ישבתי וחיכיתי להן זמן רב. השקיעה כבר חלפה לה מזמן. זו הייתה שקיעה יפה ורגילה של יום בהיר וצלול. כביכול יום ציפורים שיגרתי, וזו הייתה השעה שהן תמיד מתכנסות בה – לשינה, על העצים בגן שלי. אבל הפעם הן לא הגיעו ומשהו נראה פה חשוד.
חיכיתי עוד שעה ארוכה ולבסוף – ויתרתי. קיפלתי את ציוד הצפרות בלחיצת כפתור, וירדתי במעלית שחיכתה לי. חשתי מועקה. חסרונן של הציפורים תמיד הטריד את מנוחתי. מודאגת מאוד מן העתיד לבוא, נפרדתי מגן הצמחים שלי, וירדתי אל דירתי בקומה ה-12.
אני גרה במיקרו-וורלד 53, בשדרת הניצולים. רגע לפני קריסת מערכות העולם, הוחלט באומות המאוחדות על הקמת מבני ההצלה הללו. החלטה זו באה כשכל התחזיות על הסוף הקרב של תנאי המחיה הבסיסיים, בסביבה האקולוגית "אדם", החלו לגלות סימני התממשות. העולם שלנו החל להפוך לביצה אחת גדולה, עם סירחון של גופרית וענני אדים בצבע ירוק-צהוב מבחיל.
אנשים יצאו מבתיהם עם מסיכות אב"כ, וגם זאת הם עשו רק במעט המקומות שעוד אפשר היה לנשום בהם כך. שאר האנשים ברוב כדור הארץ, לא יצאו כלל מבתיהם, ומידי יום אותר מספר הולך וגדל של גופות נטושות ברחובות ובבתים. זה היה כבר לגמרי בלתי נסבל.
בעקבות זאת כונסו טובי המוחות המדעיים של העולם, ומיהרו לתכנן את המבנה האולטימטיבי. מבנה – שיכיל את כל מה שנדרש לאדם להישרדות – ללא יציאה מן הבית. לאחר בנייתו, בחינתו ושכלולו של הדגם הראשון, נצטוותה כל מדינה למהר ולבנות לה כמה שיותר מבנים כאלה.
זה היה ברור, זו הדרך היחידה שבה יוכל היצור האנושי – להמשיך ולהתקיים, עכשיו, באמצע המאה ה-25. והתאריך המדויק של היום המסוים הזה, שבו נעלמו הציפורים, היה 10 באוקטובר 2423, השליש הראשון של חודש נדידת הציפורים.
על הכל חשבו המתכננים. הבניין שלנו מצויד במיני-כור אטומי, שמספק את תצרוכת החשמל לכל מכשיר הדורש זאת, ללא יוצא מן הכלל, וצמודים לו – טכנאים המתחזקים אותו 24 שעות ביממה. הכור הקטן הזה מספיק להפעלת כל הציוד החשמלי הנדרש בבניין: מחשבים, מזקקי ומחממי מים, מפעל הדפסת מזון ושמירה על טריותו וקירורו, ניקוי ותחזוקת בריכות השחייה האישיות, תנורי הבישול, המיזוג, הניקיון, התאורה כמובן, ובקיצור – הכל.
כך אנחנו לא נאלצים לצאת מהבניין שלנו אפילו לדקה מסכנת חיים אחת. שכן, בניין המיקרו-וורלד – כשמו כן הוא: מקום עבודה, מקום קניות ומקום שינה ובילוי בשעות הפנאי. כל מה שנחוץ לקיום חיים. אפילו מדמה ים, וכמובן – חדרי ספורט ומסאז', עם הולוגרמות של נופים פראיים מימי קדם – ככל העולה על דעתנו ודמיוננו.
לכל אדם במיקרו-וורלד שלנו יש תפקיד במערכת השמירה על המאזן האקולוגי שלו, ג'סי בן-הזוג שלי הוא אחד מטכנאי הכור. יש כאן רופאים ואחיות בבית החולים, מורים ומרצים בבית הספר ובאוניברסיטה, ושלל מקצועות רבים אחרים, העובדים באולמות עבודה מסוגים שונים ויש גם את גן החמצן – גן הצמחים שלי.
התפקיד שהוטל עלי בבניין רב-הקומות שלי כלל בתוכו אחריות לא קטנה. הגן שלי, שאותו טיפחתי במסירות אדוקה, בעזרתם של העובדים הרבים שהעסקתי, היה מקור החמצן לבניין כולו. תפקידי היה לוודא יום-יום שכל הצמחים בו ירוקים בלא יוצא מן הכלל. היה עלי לזהות מיד כל צמח המראה סימני דעיכה ולו הקלים ביותר. לבדוק את הסיבה לכך ולהביא לפתרונה במהירות המרבית.
