אדום, שחור, לבן. מכחול וצבע. הלב פשוט. הוא אדום עם גוונים וצינורות, אבל הצינורות זה כבר לא התפקיד שלי.
אני יושבת בחדר המואר היטב, שלא יהיו טעויות, סביבי עוד בערך חמישה עשר בנות. מול כל אחת שלושת הצבעים, מכחול, קרטון קטן לערבב את הצבעים, ובינינו עובר מסוע, שעליו לבבות. הם אפורים ובודדים, ואנחנו צריכות לצבוע אותם.
בפינת החדר יש ארון נעול. הבנות מספרות שפעם הוא היה פתוח, כשעוד כל אחד צבע לעצמו את הלב. זו רק אגדה אבל.
אני מניחה את הלב הצבוע על המסוע ומרימה אחד אפור. המכחול שלי טועם מהאדום, ומתחיל ללטף את אבי העורקים בעדינות. אני מערבבת טיפה לבן עם האדום, וצובעת מסביב לחדרי הלב בעדינות ובחוסר תשומת לב. בעוד רגע אערבב את הצבעים עם מעט שחור, ואעבור על פסי העורקים באדום הכהה שייווצר. הם מרצים כמה שזה חשוב לא לעשות טעויות, ולהיות מדויקים, שלא יהיו סטיות.
אני מניחה את הלב הצבוע על המסוע, ומסתכלת סביבי. מחוץ לדלת אני יודעת שיש מסדרון ארוך, ובכל אחד מייצרים חלק גוף אחר. הרוב נוצרים כבר צבועים, או שמוותרים על הצביעה שלהם בכלל, כי לצבע אין השפעה. אבל ללב ולמוח, חייב לצבוע אותם כמו שצריך.
אני פותחת את הדלת, ומסתכלת משני צידי המסדרון. הפסקת הצהריים מתחילה רק בעוד ארבע דקות, אז המסדרון שומם. בקצהו האחד, ניצבת דלת גדולה, המובילה החוצה מן המפעל אל תוך העיר הגדולה והשלווה. בקצה השני ניצבות דלתות מעט קטנות יותר, שמובילות אל חדר האוכל. אני יוצאת מהחדר בשקט. הבנות בחדר מתעלמות ממני, פשוט כי זה לא אסור. אני הולכת בצעדים שקטים אל חדר האוכל. אני מסירה מידי את הכפפות האדומות ודוחפת אותן לכיס הסינר האחיד שלובשים במפעל. אסור לאכול צהריים עם הכפפות. כשאני נכנסת לחדר האוכל, דקה וחצי לפני תחילת ההפסקה, מחלקי האוכל כבר עומדים בשורה וממתינים. אני לוקחת מגש אפור, כף ומזלג, וקערה, וניגשת אל דוכני האוכל.
אני מקבלת מהמחלקים את המנה שלי, לפי מה שביקשתי ומתגנבת מחוץ לחלונות הגבוהים המשקיפים על חומת העיר. בקצה חדר האוכל אפשר לפתוח את אחד מהחלונות המתפרסים מהרצפה עד התקרה בדיוק מספיק לנערה רזה, ומגש אוכל. אני מוודאת לסגור אחרי את החלון רק כמעט עד הסוף כדי שאוכל לפתוח אותו בדרכי חזרה, ומתיישבת על החול מאחורי המפעל.
הם טוענים שהחומות נבנו בגלל שמחוצה להם מסרבים לצבוע את הלב והמוח. הם אומרים שבחוץ יש רק מה שנקרא "אלימות", בגלל מוחות אפורים, וסטיות, בגלל לבבות לא צבועים.
אני אוהבת לשבת פה, ולהסתכל על הציפורים מעבר לחומות, ולתהות איך זה מרגיש, לב לא צבוע.
בתום ארוחת הצהריים אני מתגנבת חזרה, ונכנסת לחדר ראשונה. אני ממשיכה לצבוע עד שהכריזה קוראת ברחבי המפעל "סוף יום העבודה. נא הפקידו חלוקים וכפפות בכניסה. להתראות מחר" ואני מושכת את רגלי במהירות לכניסה.
