אין לנו לאן לברוח, היא אמרה, אנחנו לכודים פה. אנחנו לכודים, השבתי. הפתיע אותי כמה רגועים היינו. האש תכף תבוא, היא אמרה, לכיווננו, והדבר היחיד שנוכל לעשות, זה לפתוח את הפה ולקבל אותה לתוכנו פנימה. כמו דרקונים כבויים בתחנת דלק. שמתדלקים, אמרתי. שמתדלקים, היא חזרה אחרי. היא ביקשה שאחזיק לה את היד. שילבתי את האצבעות שלי בשלה ונעלנו זה על זו את האחיזה. עורה סמר, הקרום בין האצבעות היה חמים ומנחם. הבטנו אחד בשנייה בלי לומר מילה. בסוף אמרתי, את זוכרת את הפעם ההיא ששכחתי את התבשיל ההוא על האש? יצאנו מהבית לחתונה, חזרנו אחרי שלוש, אולי ארבע, שעות. הידית של הסיר נמסה, ריח חריף של פלסטיק מילא את הבית, עשן בכל מקום. זוכרת? רציתי להרוג אותך, רשפה עליי בכעס. רציתי להרוג את עצמי, השבתי, וכנראה- גם את השכנים. היא החזירה את הדרקון שבה פנימה ופלטה נהמת צחוק קטנה. היינו הרוסים מעייפות מהריקודים. מהריקודים והאלכוהול, אמרתי. נכון, אישרה. בסוף ישנו בחוץ, את זוכרת? אמרתי, ככה כמו שאנחנו, עם הבגדים הכי יפים שלנו, נשכבנו על הספסל מול הבית, כמו שני הומלסים בתחפושת. כי לא רצית להישאר בבית, הזכרתי. בגלל הריח, אמרה, והעשן. וגם, האמת- פחדתי מהבית. פחדת מהבית, הנהנתי. לפעמים ארבע קירות, רצפה ותקרה יכולים לשבש אותך לגמרי, קבעה. בהחלט, הסכמתי ונעלתי שוב את פרקי האצבעות שלי בשלה. שתקנו. היינו לכודים. מה עוד יכולנו לעשות. שום דבר. לקבל את האש בשתיקה וללעוס לאט, בחתיכות קטנות, עד שייצא עשן.
אתה חושב שזה יהיה מהיר? היא שאלה. ישבנו על הרצפה כנגד הקיר הפנימי בסלון בקצה הבית. לא היה לנו יותר לאן לברוח. לא, אמרתי, זה יהיה איטי, איטי מאוד אפילו. אנחנו נרגיש כל צריבה. עוד רגע, אמרתי, למרות שעוד לא ראיתי אותה, כשתבוא האש ותכה בבשר שלך, בעצמות שלך, בדם שלך- תכירי מחדש כל אבר ואבר בגוף כפי שמעולם לא הכרת. אתה לא מפחד? היא שאלה. אני אחרי הפחד, אמרתי. גם… גם אני… היא היססה, גם אני אחרי הפחד. ראיתי בעיניים שלה שהיא רצתה לנשק אותי, אבל היא לא עשתה זאת. גם אני לא עשיתי את זה, הייתי שבע. נזכרתי באיזו שיחה שהייתה לנו פעם. התווכחנו על התפקיד של הדבר המוזר הזה שיש לנו, קרום בין האצבעות. היא אמרה שיש לו היסטוריה, תפקיד. שזה בעצם זיכרון לזה שפעם, בתקופה אחרת, חיינו במים או באוויר. זה בעצם קרום שחייה, אמרה, כמו שיש לשקנאים. או לעטלפים כשהקרום נפרש ככה (היא אמרה ופרשה את ידיה לצדדים) ויוצר כנפיים. לא תמיד חיינו על הקרקע ואלו היו זמנים טובים יותר. איך את יודעת? אמרתי, לא חיינו אז. חיינו, חיינו, פשוט היינו חיות אחרות אז, לא בני אדם. לא יודע, אמרתי. ואתה יודע מה- אמרה- גם אם לא חיינו- אני יודעת. אני מרגישה את זה. כמו שאתה אומר שתכף ארגיש את האש. אם אני מרגישה את זה, קבעה, כנראה חייתי את זה מתישהו. אי אפשר לברוח מזה. חיים של אחרים, בייחוד בזמן עבר- אמרתי- תמיד מצטיירים טוב יותר. זה הטבע. זה גם לא אומר, שהחיות האלה שהיינו, שלא היו להם הקשיים שלהם, היא אמרה. או לנו. או לנו, הסכמתי. בכל נקודת זמן על ציר