מארה משונה היתה. פניה השזופות חרוצות קמטים עמוקים. הזקנות אמרו שקמטים אלו מן הצרות הם, ואנו חשבנו שמפני הגיל. שערה אסוף היה בקפידה מאחורי ראשה, שחור ופסים של כסף שזורים בו. מקמצת היתה במילים, אך בפרחים היתה ידה רחבה וסידורי הפרחים שלה היה בהם מן היחוד הגורם לאנשים לחוש שנעשו במיוחד עבורם. נועצת היתה מארה עיניה בקונה, שומעת לדבריו, ונותנת בידיו צרור פרחים. עיתים ארע שהקונה ביקש פרחים מסוג מסוים, ומארה נתנה סוג אחר. מעולם לא פתחה בדיון עם קונה. מעולם לא אסף קונה את כספו ועזב בידיים ריקות. להיפך: אלו שמבוקשם לא ניתן להם, חוזרים היו שנית ומספרים בפליאה כי מה שנמכר להם טוב היה עשרת מונים ממה שביקשו מתחילה. ומארה מישירה היתה עיניה ותולה בהם ואינה אומרת דבר. בדרכנו הביתה מבית הלימוד היינו חולפים על פני חנותה של מארה, ותדיר מתעכבים היינו ומביטים, מאזינים ותוהים. מארה ופרחיה הציתו את דמיוננו.
חנותה של מארה מלאה פרחים היתה עד מחצית גובהו של הקיר. מעל גובה זה לא היה דבר מלבד צבע הקיר. הקיר צבוע היה בצבע קרם מלוכלך, ועליו תמונה יחידה. ובתמונה שדה פרחים, מרהיב ביופיו. שיערנו שהתמונה צולמה אי שם מחוץ לארץ, שכן לא הכרנו מקום בארץ שעשוי היה להשתוות לתמונה זו. פרחים בכלל נדירים היו, ולכן משכה אותנו חנותה של מארה כפרפרים אל האור. כבשאר נושאים, חתמה מארה שפתיה ותהיותינו נותרו ללא מענה. פעם אחת נשמעה ממלמלת משהו על זנבות שועלים, אך אנו פטרנו זאת כמלמול חסר פשר. איש מאיתנו לא ראה שועלים מעולם, והמילה שועל – לא תמונה העלתה בדמיוננו אף לא הבהוב צבע כלשהו.
מארה לבושה בצניעות היתה. הפגם היחיד בצניעותה היה ראשה המגולה. זקנתה והשמועות שהילכו אודותיה גרמו לנו שלא לומר דבר, אף המבוגרים הניחו לה. קנאים כבר מזמן נדירים אצלנו. הורינו יודעים לספר על תקופת הדם והאש ההיסטורית, תקופת גאולת הארץ, אך אף הם זוכרים אותה כילדים או בני עשרה. בתקופה ההיא רבים היו הקנאים, חלקם קנאי הארץ, חלקם קנאי הדת וחלקם בריונים שהצטרפו לאלו ולאלו. הרעב והאימה היו ברחובות. אך לאחר הנצחון פנו הקנאים אלו כנגד אלו, עשו שמות אלו באלו, סופם שדלל מספרם ותשש כוחם ובסופו של דבר גברו קולות השלום וכונן שלטון נבון ובר דעת. שלושים וארבעים השנים שחלפו מאז עברו במתינות, הארץ שקטה והקנאים אינם זוכים לאהדה עוד. דומה שעייף עמנו ממלחמות. המסורת חשובה בעינינו, בדרך כלל אנו נוהגים להעיר בעדינות, אולם אין איש שיעיר למארה.
השמועה אומרת שיש במארה מן השגעון. מכבדים אנו את הזקנים ומכבדים אנו את המשוגעים, אומרים שמקצת רוחו של אלוהים נכנסה בהם ובלבלה עליהם דעתם. אנו הצעירים אין לנו דבר וענין עם אלוהים ובכל זאת מכבדים אנו את המשוגעים, אולי משום שהחיים הרעו להם. מכל מקום לא בדקנו את השמועות, אף לו רצינו לבדקן לא היה אדם שיכול היה לספר דבר אודות מארה מלבד היא עצמה, ושפתיה – כאמור – חתומות.