אני מפקידה את החלוק והכפפות, ונשארת בבגדים השחורים של המפעל. רוב הפועלים עם סנדלים אבל אני עם נעלי הספורט שלי. ברגע שאני חוצה את הדלתות הכפולות אני פותחת בריצה, ומגיעה הביתה מהר מדי לטעמי, אבל אין סיבה להסתובב, אז אני נכנסת למקלחת במקום. אני מתמהמהת מעט, וכשאני יוצאת, שערי הארוך רטוב, אני הולכת לסלון, ונכנסת למכשיר הבדיקות של ביתי. הסריקה מציגה על המסך מוח ורוד וטבעי, ולב אדום צבוע, ומהבהבת באישור. מיד אחרי זה הסריקה עוברת על שאר איברי הגוף, ומציגה תאריכי תפוגה מעודכנים. נראה שבחודש הבא אאלץ להחליף את אחת הכליות שלי. אני רושמת לעצמי לעבור בחדר הזה במפעל כבר מחר, כדי לא להסתכן, וצועדת מחוץ למכשיר. הורי לא אמורים להגיע הביתה עד שעות הבוקר המוקדמות, אז אני יוצאת לספרייה.
למרות שאין תיעוד של לפני שבנו את החומות, הספרייה מלאה בספרי היסטוריה. הם מתארים את הבניה של החומות, והמפעל, את העובדים הראשונים, והתיקונים שעשו לכל העיר. הם מתארים את התורים הארוכים במרפאה שליד המפעל, כשלא לכולם היה צבוע. הם מתארים את ארון הקטן שיש בפינת החדר, אומרים שיש בתוכו את כל הצבעים בקשת, אבל שהם לא נועדו לבני האדם, אלא לחיות, שפעם גם אותן צבעו במפעל.
את רוב הספרייה כבר קראתי, אז אני מחפשת ספר חדש. אני נכנסת לעומק הספרייה, ועוברת על כריכות של ספרים שכבר קראתי. אני מגיעה לגומחה הקטנה בקצה הספרייה, ומעבירה אצבעות על המדפים הכי ישנים במבנה, ומסתכלת על כריכות העור העתיקות. לפעמים אני לא מבינה איך כל ספר וכריכה כל כך שונים, אבל כל אדם חייב להיות זהה.
אחרי רבע שעה של חיפושים אני מתייאשת, ומרימה את אחד מהספרים שאני יותר אוהבת, ומתיישבת בכורסת עור ישנה. אני פותחת את הספר וקוראת עמודים שאני מכירה בעל פה, עד שהראש שלי נשמט על הכורסא, ואני שוקעת בשינה.
כשאני מתעוררת הספרייה חשוכה. כבר עברו שעות הפתיחה ואני מניחה שדלת הכניסה נעולה. אני קמה באיטיות ומשאירה את הספר על הכורסא. אני משפשפת את עיני כדי להתרגל לחושך, ומגששת את דרכי לאגף המזרחי, בידיעה שיש שם חלונות רחבים וגבוהים, שנועדו לתפוס את אור הזריחה, שיוכלו לשמש לי כמעבר החוצה. אני מטפסת על השולחן הצמוד לתחתית החלון ומושכת את החלון הכי ימני לשמאל בכוח. הוא בקושי זז, אבל אחרי מאמץ מסוים החלון נענה למאמצי ונפתח. כלום לא נעול במרחב הציבורי בזכות המפעל, שדואג שבאף מוח לא יהיו מחשבות שחורות של פריצה. טכנית, אני לא פורצת. שכחו אותי בפנים.
וזה לא שיש לנו "בתי כלא" או "אמצעי ענישה". אם מישהו עושה משהו לא בסדר, זה רק אומר שהמוח או הלב פגי תוקף, אבל שלי בסדר, המכשיר אמר ככה היום!
אני קופצת מעדן החלון אחרי שאני טורקת אותו, ונופלת בגלגול על הדשא הרך. אני קמה בשקט ומסתכלת על הירח. הוא מהבהב כחול ואדום, למרות שהוא אמור להיות רק צהוב ולבן, ואני תוהה למה. אני מתחילה לגרור את רגלי לכיוון השביל המוביל למרכז העיר, כשהבזק צבעוני תופס את עיניי. הוא בא מכיוון העיר ונע לכיוון הגדר. אני מסתובבת במהירות, רק מספיק כדי לראות צל שחור של אדם, שרץ, קופץ על הגדר, ונעלם. אני תוהה אם אני חולמת, וממשיכה להתקדם הביתה.
