"עמי, בוא קבל את השכן הדפוק הזה". כל ערב אותו ריטואל משונה. יורד לגינה של הבניין, מדליק סיגריה ומתחיל להשקות ולטפל בצמחים.
"עזבי אותך, זה בטוח עבר אליו בצוואה כל העניין הזה, אין לזה שום הסבר אחר".
"אין מצב שזה זה, אני אומרת לך משהו משונה עם הבחור הזה".
"וואלה חבל על האנרגיה שאת מוצאיה על כל הדבר הזה. תאמיני לי. הבחור הזה חי לבד, הדבר היחיד שאני יודע לומר עליו בערך, זה שהוא לבד ומעשן סיגריות טיים".
"מאיפה הבאת את הטיים הזה עכשיו?".
"אין אני אומר לך ראיתי אותו פעם אחת בחיים יוצא מהדירה שלו, את יודעת, הוא גר הכי למעלה".
"ומה עשית הכי למעלה".
"הלכתי לקשור את הכיסאות כתר או משהו, לא זוכר".
"אז משם הבניין מסריח מסיגריות כל הזמן?".
"כן כוס אמא שלו, הרג אותנו".
" אבל עזבי אותך, זה לא היה העניין אתו. איך שהוא קלט אותי זורק לו חצי הנהון כזה הוא מן חייך אליי מוזר כזה, איך אני יאמר לך במן בטחון, כמו מישהו שיודע עליך כל מיני דברים שאולי לא היית רוצה שידעו עליך, מן תחושה מאוד לא נעימה, כאילו מן חיוך כזה של תזהר לא לעשות משהו לא במקום, כי היחיד שיאכל אותה זה אתה".
"תגיד לי, אתה נורמלי, לומר לי דברים כאלה בשעה כזאת?, עוד שנייה אנחנו הולכים לישון והוא פאקינג גר מעלינו".
"טוב מה עשית סרט?. בקטנה, סתם אחד בודד ומשועמם".
"אין לי כוח לקשקושים האלה עכשיו, בחייאת עמי. אתה מה אכפת לך, גם ככה מחר אתה נוסע לפגוש את החבר'ה שלך מהצבא לאיזה שבוע".
"מי ישמע יורדים כל המחלקה לסיני. נוסעים לצאלים כמו מניאקים".
"אפשר לחשוב כמה תסבול שם, אתה בעצמך מחכה לזה".
"כן, אבל לא בקטע של לצפות ללכת עם 30 קילו על הגב בשתיים בלילה". "אבל אני שמח שהצלחתי להסיח את דעתך מהשכן הפסיכופת שלנו".
"איזה כיף איתך יא אללה, תמיד אומר את הדבר הנכון".
יאללה חיים שלי, עזבי אותך. בואי לישון".
לא מאמינה, בפעם הראשונה מאז שעברנו, עמי נסע למילואים. ובפעם הראשונה, השכן מחליט ליישר לי מבט ולחייך חיוך קצת שונה ממה שעמי תיאר. זה לא היה חיוך של בטחון במה שהוא יודע, זה היה חיוך לא אמיתי כזה, כאילו הוא רצה שאני אחשוב שהוא מחייך אליי, הוא אפילו לא מצמץ. הניואנסים הקטנים בגוף שלו, לא העידו על רצון להיות חביב וחייכן, הם העידו על התרגשות מסוימת. אי אפשר באמת לומר התרגשות כי משהו בו נשאר נורא "קול", עדיין עובד ומטפל בגינה בידיים יציבות. אפשר אפילו לומר שהדבר היחיד שהסגיר איזושהי התרגשות הייתה התנועה החדה והמדויקת שבה הוא סובב את הראש עד שהעיניים שלנו נפגשו, ומאז שהן נפגשו הוא לא הסית אותן אפילו לשנייה אחת. מה נשאר לי לעשות חוץ מלחייך במבוכה ולמלמל איזו ברכת ערב טוב ותודה רבה על הטיפול המסור בגינה, שכמובן לא גררה ממנו שום תגובה. רק חיוך מלאכותי. לשנייה חשבתי שאני הוזה את כל הסיטואציה הזאת, זה לא קרה, דמיינתי. סגרתי את החלון וחזרתי לטלוויזיה. מה עם עמי?, כל היום לא שמעתי ממנו. "טאק!". אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נבהלתי כל כך מקומקום. בלי ששמתי לב, הפלאפון כבר חייג לעמי.
"מה קורה נסיכה?", הוא נשמע מקוטע כנראה הם ירדו כבר לשטח.
"מה שלומך, יא יפה אחד?". באמת שזה היה רגע של שלווה אמיתית לשמוע את הקול שלו.
"סתם את יודעת יושבים פה במטווחים מזיעים אחד על השני".
"מה מטווחים?, מה נדפק להם המוח?, הם לא מעודכנים במה השעה?". אני פורקת עליו קצת מתח.
