו כי פגשו בצלחות מעופפות. הוא התקרב מעט יותר, ולחרדתו ראה שלושה בני אדם לכודים בתוך אלומת אור רחבה שכאילו הקפיאה את תנועתם. רגליו לא נענו לרצונו לברוח והוא נשאר נטוע על מקומו בפחד משתק. מתוך המבנה המתכתי ששיגר את האלומה יצאו מספר דמויות אנושיות והחלו לנוע אל השלושה. המראה האנושי של הדמויות הרגיע אותו במידה שאפשרה לו להסתתר מאחורי שיח ולהכניס מעט סדר במחשבותיו, גם אם לא בנשימתו. הוא הבין את אשר ראה. הסיפורים ברדיו לא היו מעשיות. אלו היו תיאורים ממשיים של אנשים שפגשו מבקרים מהחלל, וכעת היה בטוח בכך בדיוק במידה בה ביטל זאת קודם. הוא התבונן בחוצנים המנתבים את הקרן כך שתוביל את שלושת האנשים אל תוך החללית, תוך שהוא מחפש נואשות עדים נוספים למראה הבלתי נתפס. הוא ידע שאף אחד לא יאמין לו. חבריו יהנהנו בראשם בנימוס ואשתו תחייך בסלחנות ותסביר לו כי זוהי תוצאה של עייפות או של רצון מובן להכניס מעט עניין בחייו…
הזעם שגאה בקרבו גבר באחת על התדהמה והחשש. בהבזק של שניה הבין מה עליו לעשות, וכהרף עין גמלה בו אותה החלטה שכל חייו לא העז לממש. הוא יצטרף אליהם! הוא יכנס אל החללית על מנת שלא לשוב ובכך ישנה את חייו באחת. הוא יעשה את המעשה שמעולם לא ציפו ממנו שיעשה, את המעשה שמעולם לא מצא עוז בנפשו לעשות. מר סמית קם על רגליו והחל פוסע אל הדמות הקרובה, ללא תיק העור הדהוי וללא מעיל הבד העבה, אך בנחישות שכמוה לא ידע בחייו.
הם ניגשו לשחרר את השלושה, שהיו במצב של אבדן חושים זמני. בעוד כמחצית השעה יוחזרו לאותו המקום בדיוק כשאינם זוכרים דבר ממה שארע. מר אדמס שאף שוב את האוויר בכל כוחו. הניחוח הנפלא של האוקינוס מילא אותו כמעט עד שכרון חושים. הוא התבונן בשמיים. הכוכבים נראו כה רחוקים, כה חסרי ממשות. אין פלא שמרבית תושבי הכוכב הזה מאמינים כי הם היצורים היחידים ביקום. גם הוא, אפוף באוויר הצח, בשקט, בניחוחות העזים של הצמחיה והמים, יכול היה להאמין בקלות כי כל מה ששם למעלה הוא חסר ממשות, מעין חלום בלהות שהכוכב הזה, על כל טירופו, מכריח אותו להקיץ ממנו. הוא השתוקק להאמין בכך בכל מאודו.
הדמות שהגיחה מעבר לשיח הפתיעה אותו לא מעצם נוכחותה כמו מהביטחון שהיה נסוך בהילוכה. מעולם לא ראה בן אנוש שהגיב כך למראה המבקרים מהחלל. הדמות התקרבה ונעצרה מולו בהחלטיות שהייתה מנוגדת כל כך להלם ולחרדה שאפיינו את האחרים בהם פגש. האיש הישיר אליו מבט אמיץ שמשמעותו הייתה ברורה לחלוטין: "אני בא אתכם". דומה היה באותו הרגע למי שגמלה בליבו ההחלטה ואיש לא יניאו ממנה, גם לא חוצן המנסה להתחזות לאלוהים. מר אדמס הבין זאת מייד. הוא חייך והניח יד רכה על כתפו של מר סמית, מוליכו בעדינות אל החללית. רגע ממושך התבוננו זה בזה. שני בני אנוש שמיליוני שנים מפרידות ביניהם, ועם זאת, במובנים כה רבים, דומים כל כך זה לזה.
מר סמית עלה במדרגות אל החללית. למרות התחושה ההזויה שאפפה אותו, חש עצמו כמי שבזה הרגע קנה לו אחיזה מחודשת בחיים. כמה בני אנוש חוצנים קרבו אליו, מקדמים את פניו בברכה. גם הם הבינו. לא היה בכך כל ספק. הוא השיב לברכתם וצעד לקראתם בקומה זקופה. בחלוף רגע או שניים, כששמע את הדלתות נסגרות, חיפשו עיניו את זה שפגש לראשונה – אך לשוא.
מר אדמס התבונן במר סמית העולה במדרגות. גם הוא הבין הכל. בבהירות מוחלטת, בוודאות שמעולם לא הייתה נחרצת כל כך. ממשית כמו ריחו של הים, כמו רחש הגלים. הוא הבין, והוא החליט. תחושת העצב שחלפה בו כאשר נסגרו דלתות החללית נמוגה לתחושת שמחה אין-קץ כאשר צעד לעבר המים. הוא ישאר כאן, בעולם המשונה וחסר הוודאות הזה. והוא יחיה כאן. לא כמתחזה עלוב לאלוהים, אלא כאדם חופשי שבחר בעצמו את גורלו. בדיוק כמו מר סמית.