אנשים רבים לא מודעים לקשיים שיוצרות אגדות שונות בפני האנשים שלוקחים בהן חלק. רובנו משוכנעים כי אגדה שאנו שומעים אכן התרחשה כפי שהיא מתוארת, שבאמת היו שבעה גמדים, או שנעלי הזכוכית עמדו תחת הלחץ והמהלומות ולא נשברו בזמן הריקודים בנשף, או שהסבתא אכן נשארת בחיים אחרי שמוציאים אותה מבטן הזאב.
על מנת שאירוע כזה או אחר יהפוך בסופו של דבר לאגדה נדרשים המשתתפים להכנות רבות ולווירטואוזיות מחשבתית ויצירתית. אגדות רבות נעלמו לאורך השנים רק משום שגרעין האמת בתוכן היה קטן מידי. ששת גמדי היער הזמינו קרוב משפחה שלהם מערבות רוסיה שיבוא להשלים מניין של שבעה (זאת אגב הסיבה שהגמד השביעי לא מדבר, הם פשוט לא הבינו את שפתו והתעלמו מכך), ארבעה שומרי ראש גברתנים נשאו את סינדרלה באוויר לאורך כל הריקודים על מנת שנעלי הזכוכית לא ישברו (אני מרשה לעצמי להזכיר כאן כי אחת האחיות הטיחה את הסנדל שהיה בידי הנסיך לרצפה והוא נשבר מיד), ואילו הזאב היה תוצאה של ניסוי גנטי, הכלאה במשך דורות של זאב עם דב, עד שנוצר זאב גדול מספיק על מנת שסבתא תוכל להיכנס לתוכו.
האגדה שיצרה הכי הרבה קשיים בפני מבצעיה הייתה ללא ספק האגדה על היפהפייה הנרדמת. הקושי הראשון היה לייחד ארמון שאיש לא ישתמש בו במשך מאה שנה מחד, ושלא יוזנח, ייהרס ויתמלא קורי עכביש, אבק, ובעלי חיים מאידך. לשם ביצוע האגדה הוחלט להעביר את ניהול הממלכה, מוסדות השלטון ומושב השרים לארמון החורף ולא להשתמש בארמון הקיץ למשך מאה שנה. ארמון הקיץ עמד בקצהו של יער גדול וניתן היה בקלות יחסית לחסום אותו מכל כיוון עם צמחים ועצים. הנטיעות החלו כמה ימים לאחר הטלת הקללה מתוך מחשבה שיש לספק הגנה מרבית לנסיכה בזמן שתישן. ככל שיום הולדתה הששה עשר התקרב נסגרו עוד ועוד אגפים בארמון כך שביום שבו נדקרה הנסיכה מגלגל הטוויה היו בארמון רק היא, אביה המלך שסירב להשאיר את בתו לבדה ושלושה משרתים שדאגו לכל מחסורם. מוסדות השלטון ויורש העצר כבר עברו לארמון החורף והמדינה התנהלה משם.
הקושי השני עמו התמודדו תושבי הממלכה היה איך להסתיר את הארמון מעיניים חקרניות. הם הצליחו לגדל עצים גבוהים, ועל העצים שתלו צמחים קוצניים מטפסים שלא אפשרו לאיש לראות מה קורה מעבר להם. אנו מדברים על תקופה בה לא היו עוד רחפנים, או לוויינים, או מטוסים ואפילו לא כדורים פורחים כך שלא הייתה סכנה שמישהו יביט על הארמון הנטוש מלמעלה. מחנות אימונים של הצבא הוקמו מסביב ומנעו גישה מסתם סקרנים. מאחד המחנות נחפרה מנהרה אל תוך הארמון ומשפחה אחת, הורים וחמש בנות, זכתה במכרז לשמירה על ניקיון הארמון ותחזוקתו לכל אורך שנתה של הנסיכה. המכרז כלל הסכם סודיות דרקוני שמאפשר לשלטון להרוג ולהעלים כל זכר לקיומם של כל בני ובנות המשפחה באם מישהו מהם יספר דבר וחצי דבר על מה שקורה מעבר לצמחייה העבותה. מהצד השני התשלום בעבור העבודה היה גבוה במיוחד.