ההיסטוריה, יש קושי ויש רוך עצום. קל לראות את הקושי כי הוא מידי. הוא חותך. הרוך נחבא אל הכלים, הוא ביישן, הוא בא לך ונספג בקרום בין האצבעות כשאתה ישן. צריך להתאמץ כדי למצוא אותו, אמרה. שלא לדבר על לחלום. יש כאלה שחולמים כל החיים ולא מוצאים אותו, אמרתי. נכון, אמרה, אבל אני מרגישה את זה, אני מרגישה בעצמות שלי, שהיו, פעם, חיים טובים יותר. אבל איך, איך טובים יותר? שאלתי בעיקשות. המרחב היה פתוח יותר, אמרה, היו פחות בניינים, עמודי תאורה, כבישים, בני אדם; היו פחות אפשרויות לקבל מכות. בית, אמרה כמעט בערגה, היה פעם מחסן, לא פחות ולא יותר מזה. מחסן לשים בו דברים. וגג, לשים בו את הראש כדי שלא ירד עליך גשם. אנשים, חיות, צמחים- כולם חיו רוב הזמן בחוץ. כולם נעו במרחב חופשי יותר. הבחוץ שלהם היה מה שאתה ואני מכנים היום בית. למה מה זה בית? שאלה פתאום בעצבים. מה זה? שאלתי. קופסה, אמרה, קופסה מתקלפת ואש בתוכה. וגם אתה, הוסיפה- נראה היה שהעניין הזה מציק לה- בגלגול האחר שלך, קיבלת הרבה פחות מכות. ועפת. עפת רחוק. והאוויר היה הכביש שלך, הדרך, לא רק מערכת של נשימה. את אומרת לי שפעם הייתי עטלף? שאלתי. או שקנאי, אמרה. ומה את היית? שאלתי. כנראה שניהם, אמרה, ואולי הייתי משהו אחר. זה באופי שלי, אתה יודע. אני תמיד גם וגם וגם. כן, אמרה, בטח חייתי גם במים וגם באוויר. העיקר לא קרקע, אמרתי, הא? העיקר לא קרקע. באותו לילה הלכנו לים ועשינו בתוך המים אהבה. כלומר, ניסינו לעשות. בתוך המים, היא ביקשה שאקרא לה בת הים הקטנה. תקרא לי אריאל, היא ביקשה, למרות שזה לא היה השם שלה. קראתי לה אריאל וניסיתי לחדור אליה. החדירה הייתה איטית עד כדי כמעט בלתי אפשרית; המים יצרו התנגדות גדולה מדי. כאילו הם לא רצו שנתחבר. הגלים היכו וניתקו כל פעם מחדש בין הגופים שלנו. באיזה רגע הגיע גל עצום במיוחד. לקחנו יחד אוויר לריאות בהרמוניה שלא זכרתי שהייתה לנו מעולם, וצללנו תחתיו. אחרי שהוא חלף והרמתי את הראש מעל למים גיליתי שהיא לא נמצאת לידי. חשבתי שאיבדתי אותה. קראתי, אבל היא לא ענתה. לקחתי כמה שאיפות ארוכות וצללתי בתוך הים החשוך. שחיתי בתוך חושך רטוב. כמעט נחנקתי. לפעמים בחושך, אני מאבד את האוויר. לפעמים אפילו את השמיעה. אחרי כמה דקות (המים היו קפואים) הרמתי את הראש מעל למים, לקחתי כמה אוויר שיכולתי לקחת ואז צעקתי שוב: אריאל, אריאל! איפה את? הנה, אני קורא לך בשם של בת הים הקטנה המזורגגת… את שומעת?? לא צרחתי ככה כל חיי. בעצם, כל חיי לא צרחתי אפילו צרחה אחת. לפתע היא צצה מאחורי. השיער השטני שלה נדבק לה לחלק הקדמי של הפנים וכיסה לה את האף ואת העיניים ואת הלחיים שאפילו בלילה הזה היו בהירות וורודות. ואף על פי כן יכולתי להבחין בין קווצות השיער הדביק בכך שהיא מחייכת; היא חייכה כמו שמעולם לא ראיתי אותה מזיזה ככה שפתיים. כאילו מישהי חדשה לגמרי הופיעה מולי. מישהי שהמים הולידו- לא האדמה. עד אותו הרגע, היה לה מבט תמידי של עצב, גם כשהיא חייכה. כאילו עם כל קריצה- המוות ודפק לה על הדלת של הלב. כאילו כל החיים שלה הייתה לכודה. אבל