דווקא ביום ההולדת שלי! איזה חוסר רגישות.
כבר זמן מה שהייתה לי תחושה שהשיחה הזאת תתפוס אותי אך לא חשבתי שזה יקרה היום. בכול זאת הגעתי היום למשרד עם מאפה רוגלך וגזרים חתוכים. עברתי בין הגומחות הצפופות בחלל הפתוח וחילקתי מאפים לחברי לעבודה.
עבדתי במשרד בקומה ראשנה של בניין ישן באזור תעשייה מתפורר. חלל פתוח ורועש מטלפונים. אין חנייה ומסעדות פועלים איומות עם אוכל "מסוכן". עבדתי שם במשרד הרועש שמונה שנים ארוכות. המשרד היה קרוב לביתי והעבודה הייתה נינוחה. אפילו נינוחה מידי, בשנה האחרונה בקושי עשיתי משהו וזאת הבעיה. המנהל הוותיק שלי התחלף לפני שנה במנהלת צעירה. היא לא הכירה את העבודה הבינונית שעשיתי פה במשך השנים. סכנה ריחפה מעל ראשי כבר זמן מה.
אני לא אשם! הדרישות ממני לא היו גבהות. זה הוא מקום עבודה עם שכר בינוני שעובדים בו אנשים בינונים. אך יש לנו תפקיד חשוב! אם לא אנחנו לא היו מצטיינים. בזכות הבינוניות שלנו אפשר להשוואת אותנו למקומות עבודה אחרים. ככה שבמידת מה גם אנחנו מייצרים מצוינות.
שקיות המאפים משמשים אותי לאסוף את החפצים שלי היום. הם רוצים שאעזוב עוד היום. הם ישלמו לי עד סוף החודש גם אם לא הגיע למשרד. גם ככה אין לי עבודה ואני סתם אסתובב פה כמצורע בין העובדים.
אני אדם של הרגלים לכן היה לי קשה לעצור את השגרה שלי ככה פתאום. יש את השעה שאני שותה את הקפה, השעה שאני מחמם את האוכל. סיבוב הליכה של רבע שעה בדיוק בשלוש. תוכנית רדיו קבוע לה אני מאזין עם אוזניות בגומחה שלי. נכון אני יכול להמשיך את השגרה גם בבית אך בבית זה לא אותו דבר.
אני לא חושש מהפיטורים יש לי חסכונות, אני אחד שלא מוציא הרבה כסף. רוב הדברים שאני אוהב הם חינם. תוכנית רדיו, סרטים ישנים שמוצאים בקלות באינטרנט, הליכה בפארק. בכול זאת ביום למחרת כבר התייצבתי בלשכת העבודה.
קצבה קטנה לא תזיק לי ובכלל אולי הם ימצאו לי משהו. בשבוע הראשון סירבתי להצעות עבודה בתחום הגינון והחקלאות. מה לי ולחקלאות? ביקשתי עבודה משרדית פשוטה אך בעבודה כזאת זוכים רק הצעירים. זה ניראה לי לא הוגן שאנשים צעירים שיכולים לאחוז ללא שום קושי בפטיש ומקוש או בכל מיני כלים קרים אחרים, מקבלים הצעות במשרדים ממוזגים. לאומת מבוגרים עם גב תפוס ותוכנית רדיו קבוע שנשלחים לעבוד בחוץ. סירבתי שוב ושוב עד שהיה חשש אמיתי שיגזלו את קצבתי הצנוע.
באחד הימים ההם המתנתי שיקראו לתורי בלשכת העבודה כאשר מכר יצא מאחד המשרדים. לשכת העובדה היא לא מקום שאני אוהב למצוא בו מכרים. זה מעט מביך להיפגש בנסיבות שכאלו. ניסיתי להתבונן לכיוון אחר. הסתובבתי לכיוון הקיר הייתה שם מודעה צבעונית שמסבירה על בטיחות בעבודה. איש צעיר בבגדים נקיים וקסדה גילם עובד ייצור, לא ניראה לי אמין. ההתחמקות גם לא עזרה. המכר זיהה אותי והחל מיד בשיחה.
"מה שלומך? מזמן לא נפגשנו".
"נכון, טוב לראות אותך, חבל רק שאנחנו נפגשים בנסיבות לא משמחות".
"למה לא משמחות? מה רע פה בלשכת עבודה, יש מזגן ואנשים טובים".
"האנשים טובים אך ההצעות עבודה ממש לא טובות".
"מה הבעיה?".
"אני רוצה לעבוד בחדר נעים עם מחשב ושירותים נקים ולא באתרי בנייה".
"אהה. טוב זאת לא בעיה, תגיע למקום שמבקשים ממך, שב בצד ואל תעשה כלום והם כבר ישחררו אותך חזרה לפה. תמשיך ככה עד שתקבל הצעה שתאהב".
