"מישהו ביקש ממנה את זה?" אשתי שאלה בכעס, "אם הייתי רוצה, הייתי קונה בעצמי."
"אני בטוח שהכוונה שלה הייתה טובה." ניסיתי להגיד.
"מה הייתה הכוונה הטובה שלה?" היא שאלה בלעג.
"אולי היא חשבה שזה ינחם אותך…"
"זה לא מנחם אותי בכלל.." היא אמרה והצביעה על קופסת הקרטון הארוכה שנחה לה בקצה הסלון ליד הספות הירוקות, "אני לא רוצה את זה, פשוט לא רוצה, זה נורא בעיני."
"אז תגידי לה שאת לא רוצה להשתמש בזה כרגע."
"לא ביקשתי ממך עצות אתה יודע." אשתי אמרה בזעף, קמה מהכיסא ויצאה החוצה,
טורקת את הדלת אחריה.
אבא שלה מת לפני שלושה חודשים והיא עדיין לא הצליחה להתאושש, היא כעסה על כולם, עלי ועל הבנים, היא הייתה חסרת מנוחה, ולא הצליחה להירדם, היא חלמה על אבא שלה.
הוא כבר היה זקן, אבל נדמה היה לנו שהוא יחיה לעולם, הוא תמיד נראה חזק, בריא, שיערו היה לבן, אבל שופע ומלא. הוא היה מלא מרץ, הוא קם כל בוקר בשש לגרף את עלי הפקאן הענק שנשרו בחצר, אחר כך הוא היה אוכל פרוסת לחם עם גבינה חצי אחוז, ושומע חדשות ברדיו.
הוא גר לבד בבית קטן, עם גינה גדולה. אשתו מתה עשר שנים לפני כן. היא אבדה אט אט את הזיכרון, את האחיזה במציאות ולבסוף גם את עצמה. הוא טיפל בה שנים במסירות נוגעת ללב. לקראת הסוף, היא חזרה לרקוד, אבל הוא לא יכול היה לרקוד איתה.
הוא היה גבר של מעשים, לא של מילים, הוא אהב לתקן צינורות מים מחוררים ולחבר חוטי חשמל קרועים, ושנא קשקושים ופטפוטים מיותרים. אשתו אהבה לדבר על הכל ובלי הפסקה, היא הייתה מדברת והוא היה מהנהן או מניד את ראשו בשלילה בכעס. אחרי שהיא מתה, הוא נאלץ לדבר בעצמו. הוא דיבר מעט, קצר ולעניין, שיחות ארוכות היו רק על העבר, העבר היה המקום הבטוח עבורו, העבר תמיד נשאר כמו שהוא.
כשהייתי בא לבקר אותו והייתי שואל אותו, מה שלומך? הוא היה אומר, אני בדרך לבית קברות, ואני הייתי עונה, כבר עשרים שנה אתה מבטיח ולא מקיים, והוא היה עונה, תראה בסוף אני אקיים.
הכל חולף בעולם הזה, מחליף צורה ומשתנה ואין להיאחז בדבר, זה עולם הטל. בהינף של כנפי פרפר הכל מתחיל, ובהינף של כנפי פרפר הכל נגמר.
ולנו ההולכים בדרך הבודהא, אל לנו להיאחז בדבר, לא בחסד שמורעף עלינו מהשמיים ולא ברע שצץ מכל עבר.
הכל חולף, ולנו, אין אלא את הרגע הזה, בו אנו מביטים בירח הלבן שמשתקף בלב האגם.
כשהייתי באמצע שנות העשרים התחילו לייצר סימולקרות, שהיו פשוט חיקוי פיזי די מוצלח של האדם. בובות עם יכולת תנועה מוגבלת ויכולת דיבור מוגבלת עוד יותר, צעצוע לעשירים.
כולם חזו שבחיים הסימולקרות לא יצליחו לחקות בני אדם אמיתיים, לבני אדם יש רגשות, דמיון, יצרים, את כל אלה הסימולקרות לעולם לא יוכלו להשיג, כרגיל כולם טעו.
בתיכון שיחקתי שחמט, באותו זמן המחשבים החלו לשחק שחמט, אבל הם לא הצליחו לנצח אמני שח מט, כולם חזו שלעולם זה לא יקרה. כרגיל, כולם טעו. עשרים שנה אחר כך אלוף העולם- קספרוב הפסיד בפעם הראשונה למחשב, היום אף בן אנוש אינו מתקרב ליכולת של המחשב הטיפש ביותר, למעשה המחשבים הם אלו שקובעים לבני האדם מהו המהלך נכון, ומהו המהלך מוטעה במשחק.