כשאני קמה בבוקר אני לא מאמינה שאירועי אמש קרו. אני קמה מוקדם כרגיל, נכנסת למכשיר הבדיקות, נזכרת להחליף כליה, ויוצאת לריצה. רק ליתר ביטחון, אני רצה לצד הספרייה, ועוברת ליד החלונות המזרחיים, אך החלונות סגורים עד הקצה, ועל הדשא אין סימן מעיכה מלבד סימני הנעליים שנוצרים מאחורי.
הסקרנות משתלטת עליי, ואני רצה לכיוון הגדר. אני מאטה כשאני מגיעה לשביל הצר ליד הגדר ובוחנת את האדמה, אך שוב, אין אף סימן למה שראיתי בלילה. אני מסתכלת במרום הגדר, אבל חוץ ממוט אחד רופף, איני רואה דבר. אני נוטשת את האזור, חוזרת להתקלח, ויוצאת למפעל. בגלל שקמתי מוקדם, אני מגיעה ראשונה. אני לוקחת חלוק לבן וכפפות לבנות ונקיות מסלי הכביסה בכניסה ונכנסת לחדר הלבבות. הארון עומדת בפינה, ומסוע הלבבות דומם, כשעליו חמישה לבבות צבועים, ועוד מספר לבבות אפורים. הכיסאות משוכים ליד נקודות הצביעה בנקודות שונות.
אני סורקת את החדר, עדין הססנית בגלל אירועי אמש, אבל אני מתיישבת במקומי, ממלאת את הצבע האדום, השחור, והלבן, ולוקחת את אחד מן הלבבות הלא צבועים. אני צובעת אותו, ועוד שני לבבות לפני ששאר הבנות נכנסות לחדר. כשהן נכנסות המסוע מתחיל לנוע שוב, והן מתיישבות ומרימות לבבות גם הן.
אדום, לבן, שחור. אדום, לבן שחור. קצת לפני ארוחת הצהריים נכנסת אישה עם חלוק כחול, שנועד כאילו להעיד שהיא טובה יותר. היא עומדת ליד דלת הכניסה ומסתכלת בדקדוק על מלאכת הצביעה בחדר. במשך דקות ארוכות אני מרגישה את מבטה מתמקד אך ורק בי, ואז היא מזכירה לנו כאשר היא מסתובבת לדלת "אל תשכחו, צביעת הלב היא המלאכה הכי חשובה בבניית אנשים וחברה משגשגת. בהצלחה" והיא יוצאת. צמרמורת עוברת בגבי, כאילו חיבלתי במלאכה, אך אני יודעת שלא עשיתי דבר לא בסדר, ואני ממשיכה לצבוע, עד חמש דקות בדיוק לפני ארוחת הצהריים. אני פותחת את הדלת בשקט, ומסתכלת במסדרון הריק. אני תוהה כיצד אף אחד מלבדי לא מנסה להימנע מהתור בארוחת הצהריים, מהדממה הרועשת שיש כאשר כל עובדי המפעל יושבים ביחד בחדר האוכל, ואינם מדברים בכלל, או משמיעים צליל עם כלי האוכל. אני צועדת מחוץ לדלת, והולכת במסדרון בצעדים שקטים. אני מגיעה לדלת של חדר האוכל דקה וחצי לפני תחילת ההפסקה, ודוחפת אותה בדממה. מחלקי האוכל כבר עומדים בעמדותיהם, ואני לוקחת מגש, כף ומזלג, וקערה. אני מבקשת את המנה שבחרתי, מתוך המבחר הרחב שהמפעל מציע, ואני מסתובבת לצעוד אל החלון, ואז אני מבחינה באישה עם החלוק הכחול נשענת על החלון בעדינות.