"האמת זה רעיון טוב, אני שמח שפגשתי בך היום".
"אני דווקא אוהב לקבל פה הצעות מכול הסוגים. אני פוגש אנשים חדשים ולפעמים גם מוצאים לי משהו נחמד".
"אתה לגמרי צודק! עוד היום אני אקח הצעה חדשה".
למחרת בשמונה בבוקר אני מתייצב בסככה מלאת צבעים. עבודה של נוי ושיקום נוף. אישה יפה מנהלת פה את העניינים. היא מחלקת לנו ציוד צבעים ומברשות ומחלקת אותנו לזוגות. בן הזוג שלי הוא בחור צעיר נמוך ורזה, עדין כמו ילד. הוא לוקח אותי ואת הציוד ומעמיס אותנו על טנדר ישן.
אני לא מבין איך הסכמתי. מה לי ולעבודה שכזאת. התוכנית הייתה בכלל למצוא תירוץ ולקבל מכתב פיטורים שיחזיר אותי למזגן של לשכת העבודה. כרגע אני בטנדר בלי מזגן ואני לא יודע איך לתרץ לשותף הצעיר ממני את חוסר היכולת שלי בצביעה, אני הייתי צריך להיות האיש המנוסה ברכב.
יש לנו טנדר מלא בצבעים. מה אנחנו בכלל צובעים? את שולי הכביש? שלטים? תמרורים? הטנדר ירד מהכביש ועבר לנסוע על שביל עפר. אנחנו נכנסים ליער.
"רד, הגענו".
"לאן הגענו?".
"פה עצרתי אתמול. צריך להמשיך".
"להמשיך במה?".
"קח את הצבע הוורוד וצבע את הרקפות. אין הרבה מהן. אני כבר אטפל בכלניות ובפרחים הצהובים שזה הרוב פה בעונה הזאת".
"לצבוע רקפות בוורוד?"
"כן זה יום ראשון שלך בעבודה ביקשו שלא תתאמץ".
"אתה רציני, לצבוע פרחים?".
"כן, אתה לא רואה שכול השדה פה ירוק? זה צבע בסיס יש לנו הרבה עבודה".
"משהו צובע את הפרחים בשדות?".
"כן, אנחנו! אחרת זה סתם עוד שדה. מי ירצה לבקר בסתם שדה עם בוץ וקוצים".
"תמיד חשבתי שהפרחים הם צבעוניים ללא התערבות של משהו, כדי למשוך חרקים".
"מי אמר שהחרקים בכלל רואים צבעים? בפרחים יש צוף. אתה באמת חושב שאיכפת לחרקים באיזה צבע הצלחת שלהם".
צבעתי את הרקפות הירוקות בוורוד, יצא לא רע בכלל לפעם ראשונה. היה זה יום יפה. השדה הריח נפלא. היה רשרוש שקט ונעים של הרוח, העצים מסביבנו נסחו בי שלווה. צבענו את הפרחים כך לאט לאט בשקט. זה לא היה רע בכלל. יופי של עבודה.
"ניגמר לנו הצבע הכחול? לא ראיתי שיש בכלל צבע כזה בארגז בטנדר".
"כן כחול זה בעיה, לכן אתה לא רואה הרבה פרחים כחולים בשדות".
"למה? מה הבעיה לקחת צבע כחול מהמחסן?".
"החברה של השמים גומרים את הכול. בקושי מוצאים פח כחול אחד בכול המחסן".
"צובעים גם את השמים?".
"ברור אפילו משלמים על זה יותר. כי זה לא לכול אחד, צריך משהו שלא מפחד מגבהים".
אני באמת מאוד נהנה מאוד בעבודה החדשה. פתאום אני רואה את הדברים אחרת. כל כך נעים וצבעוני בחוץ. לא פלא שרק הצעירים מסכימים מחוסר ברירה לעבוד במשרדים הסגורים, בצפיפות וברעש שיש שם. מי שיכול ודאי שמח לעבוד בשדה.
"מי בוחר את הצבעים של הפרחים?".
"בהתחלה באמת צבעו את הפרחים כול אחד לפי טעמו, אם הזמן נוצרו הרגלים. אתה יודע איך זה, אנשים לא אוהבים לחשוב יותר מידי".
"לא מפריע לך שאין כחול בטנדר?"
"צבעים זה דבר מוזר. אתה יודע איך נכנסתי בכלל לעניין הזה".
לא שאלתי אך הוא בכול זאת התחיל לספר לי סיפור אישי. סיפור משונה שלפני כמה שבועות הייתי חושב שהוא המצאה שלו.
