היא פקחה עיניים.
חדר זר. לבן. הכל לבן מסביב.
בית חולים? שוב?
הסיטה טיפה את הראש ימינה, לראות יותר טוב את המקום בו היא נמצאת, ומיד החל להישמע סביבה טינטון עדין, כמו צליל פעמונים חרישי. היא עוד לא החליטה אם הטינטון הזה היה בתוך הראש שלה או מחוצה לו, כשהדלת נפתחה אוטומטית, ודרכה נכנסה מישהי שעלמה לא הכירה, לבושה בסרבל לבן שכיסה את כל גופה, ועל ראשה מעין טורבן לבן, שכיסה את שערה. הטינטון נפסק ברגע שהדלת נפתחה.
״עלמה! התעוררת! איזה יופי״, חייכה אליה האישה.
עלמה הביטה בה בלי לחייך. ״שלום״.
״איך את מרגישה, מתוקה?״
״אני עוד לא יודעת״.
״לאט לאט, נגיע לזה. אני נילה, אני הטכנאית שאחראית על התא שלך״.
עלמה הביטה בה, לא היה לה מושג על מה היא מדברת.
נילה הביטה בעלמה, החיוך שלה היה פחות רחב.
עלמה שאלה ״את יודעת אולי איפה אמא שלי?״
החיוך של נילה נמוג.
״אני חושבת שאני אקרא עכשיו לדוקטור ברק, הוא הרופא האחראי פה״.
״פה זה באיכילוב? אני פשוט קצת מבולבלת ולא יודעת איפה אני״, עלמה הרגישה צורך להתנצל.
״לא, פה זה במרכז הטכנו-רפואי על שם גייטס״.
״איפה??״
״בקרית שמונה״.
״איפה????״
״חכי רגע, אני אראה אם דוקטור ברק פנוי ויכול לדבר איתך״, עוד חיוך קטן, קטנטן, ונילה נעלמה מהחדר ב״ווש״ של הדלת שנפתחה מעצמה.
עלמה הציצה ימינה, הציצה שמאלה, ולא הבינה שום דבר ממה שראתה. היא התיישבה לאט במיטה, וניסתה לסקור את סביבותיה למרות הסחרחורת שאחזה בה פתאום. קיר אחד היה עשוי כולו ממה שנראה כמו מגירות קטנות, שעל חלקן הבהבו נורות זעירות. קיר שני היה לבן וחלק. קיר שלישי נראה כמו ארון קיר כלשהו, כולו דלתות חלקות בלי ידיות, בליטות או מגרעות, רק החריצים שבין הדלתות. המיטה בה היא שכבה היתה קצת מוזרה, ונראתה יותר כמו קערה מאשר כמו מיטה. לידה היתה מעין שידת לילה, ועליה כל מיני חפצים.
איפה המשקפיים שלה? הם בטח על השידה. היא חייבת למצוא את המשקפיים שלה כדי שתוכל לראות מה בדיוק קורה סביבה. אולי היא פשוט לא רואה טוב.
היא הביטה שוב לעבר השידה, ואז קלטה שהיא רואה מצוין מה יש עליה: תיקיה שעליה מודבקת מדבקה עם השם שלה. קופסת קרטון קטנה שנראתה כמו קופסת תרופות. ואיזה מין טאבלט. איך היא רואה את זה? היא נגעה בפניה, בודקת, אולי נרדמה עם המשקפיים, אבל לא. לא היו לה משקפיים. היא פשוט ראתה טוב. היא הסתכלה על הידיים שלה, על סביבותיה. היא ראתה טוב. מה זה? אולי היא עברה ניתוח לתיקון הראיה ובטעות פגעו לה בזכרון?
הדלת נפתחה שוב ב״ווש״, ולחדר נכנס איש מבוגר, באוברול לבן דומה לזה שלבשה קודם נילה. הוא חייך אליה ואמר ״היוש״.
היוש?? ממתי אדם שיכול להיות סבא שלה אומר היוש??
״אה… היי?״ עלמה ניסתה להיות מנומסת.