אני מעמידה פנים שלא שמתי לב וניגשת לשולחן שנמצא בפינה שבין הדלת לחלון, בדיוק כאשר אני שומעת את מאות הצעדים השקטים של שאר חברי המפעל צועדים אל תוך חדר האוכל. אני מתיישבת בכיסא הבודד, וטומנת את פני מעל המגש שלי. אני לא יודעת למה, אבל הפיקוח וההערה של האישה מקודם עוררו בי הרגשת אשמה מרה, ואני מתכווצת במושבי כדי להיות כמה שיותר בלתי נראית. כשאני מרימה את ראשי, היא כבר לא נמצאת שם.
שהכריזה קוראת ברחבי המפעל "סוף יום העבודה. נא הפקידו חלוקים וכפפות בכניסה. להתראות מחר", אני לא ממהרת לקום. אני מחכה לקום בערך באמצע, וצועדת באיטיות לדלתות המפעל עם שאר העובדים. גם אחרי שאני מפקידה את החלוק והכפפות אני צועדת באיטיות, עד שאני מספיק רחוקה מהמפעל כדי לדעת שלא רואים אותי, ואז צעדיי מתגברים ואני רצה לביתי. אני מתקלחת, ונכנסת למכשיר הביתי, שסורק אותי ומזכיר לי שוב שאני צריכה להחליף כליה, ואז אני יוצאת בריצה אל הגדר, בטוחה שאירועי אמש לא היו חלום. אני יורדת על ברכי ובוחנת את העפר במשך שעה ארוכה, והתסכול ממלא אותי. האישה במפעל, היא הסתכלה עליי כפושעת.
מתחת למוט הרופף, אני מוצאת טביעת נעל.
אני רצה חזרה לביתי, וסוגרת את כל החלונות והתריסים. מישהו היה שם. אני לא הזיתי. למה ההבזק שלו היה צבעוני? ולאן הוא נעלם? האם זה אומר שגם הירח צבעוני בכלל?
אני מחכה שהזמן על השעון יעבור את שתיים בלילה, ומחליפה לבגדים השחורים של המפעל חזרה. רגלי יוצאות מהבית בקלילות ובדממה, ואני הולכת באיטיות לכיוון המפעל, בתקווה שלא יראו אותי במקרה. ברגע שאני יוצאת מהדרך העירונית יותר אני דואגת לגרור את רגלי, שלא יישארו טביעות נעליים. אני מקיפה את המפעל, ופותחת מבחוץ את החלון של חדר האוכל.
אני משאירה את הנעליים שלי בכניסה, וצועדת פנימה בגרביים, והולכת לחדר הלבבות. הוא נראה בדיוק כפי שעזבתי אותו אחר הצהריים. אני הולכת באיטיות לכיוון הארון.
ההבזק שראיתי בלילה היה צבעוני. לפי הספרייה, הצבעים נמצאים פה. מה אם… מה אם אדום שחור ולבן, זה לא האפשרות היחידה?
אני עוטפת את ידי בשרוול, ונוגעת בעדינות בידית של הארון. אני באה למשוך אותה, אך משהו עוצר בעדי.
ראיתי הבזק, צל, האם זה באמת שווה את זה?
ידי נשמטת לצד גופי, והשרוול משתחרר מאצבעותיי. אני מסתובבת וגוררת את רגלי חזרה אל חדר האוכל, ויוצאת מהחלון לתוך הנעליים שלי. אני רצה עד הדרך העירונית, ואז הולכת בשקט אל הבית שלי. אני מאמינה שההורים שלי כבר חזרו הביתה כשאני דורכת על סף דלתי בארבע לפנות בוקר, ולכן אני מוותרת על המקלחת, ונכנסת למיטה.
למחרת בבוקר כשאני יוצאת מביתי בריצה, אני מבחינה בשני אנשים בחלוקים כחולים הולכים לכיוון המפעל. אני מתעלמת מכך, וממשיכה בריצה. אני מתקלחת ויוצאת למפעל, ושני החלוקים הכחולים עומדים בכניסה, עם מכשיר בדיקות נייד. הם סורקים את כולם בכניסה. אני נעמדת בתור, וצופה בהם סורקים עובד עובד, עד שמגיע תורי. אני פוסעת לתוך המכשיר וליבי מתחיל לפרפר. על המסך מופיע המוח שלי, ורוד כרגיל, והסריקה ממשיכה אל הלב. אני תוהה אם הלב שלי פגום, אולי בגלל זה פרצתי למפעל אתמול, ואני מתחילה לפחד, על אף שכל מה שיקרה זה שיחליפו לי לב, נכון?