האם הסימולקרות באמת זהות לבני האדם באופן מוחלט, זה היה נושא לוויכוח פילוסופי (פילוסופים כידוע אוהבים להתווכח), למאבק משפטי (גם עורכי דין צריכים להתפרנס ממשהו.) ולהתנגחות מדעית )הזדמנות לכתוב מאמרים ולקבל קידום), אבל אחרי מאבק לא ארוך הוחלט שהסימולקרות הם העתק מדויק לגמרי של האדם. זאת הסיבה שהחוק אוסר לייצר סימולקרות של בני אדם חיים, מותר לייצר סימולקרות רק למתים.
הדודה שלה באה מרומניה, שבוע אחרי ההלוויה, הדודה הייתה האחות הקטנה של אמא שלה. אישה קטנה, מטופחת, לבושה תמיד באלגנטיות שתמיד התלוננה על כל העולם וטיפחה שלל מחלות שהרגו את בעלה, אחיותיה ושכניה, רק היא נשארה בחיים.
הם תמיד היו רבים הדודה ואבא שלי, אשתי הזכירה לי, עכשיו אין לה עם מי לריב.
לא הבנתי למה הדודה קנתה לה את הסימולקרה, אבל לא יכולתי לשאול את הדודה למה? כי הדודה הייתה נעלבת מקצועית. ואם הייתי שואל אותה, היא ישר הייתה אומרת, מה זאת לא מתנה יפה? ואולי אפילו מתחילה לבכות.
הדודה אהבה לרחם על עצמה וסימולקרות לא היו זולות אפילו לא ברומניה.
הדודה חזרה לרומניה שלשום , קופסת הקרטון החומה עם הסימולקרה של אבא שלה נשארה בסלון סגורה לגמרי.
כמו שהפתגם אומר, הזהרו מהרומנים גם כשהם נושאים מתנות.
סיפור בודהיסטי עתיק, מספר על אישה צעירה בשם קיסה גוטמי שחיה בעיר הגדולה שרווסטי בירתה של ממלכת קוסלה שבצפון הודו. היא נשאה בצעירותה לסוחר עשיר, וילדה לו בן יחיד.
כשהיה בן ארבע חלה הילד, חומו עלה, הוא קדח. גוטמי קראה לכל הרופאים שבעיר, הם טיפלו בו יום אחרי יום, אך מצבו לא השתפר, אחרי שבוע הילד מת.
גוטמי לא הייתה מסוגלת לקבור את ילדה הצעיר, היא לפתה אותו בידיה בכל כוחה, בוכה, מיללת מבקשת מכל מי שראתה שיציל את בנה, רבים חשבו שהיא איבדה את שפיותה.
אחד מהאנשים יעץ לה ללכת לבודהא סידהארתא שידוע בכוחותיו המופלאים. גוטמי הלכה אליו נושאת בידיה את ילדה המת וביקשה ממנו שיחיה אותו.
הבודהא ענה, שהוא יכול להחיות את בנה, אבל לשם כך הוא צריך זרע חרדל ממשפחה שלא ידעה את טעם המוות.
גוטמי עברה מבית לבית בעיר הגדולה שרווסטי, נדדה בין ארמונות מפוארים וסוכות עלובות, בכולם מצאה זרע חרדל אך היא לא מצאה שום משפחה שלא ידעה את טעמו של המוות.
גוטמי חזרה אל הבודהא, בידיים רועדות קברה את בנה, היא שמעה את דברי הבודהא והחליטה להפוך לנזירה וללכת בדרך השמונה.
תמיד תהיתי, מה הנחמה בכך שבכל בית נמצא מישהו שידע את המוות? שהמוות הוא בלתי נמנע וידו הקרה תגיע אל כולנו?
אלי, אל אשתי, אל הורינו וילדנו.
או שאולי הכוונה בסיפור שהמוות הוא אשליה, בדיוק כמו שהחיים הם אשליה?
אינני יודע.
העולם הוא מה שהוא.
האם כל מה שנותר לנו הוא לקבל אותו?
קופסת הקרטון החומה נשארה סגורה בסלון.
אשתי הלכה לעבודה, אני הייתי צריך ללכת מעט מאוחר יותר.
אני כבר לא זוכר למה רציתי לראות את הסימולקרה, אולי התגעגעתי לאבא שלה, אולי הייתי מסוקרן ואולי חשבתי שהדודה רימתה אותה והקופסה ריקה, כאמור אני כבר לא ממש זוכר.