״אני דוקטור אסף ברק. חיכיתי שתתעוררי. מה שלומך?״
״טוב, אני חושבת?״ עלמה קצת התעצבנה על עצמה שכל המשפטים שלה נגמרים בשאלה. ״טוב!״ היא תיקנה את עצמה. ״וגם, אני רואה ממש טוב!״
״כן״, חייך אליה דוקטור ברק, ״תיקֲנו לך גם את הראיה על הדרך״.
על הדרך של מה? ״אתה יכול בבקשה להסביר לי מה קורה פה ואיפה אני נמצאת ולמה אמא שלי לא פה?״
החיוך של דוקטור ברק נהיה קצת פחות חיוך וקצת יותר העוויית פנים, אבל הוא ענה ״בטח, אני אסביר לך הכל, אבל קודם כל אני חייב לשאול אותך כמה דברים כדי לוודא מה מצבך ומה את זוכרת, אוקיי?״
היתה לה ברירה?
לשאלותיו של דוקטור ברק, עלמה ענתה שקוראים לה עלמה פלג, שהיא בת כמעט 14, וגרה בגבעתיים. יש לה אחות תאומה, דניאלה, ושני הורים. למרות שהוא לא שאל, היא טרחה להגיד לו את כתובתה המדויקת, את מספר הטלפון שלה, וגם את מספר תעודת הזהות. שיראה שהזכרון לא נפגע ויתפנה להסביר לה מה קורה פה. עלמה סיפרה לו על הגידול שיש לה בראש, על הטיפול שקיבלה בניו יורק. דוקטור ברק הנהן ורשם הכל באייפד שלו.
כשהגיע תורה לקבל תשובות, דוקטור ברק סיפר שהוא מנהל את המחלקה… ופה הוא נעצר.
הוא חשב רגע, ואז אמר לה שלפעמים יש מצבים שהרפואה לא יודעת לרפא. עלמה הרגישה את הפאניקה עולה לה בחזה. היא הולכת למות? הם לא יודעים מה לעשות עם הגידול שלה? דוקטור ברק המשיך ואמר, שבמצבים כאלה, יש שתי אפשרויות: האחת היא לעשות כמיטב יכולתה של הרפואה באותו זמן, והשניה היא לחכות עד שהיא תדע לעשות דברים יותר טוב.
״אבל בינתיים אני אמות, לא?״
אז זהו, שבינתיים יש אפשרות להקפיא את הגוף, שישאר בדיוק בדיוק באותו מצב בו הוא היה ביום ההקפאה, ולהפשיר אותו חזרה כשהרפואה לומדת לטפל בבעיה שקיימת בו. זו אפשרות מאוד יקרה ומאוד לא פשוטה, ולא תמיד היא מצליחה, אבל אמא של עלמה, חשבה שזה עדיף לעלמה על מוות בטוח. לכן היא הביאה אותה לפה כדי שיקפיאו אותה עד שימצא פתרון.
עלמה הרגישה שהפאניקה שלה לא משתחררת, למרות ההסבר הכביכול מרגיע.
״אז אני לא אמות?״
״לא מהגידול שהיה לך במוח״.
״היה? זאת אומרת שהוא כבר איננו?״
״איננו. הוצאנו אותו. ובאותה הזדמנות גם תיקֲנו לך את הראיה״, הוא שוב מחייך.
״וזה היה… מתי?״
״בדיוק אתמול״.
״אז מאתמול אין לי גידול בראש?״
״נכון״.
ההקלה והפחד נאבקים על מקומם, עמוק בחזָה של עלמה. אין לה גידול. אין לה גידול. הכל בסדר. אין לה גידול.
״אז איך זה שאמא שלי לא באה להיות פה כשאני מתעוררת?״
דוקטור ברק לוקח נשימה עמוקה. רואים שלא נעים לו.
״את מבינה, עלמה, לקח די הרבה זמן עד שהרפואה מצאה פתרון לגידול כמו שלך, שנמצא במקום שקודם אי אפשר היה לנתח״.