אבל דבר לא הכין את יוצרי האגדה להתמודדות עם מאה שנות השינה של הנסיכה. בנקודה הזאת הם נדרשו להתגבר על בעיות שאיש לא דמיין לעצמו. הבעיה הראשונה הייתה הריח. בהתחלה ריח הפה של הנסיכה, כל מי שקם משינה אחרי כמה שעות יודע שריח הפה הוא לא דבר נעים במיוחד. כדאי לשטוף את הפה ומומלץ אף לצחצח שיניים. כמה ימים אחרי שהנסיכה נרדמה המשרתים שמו לב שריח הפה שלה הולך ומחריף. הם פתחו את החלונות אולם זה לא ממש עזר. הם ניסו לצחצח לה את השיניים אולם היא גילתה התנגדות תוך כדי שינה, עד שלבסוף מצאו דרך להשאיר את הפה שלה פתוח מעט, דבר שיצר אוורור קבוע.
ריח הגוף של הנסיכה התדרדר אף הוא, אבל איש מהמשרתים לא העז לגעת בה מחשש שיואשם במעשים מגונים או הטרדה מינית. לאיש מהם לא הייתה הכשרה כמטפל, או אח סיעודי, או סניטר. לבסוף אחת מהבנות שהגיעה מדי כמה ימים לנקות את הארמון, הצעירה שבהן, קיבלה על עצמה לרחוץ גם את הנסיכה עם מגבת רטובה. לאחר מכן הייתה מלבישה אותה בבגדים נקיים, מאפרת אותה קלות, מברישה את שיערה ומטפחת את ציפורני הנסיכה כך שתראה תמיד במיטבה למרות שהיא ישנה.
כמה שבועות מאוחר יותר התחילו להופיע על גוף הנסיכה פצעי לחץ מהשכיבה הממושכת. טובי הרופאים והמהנדסים התכנסו לדיון חירום בלשכתו של יורש העצר שתפקד באותם ימים כמלך לכל דבר. הוא פנה אליהם ואמר ששלמות גופה ובריאותה של הנסיכה משולה לשלמותה ובטחונה של המדינה עצמה וכי לא ניתן להפריד בין השניים. הרופאים הסבירו את הצורך בלהקל על הנסיכה. אסור לאפשר לחלקים מגופה שיהיו במגע עם המיטה עליה היא שוכבת. חשובה התנועה, חשוב השינוי, הכרחית התזוזה.
במשך מספר שבועות הפכו הבנות המנקות את הארמון את הנסיכה מצד לצד, תומכות בה עם כרים, שמיכות, מכופפות את ידיה ורגליה, משנות את תנוחת הגוף, מסובבות בעדינות את צווארה, עד שאחת מקבוצות המהנדסים שהתכנסו לבחון את הבעיה הציגה מתקן של גלגלות ומנופים שתוכנן ועוצב במיוחד לטובת הנסיכה. המתקן כלל עשרים ושניים מנופים קטנים, שכל אחד מהם מחובר לציר ויכול להסתובב על מקומו. לכל מנוף חוברה גלגלת וממנה השתלשל כבל שבסופו רצועת עור חזקה.
רצועות העור מטרתן הייתה להיכרך על אברי הגוף של הנסיכה, כל אחת מהן במקום אחר ולכן גם באורך ועובי אחר. הן היו עטופות בבד משי חזק ונעים על מנת שלא להכאיב לה. שלוש רצועות לכל יד, ארבע רצועות לכל רגל, שתי רצועות לראש, אחת בצוואר, שתיים לכתפיים, שתיים בבטן ואחת לאגן. אחרי שהנסיכה חוברה למתקן, ניתן היה לייצב את גופה בכל גובה שהתבקש, לכל תנוחה שהתבקשה, בכל צורה, למעלה, למטה, הצידה, לסובב את גופה בכל דרך שניתן היה לחשוב עליה וכך הקלו לא מעט על הלחצים שעל גופה. וכך חצי שנה אחרי שהפכה להיות היפהפייה הנרדמת, קבלה הנסיכה כינוי חדש – היפהפייה המעופפת.