כי זה הרי ידוע לכל, הופעתו של צמח חולה כלשהו בגן שלי, פרושה – שמישהו בבניין עלול לחלות ואף למות – חס וחלילה, ופירוש הדבר – פרידה נוספת מעוד דייר בבניין. כמות החמצן שמייצר כל צמח, בגן הגג שלי, מחושבת בדקדקנות רבה ובמידה כזו שתספיק לנשימה השוטפת של כל הדיירים, מהצעיר ביותר בהם, ג'וני פלאם – בן ה-5, הילד האחרון שנולד במעבדת הלידה (עד שהוחלט להקפיא את פעולתה) ועד המבוגר ביותר – דיוויד ברום, בן ה-65, הנחשב לפלא רפואי בהגיעו לגיל מופלג זה.
אכן, במינוי הזה אני, דניאלה בראון, בת ה-35, אחראית בפועל על בריאותם וחייהם של כל דיירי הבניין. זהו תפקיד לא קל לגמרי ואני ממלאת אותו בחרדת קודש.
אך, אני ועוזרי האנושיים לא לבדנו בו. יש לי עוזרות נאמנות נוספות ממין אחר, הציפורים. מידי יום הן מגיעות בשעות הערב לקיניהן, בגן הצמחים שלי. הן היחידות שיכולות לעבור ממיקרו-וורלד אחד למשנהו, והן החזאיות שלי לשינויים במזג האוויר בחממה האקולוגית של הבניין שלי. הן מצליחות בכך בזכות מנגנון ביולוגי, כנראה במערכת החיסון שלהן, שעוד לא הצלחנו לגמרי לפענח ולהבין אותו, וגם אותו אני חוקרת כחלק מתפקידי.
והיום הן לא הגיעו…
בדירתי שבקומה ה-12, הדלקתי את המחשב המרכזי שלי, והתחלתי מיד ליצור קשר עם הצפרים האחרים בבניינים הסמוכים. כמובן ש"סמוך" הוא דבר יחסי והוא ממש לא "צמוד". הבניין הקרוב ביותר לזה שלנו נמצא במרחק 1500 ק"מ לכיוון צפון-מזרח.
זהו מיקרו-וורלד 52, שנמצא בביצת ניו-יורק, ביצת ענק הפרוסה על מה שהיה בספרי ההיסטוריה של המאה ה-23, העיר הגדולה ביותר במדינת ניו-יורק שבארה"ב. היא הייתה באותן שנים עיר בירה שגרו בה יותר מעשרה מיליון בני אדם, אבל היום בחמשת המיקרו-וורלדס שלה, גרים בסביבות מאתיים אלף איש בלבד.
מה קרה לכל האחרים? חלקם הגדול מת לצערי, וחלקם האחר, העשירים ובעלי המזל יותר, הצליחו להיכנס לחלליות העל, שנבנו גם הן באותו זמן, או אולי כמה שנים קודם. חלליות שכל אחת מהן גם היא מעין מיקרו-וורלד מבוסס על מיני-כור אטומי, כמו הבניינים שלנו. אך הן סובבות את כדור הארץ ומייצרות את החמצן שלהן בדרכים אחרות ושונות לגמרי מהשיטה שלנו, ויש להן גם תפקיד חשוב נוסף והוא: למצוא לנו כוכב אחר שאפשר לחיות בו, "כמו פעם", בימים בהם השמיים היו עוד כחולים, והייתה הפרדה ממשית בין ים ויבשה על פני הכוכב שלנו.
אגב, שכחתי לציין שהבניין שלנו, מיקרו-וורלד 53, נמצא במקום בו הייתה העיר סנט-לואיס שבמיזורי, שהיו בה במאה ה-23, קרוב למיליון ומאתיים אלף איש, והיום בבניין שלנו נשארו שנים-עשר אלף איש בלבד.
ובכל יום עלול למות אדם נוסף.
ג'ייקובס, מגן הציפורים במיקרו-וורלד 52, ענה לי מיד לשיחת הוידאו:
"היי דניאלה, לפי איך שאת נראית, אני מבין שהמצב אצלך עגום כמו אצלי".