"בסדר חיים שלי בקטנה, מה נדלקת?, את לא יודעת שככה זה?, עד שאנחנו באים, הם רוצים לנצל את זה עד הסוף. לא כיף, אבל גם לא נורא". "אבישי מוסר ד"ש".
"אה, חזרה, מה שלומו?".
"בסדר את יודעת, כולנו פה ביחד בחרא. אה אבישי?, מה לא ככה?, עזבי אותך מאמי הבן אדם לא יודע לעשות קפה ולדבר באותו זמן, סתם אהבל. הוא אומר שהוא ידבר עם נועה מחר ונקבע משהו לעשות ארבעתנו".
"יאללה נשמע טוב". אני נושמת סוף סוף.
"אהובה, אני צריך לזוז פה לאיזה תרגול מע"רים".
"טוב אהוב, תשמור על עצמך"
"יאללה מאמא, אוהב אותך".
" מקווה שאני לא מפריע לך, אבל כבר 9:00 מתוקה. יאללה תתלבשי ותעופי לעבודה".
"מה 9:00, מה אתה אמיתי, למה לא התקשרת ב7:00?". אני אומרת תוך כדי שאני אוספת את עצמי מרחבי הבית ומעומק השינה.
"אוי נסיכה, אני לא התכוונתי, פעם הבאה אני אתחיל להתקשר ב6:00 במקום ב6:30".
"לך תזדיין, אין מצב שהתחלת להתקשר לפני שעתיים וחצי ורק עכשיו התעוררתי".
"תבדקי אותי".
"לא מאמינה. יאללה אני עפה. נדבר בערב".
לא חיים שלי בערב יורדים שוב לשטח, אני אהיה זמין רק מחר".
"איזה באסה איתך תאמין לי, טוב סגור אז נדבר מחר, תשמור על עצמך, ותגיד מה קשור שהשארת טביעות ידיים על החלון כמו איזה פרזיט?".
"נראה לי עוד לא התעוררת, לא התעסקתי עם הצמחים כבר 3 ימים".
"א', מה אתה מבלבל את המוח, ב' מה אתה מבלבל המוח."
"נשבע אלוהים, מה לא ראית איך נפלה הלואיזה?. לא היה לי כוח ובטח לא זמן להתעסק איתה".
תשמע עמי, בטוח זה לא אני עשיתי את זה ראית את השעות שחזרתי מהמשרד."
"אז מה אני יאמר לך ינשמה אחת, אולי הבחור מלמעלה לא אהב את כל מה שקורה עם האדניות שלנו והחליט להיות שכן טוב."
"לא מצחיק עמי, אתה יודע שהוא מתחיל להלחיץ אותי."
"מה את נלחצת מכל דבר יא משועממת, ומה את מדברת איתי במקום לעוף לעבודה?."
"צודק, יאללה ביי."
משהו מוזר כאן, וממש לא זכור לי שום דבר אחרי השיחה עם עמי אתמול, אבל איכשהו התעוררתי במיטה הבוקר. "טאק". ואני שוב מקבלת התקף לב מהקומקום, שמשום מה לא זכור לי הדלקתי. טוב, אני יודעת, ככה אני בבוקר. יאללה זריז קפה ולעבודה.
דווקא זורם לי השבוע חופש הזה בחסות צה"ל והמילואים של עמי, שקט לי ונחמד לי ורגוע לי. לשבת לבד עם כוס יין להדליק ג'וינט ולהיות עם חברה בטלפון, שגם מעשנת ג'וינט, ולעשן לבד-ביחד כזה.
בערך בשעה הקבועה, אני מוציאה את הראש מהחלון, אבל הוא לא שם, שזה עוד יותר מוזר.
"בואנה זוהר, את לא מאמינה, יש לי פה איזה שכן בבניין, נראה לי הוא חולה נפש. כל יום בשעה 23:30 בדיוק הוא יוצא מהבית, יורד לגינה, מדליק סיגריה ומתחיל לעבוד. גוזם, מנקה שותל. הכל.".
" נו, והגינה יפה לפחות?."
"זה לא העניין יא גנובה. אני אומרת לך, משהו לא בסדר עם הבן אדם."
עזבי אותך גם כן, כולך בסרטים שלך כרגיל. אני בטוחה שזה סתם."
"עמי גם אומר שהוא זה שמסריח את החדר מדרגות מסיגריות."
"שוב עמי?.".
"תשמעי, אפשר לסמוך על האף של עמי בדברים האלה, ותאמיני לי שהוא גם ידע לזהות איזה סיגריות אלה בדיוק."
"תשמעי, אני כבר לא יודעת מה לומר, אני שמחה שיצא לך לפגוש מישהו כזה, שאפילו הצליח למצוא עניין בשטויות שלך."
"יותר מזל משכל יש לי, אה?."
"טוב, איתך זה לא בעיה יא גזורה."
"וואלה איפה הבן אדם אני מתחילה לאכול סרט".