חשוב לציין שאיש מבין המהנדסים שבנו את המתקן לא הורשה להיכנס ולראות את הנסיכה ועל מנת לתחזק את המתקן, לשמן אותו ולטפל בליקויים שנתגלו באופן תפעולו, אושרו והוכשרו נשים בממלכה למקצועות הנדסיים ומכניים. זאת הייתה הפעם הראשונה בה נשים התקבלו לעבודה במקצועות שנחשבו עד אז גבריים לחלוטין.
מכאן ואילך לאורך שנים רבות התנהלו הדברים בשקט יחסי. המלך ושלושת המשרתים שנשארו בארמון מתו לאורך השנים. המשפחה שטיפלה בנסיכה העבירה את השרביט מדור לדור וכולם המשיכו לשרת את הנסיכה שישנה באוויר בארמון הסגור. גם בפקולטה להנדסה באוניברסיטה שבעיר הבירה דאגו להכשיר נשים שימשיכו לטפל במתקן.
הדבר היחיד אותו לא הצליח איש למנוע היה את הזדקנותה של הנסיכה. למרות שעל פי הקללה זה לא היה אמור לקרות, הנסיכה המשיכה להתבגר ולהזדקן כמו כל בן תמותה אחר לאורך כל השנים. מחקרים רבים הוקדשו לניסיון לעצור את ההזדקנות ופרסים כספיים גבוהים במיוחד הובטחו לכל מי שיצליח, אבל אף מחקר ואף ניסוי לא הצליח לעצור את הזיקנה.
אחרי שמונים ושבע שנים של שינה נפטרה הנסיכה. לאורך השנים דאגו המטפלים להזין את גופה במזון ומים, אם על ידי זונדה מיוחדת או בימיה האחרונים אינפוזיה. בגיל מאה ושלוש היא נפטרה בשנתה ועתידה של האגדה הועמד כולו בסימן שאלה גדול, האם כל הטרחה וכל המאמצים במשך כל אותן שנים ירדו לטמיון? הוועדה האחראית לשמירה על מסורת האגדה התכנסה. כמה שנים קודם לכן התרחשה בממלכה הפיכה צבאית וכעת המדינה התנהלה כדיקטטורה לכל דבר. לראשי הצבא היה חשוב להוכיח לעם ולעולם שהם מקדשים ומשמרים את המסורות העתיקות ולכן הוחלט להמשיך ולטפל בנסיכה הנרדמת ומונתה וועדה מיוחדת לשם כך.
הוועדה דנה בנושא בכובד ראש, שמעה עדויות מטעם המשפחה המטפלת של הנסיכה ועשתה סיור במקום. לבסוף החליטה הוועדה שיש לקבור את הנסיכה שמתה באופן סודי ובלי לספר על כך לאיש. דבר נוסף הוחלט למצוא מישהי שתחליף אותה ותישן במקומה את הזמן שנותר עד לסיום האגדה. צוות של חוקרים ובודקים נבחר ויצא לתור את בתי היתומים בדיקטטורה (מאז ההפיכה הצבאית והשלטון האלים והכוחני, נהיו פתאום הרבה יותר יתומים ויתומות במדינה) למצוא יתומה יפה שאיש לא ירגיש בחסרונה, להביא אותה לארמון ושם להרדים אותה בעזרת כלורופורם או חומר אחר למשך שלוש עשרה השנים שנותרו.
צוות הבדיקה עבר בעשרות בתי יתומים ברחבי המדינה למצוא את הנסיכה המחליפה. הם ראיינו עשרות בנות בגילאי עשר עד ארבע עשרה. ההחלטה אמרה שיש לדאוג שהנסיכה תוכל עוד ללדת יורש עצר כשתתעורר, וכך תהיה אפשרות להפסיק את השלטון הצבאי ולהחזיר את המלוכה. הסיפור על הנסיכה שישנה בארמון הסגור נזנח בשנים האחרונות עקב ההפיכה וחברי הצוות יכלו לחפש מועמדת מתאימה בשקט מבלי לחשוף את כוונותיהם האמתיות.