ארע שנכנס אדם לחנות. איש קשיש היה, וביקש צרור פרחים אדומים. משהישירה מארה מבטה, החל מספר כי בצעירותו היה יוצא מדי שנה עם אשתו לחזות בשדה פרחים אדומים, מרבדים מרבדים, מרחק קילומטרים ספורים מן המקום בו גרו. הדבר היה בתקופה ההיא, שח האיש, ואנו הצעירים שהזדמנו למקום כרינו אזנינו. כיום לא נותר שם דבר, אמר האיש. כיום איש אינו מתקרב למקום הארור ההוא לדעת אם נותר שם דבר. אך בכל זאת היה רוצה להעניק לאשתו פרחים אדומים בתקופה זו של השנה. אף את שמם של הפרחים, אמר האיש, אינו זוכר, אך ודאי הוא שמארה יודעת מה כוונתו. הרי גם היא, דומה עליו, חיתה בתקופה ההיא, ואף אם לא חזתה במרבדים ההם ודאי הוא ששמעה את שמעם. מכל הארץ, הוסיף האיש ואמר, היו באים לתקופת השנה לחזות בפרחים ההם. דימינו שרצה להוסיף ולומר דבר, אף דימינו שמצטער היה על אבדן היופי שתיאר ועל אבדן מקום הולדתו, אך קשיש היה האיש וידע כי מוטב שלא יוסיף דבר בזאת. אף אנו הצעירים לא פצינו פה. יש לכבד את האנשים שבתיהם חרבו בתקופה ההיא.
אולי, אמרה מארה. אולי היו אלה פרחים אדומים. מהיכן שהוא בירכתי החנות הופיע בידה פרח אדום בודד, בעל ששה עלי כותרת ומרכזו שחור. ידעתי, אמר האיש, שתדעי מה אני שח. אולי, אמרה מארה, היה זה רק חלום ולא קולות הבכי של ילדים שרים ומחכים לגשם שלא בא.
דממנו כולנו. תקופת הגשם שלא בא לא היתה נושא חביב לשיחה. למעשה, מילדותנו חונכנו שלא לדבר על כך בציבור. מעשים איומים ארעו בתקופה זו. שמה של התקופה היה תקופת הדם האש והאפר, אך מסיבה שלא ידענו טיבה את האפר לא נהגו להזכיר, וקראוה תקופת הדם והאש בלבד. תודה לך, אמר הזקן, כמו לא שמע כלל את דבריה. וכשיבוא, אמרה מארה, ישטוף את כל הדם.
התרחקנו בחיפזון. משוגעת, מלמלנו לעצמנו. משוגעת. מארה שילחה מבטיה בעקבותינו. לא, אמר האיש, אין היא משוגעת. עליכם להודות לאלוהים שאינכם מבינים את דבריה. אמר, והתרחק, אוחז את הפרח בחזקה. ואנו, שדבר וענין אין לנו עם אלוהים, לא הודינו לו, אך גם לשאול אודות דבריה המוזרים של מארה לא הרהבנו עוז.