התכופפתי, קילפתי את נייר הדבק בעדינות, פתחתי את מכסה הקרטון בזהירות רבה, כי רציתי אחר כך לסגור את הקופסה בלי שאשתי תרגיש שפתחתי אותה.
הצצתי פנימה, זה היה אבא שלה בלי ספק, אבל צעיר בעשרים שנה מיום מותו, שיערו היה עדיין חום, פניו חלקות מקמט, עיניו הכחולות הביטו בי מופתעות כשהאור נפל על פניו.
השתעשעתי במחשבה להדליק אותו ואולי לשוחח לרגע עם הסימולקרה של אבא שלה, (הוא כמובן לא ידע שהוא סימולקרה). אבל לא בטוח שהייתי יודע איך לכבות אותו ולא רציתי להסתבך עם אשתי.
סגרתי את מכסה הקרטון,
נדמה היה לי ששפתותיו מלמלו, "תן לי לחיות, תן לי לחיות."
מובן שזה היה הדמיון שלי בלבד.
"אני חושבת שאני אשים את הקופסה במרתף." אישתי הכריזה.
אני אוהב שיש מסביבי מעט חפצים, מה שמיותר אני מוסר או זורק.
אשתי היא הפך בדיוק, היא אוהבת לאגור עוד ועוד חפצים.
מעולם לא הצלחתי לשכנע אותה שהחפצים שהיא אוגרת הם חסרי שימוש ואף פעם לא נשתמש בהם והיא מעולם לא הצליחה לשכנע אותי שמתי שהוא, היא תשתמש שוב במחברות שלה מבית הספר היסודי.
המרתף היה הפשרה שלנו. שם היא אגרה את כל הצלחות שלא השתמשנו בהן, המגשים שמעולם לא הניחו עליהם שום צלחת, מחברות ישנות מבית ספר ומהאוניברסיטה, צנצנות מאובקות שפעם היו בהן מלפפונים חמוצים וזיתים, הכל הונח שם בערבוביה על המדפים, שהלכו והתמלאו בעוד ועוד חפצים.
"אני חושב שאולי עדיף שזה יהיה שם." הסכמתי.
"חשבתי אם כדאי להפעיל אותו? אבל זה נראה לי כמעט…" היא היססה לשנייה, "חילול קודש, סוג של אשליה שלא, לא באמת תועיל לי, אבא שלי מת, והדבר הזה בקופסה, יהיה מה שיהיה הוא לא אבא שלי."
"ברור שהוא לא אבא שלך…"
"אבל זה לא כזה ברור, הוא אמור להיות העתק מדויק של אבא שלי."
"בדיוק כמו שאמרת, הוא אמור להיות העתק, לא הדבר האמיתי."
"אבל אם אי אפשר להבדיל בין ההעתק לבין הדבר האמיתי, אז מה זה משנה?"
"זה משנה כי את יודעת שזה לא אמיתי."
"אני יודעת? אתה יודע?"
"שנינו יודעים, לא?"
"יכול להיות שגם אני סימולקרה…" אישתי אמרה וחייכה.
"אז איפה הכפתור שמכבה אותך?" שאלתי בהתגרות.
"לא מגלה." היא אמרה וחייכה שוב.
"את רוצה שאני אעזור לך להוריד את הקרטון למרתף?"
"אולי." היא אמרה. "אני לא בטוחה."
אני בודהיסט, אבל לא מוצלח במיוחד.
הבודהיסט שואף לעזוב את עולם ה "סמאסרה", עולם התופעות, עולם האשליות והחלומות, העולם בו אנו חיים, ולהגיע לעולם ה "נירוואנה" עולם המוחלט, העולם שמעבר לתופעות, ולמילים.
ברור שלא הצלחתי להגיע אל הנירוונה, אפילו לא התקרבתי… כפי שהסברתי, אני בודהיסט כושל, אני מתקשה להבדיל בין שקר לאמת, בין סיפור למציאות.
ואולי גם "סמאסרה" ו"נירוונה", הן רק מילים ריקות?
מה נותר לידיים הפשוטות לחבק?
רק את הרגע הזה, האור הדק שבוקע מהחלון, הציפור הקטנה שמצייצת מרחוק.
ירדנו ביחד אל המרתף, נושאים יחד את קופסת הקרטון הכבדה.
אור חיוור בקע ממנורה בקצה המרתף.