״אוקיי״.
״הרבה מאוד זמן״.
הפחד מתחיל לנצח את ההקלה שכבר כמעט השתלטה על שאר הרגשות. היא כל כך חוששת לשאול, שהיא מרגישה חולשה בכל הגוף, אבל היא חייבת לדעת. ״כמה… כמה זמן?״
דוקטור ברק מחכה רגע לפני שהוא עונה לה. ״את נמצאת פה במחלקה כבר מאה שמונים ותשע שנים״.
מה?? מה??? ״מה????״
״אמא שלך הביאה אותך לפה בשנת 2020. עכשיו אנחנו נמצאים בשנת 2209״.
עלמה מרגישה כאילו השמיים נופלים עליה.
״2209? אתה בטוח??״ היא שואלת בקול קטן.
הוא מהנהן.
״אבל אני בת כמעט 14… אני כבר לא בת כמעט 14? אני עכשיו בת מאתים ו… ו…״ הראש שלה כל כך מבולבל שקשה לה לעשות את החישוב. היא לא בטוחה שהיא יודעת איך.
״את עדיין בת כמעט 14. הגוף שלך נשאר בדיוק כמו שהוא. התודעה שלך נשארה בדיוק כמו שהיא. זה היופי שבהקפאה״.
״ואמא שלי?״
״אני לא הכרתי את אמא שלך, עלמה״, הוא נותן בה מבט רציני. ״אבל מהתיק שלך אני יודע שהיא ביקרה אותך פה כל יום, כל יום, עד יומה האחרון״.
״אמא שלי מתה…״ הדמעות זולגות על פניה של עלמה, והיא אפילו לא מנסה לנגב אותן.
״אמא שלך אהבה אותך כל כך, שהיא ניסתה לשמור עליך הכי טוב שהיא יכלה. וזה הכי טוב שהיה אז. היא ידעה שאם היא לא תקפיא אותך, את תמותי תוך כמה שבועות. היא לא היתה מוכנה לתת לזה לקרות״.
״אבל… אבל מה ההבדל? בינתיים היא מתה ואני פה!״ עלמה כבר ממש מתייפחת.
״אבל את פה. זה מה שהיא רצתה. שאת תהיי פה. שתמשיכי לגדול ולהתפתח ולחיות. שתיהני מכל מה שיש לחיים להציע. שתתבגרי, שתלמדי, שתטיילי, שתאהבי, שתקימי משפחה משלך״.
״מה זה שווה אם היא לא פה??״
דוקטור ברק מושיט יד לתיקיה עם השם של עלמה שמונחת על השידה, פותח אותה, מוציא ממנה ניילונית, שבתוכה מעטפה. הוא מגיש לעלמה את המעטפה.
עלמה לוקחת ממנו את המעטפה בידיים רועדות. על המעטפה כתוב ״ללולי שלי״, בכתב היד המוכר של אמא. היא פותחת אותה בזהירות, כדי לא לקרוע בטעות שום דבר שאמא שלה נגעה בו.
עלמה שלי, ילדה אהובה וטובה ויפה שלי,
אני לא יודעת מתי תקראי את המכתב הזה. מתי בדיוק זה יהיה, שתתעוררי. אני לא יודעת אם אני אוכל להיות לצידך באותו רגע קסום, רגע שאני חולמת עליו כל יום וכל שעה. אבל אני כן יודעת שמגיע לך להתעורר. שמגיע לך להתעורר בריאה. את הילדה הכי טובה, הכי יפה, הכי חכמה שאני מכירה. את הילדה הכי שלי שיש. אני לא מוכנה לוותר עליך. לא מוכנה לתת לכל מה שבתוכך לגווע ולמות. אני אתן הכל כדי שתחלימי. ואם זה אומר להיפרד ממך ולא לדבר איתך יותר ולא לחבק אותך שוב, ולא לצחוק איתך – זה מחיר יקר מנשוא, אבל אני מוכנה לשלם אותו. את הדבר החשוב לי ביותר בעולם. אני לא אוותר עליך. גם אם אני לא אהיה פה כבר כשתתעוררי, אני אנצור בלבי את הידיעה שיום אחד את תתעוררי בריאה ותוכלי להמשיך בחייך. אולי אני כבר לא אהיה שם לחלוק אותם איתך, אבל אני אדע עד נשימתי האחרונה, שאת לא מתת בגיל 14 בגלל גידול במוח. יום יבוא והרפואה תמצא את הדרך להסיר את הגידול הזה באופן יעיל ונכון. וביום שזה יקרה, את תתעוררי ותוכלי להמשיך בחייך.
