"אנחנו נכנעים!" מאיה קוראת כשידיה מורמות מעלה במגננה, צועדת צעד קדימה. השמלה הלבנה שלה מתבדרת ברוח הקלה הנושבת במנהרה. השיער שלה, חום שנראה כהה ללא אור השמש, פרוע מהריצה לתחתית ההר.
"מאיה, לא!" אני צועק. ריח הים החזק מתסכל אותי, כי נראה שהיינו כל כך קרובים לנתיב מילוט.
היא מביטה בי במבט רך כל כך, שהלב שלי מתכווץ. "הם יהרגו אותך אם אני לא אכנע," היא פונה לרודפים שלנו. "אז הנה, אני פה. רק אל תירו. אעשה כרצונכם."
ראש הקבוצה מטה את ראשו. אני לא מסוגל לזהות את הבעת הפנים שלו בגלל החושך הכמעט מוחלט השורר במנהרה, רק הלפיד הבוער מאיר בקושי את תווי פניו. "אני חושב שכאן את טועה, ילדה." הוא מרים את האקדח.
הבהלה ניכרת על פניה של מאיה, והיא רצה לעברי, בדיוק כשהאיש לוחץ על ההדק.
אני לא חש בדבר.
מאיה מנסה לתפוס אותי כל היום, אבל היא עסוקה כל כך שאני רואה אותה רק בארוחת ערב. אנחנו יושבים לפי גילאים, כך שאני פוגש בארוחה את כל מי שלא נתקלתי בו במהלך היום.
אנחנו שישה בשכבת הגיל שלנו במקדש. זה נחשב למספר נמוך יחסית לשנים קודמות, אבל לא מאוד מופרך. מאז התגלות יכולות הבריאה, נבנו כשישה מקדשים בכל מדינה. בכל מגדל יש קבוצת גילאים שונה, החל מגיל ינקות ועד המקדש האחרון, הנצח.
"היי, איתן. תעביר לי את המלח בבקשה." בן בולע בקולניות, מושיט את ידו קדימה. אני דוחף לעברו את המלחיה וחוזר לבהות בצלחת שלי.
מאיה מלטפת את גבי. "היי, זה דבר טוב שלא ביקשו ממך כלום עד עכשיו. תאר לעצמך איזה נורא זה אם היו מבקשים ממך להרוג מישהו? פעם אחרונה שהיית צריך להמית כלב לא ישנת טוב שבוע."
"זה לא אותו הדבר," אני מחמיץ פנים. "אנחנו סוף סוף עושים עבודה רצינית. עברו כבר חמישה חודשים מתחילת השנה החדשה, ואני יושב ולא עושה כלום."
בשנה שעברה עברנו למגדל השני, שמיועד לגילאי עשרים עד ארבעים. בשנה הראשונה למקדש, החדשים לומדים מהבוגרים יותר על עבודות השירות לציבור, ומתחילת השנה השנייה מתחילים לעזור בדברים קטנים. בעולם שבו אנחנו מחזיקים את התשובה להכל, אנשים באים אלינו כדי לקבל מרפא לכל חולי, כדי לחזור בזמן לעצמם בגילאי העשרה וכדי לחיות חיים מאושרים יותר.
אף אחד לא בא כדי למות.
ליבי מחייכת אליי חיוך מנחם. "היי, זה לא שמישהו בא אליי או אל דפנה בשביל משהו מסוים, נכון?"
"זה לא אותו הדבר, ליבי." דפנה מתערבת, "אנחנו מצטרפות לעבודות גדולות יותר, כמו מזג האוויר והיום והלילה. איתן לא עושה כלום חוץ מלהתאמן עם מאיה, והיא עסוקה עד מעל הראש." היא גלויית לב כתמיד, והמילים שלה חותכות אותי כמו סכין.
"תעזבו אותו בשקט כבר." רפאל בוצע חתיכה מהחלה המונחת במרכז השולחן. "כולם יודעים שמחזיק המוות עושה הכי פחות. אז תנו לו להתמרמר לבד, ועוד כמה שבועות, כשמישהו יפנה אליו, הוא יבין שזה לא נחמד כמו שהוא חושב."
