יוסי התעורר בבהלה. רעש הרקע הקבוע של האוורור בחללית פסק, מערכת הבידור כבתה ולמשך מספר שניות הבהבו כל האורות. לאחר שההבהובים המסתוריים חזרו על עצמם עוד פעם ופעמיים, פנה הקברניט אל הנוסעים בכריזת החללית והודיע על תקלה במערכת החשמל. “אל חשש, מערכות בקרת הטיסה עובדות על אספקת החירום ממערכת יתירה. בעיקרון נוכל להשלים כך את כל הטיסה, אבל כדי להבטיח את בטיחותכם החלטנו לנחות בכוכב הלכת הקרוב ביותר עד לתיקון התקלה". יוסי אפוף השינה קלט את הדברים לאט. בזמן שהטייס התנצל בשם חברת התעופה, מילה אחת מתוך נאומו הארוך נתקעה בראשו של יוסי, מילה אחת שסירבה להרפות ממנו או לתת לו להתרכז ביתר ההסבר של הקברניט: דאקירי, השם האנושי, הממותג, שניתן לכוכב הלכת עליו הם נוחתים.
דאקירי! מכל המקומות בגלקסיה הם נוחתים בפאקינג דאקירי! לא יכלו להחזיק עוד קצת ולנחות במקום אחר? עוד טיפה והיו מגיעים למוחיטו, אם היו נזכרים קצת לפני אז יכלו לעצור בפינה קולדה, אבל לא – דאקירי! יו, איזה זין! הלכה החופשה שלו, החופשה שהיה צריך כל כך אחרי כל התקופה המסריחה הזו!
יוסי קילל במחשבותיו, רטן וצרח בלב, אך לבסוף נאלץ להיכנע למציאות: שום דבר לא ימנע את הנחיתה על דאקירי. איך אמא הייתה אומרת? "לא מקבלים זיכוי על זמן שהתבזבז על עצבים". הוא נאנח, אנחה של השלמה, והחל להטות את מחשבותיו לאפיקים פרקטיים יותר. בטיעון שרק עתה התאושש מהשינה ביקש מהאדון הנחמד שישב בסמוך אליו שיחזור על דברי הקברניט.
הם צפויים לנחות בעוד כחצי שעה ארצית בשדה התעופה החללי של דאקירי. הקברניט מעריך שייקח קצת זמן לטפל בתקלה ולכן נותן לנוסעים 24 שעות ארץ לטייל בדאקירי. הוא הציע שישמרו קבלות על לינה, חברת התעופה בוודאי תפצה אותם עד תקרת מחיר סבירה, ופרט לכך חשוב שיהיו ערניים למכשירי הטלפון שלהם, כי חברת התעופה תיצור אתם קשר בנוגע להמשך דרכם אל קאיפיריניה, היעד המקורי.
דאקירי הוא לא בדיוק המקום הנוח ביקום להתיישבות אנושית. היממה על פניו ארוכה להפליא, כשנת ארץ. כתוצאה מכך מנעד הטמפרטורות על פניו קיצוני למדי: בעוד הטמפרטורה הממוצעת על פניו זהה לזו של הארץ, בשיא הלילה המקומי, אחרי שעות רבות בהיעדר שמש, שולט בו קור קיצוני, ובהתאם בצהרי היום הופך דאקירי לכבשן לוהט. זני החייזרים שיישבו את דאקירי במקור מותאמים ביולוגית לתנאים אלו, אך על האדם הם משיתים קשיים רבים.
למרבה הצער, שדה התעופה החללי של דאקירי נמצא באזור שבעת נחיתתם היה בשיא הלילה. כשנחתו נאלצו להמתין יותר משלוש שעות ארץ עד שהביאו אל החללית חליפות חימום שיאפשרו להם לצאת מהחללית אל שדה התעופה החללי. כאילו שלא היה די בחליפה המסורבלת, בעייפות וברעב שתקף אותו לפתע, ברגע בו יצאו מהחללית אל הטרמינל הכו ביוסי הזיכרונות. בפעם האחרונה בה ביקר באותו השדה החללי, היה זה כדי לעזוב ולא לשוב: הוא נשבע שלעולם לא תדרוך עוד כף רגלו בכוכב הלכת המחורבן הזה, אבל… לגורל היו תכניות משלו.