באותם הרגעים איזו חיות מוזרה עטפה אותה. לא יכולתי להצביע בדיוק על התנועה שלה. מגרד לי בקשקשים, היא אמרה, ופלטה צחוק בטון ילדותי. הבטתי בה, רעדתי, הרגשתי שכל הדם יוצא ממני וזורם הלאה עם הגלים; הייתי מרוקן. באיזשהו שלב נרפו בי כל השרירים. איבדתי אחיזה- אולי התעלפתי- ושקעתי אל תוך המים. חושך גדול כיסה אותי כמו חלום בלהות. התעוררתי שכוב על הגב על החול. משהו עקץ אותי. פקחתי עיניים גדולות והבחנתי בה גוחנת מעליי. היא הסיתה את שערה מאחורי אוזניה, הצמידה את שתי הרגליים שלי והחדירה לתוכה את האבר שלי. פעולת החדירה הייתה כמעט מתוזמנת עם התנועה של פקיחת העיניים. כל הגוף שלי היה רפוי אבל האבר שלי היה קשה כמו אבן. מרוב שהוא היה קשה, כמעט ולא חשתי בו. היא הניחה את שתי הידיים שלי על המותניים שלה ופרשה את שתי הידיים שלה לצדדים, כאילו היא מבקשת לעוף. שלום אהוב, אמרה, איבדת הכרה לכמה רגעים. אחר כך היא לקחה שאיפה גדולה מן השמיים והתחילה לעלות ולרדת בקצב קבוע. תתמסר לזה, אמרה, תעצום עיניים. לאחר מכן, החלה לנוע בתנועות סיבוביות סביב העגן שלי, בתדירות הולכת וגוברת. הרגשתי את החול והים, את האור והחושך- כולם מתכנסים יחד לתוך הנשימה; הרגשתי כאילו אנחנו עושים אהבה בפעם הראשונה. לא איתה, אלא בכלל- בתור בני אדם. בתוך העצימה הזו יכולתי להבחין לפתע בקרום עור דק, כמעט שקוף, כמו בד, שחיבר בין הזרועות שלה לצדי הבטן. יכולתי לראות את כל ההיסטוריה האנושית מוקרנת שם. ראיתי מלחמות עולם, ראיתי את השיקגו בולס לוקחים אליפות שישית, ראיתי מגפה גדולה מגיחה, מוחקת עידנים על גבי עידנים; ראיתי גם את היום שבו נפגשנו בתור לקפה בבית קפה בירושלים, עיר ששנינו הגענו אליה אולי פעם בעשור. היא לבש מעיל אדום, השיער שלה נצבע זהב מהשמש שנכנסה פנימה דרך החלון. היא סנוורה אותה. היא מצמצה ולפתע הפילה את הארנק. התכופפתי להרים לה את הארנק. התמהמהתי רגע אבל בסוף הגשתי לה אותו. השמש, אמרתי לה במבט מטומטם. היא צחקה. השמש, אמרה ולקחה את הארנק מידי. ובזה זה נגמר- מגע האצבע שלה שרפרף על שלי בזמן שלקחה ממני את הארנק, נותר חתום בי עד היום. לאחר דקה או שתיים פלטתי בעוצמה בלתי נשלטת לתוכה. חשתי שלא זרע אני פולט אלא אש גדולה; משהו שהוא שלי אבל לא שלי, ויש בו בערה עצומה שלא הכרתי. היא חייכה חיוך רחב, בדיוק כמו באותו היום, ואז רכנה עליי, מניחה את לחייה על לחיי. הרגשתי את הלב שלה, את הדם שזורם לה בעורקים. הוא היה קר. לאחר כמה דקות היא נישקה אותי על המצח ואמרה, אני צריכה לחזור לים. היא התנתקה ממני ודילגה בקלילות בין הגלים שכמו נכנעו לה, עד שנעלמה. הייתי מעולף. התנשפתי בכבדות. נשארתי שכוב שם על הגב, נותן לגרגרי החול לעקוץ אותי, מנסה להסדיר את הנשימה. בסוף כנראה נרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר היא לא הייתה לצידי. הבטתי על הגלים ושאלתי את עצמי אם היא נמצאת שם, במים. משהו גירד אותי בבית השחי. מצאתי שם פתק קטן: "יש לי סידורים. לקחתי מונית. נתראה בערב, תכוון בבקשה את הדוד לשעה שש, אני אצטרך מים."