הסריקה מראה את הלב שלי, אדום, שחור ולבן, כמו שצריך, ואני נושמת לרווחה. החלוק הכחול מזכיר לי שהכליה שלי צריכה החלפה, ושולח אותי למרפאה הסמוכה עם כרטיס כחול.
אני הולכת למרפאה באיטיות כאילו שלחו אותי למשרד המנהל ביסודי, ונאבקת להרגיע את פעימות ליבי המהירות. אני צועדת אל תוך המרפאה, ומגישה ביד רועדת את הכרטיס הכחול אל האחות בכניסה.
נראה שהכרטיס הכחול הוא כמין הודעה מדרגה גבוהה יותר לדחיפות, כי האחות מובילה אותי מעבר לתור, ומכניסה אותי לחדר שארבעת קירותיו לבנים, בקיר הימני ניצבה דלת קטנה, שדרכה מגיעים האיברים מן המפעל, במרכזו מיטת חולה גדולה, ובצמוד לקיר הימני שידה עמוסה כלי ניתוח וחומרי חיטוי. האחות משכיבה אותי במיטה, והרופא מושיט לי מסכת גז, ועוזר לי לעטות אותה, ואני מאבדת את ההכרה.
כשאני מתעוררת, אני בחדר ריק, בעל חלון קטן, ומיטה בודדה, שעליה אני שוכבת. לצידי כפתור שמחובר לאחורי המיטה, שנועד לקרוא לאחות. אני מרימה את חולצת המפעל השחורה שלי, ובוחנת את המקום אליו הכניסו לי כליה חדשה. אפילו לא שריטה.
אני תוהה אם אפשר לעשות את זה לבד, ומחליטה לעבור בספרייה בערב.
אני לוחצת על הכפתור לקרוא לאחות, כמעט מיד, אישה נמוכת קומה נכנסת ומסייעת לי לקום. "מה שלומך חמודה? איך הכליה החדשה מרגישה?" היא שואלת בנימוס. אני מהנהנת והיא מובילה אותי מחוץ לחדר ודרך מסדרון קצר למכשיר סריקה מקצועי. אני לא מתקשה לעמוד או לזוז אז אני נעמדת במכשיר בעצמי ומחכה. תוך שתי דקות האחות יוצאת ומודיעה לי שאני מוכנה, ואני יכולה לחזור למפעל, ושיש מעבר בקצה המסדרון שמאלה שיוביל אותי ליציאה בכיוון המפעל. אני מודה לה, ועוקבת אחרי ההנחיות שלה.
אני צועדת חזרה למפעל באיטיות, ונכנסת רק דקות ספורות לפני ארוחת הצהריים, אז אני צועדת ישירות לחדר האוכל. אני נזכרת בחלוקים הכחולים שעמדו בכניסה בבוקר, אז אני מחכה מחוץ לדלתות חדר האוכל עד שנהר האנשים מתקרב אליי במסדרון ומסמל את תחילת ההפסקה. אני לא מתמהמהת מאחור, אבל אני דואגת להיטמע בקהל כשאני צועדת לתוך חדר האוכל, מעמיסה על המגש שלי מאחד מהמאכלים שמחולקים, ומתיישבת במרכז אחד השולחנות, וסועדת בשקט. הפעם אני גם לא קמה מהכיסא כשאני מסיימת לאכול, ומחכה ששאר האנשים יקומו, ובינתיים אני סורקת את חדר האוכל.
חלוק כחול אחד עומד מאחורי דלפקי חלוקת האוכל, ממש ליד הדלת למטבח, וסורק בעיניו את הפועלים, ואת מחלקי האוכל. בהתחלה, אני לא מוצאת את החלוק השני, אבל בסריקה שניה אני רואה את קצה החלוק שלו מתנופף מחוץ לחלון שמבעדו אני תמיד עוברת, והוא סורק את הזכוכיות ואת קרי הדשא המעוכים. משהו אמר לי שבזמן הקרוב לא אוכל לחזור לשם.