"לגמרי", עניתי לו, "הציפורים שלי לא הגיעו היום לשנת הלילה שלהם, ואני לא יכולה לבדוק אותן ולהוריד מהן מדדים. גם קשה לי לפענח את הצ'יפים שעליהם. יש עליהן מין מסך רעש ואבק משונה".
"כך זה גם אצלי", ענה לי ג'ייקובס, "אני יושב פה כבר למעלה משעתיים ומנסה להבין לאן הן עפו לכל הרוחות?"
"אולי זה בעצם סימן טוב שהציפורים לא באו?", אמרתי במעין הארה פתאומית, "אולי הן מצאו מקום טוב יותר להיות בו הלילה?".
"אולי צמחו סוף-סוף עצים בריאים בסביבה שלנו?", המשכתי את קו המחשבה הזה ותהיתי איתו, "אולי העולם הביצתי הזה שלנו מתחיל להתאושש מעצמו ולהתייבש קצת?".
"ואולי את סתם צובעת הכל בוורוד לא אפשרי?", הוא לעג לי, "אולי הן חלו וטבעו בביצה?". כמובן שהאמירה הזו שלו, מחקה לגמרי את תחושת הבטן החיובית שלי, והחזירה את הדאגה למקומה.
"בואי נעלה לשיחה את הצפרים בבניינים האחרים בשדרת הניצולים, ונראה מה קורה אצלם", וכך בזה אחר זה הצטרפו אלינו צפרי כל 50 הבניינים בשדרה שלנו, בגזרת ארה"ב, לשיחת הווידאו (שפעם שמעתי שקראו לה "זום", אבל חברת "זום-אין" היא כבר שנים רבות "זום-אאוט").
אתם שואלים בוודאי, "למה את לא יכולה לקחת רחפן ולטוס איתו בשמים ולחפש את הציפורים שלך?", ועל כך התשובה היא: שזה בלתי אפשרי, גם לא עם "חליפת חלל", שבה מרחפים תושבי החלל שלנו, לטיולי החקר והתחזוקה החיצונית שלהם, מחוץ לחלליות הענק שבהן הם חיים.
באטמוספירה שלנו, על פני כדור הארץ, אין היום אף טיפת אוויר ראוי לנשימת בני אדם, כי הכל ביצה מסביב. אנחנו לא יכולים בשום אופן לצאת מהבניין, ואף לא לעלות על טיסן שיחזיק את המשקל שלנו. כל הטיסנים המיוצרים היום הם לשימוש חד פעמי, שכן כל חומר שבא במגע עם האדים העולים מן הביצה, נמס או מתפורר תוך זמן קצר מאוד. גם קירות הבניינים שלנו עוברים שטיפה וניקוי בלתי פוסקים, על מנת שלא יפגעו מחומציות החומרים הנפלטים מן הביצה סביבנו.
לכן הציפורים, שהצליחו לשרוד בתופת הזו, הן תופעה יוצאת דופן ומסקרנת כל-כך.
עם הזמן הבנו שגם הן לא ממש יורדות למטה ובעצם הן רק עפות, כנראה מאוד גבוה ובעזרת חוש הכיוון המיוחד שלהן, והן בעיקר עוברות ממיקרו-וורלד ארצי אחד למשנהו. מידי פעם חלקן אובד בנפילה וטביעה בביצות, לכן הכמות שלהן מתמעטת והן לעיתים קרובות מעדיפות לבלות את רוב זמנן בגנים שלנו. אבל מידי פעם, ובמיוחד בחודשים אוקטובר ומאי, הן לא מוותרות וממשיכות להתמיד במסורת הנדידה שלהן מימים עברו. אבל כך או כך, הן או חברותיהן מן המיקרו-וורלדס האחרים, מגיעות תמיד לישון בגני-הגג שלנו, ואם היום הן לא עשו זאת, זו תעלומה גדולה מאוד.
בשיחת הועידה עם הצפרים האחרים בכל רחבי ארה"ב, התגלתה תמונת מצב דומה מאוד לזו שלנו. פה ושם עוד היו דיווחים על להקות שחזרו בכל זאת לשנת הלילה בגן שלהן, אך הרוב המוחלט שלהן – פשוט נעלם ורק השאיר אחריו סימני חיים מטושטשים ביותר.
לכולנו היה ברור שהן לא מתו, אבל רבים מהצפרים הביעו חשש שהן בשלבי גסיסה כלשהם, ורק מעטים הביעו אופטימיות קלה, כמוני, לתקווה שאולי קורה פה משהו טוב.
ועכשיו עלה בדעתי פתאום הרעיון: "אולי העולם שלנו מתחיל סוף-סוף לרפא את עצמו בדרך כל שהיא?".