"שחררי אחותי, תמזגי לך עוד כוס יין ותתחברי לספה ולנטפליקס, והעיקר שתעזבי אותך משטויות."
"כפרעלייך, איך את צודקת. יאללה זזה להתחבר לאסקפיזם."
"יאללה מותק, ביי."
"ביי מותק."
איך שאני מנתקת, אני שומעת כל צעדים איטיים ליד הדלת, בדרך כלל, כל קולות הצעדים הקרובים מקדימים קולות טיפה רחוקים יותר, אבל הפעם זה ממש היה נשמע כאילו הם התחילו מהדלת שלנו.
"בן זונה." אני אומרת לעצמי בלחישה, וקמה לאט ובשקט לכיוון הדלת. בשקט מוחלט אני מציצה בהיסוס מבעד לעינית בדיוק בזמן לתפוס את השכן עם הגב לכיוון הדלת, יורד במדרגות בנינוחות מוגזמת, אלא שבמדרגה האחרונה, הוא עוצר, ובשנייה אחת מסתכל לי ישר לתוך העיניים, משתהה לחצי שנייה, ומחייך את אחד החיוכים הלא אמיתיים שלו. אני קפואה, אני מרגישה שהוא ממש ראה אותי. כשהוא מסתובב וממשיך לרדת, לוקחות לי עוד 2-3 דקות לחזור לנשום ומיד אני רצה לפלאפון. עמי בשטח, זוהר לא עונה ואני בטוחה שאני הולכת להשתגע.
"מי הוא בכלל המזדיין הזה." אני אומרת לעצמי בקול כדי לנסות לדלות טיפה בטחון ושליטה בסיטואציה, ומיד פונה לחלון.
"תגיד, באיזה קטע אתה עוקב אחרי?!." אני אומרת לו, וכבר מרגישה את הבטחון שלי ממריא ואת הדם זורם לראש.
"אני חבר של עמי." הוא פתאום עונה באופן מפתיע.
"אל תזיין ת'מוח!" אני כבר צועקת.
"איזה חבר של עמי אתה בדיוק?!." אני כבר ממש רותחת.
"את יודעת, הוא ביקש שאני אשמור עלייך. אפשר לומר שזאת הייתה הפעם אחרונה שדיברנו."
"על מה לעזאזל אתה מדבר, יא פסיכופת!, כל ערב יורד לטפל בגינה כמו איזה קוקסינל!. יאללה תתקדם עם השטויות שלך. גם כן אתה." עוצרת לנשום וממשיכה. "עמי לא מכיר אותך, לא דיבר עליך מילה בחיים. מאיפה באת לי עם הקשקוש הזה עכשיו?!."
"הייתי אומר לך לשאול אותו בעצמך, אבל…" הוא פתאום נראה לי הפוך לגמרי ממקודם, משהו בו פתאום הפך להיות אנושי. פתאום ניכר עליו הכאב. פתאום הוא כבר לא היה השכן הפסיכופת, אלא סתם אדם מבוגר ועצוב, משהו בו פתאום נשבר, ואני נשבעת שראיתי דמעה זולגת לו מזווית העין."
"דברי אתו!, כמו שאת תמיד מדברת אתו עליי, כאילו אני אדם זר שלא שומע" עכשיו הוא כבר הרים את הקול. אני בשלב הזה כבר הייתי אבודה לגמרי.
"לכי תשאלי אותו אפילו, אני יודע בדיוק איפה הוא." הספיק המשפט האחרון כדי להדליק אותי שוב.
"מה לך ולו?! מה?!." הצרחות שלי כבר הופכות לשאגות ואני מרגישה כאילו אני עוד שנייה מתפוצצת מזעם, באיזה קטע הדפוק הזה מרשה לעצמו לדבר על עמי כל כך הרבה. אני לא יכולה להתמודד יותר עם מה שקורה ופתאום אני מרגישה מן מחנק בגרון ודמעות עולות לי בעיניים. אני נוטשת את הבחור המוזר שכל כך בטוח שהוא מכיר את בעלי, ורצה לשירותים כי אני מרגישה שאני הולכת להתעלף. אחרי 3 דקות אינטנסיביות של התקף חרדה אני מחליטה לצאת למרפסת ולהמשיך להתעמת עם הבחור המוזר.
"מאיפה אתה מכיר את עמי" אני שואלת במידת רוגע מעושה.
"עמי ואני היינו ביחד במחלקה בצבא. מהטירונות עד החפש"ש ישנו אחד ליד השני, היינו צמד ברזל במלוא מובן המילה" הוא עונה בלחישה כבדה.
"אז איך זה שהוא במילואים ואתה לא?." אני שואלת בתוכחה מובהקת ומעצבנת.
ואז הוא מחייך במרירות ואומר "גם עמי לא במילואים."
"וואלה, מה אתה אומר." אני מבינה שיש לי פה עסק עם משוגע אמיתי. "אז איפה הוא אדון צמד ברזל?."
"עמי בהר הרצל, הוא שם מאז 2006".