העתיד שלך לא יקטע, הוא יכלול כל כך הרבה: חוויות ורגשות והצלחות והתקדמות. את תגדלי ותתפתחי ותכירי אנשים מצוינים, וביניהם יהיה מישהו נהדר ומיוחד שאת תבחרי לחלוק איתו את חייך. את תלדי ילדים ותגדלי אותם באהבה, ורק אז אולי תביני כמה אני אוהבת אותך ולמה אני לא מוכנה לוותר עלייך, גם אם זה אומר לוותר על הזמן המועט שנותר לנו ביחד…
הדמעות שמציפות את עיניה לא מאפשרות לעלמה להמשיך לקרוא. היא מניחה את המכתב חזרה על השידה, כדי שלא ירטב מהדמעות. לוקח זמן ארוך עד שהיא מרימה את פניה אל דוקטור ברק, ומגלה שלידו נמצאת גם נילה. מתי היא נכנסה לחדר? היא אפילו לא שמעה את ה״ווש״ של הדלת הנפתחת.
״אם עברו מאה שמונים ותשע שנים״, עלמה אומרת בשקט, ״זה אומר שאף אחד שאני מכירה כבר לא קיים בעולם. כולם מתו״.
דוקטור ברק שותק. נילה מהנהנת.
״אמא שלי, אבא שלי, אחותי… החברות שלי… סבתא… החתולים שלי… בנות הדודות שלי…״ היא מנסה למנות את כל מי שלעולם לא תפגוש שוב.
״נכון״, אומר דוקטור ברק בקול שקט ורציני.
״זה אומר שאני לגמרי לבד בעולם. אני עוד לא בת ארבע עשרה, ואין לי אף אחד״.
״אין לך אף אחד שאת מכירה, אבל יש לך אנשים בעולם״, אומרת נילה.
״מה זאת אומרת? איך?״
״כשאמא שלך הבינה שכנראה לא תזכה לראות אותך מתעוררת, היא מינתה לך אפוטרופוס. את יודעת מה זה אפוטרופוס?״
עלמה לא יודעת.
״זה מישהו שתפקידו לדאוג לך ולהיות אחראי עליך״.
״במקומה?״
״במקומה״.
״אז את מי היא מינתה?״
נילה מדפדפת בטאבלט שלה. ״לאחותך דניאלה היה בן. שיר. היא מינתה אותו״.
לדניאלה היה בן? וואו! לדניאלה נולד תינוק. ודניאלה היתה אמא. של ילד. בן. שיר. שהיא, עלמה, היתה דודה שלו. ״אבל… גם הוא בטח כבר לא פה… אם באמת עברו מאה שמונים ותשע שנים…״ מחשבה מנצנצת במוחה. ״רגע, אבל איך אני אדע שבאמת עברו כל השנים האלה? אולי אתם סתם אומרים לי, כי…״ כי מה? למה שהם יעבדו עליה ככה? ומאיפה יהיה להם מכתב של אמא? היא מרימה אל דוקטור ברק ונילה עיניים נוצצות מדמעות.
״אני מצטער, עלמה. זו האמת״, דוקטור ברק שולף את התג שמוצמד לאוברול שלו, ונותן אותו לעלמה לראות. ליד התמונה התלת מימדית שלו, כתוב ״דוקטור אסף ברק, מנהל קריוגנית ילדים״, ומתחת לזה השנה בה הוצאה התעודה: 2204. נילה שולפת את התעודה שלה גם, ומגישה אותה לעלמה בשתיקה. ״נילה עוגן, סגנית טכנורפואית ראשית, קריוגנית ילדים״, והשנה שמצוינת שם היא 2201.