"מתברר שהים לא תמיד היה כחול. כשבנו את הנמל המים היו בכל מיני צבעים. הצבע הבולט היה דווקא כתום, כתום כמו השקיעה, כתום כמו תפוז. כתום כמו השיער של חברתי הראשונה.
חברתי הראשונה דיברה בקושי עברית אך זה לא היה חשוב לי בכלל. להפך זה היה יתרון. פעם שאלתי אותה אם יש לה סבתא אהובה שישנה על הספה בסלון. שאלתי סתם כך כבדיחה, בדיחה ממש גרועה. בדיחה שמספרים בלי מחשבה ומתחרטים עליה מיד. אחרי רגע של שתיקה מורטת עצבים היא ענתה לי. בקול שקט מהוסס היא אמרה לי שגם היא אוהבת אותי. היא פשוט לא הבינה את מה שאמרתי וזאת דרך משולמת לנהל מערכת יחסים. כאשר אין תקשורת אך יש גישה אופטימית. כל דבר שאמרתי לה היה נכון. ואני אחד כזה, אחד שתמיד בועט בדלי מרוב התרגשות אני תמיד הורס הכול.
לפני הרבה שנים עבדתי בנמל. גם שם בעטתי בדלי ועוד איך! השתחררתי מהצבא ולא היתה לי תוכנית מוגדרת. לא אהבתי שום דבר שלמדתי בבית ספר. לא אהבתי שום דבר שעשיתי בצבא ולא אהבתי אף אחת חוץ מהגינגית עם הסבתא בסלון.
לא רציתי לנסוע רחוק אז עניתי על מודעה לעבודה בנמל. זה קרוב ובכל יום אפשר לראות את הים על כול מגוון הצבעים שלו.
קשה להתקבל לעבודה בנמל. הנמל זה מקום עבודה רציני של אנשים מבוגרים. גברים אמיתים שאוכלים חריף מגרבצים ומספרים בדיחות גסות. רוב מהעובדים שם אוהדים את אותה קבוצת כדור רגל עוד מלפני שנולדתי. אך המודעה הייתה לתפקיד של עובד קבלן זמני, למרבה הבושה התפקיד היה להחליף פקידה צעירה שיצאה לחופשת לידה.
אני אמור הייתי להסתובב עם תיק מכתבים קטן בין המכולות ולרשום דברים בפנקס מסמכים קטן וחמוד בזמן שמפעלי המנופים מרימם את המכולות לאוניות הפלדה הענקיות. פועלים אחרים מחזיקים חבלים גסים עם כפפות ברזל ופרצוף לא מגולח צועקים אחד לשני הוראות קשוחות.
הגעתי לרעיון מוקדם בבוקר. אני זוכר שהתגלחתי בערב לפני כדי לנסות ולהרוויח עוד כמה דקות של שינה. אין ממש שעות עבודה בנמל, עובדים שם 24 שעות. יש מאבטחים בכניסה ושערים חשמלים שנסגרים ונפתחים והמון אישורים ומדבקות וכרטיסים מגנטים עם ציפ ובלי ציפ, ציפצופים ומזכירות. לבסוף קיבלה אותי מנהלת כוח אדם שנראתה בדיוק כמו המורה שלי לגאוגרפיה.
זה מוזר לקום מוקדם בהתרגשות, לעבור עשרות דלתות. למלא המון טפסים וציפצופים בשביל לפגוש את המורה לגאוגרפיה. כל זאת לעבודה של כמה חודשים. חשבתי שכנראה גם אני כמו חברתי הגינגית לא ממש מבין מה קורה מסביבי לפעמים.
"בחור צעיר, שמחתי לקבל את קורות החיים שלך", אמרה מנהלת כוח האדם בחיוך.
"בדרך כלל פונות אלנו לתפקידים כאלו סטודנטיות של תעשייה וניהול אך אני צריכה משהו זמין יותר".
"זאת עבודה במשמרות, והאמת אני לא מרגישה בנוח לתת לאיזה בחורה צעירה להסתבובב פה בנמל בשעות הלילה. הכול פה מלא עובדים זרים וכאלה. אשן יותר טוב אם יהיה פה בחור".
"השכר הוא מינימלי השעות קצת מוזרות אך יש פה מטבח שפתוח 24 שעות ובאמת שאתה לא צריך לעשות הרבה".
"רק לרשום מספרים בטופס ואחר כך לעתיק למחשב. לפעמים יש גם כמה מילים באנגלית. איך האנגלית שלך?"
"אוקי" עניתי.
"מעולה זה יספיק" היא שוב חייכה, היתה לי תחושה שלא היתה הרבה תחרות על התפקיד.
קבלתי תג של עובד קבלן ומספר במערכת. שתיים בבוקר, זאת שעה חריגה להתחיל לעבוד אך עובדים בנמל במשמרות. לפחות עם הכרטיס החדש שלי היו לי פחות ציפצופים לעבור כדי להיכנס לנמל.