באחד המוסדות נתקלו חברי הצוות בילדה בת תשע שישבה לבד ושיחקה עם עצמה בנפרד משאר הילדים במקום. מנהלת המוסד אמרה שקוראים לה טליה והיא לא יודעת לדבר, או שאיננה מוכנה לדבר, בכל מקרה היא לא שמעה אותה מדברת מעולם. היא נמצאת שם מאז היותה בת כמה חודשים, הוריה הוצאו להורג בתור מתנגדים למשטר הצבאי ואילו היא נשלחה לכאן. שתיקתה דווקא מצאה חן בעיני חברי הצוות, הם הרגישו כי זאת הילדה המתאימה להיות הנסיכה החדשה ולקחו אותה עמם.
הם הכניסו אותה לארמון הסגור, שם ניתנה לה הרדמה והיא נתלתה על המתקן המיוחד. במשך שלוש עשרה שנה הוחזקה טליה בתרדמת. כל הטיפולים אותם עברה הנסיכה המקורית הותאמו עכשיו בעבורה. כל בני המשפחה שנבחרה בזמנו לטפל בנסיכה המקורית הוצאו להורג ומספר נשות צבא, שהרגישו שהן מחויבות לתהליך המהפכה הצבאית ולהחזרה מסודרת של ההיסטוריה המלוכנית של המדינה, התנדבו לטפל בה.
בתום מאה שנים, לא נותר כמעט איש במדינה שזכר את הסיפור המקורי ונציגי המשטר הצבאי החלו לחפש נסיך שיבוא "להעיר" את טליה. המשימה התבררה כמורכבת ביותר. הטיהורים שערכו קציני הצבא בזמן ההפיכה ואחריה לא הותירו בני אצולה בארץ, ונסיכים ממדינות שכנות חששו לעורם וסרבו לבוא ולבקר. לבסוף נמצא נסיך באחת ממדינות צפון אירופה שהסכים לבוא בתמורה להבטחה של נישואין עם הנסיכה ובעלות על הארמון בו היא ישנה והאדמות סביב לו.
מסעו אל הארמון לקח כמעט חודש, חודש של רכיבה עם פמלייתו ביערות המוריקים ובנחלים המפשירים. האביב הגיע. החודש הזה איפשר גם לגנני הארמון הנעול לשתול שיחי ורדים סביב ולגזום חלקים מהסבך העוטף את הארמון על מנת לאפשר לנסיך גישה אל דלת הכניסה. הארמון עצמו נוקה וצוחצח, ויום לפני הגעתו של הנסיך, פורק מתקן התלייה ו"הנסיכה" הושכבה אחר כבוד במיטה רחבת ידיים, גופה רחוץ, שערה מטופל בקפידה, לבושה בשמלה לבנה, וורדים מקיפים אותה מכל עבר.
הנסיך הגיע אל הארמון, נכנס בדלת, נדהם למראה הארמון המתפורר אך רוחו לא נפלה. הוא ניגש למיטת הנסיכה. באותו הבוקר לראשונה מזה שלוש עשרה שנה לא נתנו לה את חומרי ההרדמה. הנסיך הביט בה, התכופף ונשק לה על שפתיה. "הנסיכה", טליה, פקחה את עיניה ולא הבינה למה הוא מנשק אותה ונבהלה. נדרשו מספר שעות של הסברים – איפה היא נמצאת, כמה זמן היא כבר שם, בת כמה היא היום וכדומה – מצד הצוות שטיפל בה, עד שהיא נרגעה והסכימה לקבל על עצמה את תפקיד הנסיכה הנרדמת.
אחר כך הם חיו באושר ועושר, עד היום הזה, כלומר קרוב לחמש שנים עד שהיא חלתה ומתה מבלי שנולדו לה ילדים ומבלי שהתכנית להחזיר את המלוכה למדינה יצאה אל הפועל. מה שכן, האגדה על היפהפייה הנרדמת זכתה לבסיס של אמת ולהצלחה רבה. היא נכנסה לרשימה הקצרה של חמשת האגדות האהובות ביותר בכל הזמנים כשהיא דוחקת מתוכה החוצה את האגדה על החלילן מהמלין אחרי שמחקרים מדעיים הוכיחו שעכברושים, עכברים וחולדות אינם נמשכים אחרי צלילים ולכן לא ייתכן שבנגינתו הוא הציל מהם את העיר.