ארע שנכנס לחנות אדם מלווה בילד. הילד אילם היה, כולנו היכרנוהו. משוטט היה אחרי אביו וידו נתונה בידו. פעמים מספר ביקש אביו לצרפו לבית הלימוד, אך המחנכים מחו באמרם כי אין הילד מבין דבר וההשקעה בו חסרת טעם. האב איש שפל רוח היה ולא העמיד דעתו נגד דעתם של המחנכים, אך מאידך לא אבה להותיר את הילד בביתו והיה אוחז בידו ומלמדו את רזי עבודתו. עבודתו של האיש מן הפשוטות היתה, איסוף הילדים הרכים בדרכם לבית הלימוד והחזרתם לביתם, אך גם לה רזים משלה והיה האיש סח אותם לבנו. דומה שהאמין כי ביום מן הימים יוכל הילד להיות כאחד האדם. צעיר היה הילד מאיתנו אך בוגר מן הילדים הרכים. לו היה מדבר, נראה כי היה מצעירי הנערים המורשים להלך לבדם. הרופאים והחכמים כאחד לא ידעו מה היה לו לילד, שניטל הדיבר מפיו, אך עיניו נבונות היו ונדמה היה כשומע ומבין. מה שוחח האיש עם מארה לא שמענו, כיון שדיבורו שקט היה. הילד אחז בידו והתבונן בפרחים, עיניו כאילו גדלו בעוברן מפרח לפרח. הוא הושיט את ידו, אך האב משכה בחזרה. הילד אוהב להביט בפרחים, אמרה מארה. הנח לו שיגע בהם. ילד הוא, לא יזיק ולא יקלקל. בהיסוס מה שמט האיש את ידו של הילד, שהעבירה בעדינות על הפרחים. ארזה מארה צרור פרחים קטנים, פרח מכל צבע, ונתנה בידו של הילד. תשלום סירבה לקבל. לעיתים ארע כדבר הזה, שהיתה מארה מוכרת בחינם. מעולם לא הבנו לפי מה החליטה מי יקבל פרחים בחינם. האיש התעקש לשלם, אך מארה דחתה את כספו, והניחה את הפרחים בידו של הילד. ממה את חיה? שאל האיש, בעוד הילד מביט מוקסם בפרחים הקטנים. ממה את חיה אם תשלום אינך לוקחת? מן הטעויות, ענתה מארה, והאיש הסתובב והלך.
מאז היה הילד מגיע בכל שבוע להתבונן בפרחים. אומרים שהיתה מארה מזמזמת נעימות זרות באזניו. אנו לא שמענו. מה שכן שמענו היה כי הילד התחיל לדבר, ויודע הוא לומר שמות הצבעים. אך מארה טענה כי אין הדבר קשור בה. אינני מכשפה, אמרה. ואיני נוהגת ללמד ילדים לדבר. משהו מן הכבוד השמור בנו למשוגעים, שמור כנראה גם בשליחים שהגיעו בעקבות השמועה. ראו שמשוגעת היא ונזק של ממש אינה גורמת, וחזרו כלעומת שבאו.
הרגל של קבע נעשה לנו, לעבור בחנותה של מארה ולדרוש בשלומה בדרכנו חזרה מבית הלימוד. לא תמיד ענתה לנו. לעיתים בירכה אותנו לשלום. ולעיתים עונה היתה במשפט או שניים, ואז נחשב בעינינו הדבר לשיחה של ממש ולכבוד גדול, שכן מקמצת במילים היתה. ויום אחד סעורים היינו מאד, עמדנו בפתח חנותה והתווכחנו בינינו. המחנך דיבר איתנו על גבולות הארץ, ובכיתתנו נער אחד שדעתו רעבה ואינה יודעת שבעה. אחרי שצייר המחנך את הגבולות ותחם את הארץ, איווה הנער בכיתתנו לדעת מה בדרום, דרומית למאהל הגדול ועד הגבול. אין דבר שם, ענה לו המחנך, אך הנער התעקש ושאל ולבסוף איבד המחנך סבלנותו ואמר כי שם נח האפר מתקופת הדם האש והאפר, ואם יאבה הנער לדעת עוד אודות האפר ישאל נא את הוריו ויראה מה תשובה יקבל. בידוע היה שאביו של הנער קצר רוח הוא וכל תשובה לא יתן, ונתונים היינו בויכוח מדוע אין אנו יכולים לדעת מה מצוי דרומית למאהל הגדול, והאם יודעים נערי המאהל הגדול מה