ליד המדרגות נח ג'וק שחור על גבו, רגליו עוד פרפרו.
אני מתעב ג'וקים, אני מתקשה מאוד להתייחס אליהם בשוויון נפש הראוי.
אני משתדל מאוד שלא לפגוע ביצורים החיים, אפילו אם הם ג'וקים, אבל לא התכוונתי להציל את הג'וק הזה ובטח לא לעשות לו הנשמה מפה לפה.
האם הג'וק ידע שהוא עומד למות? שזה הסוף?
מה הוא רצה להגיד לפני שהוא מת?
"איפה את רוצה לשים את הקופסה?" שאלתי מתנשף.
"כמה שיותר רחוק." היא אמרה, "אני לא מתכוננת להשתמש בדבר הזה בחיים."
"את לא סקרנית?" שאלתי בהיסוס.
"אני מאוד סקרנית, אבל אני רוצה לשים את הדבר הזה מאחורי. זהו, זה נגמר." היא נאנחה, " אני מקנאה בך שיש לך אבא. אני יתומה לגמרי, אני לא רוצה להגיד שזה לא הוגן, כי זה יקרה כמעט לכולם, גם לך,.." היא אמרה קצת בהתרסה "ועדיין זה נורא, אני לא רוצה לחשוב עליו יותר, אם אני יכולה."
זה נכון, אבא שלי עוד חי לגמרי, אני לא יכול לחשוב על זה שיום אחד הוא ימות, ואני אהיה בעולם בלעדיו, איך זה יכול להיות?
"שום דבר לא יכול להכין אותך למוות הזה." היא אמרה, "הייתי בטוחה שהוא יהיה שם תמיד בשבילי, למרות שזה לא הגיוני. תמיד ידעתי שיש מקום שיקבל אותי לא משנה מה יקרה, ועכשיו המקום הזה איננו, אתה מבין?"
הנהנתי.
הנחנו את קופסת הקרטון בקצה המרתף ועלינו למעלה אל האור.
אני חושב שעבר שבוע מאז ששמנו את הקופסה במרתף.
חלמתי, שאני יושב בסלון על הכורסה הירוקה, ופתאום אני שומע קולות מוזרים מהמרתף.
אני פותח את הדלת למרתף בלא רחש, ורואה את אשתי יושבת על כיסא פלסטיק ישן בקצה המרתף מדברת עם הסימולקרה של אבא שלה, היא הייתה שקועה בשיחה ולא שמה לב בכלל שפתחתי את הדלת. ידעתי שמה שאני צריך לעשות, זה לסגור את הדלת לחזור לסלון להתיישב על הספה הירוקה ולשכוח מכל זה, אבל אני לא מסוגל ואולי גם לא רוצה, אני נעמד מאחורי הדלת הסגורה למחצה ומקשיב.
"אז איך אתה מרגיש?" היא שואלת.
"קצת מוזר." אומר הסימולקרה של אבא שלה. "אני לא בטוח איפה אני נמצא?"
"אתה אצלי בבית במרתף."
"מה אני עושה פה?"
"מה אני עושה פה?" היא עונה בשאלה, "אתה יודע… אנחנו פשוט יושבים ומדברים."
"אני לא בטוח שגירפתי הבוקר את העלים של הפקאן." הוא אומר בהיסוס לא אופייני, "זאת אומרת נדמה לי שגירפתי, אבל אני לא בטוח."
"אני די בטוחה שגירפת את העלים." היא מרגיעה אותו, "וגם אם לא גירפת, זה לא כזה משנה, תוכל לגרף אותם כשתחזור הבייתה."
"מי אומר לך שאני אחזור?"
"נו באמת אבא אל תתחיל…"
"אתם הצעירים מזלזלים בכל דבר."
"אני לא מזלזלת." היא אמרה במבוכה "פשוט אמרתי שאתה יכול לגרף מתי שאתה רוצה… " היא שתקה לשנייה ושאלה, "תגיד אבא טוב לך?"
"איזו מין שאלה מוזרה זאת?"
"מותר לי לשאול שאלות מוזרות, לא?"
"מותר לך לשאול הכל את הבת שלי." הוא עונה ומקמט את המצח, "אם טוב לי? מאז שאמא שלך מתה, אני חי, זהו."
שניהם שתקו.
סגרתי את הדלת של המרתף וחזרתי לסלון בצעדים חרישיים, בדרך שמעתי אותו אומר, "קצת חשוך לי פה אולי נצא?"
אני לא לגמרי בטוח שזה היה חלום.