אם הייתי יודע שיום העבודה הראשון שלי יהיה גם יום העובדה האחרון שלי הייתי מתאמץ פחות. קמתי ממש מוקדם. התלבשתי יפה התגלחתי והתבשמתי. לא שזה משנה לבחור במנוף הגבוה או לפועלים הקשוחים שיורקים מלפופנים חמוצים עם סחוג, אך בכל זאת יום עבודה הראשון.
נכנסתי בשער הראשי עם הרכב של ההורים, הראתי לשומר את התג שלי. הוא פתח את השער. יכלתי להראות לו גם את הכרטיס המנוי שהיה לי כילד לסאפרי, הוא גם ככה לא ממש הסתכל. מה איכפת לו הוא גם עובד קבלן והשעה שתיים בבוקר.
במשרד של המורה לגאוגרפיה חיכה לי התיק עם הטפסים ועט משרדית זולה שלא כותבת. היו שם רשימת אוניות מזחים ושעות פריקה. היה לי קצת זמן אז הלכתי למטבח והפשרתי לי פיצה במיקרו. במטבח ישבו חבורה של פועלים סינים ואכלו משהו לא ברור עם ריח חזק של מנה חמה. פחדתי לשאול אותם מה הם אוכלים. הם בוודאי לא דיברו שום שפה שדיברתי. הם לא יבינו אותי ואם היתה להם גישה אופטימית הם היו עוד עלולים להזמין אותי לאכול איתם את מה שזה לא יהיה.
הגעתי באיחור קל למזח מכולות כבר החלו לעלות לשמים ורק בקושי הצלחתי לראות את מספרם. רשמתי אותו בפנקס המסמכים. איש לא חיכה לי והעבודה כבר החלה. מכולה אחרי מכולה עלתה לשמים ונכנסה לבטן האוניה העצומה, בטן שאף פעם לא שבעה. השעות חלפו הפנקס התמלאה וכך עברתי ממזח למזח כל הלילה.
כשהחל עולה הבוקר הקדמתי בעשר דקות לאוניה האחרונה שלי למשמרת. היה לי מעט זמן להתבונן בצבעי המים הסגולים ורודים שלפני הזריחה. נשמתי את אוויר הים מלא ריאותי כאשר לפתע שמעתי רעש מאחד המכולות. התקרבתי ונידמה היה לי שמעתי דפיקות. פתחתי את הפנקס שלי וחיפשתי פרטים על המכולה היתה זאת מכולת צבע שעצרה בדרך. היא נסעה לכיוון ספרד, כך היה רשום בטופס שלה.
המנוף החל מתרומם והרעיש אך בכול זאת יכלתי לשמוע את הדפיקות של המכולה. מכולה אחרי מכולה החל המנוף לעלות. ככל שהזמן עבר הנקישות נעשו חלשות יותר מיאשות יותר. רשמתי במהירות את הספרות של המכולות שעלו ולא היה לי זמן להתעסק בדפיקות. אך כשהגיע תורה של מכולת הצבעים צעקתי לפועלים באוניה לעצור. הם המשיכו אולי הם שמעו אותי ואולי לא, מי יודע. צעקתי למפעיל המנוף לעצור וסימנתי לו סימון כזה של פסק זמן בכדור סל. אך לא נראה שהוא ראה אותי.
מיהרתי למכולה ונאחזתי בדלת שלה בדיוק כאשר המנןף החל לעלות אותה. נתלתי באוויר על הדלת לכמה שניות עד שעזבתי ונפלתי מגובה של כמטר וחצי לפחות. לא יכלתי לעשות דבר אך ראיתי שהאחיזה שלי בדלת גרמה לדלת המכולה להפתח.
המכולה עלתה מעלה מעלה לפתע תכולתה החלה להשפך לים. צבע כחול מאות רבות ליטרים של צבע כחול החלו נישפכים לים וצובעים אותו בכחול טורקיז יפה.
ומאז הים כחול אך לי לא מרשים יותר להתקרב לנמל. וגם חברתי הגינגית לא מדברת איתי יותר, היא למדה עברית".
אחרי שהבחור הצעיר סיים את הסיפור עצרנו לארוחת צהרים מתחת לעץ. לא היה לי הרבה מה להגיד. פשוט אכלנו בשתיקה לחמניות עם ביצה. מנוחה קצרה ושבתי לעבודה כשאני ניזהר הפעם לא לשפוך צבע. אחרי הכול אני אדם של הרגלים. לא הייתי רוצה לחיות במציאות שבה הצבעים משתנים לי והעולם ניראה אחרת רק בשל טעות טיפשית.