כמי שביקר בשדה התעופה החללי הזה פעמים כה רבות בעבר, ידע היטב איך לעבור את כל הבירוקרטיה כמה שיותר מהר ויצא ממנו ראשון מבין כל הנוסעים. בניגוד לאחרים לא טרח אפילו לצאת מגבולות המתחם ולבחון את העיר שסביבו, אותה הכיר היטב. יוסי לקח שאטל פנימי אל המלון הצמוד לשדה ושכר לילה אחד בחדר האנושי הכי פשוט שיש. בחדר האנושי היו מערכות מיזוג ודיחוס חמצן לבני אדם, כך שיוסי יכל סוף סוף להוריד את החליפה המעצבנת. הוא הזמין משירות החדרים מנת אוכל אנושי וטרף אותה למרות שהייתה מגעילה: היה זה מאפה במילוי לא ברור שוודאי שכב אינסוף שנים בהקפאה, אך הוא היה מספיק רעב כדי לא להיות בררן. הוא התקלח כדי להסיר מעצמו את ריח החליפה הנוראי, ריח הזיעה המצטבר של כל לובשיה הקודמים, ותהה לרגע כמה זמן לקח לג’ניפר לזרוק את החליפה שהייתה רק שלו, החליפה השקופה, הדקה והגמישה לה קראה בהומור “הקונדום”. האם באותו היום בו עזב לעד השמידה אותה בטקסיות? אולי החזיקה אותה עוד מספר ימים בקטע סנטימנטלי עד ששוכנעה להשמידה כי היא מכאיבה לעצמה כשהיא מביטה בה? ואולי היא תקועה עד היום באיזה מחסן, נגיד – של הדירה שלה בכפר האבות?
בתחתונים בלבד נכנס אל המיטה, מהורהר ומתוסכל, וקיווה שכשיעיר אותו השעון המעורר יגלה הודעה מחברת התעופה לפיה עליו להתייצב בשדה ולהמשיך את הטיסה אל קאיפיריניה כאילו ועצירת ביניים זו לא הייתה ולא נבראה.
יוסי התעורר משנתו בבהלה. לא היה זה השעון המעורר, אלא החלום שטרד אותו, בדיוק מסוג החלומות שבגללם היה זקוק כל כך לחופשה, בדיוק מסוג החלומות שברגע ששמע את השם "דאקירי" ידע שלא יצליח להתחמק מהם, נהפוך הוא.
בחלום חזר אל הימים בהם נסמך אל מיטת אמו, אז כשהתגלתה המחלה שלה בפעם הראשונה. אחיו הגדול נפטר כמה שנים קודם לכן מאותה המחלה הקשה. אביו, בסמיכות שחשד שלא הייתה מקרית, החל לאבד את צלילותו ולקה בשיטיון קשה, למרות גילו הצעיר יחסית. אחותו הקטנה, ילדה חרא שחושבת רק על עצמה, ניתקה קשר עם המשפחה כשאמא הבהירה לה שלא תוכל לתמוך בה יותר כלכלית, כי כל שקל נדרש להיות מופנה למוסד הסיעודי של אבא. למעשה נותר רק הוא, יוסי, בחייה של אמו. בחלום, הרופא לקח אותו לשיחה בצד בזמן שישנה ואמר “סיכויי ההחלמה הם בערך פיפטי-פיפטי, כך שיש בהחלט על מה להילחם: בסוף הגישה של החולה והמשפחה, הבחירה שלהם להלחם או להיכנע, היא חלק דרמטי ממה שיקבע בסוף את ההצלחה או הכישלון של הטיפול". בחלום חזר אליו הריח הנורא הזה, ריח של בתי חולים, ריח של מוות שממתין מעבר לפינה. בעוד שבמציאות חזר אל חדרה והמתין לה שעות עד שהתעוררה, בחלומו מצא את אמו מתעוותת ויורקת דם. כה קשה ואלימה הייתה התמונה הזו עד שנצרבה בראשו מיד כשהתעורר וסירבה לעזוב אותו במשך זמן רב.