***
תגידי, אמרתי, את רואה את האש? כן, אתה לא רואה אותה? אני לא רואה, אמרתי. אני רואה, אמרה. איך את רואה? תצביעי עליה. היא שיחררה באיטיות את האחיזה מידיי (הקרום בין האצבעות שלה היה לח ודביק) והצביעה על איזו נקודה רחוקה. שם, אמרה. איפה, אני לא רואה כלום, אמרתי, רק קיר אני רואה. תעצום עיניים ואז תפקח, אמרה. עצמתי. פקחתי. לא ראיתי דבר מלבד קיר. אני לא רואה, אמרתי, אולי בעצם יש לנו עוד קצת זמן… אולי אנחנו עוד יכול- נגמר הזמן, היא קטעה אותי, היא כבר פה- האש כבר פה. חשתי בחילה. לא ראיתי שום דבר. לא חשתי בשום דבר. חושך עצום מילא את עיניי ותחושה של אבק חולי חלף בתוכן. צמרמורת עטפה אותי, על הענבל שלי הצטברה ליחה. רציתי לבקש ממנה שוב את היד, אפילו רק את האצבע המורה, אבל לפתע בושה גדולה או אולי אשמה- שיתקה אותי. התגעגעתי למגע שלה, כאילו לא נגענו אחד בשנייה שנים. תתארי לי אותה, אמרתי. מה יש לתאר, אמרה, כמעט בזלזול: להבות מתקרבות אלינו ומתפצלות, עשן חוצה את החלל, פיח בכל פינה; תילי רגבים של אדמה חרוכה זוחלים סביב הרגליים שלנו כמו נחשים. אני לא רואה שום דבר מכל מה שאת אומרת, אמרתי, איפה זה… איפה זה קורה? זה כאן, זה כבר פה, אמרה, והצביעה על קצות אצבעות הרגליים שלה. הן היו צמודות זו לזו, כאילו הן מסרבות להיפרד. סיפרתי לך שכשנולדתי הייתה לי סינדקטיליה? שאלה. סיפרת לי ש-מה? שאלתי. עכשיו גם בקושי שמעתי אותה. סינדק- לא משנה, ביטלה, משהו שפעם היה לי ומזמן נרפא אבל… היה נדמה לי שאמרה בין בליל האותיות שפלטה, ואז השתתקה לרגע. חם לי, אמרה, עכשיו יותר בבירור, אני צריכה מים הוסיפה, הקול שלה הלך ונחלש. בחיי, אני לא רואה, אמרתי, מה אמרת- שמיים? שאלתי. ואז היא נחנקה, אבל לא הצלחתי לראות ממה. זאת האש, נכון? שאלתי. היא הנהנה בראשה. דמיינתי את הלחיים שלה מתנפחות. בעיני רוחי ראיתי איך הורידים במצחה יוצרים את האות A כמו שתמיד קרה כשהיא הייתה עוצרת את הנשימה שלה משך דקות ארוכות (מאז אותו לילה בים היא הייתה עושה זאת בכל מני מצבים). תחזיקי לי את היד, ביקשתי בזעקה גדולה מתוך עייני העצומות, תחזיקי, בבקשה… הייתי אנוכי בצורה בלתי רגילה. אבל היא כבר ניתקה לגמרי את גופי מגופה, ותפסה את גרונה בשתי ידיה. היא האדימה, על לחייה הופיעו לפתע פצעים לבנים. מ מ מ גרד לי בקשקשים, היה נדמה לי שהיא אומרת בקול אנוש. אחר כך (ככל הנראה) שלחה את אחת הידיים אל עבר הקרסול שלה וגרדה. אריאל, אריאל- מה קורה? קראתי לה בשם הזה אף