התקוה הקטנה שניצתה בעלמה דועכת. היא מחזירה להם את התעודות שלהם ללא מילה.
״אז שיר, האחיין שלי, היה אפו- אפו-״
״אפוטרופוס״, עוזרת לה נילה.
״שיר היה אפוטרופוס שלי. ואז מה?״
דוקטור ברק מעיין שוב בטאבלט שלו. שיר נפטר בשנת 2112, ואז הנכדה שלו, אלה, הפכה לאפוטרופוסית שלך״.
״ואז?״
״אלה נפטרה בשנת 2169, ואז הנכדה שלה, יען, נהיתה האפוטרופוסית שלך״.
״יען?״ עלמה מחניקה צחקוק.
״יען״, נילה מושכת בכתפיה.
״אז יען היא האפוטרופוסית שלי עכשיו?״
״לא, יען נהרגה בתאונה בשנת 2190. הבן שלה, אור, הוא האפוטרופוס שלך״.
״אז אור הוא…״ עלמה מנסה לחשב.
״אור הוא הנכד של הנכד של אחותך. היא היתה סבתא של סבתא שלו״.
״והוא אחראי עלי עכשיו?״
״כן״.
״מה… מה בדיוק זה אומר?״
״זה אומר שעד שתגיעי לגיל בגרות, שזה 21 במדינת ישראל, הוא יכול להחליט עבורך איפה תגורי, איפה תלמדי, וכל החלטה שהורים עושים עבור הילדים שלהם״.
״אבל אני לא מכירה אותו!״.
״נכון״.
שתיקה בחדר.
״הוא… הוא מכיר אותי?״
״הוא מגיע לפה פעם בכמה חודשים, לברר מה קורה איתך״, ענה לה דוקטור ברק.
״מגיע פיזית, לא שולח מייל כמו האפוטרופוסים הקודמים״, הדגישה נילה.
״אני יכולה לפגוש אותו?״
״יצרנו איתו קשר ברגע שהגענו למסקנה שהגיע הזמן לנתח אותך. הוא השתתף בהחלטה ותמך בה מאוד. הוא היה פה אתמול בזמן הניתוח וחיכה עד שהסתיים, כדי לשמוע מה איתך. דיבר איתנו הבוקר לקבל עדכון. הבטיח שבכל מקרה יבוא לפה היום בערב לראות אם התעוררת ומה שלומך״, אמרה נילה.
״הוא איש מאוד נחמד״, אמר דוקטור ברק ברוך.
עד שהגיע הערב, עלמה הספיקה להכיר את יון, טכנאי רפואי נוסף מהמחלקה. יון סיפר לה שהוא עובד במחלקה כבר שמונה שנים, מטפל במקפיאים ובאנשים שבתוכם, והיא האדם הרביעי שהוא פוגש שמתעורר. הוא היה מאוד נרגש מההתעוררות שלה. יון ביקש מעלמה לספר לו על החיים שלה לפני מאתיים שנים, ורק אז היא הבינה שהחיים שלה הם משהו שלומדים עליו פה בשעורי ההיסטוריה. זה הלחיץ אותה מאוד, וכדי להרגיע את עצמה היא חיפשה את הטלפון שלה, לשחק קצת קנדיקראש. קנדיקראש תמיד מרגיע אותה. אבל הטלפון שלה לא היה בנמצא. היא שאלה את יון אם הוא יודע איפה הטלפון שלה, והוא לא כל כך הבין את השאלה שלה.
״טלפון? המכשיר הזה שמשמש ליצירת קשר עם אנשים אחרים?״
ליון לא היה מושג על מה היא מדברת.
״מכשיר קטן עם מסך מגע ואפליקציות?״
שום מושג.