מצוי דרומית להם, ומהו האפר. ועוד שואלים היינו מהו המסתורין העוטף את האפר, והאם ראוי לנו בכלל לשאול או שמא צודקים המחנכים וההורים ומה שאין לנו לדעת, אל לנו לשאול. ובעוד אנו מדברים לא חשנו שיצאה מארה מפתח חנותה והיא עומדת אחרינו. הרוצה להחכים, אמרה מארה, ידרים. השתתקנו כולנו, ואותו הנער העז ושאל מה פירוש, אך מארה רק חזרה על דבריה. הרוצה להחכים ידרים. אני רוצה, אמר הנער, ושתיקה דהומה השתררה בנו. אני רוצה להחכים. היודעת את מה ישנו בדרום, דרומית למאהל הגדול?? ויוסיף דעת, אמרה מארה, יוסיף מכאוב. מבטה הישירה אל הנער, והוא השפיל מבטו. מארה נותרה בפתח חנותה ואנו התפזרנו שותקים. מילותיה השרו עלינו חשש. אך הנער זקף סנטרו. לא ארכו הימים והנער תאב הדעת נעלם. אמרו שהצטרף לאנשי המאהל הגדול. מהו בדיוק עיסוקם של אנשי המאהל הגדול לא ידענו, אך מילותיה של מארה נחקקו בנו, ואמרו שכפפה קומת אביו קצר הרוח של הנער תאב הדעת. דומה שדעת רבה היתה במארה, אף שמשוגעת היתה. ומהו מכאוב, לא ידענו.
זמן מה לאחר מכן החלו חלומות מוזרים פוקדים אותנו בשנתנו. לא אדע לומר טיבם של החלומות, שהשתכחו מאיתנו מיד בעת היקיצה, אך מוזרים היו וטרדו את מנוחתנו. מעט מעט נזכרים היינו בפרטים, כל אחד מחלומו, אך כל פשר לא היה בהם וזרותם טרדה את מחשבותינו. האחד ראה בחלומו מרחב גדול בצבע שלא הכיר, ובו – כך תיאר – עמודים עמודים של צמח עמוס עיגולים קטנים נעים ברוח. מראה זה חזר בחלומותיו שוב ושוב, אך חסר פשר היה, ושאר החלום נשתכח ממנו. אחר ראה בחלומותיו יצורים בעלי גפיים מרובות משל אדם, אך פנים היו להם ודומות היו לפני אדם ובכל זאת שונות. לתאר צורתם של היצורים לא ידע, אך בחלומו עומדים היו במעגל סביבו ומפנים אליו פניהם. שלישי לא ידע אפילו לתאר מה ראה בחלומו, אך תמיד לווה החלום במלמול חסר פשר במנגינה שעליה יכול היה לחזור בפנינו, אך בוש ולא עשה כן. וכך מהלכים היינו ומשוחחים בענין זה, שלא ידענו לתת לו מובן. אני את חלומותי לא סיפרתי. אך הם טרדו את דעתי ביותר והעסיקו את מחשבותי כל כך שלא יכולתי להתרכז בלימוד. אויר עכור היה בהם, בחלומותי, כמעט ויכולתי להריח את ריחו. ואש שלא ראיתי מעודי גדולה כמוה. איני יודע מהיכן ידעתי כי אויר כתום-צהוב זה קרוי אש, אך המילה עלתה במחשבתי מאליה. בבתינו מעולם לא הופיעה אש, ובכל זאת ידעתי שכך קרויה התמונה שראיתי. ואבק רב מתאבך ועולה לגובה שאיני יכול לתאר כמוהו. ודמות היתה שם בחלומותי, מרחוק, בגבה אלי עמדה. מעט מעט נעשו החלומות ברורים יותר, וסופם אחד תמיד: מרחב עצום, גדול יותר מכל אזורי בתינו, וצבעו כצבע השמים מעלינו, אפור. ובקצהו הרחוק מהלכת דמות ומושיטה ידיה, ודומה עלי שלא תוכל להגיע לעולם. לאן ביקשה הדמות להגיע, זאת לא ידעתי. בעברנו ליד חנותה של מארה היתה נועצת בי עיניה, ומשום מה לא יכולתי לשאת את מבטה, והייתי משפיל עיני. זמן מה לאחר מכן החל המחנך לשוחח עמנו אודות העבודות היעודות. שנותינו הלכו ומלאו, וביקור החכמים קרב. חלומותינו הפכו בעלי משמעות. החכמים, אמר המחנך, ישמעו מפיכם מהי העבודה היעודה לכם.