באותו רגע שבו עלתה המחשבה הזו שוב בראשי, החלטתי לא להביע אותה בקול, כדי לא להיתקל שוב בלעג והגיחוך שזכינו בו, אני והאופטימיים האחרים שבחבורה, ובמקום זאת הכרזתי: "אני יורדת לאגף הבטחון שלנו, למסור דיווח, ולבקש שירימו רחפן (חד-פעמי ויקר מאוד), כדי לבדוק את העניין לפחות בסביבה שלי".
"אוקי, סגרנו, דווחי עוד כשיהיו נתונים. גם אנחנו נעשה זאת, ונקווה שלא ניתקל בסירוב מטעמים כלכליים כמובן", ענו לי האחרים ונפרדנו.
בינתיים הופיע בחדרי ג'סי בן הזוג שלי, שסיים את משמרת העבודה שלו בכור שבמרתפי הבניין שלנו. "מה קורה, דניאלי?", הוא שאל אותי, "את נראית נסערת. על מה הייתה השיחה שסיימת עכשיו?".
"אוי ג'סי, הציפורים לא הגיעו הערב. הן נעלמו כמעט מכל הבניינים בשדרה שלנו", סיפרתי לו תוך כדי החלפת בגדי העבודה הכתומים שלי, שלמעשה הייתי צריכה להחליף כבר קודם, כשחזרתי אל חדרי מהגן שלי, "אני חייבת לעדכן את מועצת הבניין ולבקש מהביטחון שיעלו רחפן לראות מה קורה".
"וואו", ג'סי נדבק מהר מאוד בהתרגשות שלי, "אני מצטרף אליך. ובדרך אספר לך שבכור שלנו המציאו חומר חדש לרחפנים, שמאריך את יכולת השהייה שלהם בחוץ, ואולי גם מוזיל את הייצור שלהם".
"זה נשמע נהדר", נפקחו עיני בהתלהבות רבה, תוך כדי הריצה המשותפת שלנו אל המעלית, "ובאיזה תיזמון מעולה. ובכלל ג'סי, אל תלעג לי בבקשה, אבל יש לי תחושה שההעלמות הזו של הציפורים היא דווקא דבר טוב. אבל … אני כמובן עוד לא יכולה להסביר ולהוכיח את זה לכולם. זו מין תחושת בטן שקשה לי להסביר אותה".
"ולמה שאלעג לך על זה?", ג'סי המקסים ענה לי, "מאז שאני מכיר אותך תחושות הבטן שלך תמיד התגלו כנכונות. אני ממש לא מאותם אנשים שמזלזלים בהן".
כששמעתי זאת חייכתי אליו באהבה רבה, ובמהלך הירידה המהירה שלנו לקומה 4, אף הספקתי להעניק לו חיבוק ונשיקה קלה.
ג'סי, ורבים מאנשי הבניין שלנו, ידעו שיש לי קשר מיוחד עם הצמחים והציפורים שלי, טענו שיש לי יכולת טלפתית מיוחדת איתם ולכן אני מתאימה במיוחד לתפקידי בבניין.
"ג'ייקובס הצפר מ-52, לעג לי וטען שלדעתו הציפורים בכלל גוססות", אמרתי בעצב וחשש גדול.
כשהגענו לאגף הבטחון, היו בו רק כמה עובדי משמרת זוטרים. שכן, רוב עובדי האגף מפוזרים בין הקומות השונות, בצפייה במסכי המעקב שבהם, או בפטרול תמידי, ובשעה זו, 3:00 לפנות בוקר, מפקדיהם ומנהליהם, ישנו את שנת הלילה שלהם.
אך תוך זמן קצר הגיעו כמעט כולם והתאספו לשמוע את הדיווח החריג שלי, ולהחליט אם להיענות לבקשתי. הפעם, בעידודו האוהב של ג'סי, הבעתי גם את תחושת הבטן שלי, וג'סי עצמו הוסיף מידע על הרחפן החדש שסיפר לי עליו, שלשמחתי כבר יוצרו לו כמה אבות טיפוס.
בתחילה, כולם הקשיבו לנו בהבעת פנים די קפואה. היה לי קשה מאוד להחליט מי מזדהה איתי ומי מפקפק בדברי. אבל ככל שהישיבה התמשכה והתבררו המשמעויות הקיצוניות של הדיווח שלי, הרגשתי שהם מתחילים להסכים עמנו, שחייבים להעלות את אחד הרחפנים המיוחדים הללו לאוויר ולחפש: לאן נעלמו הציפורים?