אני מגלגל עיניים. האימון האחרון הרציני שלי היה בתחילת השנה שעברה. זה היה כלב חולה מאוד, שהיה צורך להמית אותו כדי למנוע ייסורים נוספים. לא היה לו בית, ועד שמצאו אותו הסבל עלה על אורך החיים שלו. אני עדיין חושב שיכלו להציל אותו, אבל הייתי כל כך להוט להפגין את כישוריי שלא התלוננתי.
הייתי מרותק למיטה שבוע אחר כך, בלי יכולת לקום.
מאיה מורידה את היד שלה מהגב שלי כדי להמשיך לאכול, ואני מסיט את מבטי לעברה. לכל שכבת גיל יש 'מאיה' כזאת, נער או נערת זהב שבידיהם כוח הבריאה. הכוח שלה כל כך נפוץ והכרחי, שכולם היו מופתעים שהיא היחידה בשנתון שלנו.
מאיה יכולה להחזיר דברים לחיים.
לכל דבר יש תוחלת חיים מוגדרת, אבל היא יכולה להמשיך אותה או לברוא אחת חדשה. בין אם זה צעצוע מכני שתם זמנו או פרפר שהגיע יומו האחרון, הכוח נמצא אצל מאיה. בעולם בו שום דבר לא חייב למות, מאיה היא ההמשכיות בפני עצמה.
אני קצת שונא אותה על זה. התפקיד שלה כל כך מהותי וחשוב, ותמיד זקוקים לעוד יכולות בריאה כאלה. לעומתה, היכולת שלי כל כך נדירה שהיו כאלה שהרימו גבה כשהתגלתי.
אנחנו מסיימים לאכול בשתיקה, מצב הרוח הכללי עכור ומדוכדך. זה לא לגמרי בגללי, כי הבוקר קיבלנו חדשות רעות. קבוצת האתאיסטים, בשם ה"התעוררות", ממשיכה להחריב מקדשים ישנים ולחולל הרס וכאוס בכפרים הקטנים המקיפים אותם. הם מאמינים שאנחנו יצורי שדים, ושהעולם צריך להתנהל כמו בתקופתו הישנה, בלי התערבות חיצונית.
היום לרובה הגדול של האנושות יש יכולות כאלה או אחרות, אבל חלשות מאוד. שלא כמונו, הם אינם יכולים להשתמש ביכולות שלהם לעזור לכלל. אבל אנחנו יכולים. יש לנו את היכולת להקים את השמש, לעזור ליבולים לגדול. אבל ה'התעוררות' היא קבוצה של מטורפים, וככה מתייחסים אליהם.
מאיה מושכת בשרוול הטוניקה שלי. "בוא נלך לגן הפנימי, טוב?" היא לא מחכה לתשובה שלי ומפנה את הכלים של שנינו לעגלה הגדולה המלאה מים וסבון. אני גומע את טיפות הנוזל האחרונות בכוס שלי, מניח אותה בתוך העגלה עם שאר הכלים ועוקב אחרי מאיה.
אנחנו חיים בעולם מושלם. עולם שאין בו מחלות, אין בו עוני. כל אחד עוסק בעבודתו, אנשים מתקיימים עד שהם מואסים בלחיות, מה שכמעט ולא קורה. כולם מעריכים את החיים, מעריכים את העולם הטוב והמושלם שאנחנו חיים בו. זאת הסיבה שמאיה עסוקה כל הזמן, היא מטפלת בפצועים ובחולים ובמתים שרוצים להמשיך לחיות בעולם הזה.
כשאנחנו מגיעים לגן הפנימי, חלקה ירוקה בסוף המקדש, מאיה מתיישבת על הדשא ומתחילה לקטוף משיח אומלל אחד את הפרחים המעטרים אותו.
"מה קרה?" אני שואל, מתיישב לידה. היא מביטה בי בעיניים מלאות דמעות.
"אני חושבת שכדאי שתצא לחופשה קצרה בהרים." היא לוחשת, שפתה התחתונה רועדת כעלה נידף.
אני מאוד מבולבל. "מה? למה? מה קרה?"
היא עוזבת את הפרחים ומניחה יד רועדת על כתפי. "הם באים. בגללך." התשובה שלה מבלבלת אותי לא פחות מההתנהגות הרגשנית שלה.