אחד הנערים שאל יום אחד את מארה מהו הצמח המוזר שראה בחלומו. דומה שהקמטים במצחה העמיקו והיא אמרה, עבר זמנו בטל קורבנו, ודבר לא הסבירה. לעצמי חשבתי שודאי היא מתכוונת לדבר ששייך לתקופה ההיא, אך מהו קורבן לא ידענו, ואיש לא אבה לשאול.
חלומותי הוסיפו לטרוד את מחשבתי. המרחב האפור העצום בגדלו נדמה כגוף חי, נע ומשתנה, אך לא יכולתי לומר בדיוק כיצד. בשולי החלום שוטטו יצורים בעלי ארבע רגליים וזנב ארוך, והיו מוארים באור מוזר. לא ראיתי את פניהם בחלומי. בקצהו הרחוק של המישור העצום היתה דמות מהלכת ומושיטה ידיה. מעט מעט הבחנתי כי חתיכות קטנות שחורות נושרות מהן. מעט מעט הבחנתי כי לחתיכות הקטנות צורה משלהן, ובחלוף הימים יכולתי אפילו לצייר את צורתן. לא ידעתי מה משמעותן, והחלומות טרדו את מחשבתי יותר ויותר. לא טובה היתה שנתי, ועייף הייתי. עייפותי החלה להיות ניכרת בפני. הורי יחסו זאת לגיל ההתבגרות ולעומס הלימודים. ובעברי מול חנותה של מארה היתה נועצת בי עיניה ומביטה ממושכות בלי לומר דבר.
עד שיום אחד רמזה לנו מארה באצבעה. מופתעים קמעה, קרבנו ונכנסנו לחנותה. היכן הוא הנער שרצה להחכים? שאלה מארה, אם כי דימינו שידעה את התשובה. נעלם, ענינו בהיסוס. נעלם ואיננו. חבל, אמרה מארה, כי בידי תשובות לשאלותיו. מלמול חלף בינינו. התרצו לדעת את שיאמרו לכם החכמים? שאלה מארה, והביטה בנו בעיניה החודרות.
רצינו. הנהנו בראשינו, ומארה פנתה והגיפה את תריס חנותה. הקשיבו, אמרה, ואספר לכם. לא רק מה שיאמרו החכמים, כי אם מעבר לזה. ואם יש בכם אחד שדברי יכנסו לליבו, היה זה שכרי.
ומארה נעצה עיניה באויר, או אולי בתמונה שעל הקיר, והחלה מדברת. ארבעה. אמרה מארה. לא כדרך אם המספרת דיברה, כי אם קצבה מילותיה. ארבעה נכנסו. ארוכה היתה הדרך ורבה, וידוע ידענו כי אל לנו לשתות דבר מן האדמה או לאכול דבר שלא נארז מלכתחילה. דרכנו החלה בתקופת הגשם שלא בא, ולכן לבושנו קל היה. את הדרך היכרנו היטב, ילידי המקום היינו. פייסל ונאדין, אלימלך ואני. נעמי היה שמי.
פערנו את עינינו. מארה התנערה. אולי, אמרה, מוטב שאספר לכם מן ההתחלה, שאם לא כן לא תבינו מה בפי. בעבר, לפני מה שקרוי בפיכם תקופת הדם, האש והאפר, היה הדרום איזור פורח ומשגשג. רבים מבני עמכם ישבו שם בצפיפות רבה. גם העברים ישבו שם. גידולים רבים היו לעברים, משטחים נרחבים של פרחים, ירקות ושאר גידולים שהיום לא תדעו לא שמם ולא טעמם. השמים היו כחולים, הים כחול היה והשמש זרחה. האויר היה מלא אור. ודאי לא תוכלו לדמות זאת מול האפור שאתם חיים בו.