בתום ארוחת הצהריים אני מחכה ששאר הפועלים יתחילו לקום לפני שאני מעזה להתרומם ממושבי בראש מושפל, ולעקוב אחרי נהר הפועלים היוצא מחדר האוכל חזרה לחדרי המפעל. ברגע שאני מתיישבת בכיסאי, מערכת הכריזה רועמת עם הודעה חדשה.
"בשל אירועים יוצאי דופן שהתרחשו לאחרונה כעת תהיה ביקורת בכל חדרי המפעל לפי הסדר. אנא המשיכו בעבודתכם ברוגע, והמתינו להוראות מצד הממונים עליכם."
אני לא יודעת למה, אבל מיד כשהסתיימה ההודעה, עיניי נמשכו אל הארון, עם מחשבה בודדה ואפורה במוחי; זו ההזדמנות האחרונה שלי להבין למה הצבעים אסורים.
לפני שאני חושבת על השלכות מעשי, אני קמה, ניגשת לפינת החדר, ומניחה את ידי על הארון. חדר הלבבות הוא החדר העשרים ושלושה משער הכניסה, וכל ביקורת עורכת כשלוש דקות מקסימום, ויש שני מבקרים. זאת אומרת שיש לי 33 דקות מאז ההכרזה ועד שהמבקרים יגיעו לפה, אבל בינתיים בזבזתי כבר לפחות חמש מהן בעמידה על יד הארון. אני מסובבת את ראשי, כל הנערות שיושבות איתי בחדר סובבו את ראשן ממלאכת הצביעה, וכעת בוהות בי במבט המשלב הלם ויראה מסוימת. אין דרך לחזור חזרה, הן יגידו למבקרים.
אני משערת שכבר עברו יותר משבע דקות מאז ההכרזה, ואני לוחשת לעצמי בשקט, "עכשיו, או לעולם לא" ואני פותחת את דלת הארון.
הארון מלא בשפופרות צבע מכל גווני הקשת. ירוק כמו הדשא, צהוב כחמנייה, כתום כתפוז, סגול כפרח, כחול כמו השמיים והים, ורוד עדין, כמו הצבע שנוצר מערבוב הלבן עם האדום, אך מכל אחד יש עשרות גוונים המבולגנים בשפופרות ברחבי הארון.
בלי לחשוב פעמיים אני לוקחת כמה בקבוקים שידי יכולות לסחוב, ומעמיסה אותן על השולחן הקטן שלי. אני שופכת מעט מכל צבע על קרטון הערבוב, משחקת קצת עם הצבעים, ומגלה שיחד הם יוצרים צבעים מופלאים, כאלה שאני לא יכולה לנקוב בשמם או להשוותם לאף דבר שראיתי מימי. בשלב הזה כבר עברו עשרים דקות מאז ההכרזה, ואני מחליטה להרים את אחד מהלבבות האפורים הדוממים מהשולחן. לרגע אחד אני רק מחזיקה אותו בידי, מודעת לכך שכל הבנות בחדר צופות בי באימה.
שנייה לאחר מכן ידי מרימה את המכחול, ואני מתחילה לצבוע את הלב בכל צבע שמושך את עיניי. אני שמה סגול בווריד אחד, וכתום מעורבב עם מעט ורוד בווריד אחר. אני צובעת חדר אחד בכחול, ובגווני כחול סגול ולבן אני צובעת עליו גלים כמו הים. את החדר השני אני צובעת בסגול וכתום, שמשתלבים לי ביחד כמו שהשמש מתערבבת עם האופק בשקיעה, ואני ממשיכה לצבוע את השסתומים והעליות בכל הגוונים שמונחים לפני.
כשאני מרוצה, אני מניחה את המכחול על הלוח, ומחזיקה את הלב בידי. בכל רגע ייכנסו המבקרים ואני לא יודעת מה יקרה לי אם כל איברי תקינים.
אבל לפני שהמבקרים נכנסים, כמו קסם אל מול עיניי ועיניי שאר הבנות בחדר, בניגוד לכל מה שראיתי בחיי, מחות לגוף וללא שום חשמל, הלב הצבעוני שיושב לי ביד, מתחיל לפעום.