"מאיה, אני צריך שתדברי ברור. מי באים? למה בגללי? למה את בוכה? זה שוב בגלל הבחור ההוא מהמטבח? אמרתי לך שנשבענו נזירות ואת לא יכולה לצאת איתו – "
היא פורצת בבכי חזק, אז אני סותם את הפה. אני רוצה להאמין שאני מכיר את מאיה. שאני מודע אליה מספיק כדי לדעת מה היא עוברת. היא תמיד הייתה החברה הכי טובה שלי, הילדה עם החיוך הכי גדול, זאת שתמיד מחפשת לעזור ולתמוך.
"אתה לא מבין!" היא דוחפת אותי בכתף בתנועה חלשה. "הם באים ואתה צריך לברוח מכאן או שיהרגו אותך!" היא מנגבת את האף בשרוול הלבן. "קבוצת ה'התעוררות'. אתה יודע, אנשים חסרי כוחות או מתנגדי הבריאה. הם צוברים כוח ובאים לפה. והדבר האחרון שהם רוצים הוא מוות. הם יהרגו אותך בשניה שיתפסו אותך!"
אני מניד בראשי. "ועדיין, את תוכלי להחזיר אותי לחיים, מאיה. אנחנו בלתי מנוצחים. אם הם יהרגו אותי – מה שיהיה מאוד אירוני, אני חייב לציין – את פשוט תגררי את הגופה שלי לאן שהוא ותעירי אותי. אני לא מבין מה הבעיה פה."
היא מנידה בראשה. "הם יחטפו אותי ואת כל שאר היוצרים ברגע שישיגו אותנו. ולא תהיה לי שום הזדמנות להציל אותך. אני לא יכולה להחזיר לחיים מישהו שמת מעל עשרים וארבע שעות. אני לא מספיק מיומנת."
"אוקיי, אז נברח שנינו." אני עדיין לא מצליח להבין על מה כל הלחץ. "או יותר טוב, את תברחי ואני אהרוג אותם. הם לא יכולים לנצח את המוות, נכון? אני היחיד שיכול להשתמש בכלי נשק, אז אין לנו שום סיבה לפחד מהם."
מאיה מסתכלת עליי בעיניים כחולות גדולות, ואני ממשיך. "אם כבר, את זאת שצריכה לברוח. הם רוצים לתפוס אותך, נכון? להשתמש בך למטרותיהם או מה שזה לא יהיה?" היא מהנהנת. "אוקיי, אז אם הם יגיעו, נדאג שתברחי ואני אגן עלייך. זאת תוכנית ממש טובה, כי אז אני גם מחסל את המרד הקטן הזה, וסיימנו! אין ממה לדאוג."
"אבל איתן," הקול שלה צרוד. "הם כבר פה."
"מה?" אני חושב שלא שמעתי טוב.
"יש להם חפרפרת פה. הם אמורים להגיע הלילה, בשעות הקרובות, שמעתי אחד מעובדי המטבח מדבר – ההוא שכולם חשבו שאני מעוניינת בו – מעביר להם מידע. אנחנו חייבים לברוח עוד היום, לארוז את הדברים שלנו וללכת! אתה חייב לבוא איתי, אני מכירה דרך מילוט – "
אני קוטע אותה, מניח את ידי על כתפיה. "מאיה, את בטוחה שאלה לא סתם שמועות?"
היא משלבת ידיים, גבותיה מתכווצות מטה. "אתה חושב שלא בדקתי את השטח לפני? אתה לא סומך עליי? אני יודעת מה אני אומרת. אתה, מכל האנשים, צריך להאמין לי. הם באים, והכוונות שלהם ברורות."
אני פותח את הפה כדי להגיב, אבל באותו הרגע אזעקה נשמעת בכל הבניין, מחרישת אוזניים. המבט החיוור על פניה של מאיה אומר לי הכל, ואני לא טורח לחשוב, ישר מזנק על הרגליים ומושך אותה לעמידה.
"קודם המחסן," אני צועק מבעד לרעש, "ואז את בורחת!"
אני יודע שהיא מנסה להתווכח איתי, אבל אני גורר אותה מעבר לדלתות אל המחסן. לכל אחד יש לפחות קצת מכוחות הבריאה, ורק אלה שהכוח בהם חזק מספיק מגיעים למקדשים. מתוכם, רק מעטים מאוד מחזיקים בכוח המוות, היכולת להשתמש בכל כלי נשק אפשרי ולהרוג. והמחסן של המקדש מפוצץ בכאלה.