״נגיד״, עלמה מנסה, ״אם אתה רוצה להתקשר לאמא שלך, מה אתה עושה?״
״מתקשר באוזן.״
״מה??״
״באוזן״, הוא מסובב את פניו כך שתראה את האוזן שלו, והיא רואה שם מעין כדור שחור רך נעוץ באפרכסת שלו.
״זה כמו אוזניה?״
״אני… כנראה? לא יודע. זה אוזן״.
״לא, אוזן זה האיבר שלך שבתוכו זה תקוע״, עלמה מצחקקת.
״זו?״ הוא מלטף בעדינות את התנוך שלו לאורכו, כולל שלושת העגילים שנעוצים שם. ״זו האפרכסת שלי״.
״אפרכסת? אז עכשיו קוראים לאוזן אפרכסת?״
״לא, מה פתאום, אלה שני דברים שונים. האפרכסת זה האיבר דרכו אני שומע, והאוזן היא מכשיר שאני משתמש בו כדי לדבר עם אנשים אחרים ולקבל מידע״.
״בזמני…״ עלמה אומרת, ונעצרת. היא בת 14, איך היא יכולה להגיד ׳בזמני׳ בכלל?? אבל הנה, עברו כמעט מאתים שנה, והיא אומרת ׳בזמני׳ כמו קשישה. שזה אולי מה שהיא עכשיו. ״בזמני, לאיבר שדרכו שומעים קראו אוזן, והאפרכסת היתה החלק החיצוני של האוזן. מה שאתה תוקע באוזן כדי לשמוע היה נקרא ״אוזניה״.
יון מסתכל עליה במבט חצי מופתע וחצי חשדני. ״באמת?״
״באמת באמת״.
שתיקה. שניהם חושבים על המשמעות של השינוי הזה, שקרה בכמעט מאתים שנים, ואילו עוד שינויים כאלה יש, שמעט מאוד אנשים בכלל מודעים להם.
״את יודעת מה?״ יון צוהל פתאום, ״את יכולה להעביר שעורי היסטוריה! לילדים בגילך! לספר להם מה באמת היה לפני מאתים שנה! איך החיים שלך, בגיל שלהם, היו!״
עלמה חושבת. כן, היא יכולה. יותר מזה, הנה משהו שרק היא יכולה לעשות. אף אחד שחי בתקופה הזו לא באמת יודע מה באמת היה אז, שם, בעולם שהיא באה ממנו.
אבל איך היא תלמד בעצמה מה קורה פה, בעולם הזר והמוזר הזה שהיא התעוררה לתוכו? מי יעזור לה? היא לגמרי לבד פה.
דמעות עולות בעיניה של עלמה. היא רוצה את אמא. היא רוצה את דניאלה. היא רוצה את אבא. והחברות שלה. והחתולים. היא מבינה שלא תראה אף אחד מהם שוב. כולם מתו ורק היא נשארה. לבד בעולם.
לבד בעולם, עד שבא אור. אור, כשמו כן הוא, חיוך קורן, עיניים בורקות, וכולו התלהבות ושמחה.
״עלמה!״ הוא קורא לעברה ברגע שהוא נכנס לחדרה, כאילו הוא מכיר אותה כבר שנים ארוכות.
היא מביטה בו ולא יכולה שלא לחייך למראה ההתלהבות שלו.
״אני כל כך שמח סוף סוף לפגוש אותך! את לא יודעת כמה חיכיתי לרגע הזה!״
״לפגוש אותי?״
״ברור! כל החיים שלי אני יודע על הדודה של סבתא של סבתא שלי שקפואה פה בקרית שמונה!״
עלמה מצחקקת.
״אני אור״, הוא מושיט לה את ידו ברשמיות, אבל ברגע שהיא מניחה את ידה בידו, הוא תופס אותה ומחבק אותה חזק, ואז תופס בכתפיה, מרחיק אותה ממנו ומתבונן בפניה ״את הרבה יותר יפה מבתמונות שלך״.