על פי שזה לא היה השם שלה. היא ניסתה לומר משהו: א-נ-י… אבל היא לא הצליחה להשלים את המשפט. בין פלחי העשן ראיתי אותה משחררת גם את היד השנייה מהגרון ופורשת את שתי הידיים לצדדים. היא פערה את הפה הכי גדול שהצליחה, וסימנה לי בעיניה הבוערות לעשות כמוה. נשענתי עליה ופתחתי את הפה, נתתי למה שזה לא יהיה להיכנס. עצמתי עיניים ופקחתי לסירוגין משך דקות ארוכות, אבל לא הצלחתי להבחין בדבר; לא אש, לא עשן- רק ארבע קירות ורצפה לבנה. חשתי אותה מפרפרת לידי בשתיקה משולחת רסן, הידיים שלה נעו בצורת גלים ארעיים עד שהיא התמוטטה על הרצפה. לפני שרכנתי אליה, נשפתי נשיפה עמוקה ועצמתי שוב עיניים. רק אז חשתי איזו אש עצומה מתפשטת בעורקים שלי, כמו מחלה ארורה. פקחתי עיניים שוב ורכנתי אל עבר הרצפה. חיפשתי אותה, רציתי להנשים אותה, רציתי לתת לה חיים, אבל היא כבר לא הייתה שם. כאילו בלעה אותה האדמה.
עצמתי עיניים בבהלה ופקחתי שוב.
***
מצאתי את עצמי עומד על ספסל ריק ברחוב ארוך סואן. מישהי, אישה צעירה וגבוהה במיוחד, שקצת הזכירה לי אותה במראה, חלפה על פני ואז חזרה על עקבותיה. כאילו משהו במחטף של התנועה שלה הביע חרטה. היא נעמדה מולי. מה אתה עושה? היא שאלה. מה? שאלתי מה אתה עושה? הבטתי סביבי, לא ידעתי מה אני עושה או מהיכן הגחתי. כנראה שאני מתכנן לעוף, אמרתי, ופרשתי ידיים אל הצדדים. עשיתי תנועה של מעוף ציפור עצומה. היא הוציא מהתיק שלה את הארנק, חלצה ממנו מטבע של עשרה שקלים והגישה לי אותו. קח, אמרה, תאכל עם זה משהו. היא נעצה בי מבט. אולי כי בחנתי את המטבע הזה כאילו אני רואה אחד כזה לראשונה בחיי. היא חטפה לי את המטבע מהיד, הכניסה במהירות לארנק והוציאה שטר של מאתיים. בעצם קח את זה, תאכל עם זה משהו. וגם תנקה את עצמך, אולי איזו חולצה חדשה… אתה נראה ומריח כאילו חזרת ממדורה בים, אמרה, איפה היית? כנראה שהייתי פה… אמרתי לה, הייתי פה כל הזמן? אתה שואל או אומר? היא שאלה. אני… כנראה שגם וגם… סיננתי וניסיתי לזקוף את גבי. היא משכה בכתפיה והכניסה את ידיה אל שני הכיסים הקדמיים של המעיל שלבשה. הבטתי בהן מבצבצות, רוקדות דרך הבד באיזה מקצב פרוע. היא שמה לב לכך שאני מביט בכיסים שלה ומיד סובבה אליי את גבה והתרחקה בדילוגים כמעט מדודים. רוח דקה נישאה עם תנועות הרגליים הקצובות שלה. רגע לפני שהיא נעלמה בפינת הרחוב יכולתי להבחין בגיץ קטן ניצת מקצה גב המעיל שלה. לקחתי לריאות שאיפה אחת ארוכה ואז, עם כל האש שאגרתי בחלל הפה, קראתי שוב בשמה.