אני רץ הכי מהר שאני יכול, מקפיד להעיף מבט אחורה במאיה כדי לראות שהיא עומדת בקצב שלי. בערך כחמישים מטר מהמחסן, אני מתחיל להריח עשן. אאני לא מספיק להתקרב יותר משני צעדים כשפיצוץ גדול נשמע וההדף מפיל אותי על גבי. כל האוויר יוצא מריאותיי, אוזניי מצלצלות.
ההבנה מכה בי כמו עץ נופל, מתיישבת בבטן שלי ומעלה טעם חמוץ בפי. הם פוצצו את המחסן.
הם פוצצו את כל כלי הנשק שלנו. אין לי שום דרך לפגוע בהם בלי הכלים.
מאיה הראשונה שמתעשתת. היא תופסת בדש החולצה שלי ומקימה אותי לעמידה, בוחנת אותי כדי לראות שאין שום פציעה משמעותית וגוררת אותי במסדרון. האוזניים שלי עדיין מסרבות לקלוט רעשים מהסביבה, ונקודות שחורות מופיעות לי בשדה הראייה.
הנערה בשמלה הלבנה שמה את ידיה על החזה שלי, ונושמת עמוק. אני יכול להרגיש איך החמימות מכפות ידיה מתפשטת בגופי, קצב הלב שלי מאט, ופתאום אני יכול לשמוע את רחש נשימותיה. היא מסתכלת עליי בהקלה, החיוך הקטן מתפשט על שפתיה הוורודות.
אנחנו שומעים פיצוץ נוסף מרחוק, וזה הסימן שלנו לברוח.
אני לא יודע איפה השאר, כי הכל מלא בעשן, אבל אני סומך על מאיה המובילה אותי. אנחנו עולים במדרגות בעיוורון, פונים ימינה כל כך מהר שאני כמעט מאבד את שיווי המשקל. אנחנו נכנסים לחדרון קטן, אני לא בטוח של מי, אבל הנערה הופכת כל פריט קטן בחדר.
"איפה זה… איפה זה…?" היא ממלמלת מתחת לאפה, זורקת כריות וספרים לרצפה. בדיוק כשאני עומד לשאול אותה מה היא מחפשת, היא מסיטה את קצה המיטה הצידה. בחריקה מצמררת, נפער חור בקיר.
החור קטן מאוד. כל כך קטן וחשוך, שאני אצטרך לזחול פנימה מבלי לראות כלום, ואני מסתכל על מאיה בבלבול.
"זה מוביל אל תחתית ההר." היא לוחשת. "אני אכנס קודם, אבל תבטיח לי שתהיה מיד אחרי. תבטיח לי, איתן."
אני מהנהן, קפוא על מקומי. היא מתכופפת ונכנסת למנהרה, מסמנת לי בידה לעקוב אחריה. אני לא בטוח אם זה האדרנלין או הפחד שמניעים אותי, אבל החושך בולע אותי כמעט מיד. ומאותו רגע, אני מאבד תחושת זמן.
אנחנו זוחלים בהתחלה, ואז הפתח מתרחב ואנחנו יכולים להזדקף וללכת. אני לא רואה כלום, אבל מאיה אוחזת בידי ומגששת את דרכינו הלאה. אם הלכנו דקות או שעות, אני לא יודע, אבל קולות ההמולה מהמגדל נעלמו מאוזנינו בשלב מאוד מוקדם.
"היי," חום הגוף של הנערה לפני מתרחק ממני טיפה. "אני רואה אור בקצה! אני חושבת שזה סוף המנהרה!" היא לוחשת לי, כמעט רצה קדימה. המחילה באמת מתרחבת מאוד, חלל עמוק וגדול שבסופו נקודת אור קטנטנה.
אבל זאת לא היציאה.
יש שם לפחות שלושים אנשים המצטופפים לאורו של הלפיד, כולם חמושים, ממה שאני יכול לראות. מה שלא הגיוני, כי אין מצב שהם השיגו שלושים אנשים שניחנו ביכולות בריאה כמו שלי. אני לא מצליח לעכל את התמונה לפני כשאחד מהם מתחיל לדבר.