״ראית תמונות שלי?״
״בטח, יש אלבום שלך שעובר במשפחה, מדור לדור. אני חושב שכתוב עליו ״אלבום בת מצוה״?״
עלמה נזכרת באלבום הנהדר שהפיקו לה לבת מצוה, עם צלמת ומאפרת בסטודיו מיוחד, שבו היא נראתה מהממת אבל גם לא כל כך היא האמיתית.
״יש לך את האלבום בת מצוה שלי??״
״בטח! מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי מדפדף בו. זה תמיד היה אחד הספרים האהובים עלי, הרבה לפני שידעתי לקרוא בספרים אמיתיים. אולי זו הסיבה שכשאמא שלי נהרגה, אני ביקשתי אותך״.
״ביקשת אותי?״
״ביקשתי אותך, וכל כך קיויתי שיעירו אותך בתור שלי״.
העיניים של עלמה שוב מוצפות בדמעות.
״אחי ביקש את הדירה שלה. אחותי ביקשה את התכשיטים. אני ביקשתי אותך״.
״אבל… למה?״ עלמה לא מבינה.
״העיניים שלך. הן כל כך יפות, כל כך מלאות הבעה. רציתי להיות זה שיראה אותן נפקחות״. הוא מושיט אצבע, ומנגב את הדמעות שזולגות מהעיניים הכחולות היפות שריתקו אותו מאז שהיה ילד קטן.
עלמה מביטה בו, קצת תוהה, קצת נרגעת.
״בואי, אני אספר לך על עצמי, טוב?״
היא מהנהנת.
״אז את כבר יודעת שקוראים לי אור. ושאני הנכד של הנכדה של אחותך, דניאלה״.
עלמה מהנהנת שוב.
״זה בטח מוזר שאחותך היא סבתא של סבתא של מישהו, נכון?״
עלמה מחייכת חיוך קטן. ״ועוד אחותי התאומה!״
״תאומה? באמת? לא ידעתי שהייתן תאומות! זהות?״
עלמה מנידה בראשה. ״לא זהות ולא דומות. אחיות שנולדו באותו יום״.
״הנה, את רואה, כבר למדתי ממך משהו על המשפחה שלי שלא ידעתי מעולם!״ אור מתלהב. ״בכל אופן, אני בן 37. חי בתל אביב…״
״בתל אביב? הגעת עכשיו כל הדרך מתל אביב לקרית שמונה?״
״לא סיפור״, הוא מחייך.
״מה, זה בטח איזה שעתיים וחצי נסיעה!״
״עשרים ושבע דקות ברכבת המהירה. שום דבר״.
עלמה שותקת. יש לה כל כך הרבה ללמוד על העולם הזה.
״אז אני חי בתל אביב, עם בן הזוג שלי, סול, שהוא ממש, אבל ממש מותק״.
״יש לכם ילדים?״
״לא״. הוא עושה פרצוף. ״אנחנו כבר אחת עשרה שנים ביחד. מאוד רוצים ילדים, אבל יש בעיה קשה להשיג ביציות, ועוד מעט נעבור את הגיל שבו מותר להתחיל בתהליך. יש לנו החלטה מאוד ברורה שאנחנו לא נכנסים לשוק השחור של הביציות, וההחלטה הזו היא כנראה מה שדופק אותנו, אבל״, הוא מחייך במרירות, ״על פוליטיקה עוד יהיה לנו זמן לדבר״.
עלמה מקשיבה לו, ובתוך תוכה מתפעלת מהכנות שלו ומהיכולת שלו לדבר איתה כמו עם אדם מבוגר.
״זה אומר, בכל מקרה, שיש לנו מקום בבית ובלב בשבילך. אנחנו נהיה מאושרים אם תבחרי לגור איתנו ולגדול אצלנו״.
״אני יכולה לבחור?״
״אני לא יודע, אבל אני מניח שכן. אני יודע בודאות שאמא שלך השאירה עבורך סכום לא קטן של כסף, שמושקע ממש טוב, ושבמהלך השנים צבר עוד ועוד והפך אותך לבחורה שיכולה להרשות לעצמה כמעט הכל. כלכלית את מסודרת לגמרי״.