עצמתי עיני. ידעתי מהו כחול, וניסיתי לדמות את השמים בצבע זה. לא יכולתי לעשות זאת. השמים אפורים מטבע ברייתם, וכיצד יהיו כחולים? לא ידעתי מהו אויר מלא אור, אך דבריה של מארה עמדו באויר. דומה ששונה היתה לגמרי התקופה אודותיה היא מדברת.
אך האנשים, המשיכה מארה, לא ידעו לחיות בשלום. יום יום היו בני עמכם מתנכלים לעברים, מכים בהם והורגים בהם. והעברים לא טמנו ידם בצלחת, וחייליהם – המאומנים פי כמה – היו הורגים ומכים אף הם. וכך נמשך הדבר שנים על שנים. נכה הצטרף לנכה, וקבר הצטרף לקבר. בני עמכם ביקשו לגרש את העברים ולרשת את שדותיהם הפורחים. אך כל קבר העמיק את אחיזתם של העברים באדמה, והם לא אבו לעזוב. אלו חשבו בליבם שהם חזקים יותר, ואלו חשבו בליבם שהם החזקים. החזק ישלוט. כך חשבו בתקופה ההיא.
עד שקם מנהיג חדש לעברים. יתכן שמאס במלחמה הנטושה בדרום הפורח, או שמא סיבות אחרות היו לו. על כל פנים החליט כי על העברים לנטוש את המקום ולהותירו לבני עמכם. גדול היה מנהיג זה, חזק ונערץ, ורבים הלכו אחריו ואחרי דיעותיו. מחאתם של תושבי המקום לא עלתה להם. הצבא העברי חזק היה, ולא יכלו לעמוד כנגדו. בית אחר בית עברו החיילים. בית אחר בית התרוקן מיושביו. רבים ניסו למחות ולא עלה בידם.
מארה השתתקה לרגע. אולי, אמרה, נכון לומר שהכל התחיל מן הקברים. אנשים ניתן לעקור מן האדמה, כיון שאינם נטועים בה. הקברים היו בעיה קשה הרבה יותר. כל עברי שדעתו עמו סירב לגעת בהם. במצב היחסים שהיה אז בין העמים, ברור היה שאין להשאיר את הקברים. איני יודעת מי נטל על עצמו לבסוף להוציא המתים מקברם. איני יודעת אם יש מי שיודע. יודעת אני אך כי המתים לא אבו לצאת, והחיים לא אבו לצאת, וסופו של עניין רע מתחילתו.
איני יודעת אם הפצצה היתה שייכת לעם זה או לעם זה. בעיצומו של הפינוי נשמע פיצוץ, שדומה היה שבית הקברות מרכזו. השמים האפירו, ונותרו אפורים. רבים מן החיים הצטרפו אל המתים והפכו לאפר. החיים הנותרים נמלטו, והחלו טובחים זה בזה.
סופו של דבר קמו בעלי דעה ושמו קץ לטבח. שועלים משוטטים היו בזנבות בוערים, ומכלים כל אשר בדרכם. עמודי ענן אדירים שוטטו במישור שהיה הדרום הפורח. העברים כינו אותם "עמודי שמשון", על שם איזה גיבור קדמוני. חתיכות שחורות משונות היו מתעופפות בשוליו הרחוקים של המישור. יללת הרוח התמידית השתלבה בקולו של הים, ומרטה את עצבינו. דומה היה שהקול מכיל אלפי אנשים זועקים. צמחים מוזרים גבוהי קומה החלו גדלים באזור ההוא, וחיות לא מוכרות שוטטו בו. לאחר שהושם קץ לטבח, הוחלט לשמוע לנבואת העברי הזקן.
יש לאסוף את האותיות, אמר הנביא הזקן שוב ושוב. יש לאסוף את האותיות הפורחות. רק כך יבוא הקץ לאסונות. יחד, היה אומר. יחד יש לאסוף את האותיות הפורחות באויר.