"אין לכם לאן לברוח. הגעתם לסוף הדרך, ילדים." העיניים שלי מתרגלות לאט לאור הקטן, ואני מסוגל לראות שהוא חמוש באקדח.
"אנחנו נכנעים!" מאיה קוראת בידיים למעלה כמגננה, צועדת צעד קדימה. השמלה הלבנה שלה מתבדרת ברוח הקלה הנושבת במנהרה. השיער שלה, חום שנראה כהה ללא אור השמש, פרוע מהריצה שלנו לתחתית ההר.
"מאיה, לא!" אני צועק. ריח הים החזק מתסכל אותי, כי נראה שהיינו כל כך קרובים לנתיב מילוט.
היא מביטה בי במבט רך כל כך, שהלב שלי מתכווץ. "הם יהרגו אותך אם אני לא אכנע," היא פונה לרודפים שלנו. "אז הנה, אני פה. רק אל תירו. אעשה כרצונכם."
ראש הקבוצה מטה את ראשו. אני לא מסוגל לזהות את הבעת הפנים שלו בגלל החושך הכמעט מוחלט השורר במנהרה, רק הלפיד הבוער מאיר בקושי את תווי פניו. "אני חושב שכאן את טועה, ילדה." הוא מרים את האקדח.
הבהלה ניכרת על פניה של מאיה, והיא רצה לעברי, בדיוק כשהאיש לוחץ על ההדק.
אני לא חש בדבר.
מאיה, לצידי, מתמוטטת על הרצפה, האדום מתפשט על שמלתה בקצב מהיר, בדיוק בחזה.
"לא!" אני צורח, ברכיי מתקפלות תחתי. "למה שתעשו את זה? אתם צריכים אותה! למה שתירו בה?! מאיה? מאיה?" ידיי מוצאות את פניה. היא בהכרה, בוהה בי בדמעות.
האיש צועד קדימה עם הלפיד. "אנחנו לא צריכים אותה, ילד. היא עומדת בדרכנו חזרה לעולם הישן. זה לא טבעי להחיות אנשים שוב ושוב. לא, אנחנו רוצים לשים קץ לכל הדברים הלא טבעיים הללו."
אני מסתכל עליו, הזעם צורב בעורקיי. "אז קדימה, למה אתה מחכה? תהרוג גם אותי! קדימה, תירה! אתם חבורה של צבועים, משתמשים בכוחות הבריאה בשביל להרוג כדי לשרת את המטרה שלכם ומשליכים הכל לצד!"
האיש מטה את ראשו הצידה. "איזה כוחות בריאה? אני לא צריך שום כוח כדי להרים את הנשק ולירות בו, בדיוק כמוך."
"מה…?" אני לא מבין.
"אתה חסר כוחות, ילד. כמונו. אין לנו שום סיבה להרוג אותך. אולי בחרו בך ואפשרו לך להשתמש בכלים כאלה, אבל זה לא אומר שאתה היחיד." הגבר מנופף באקדח שלו. "רואה? לא קורה לי כלום. אני לא יודע מי המציא את השטות הזאת על המוות, אבל כולם יכולים לגרום לו. אתה לא מיוחד."
מאיה מנסה להוציא קול כלשהו, אבל יוצא לה רק גרגור חנוק. אני מביט אליה, מזיז את השערות ממצחה המזיע. "אז למה אני פה, הא? למה דווקא אותי?!" העולם שלי נוטה על צידו.
הוא עוצר במקומו. "אין באמת סיבה. אולי הראית סימנים של רצחנות בילדות? אולי ההורים שלך חיפשו דרך להיפטר ממך? אני לא יודע."
"אתה משקר." אני מסנן לעברו.
מאיה עוצמת את עיניה.
"תאמין במה שאתה רוצה, ילד. אנחנו סיימנו פה." ובמילים אלה האור מתרחק, עד שנעלם, יחד עם צעדי המגפיים הכבדים שלהם.
אני נשאר שם, כפוף מעל הגופה של מאיה, בוהה. בפעם הראשונה בחיי, עיניי נפקחות. עכשיו אני יודע למה הם קראו לעצמם, 'ההתעוררות'.
העולם הוא מקום אכזר.