״מה זה אומר?״
״זה אומר שאם, תחליטי, למשל, שאת רוצה לנסוע ללמוד באיזו פנימיה יוקרתית בשווייץ – את יכולה״.
״מספיק לי שהגעתי לעולם אחר מבחינת הזמן, אני לא צריכה להגיע לעולם אחר גם גיאוגרפית״, היא פולטת מהר.
אור מחייך אליה ואוחז בידה ״אני חושב שאת צודקת. ידעתי שאת ילדה חכמה״.
״ומה אתה עושה בחיים, אור?״ היא שואלת, ומיד תופסת את עצמה ״אני ממש מדברת כמו אשה זקנה, נכון?״
״נו, למה יכולתי לצפות, את דודה של סבתא של סבתא שלי! יש יותר זקן מזה?״
עלמה מגלה שהיא שוב מצחקקת.
״אני מורה. אני מלמד היסטוריה בתיכון. סול עושה בדיוק את הדבר ההפוך: הוא חוקר באוניברסיטה מגמות עתידיות, לאן העולם שלנו יכול להתפתח, ומה הסיכויים של כל אחת מהאפשרויות להתממש״.
״זה נשמע ממש מעניין, ולגמרי לא הפוך – שניכם עובדים במוסדות חינוכיים, ושניכם מתעסקים בחיים כפי שהיו ויהיו על ציר הזמן״.
״לא חשבתי על זה ככה״, אור אומר, קצת מתפלא על נקודת המבט המקורית של דודה של סבתא של סבתא שלו.
״ואתם באמת מוכנים שאני אגור איתכם?״ עלמה תולה בו עיניים גדולות. זה נשמע לה רעיון פחות ופחות גרוע עם כל רגע שעובר. היא יכולה לדמיין את עצמה חיה עם אור וסול בדירה בתל אביב, הולכת לבית ספר שם, לומדת לאט לאט לחיות מחדש, באופן דומה אבל אחר.
״אין לך מושג כמה אנחנו מוכנים!״ מתלהב אור. ״היום שנינו לא הלכנו לעבודה, וסידרנו את החדר שלך. רוצה לראות?״
גל של רגשות גואה בתוכה. ״ברור!״
אור שולף מכיסו את הטאבלט שלו, ומבקש ממנו ״הי, איפה התמונות של החדר של עלמה?״
עלמה מביטה בהשתאות בתמונות התלת מימדיות שמוצגות בפניה, של חדר מואר, צבעוני, שמח, עם תמונה גדולה של חתול מעל למיטה הרחבה שניצבת בו. על הקיר ממול היא מגלה תמונות שהיא מכירה: תמונה שלה עם אמא ודניאלה, תמונה של ארבעתם, אבא, אמא, דניאלה ועלמה, תמונה של דניאלה ושלה, ותמונה אחת רק של אמא, שכנראה צולמה הרבה אחרי שעלמה כבר הוקפאה. אמא נראית שם מבוגרת, פניה מקומטים, אבל העיניים שלה, העיניים החדות והיפות שלה, הן אותן עיניים. אור רואה שעלמה מנסה להגדיל את תמונת הקיר הזה, כדי לראות יותר טוב את התמונה של אמא, והוא לוקח ממנה בעדינות את הטאבלט, לוחץ על משהו, ועל הטאבלט עולה התמונה המוגדלת של אמא. הוא מחזיר לה את הטאבלט כדי שתוכל לראות מקרוב.
עלמה מסתכלת על התמונה ולא מצליחה לשבוע מההתבוננות בה. היא רק רוצה להסתכל עליה עוד ועוד, לטבוע במבט האהוב של אמא שלה.
״יש לי בבית עוד הרבה תמונות שלה״, אור אומר לה בשקט, והיא שמה לב שהוא מלטף את שיערה. וגם של דניאלה אחותך״.
עלמה מרימה אליו את עיניה ומחייכת חיוך עצוב מתחת לדמעות. ״מתי הולכים הביתה?״.