כולם ידעו למה כוונתו. קולות זעקה היו נשמעים במישור, ואותיות עבריות דוקרניות שוטטו באויר, ופגיעתן קשה היתה. סברנו כי אותיות אלו מן הקברים באו, והזעקות החרידו אותנו. התינוקות לא למדו לדבר, ואף כמה מן הילדים שפתם נשתכחה פתאום.
בהינו במארה. רבות מן המילים שבפיה נשמעו זרות לאזנינו. לא ידענו מהם עברים, ומהם קברים. ואני, צמרמורת עברה בגופי. מארה, שלא הביטה בי אף לא פעם אחת, ציירה את חלומותי במילים, משפט אחר משפט.
דומה היה עלינו שמארה נמצאת בעולם אחר, אף שגופה עמנו. ארבעה יצאנו, אמרה, לאסוף את האותיות. ארבעה נבחרנו משני העמים, והוראות קפדניות ניתנו לנו. פייסל ונאדין, אלימלך ואני. נעמי היה שמי.
מארה שתקה ארוכות. השפלנו עינינו ושתקנו אף אנחנו. המתנו שעה ארוכה בדממה. לבסוף המשיכה מארה לדבר, וקולה נדמה עלי כקולו של מי שעובר מן העולם. נדמה כאילו אותה שעה ארוכה ששתקה, סיפרה בלא מילים, שכן המשיכה בסיפורה ממקום שלא הכרנו, ובגוף שלישי דיברה.
לא שמעו הארבעה להוראות, אמרה מארה. לא שמעו להן. פייסל כפר בעיקר, לקח את האוכל הנותר וחזר לרעיון שלפני התקופה ההיא. החזק, אמר פייסל, הוא אשר ישלוט. מי שהכוח בידו, הוא אשר יקבע. לא זמן רב האריך פייסל במחשבתו. הוא לא אבה להקשיב לדבריה של נדין, שהזהירתו מפני השועלים המלבים את האש ומפני עמודי שמשון המשוטטים בלילות. הוא לא אבה לאחוז בידו של אלימלך, לחזור צעד צעד בדרך שאחר כבש לפניו. הוא לא החזיק מעמד לבדו זמן רב. לאחר שעברו השועלים שוב לא יכלו למצאו.
נדין איבדה את שפיות דעתה למראה האותיות הפורחות באויר. יתכן שעודה משוטטת בשולי האפר ומחרידה את תושבי המאהל הגדול. יתכן כי רק הרוח היא המדמה את קולה. לילה אחד קמה וברחה מעצמה, ומאז לא נראתה עוד.
אלימלך גווע. לא היה בנעמי הכוח להשיב את גופתו. כמעט לא היה בנעמי הכוח להשיב את עצמה, ואף חזרתה זו מעולם לא שלמה.
נעמי חזרה, מלקטת בדרכה את שרידי האותיות שהפריחה נדין, עוקבת אחר סימני הדרך שהותיר אלימלך. ובשובה מצאה כי נותרה לבדה, והאותיות הפורחות איבדו את ערכן. הזמן במישור האפור שונה היה. ארבעים יום הפכו לארבעים שנה. הקנאים כילו את עצמם, הנשק הושמד, ועמם של פייסל ונדין שיקם את חייו. הלכה נעמי בארץ הנושבת ולא מצאה איש מבני עמה. תקופת הדם, האש והאפר הפכה טאבו. השמועה אומרת כי בעומק ההרים חיים עדיין עברים עזי נפש, אך פשו השועלים בדרכים ולא יכלה נעמי להגיע שמה לבדה. ביאושה חזרה נעמי לאזורי הבתים בשפלה ושמה הפך מרה, כי המר לה אלקים. ובכל שנה, עת יחולקו הנערים לעבודות היעודות, מקשיבה היא. שמא יראה אחד הנערים בחלומו את האותיות הפורחות. שמא יוכל להשלים את המילה. שמא יימצא לה שליח אל העברים, ושליחותה תבוא לסיומה.
סיימה מארה דבריה ומילותיה האחרונות עדיין חתכו באויר. ואני, שעד אז דבר וענין לא היה לי עם אלוהים, השפלתי עיני.
קטגוריות