מהר מאוד נקראו למשרד המהנדסים הראשיים מאגף הפיתוח, ובידיהם הרחפן החדש מעורר התקווה, ומיד אחריהם הגיעו גם נשיא מועצת הבניין וסגנו. כולם קיבלו הסבר מהיר על הסיבה לקריאתם ותוך זמן קצר הוחלט פה אחד: הרחפן יצא למשימת הסיור הראשונה שלו, כבר עכשיו, ומשימתו למצוא את הציפורים.
בעיון בנתוני הצ'יפים השתולים בצוואר כל הציפורים המקושרות לגן שלי, בחרתי שלוש מתוכן שאיתותי הצ'יפים שלהן נשמעו לי החזקים והברורים יותר מכל השאר, העברתי למפעילי הרחפן את המיקום האפשרי שלהן, שלצערי היה בטווח רדיוס של 500 ק"מ לפחות מן המיקרו-וורלד שלנו, וביחד עם כולם עלינו אל גן-הגג שלי. שם חיברו מפעילי הרחפן את מסכי המעקב לרשת החשמל שלי, ובמחיאות כפיים זינק הרחפן אל השמיים והחל לגשש את דרכו אל מחוץ לגג.
איכות התמונה שהתקבלה על המסך הענק שהצבנו על הגג הייתה מעולה במיוחד, וכולנו היינו מרותקים למסך כמו מהופנטים: הרחפן חשף לעינינו את הביצה העכורה שאנחנו חיים בתוכה. הזוהמה והלכלוך סביב הבניין שלנו היו רבים במיוחד. מצלמת הרחפן חדרה את אדי הגופרית והראתה לנו את המעגלים הכהים והסמיכים, דמויי שמן צף, בצבעים מבחילים, שהקיפו אותנו מסביב, שאותם לצערי כבר הכרתי מתמונות-נוף עגומות וקודמות שקבלתי מן הציפורים שלי, ולרגע קל חשתי פקפוק בתחושות הבטן שלי ודאגה רבה לשלומן.
אך הרחפן, המשיך לעלות ולהתרחק, וסימן המיקום של הציפורים הלך והתחזק. ואז … נעתקה נשמתנו: צבעי הביצה החלו אט-אט להראות רכים ונעימים יותר, והמצלמה נדרשה פחות לחדירה בענן הגז: "אלוהים אדירים", קרא המפעיל בהתרגשות, "כמות הגז שמעל הביצה פוחתת ככל שאנחנו מתקרבים ליעד. דבר כזה לא קרה לי מעולם, ואני מפעיל רחפנים חד-פעמיים כבר עשר שנים". על המסך החלה להתגבש מרחוק תמונה חדשה: של גוש לא מוכר בצבע חום-ירקרק, המוקף מים כחולים בהירים.
"יכול להיות שזו אדמה? ואלו מי ים?", שאלתי את ג'סי, שעמד וחיבק אותי אליו, "אני חושבת שזה היה צבע הים בספר ההיסטוריה שלנו", וג'סי במקום לענות הפנה לרגע את מבטו אל עיני וחייך, הידק את חיבוקו ולחש: "אהובתי, נראה לי שגם הפעם תחושת הבטן שלך צדקה!".
הרחפן המשיך במסעו והגיע אל פסגת הגבעה החומה, שם הוא עלה מעט לגובה ותחתיו התגלה המראה המרהיב ביותר בחיי: הציפורים שלי. הן ישבו על האדמה, וברמקולים התחלנו לשמוע את הציוצים הרכים שלהם. ציוצי החיזור שאהבתי כל-כך לשמוע על הגג שלי, נשמעו עכשיו ברמקול ששידר את ששמע הרחפן, ועמם התעוררה ההבנה וההתרגשות בקרב כל הנוכחים.
מישהו החל למחוא כפיים וכל האחרים הצטרפו אליו, ונשיא המועצה בקש מיקרופון ודיבר אל כל הנוכחים:
"חברים, כדור הארץ שלנו מתעורר לתחייה ואנחנו בני האדם הראשונים שחוזים בכך! תודה רבה לציפורים הנהדרות של דניאלה שהחזירו לנו את התקווה. עכשיו תפקידנו להפיץ אותה לכל העולם ומחוצה לו, למנהיגינו השוהים בחללית האומות המאוחדות שמחוצה לו. מליבנו מתחילה לנשור אבן הדאגה לגורל האנושות שלנו, והתקווה שבה להתגורר בו".