הוא ישן רק ארבע שעות ארץ, טען השעון. מחברת התעופה טרם הגיע עדכון, והוא ידע היטב שאין שום סיכוי שיצליח לחזור לישון. יוסי היה חייב להסיח את דעתו איכשהו, אז למרות ששנא את החליפה המושכרת לבש אותה מעל לבגדים הראשונים שמצא במזוודה ויצא לשוטט במלון. במסעדה מצא שבתפריט האנושי היו רק שתי מנות לבני אדם, אחת מהן זו שהזמין לחדר, ומשקה אלכוהולי אחד: דאקירי – כמה מפתיע. הוא הזמין את המנה הנוספת ודאקירי. המסעדה הייתה ריקה פרט אליו והמלצר החביב, בן לאחד משני הגזעים התבוניים שחיו במקור בכוכב הלכת, החליט לפתוח אתו בשיחה. יוסי לא היה הטיפוס שאוהב לשוחח עם זרים, בטח לא כשהיה מצב רוחו כל כך מחורבן, אבל השתדל שלא להיות גס רוח כלפי הבחור החביב.
"ביקור ראשון שלך בדאקירי?”
"את האמת לא, גרתי פה… כמה זמן באמת? שלושה ימים כזה? תכל’ס לא מעט, אז אני כבר ותיק.”
"מגניב! למה עזבת?” בני הגזע הזה היו מאוד ישירים ומעולם לא הפנימו את הקטע של טאקט, למעט אולי אנשי עסקים או דיפלומטים שממש התאמצו למצוא חן בעייני בני אדם. הוא לא רצה להתעסק בזה, לא לחזור עכשיו אל הפרידה הזו, לא… "הייתי פה בשביל עבודה והמשכתי למקום הבא", שיקר.
"הא, איזה יופי! אהבת את דאקירי?”
"כן, כשגרתי פה הייתי באזור הדמדומים תמיד. אתה יודע איך זה: צריך לטוס כל הזמן, אז כל פעם מגיעים למקום חדש, וטרק פה, וסיור שם. ואני תמיד מת על זה, לראות נופים חדשים, ופה בדאקירי לא חסר! נגיד, בהר שבשפה המשותפת אנחנו קוראים לו ‘הפסגה המפוצלת’ יש כזה נוף ש… פשוט ואו, אי-אפשר לשכוח! אחד המקומות הכי יפים שראיתי בגלקסיה, ותאמין לי שראיתי עוד כוכבי לכת!”
"כן, מקום יפהפה! אחד האהובים עליי בעולם! ביקרת בחוף שאתם קוראים לו ‘כוכב הזהב’?”
"ואו, כן, פשוט… אש המקום הזה. מדהים. אני יכול לשכב שם עם ערסל מול המים המדהימים האלו במשך שעות ארץ ארוכות, ושם ליד יש את המוזאון הזה של… נו…”
"המוזאון להיסטוריה של דאקירי? כן, מוזאון מדהים, אני צריך לנסוע לשם שוב! מאז שאני ילד לא הייתי שם.”
לאוכל היה טעם נורא. יוסי שיער שבמקפיא בו שכב ספח אליו את ריחות המאכלים של גזעים אחרים, או שאולי הוכן על ידי טבח חייזר שקיבל רכיבים ומתכון ועשה כמיטב יכולתו, מבלי לטעום, לתקן או אפילו לוודא שאכיל. למשקה היה טעם של… אולי שתן של בהמה כלשהי? כנראה ככה זה כשהמלון נמצא בתקופת הלילה הארוך ולאנשים אין יותר מדי סיבה להגיע אליו. מעניין האם בתקופת הדמדומים יש אוכל נורמאלי, או שהמלון הזה תמיד גרוע.
ובכל זאת, נתן למלצר טיפ הגון וחזר לחדרו. הוא פשט את חליפת החלל המושכרת, התיישב מול השולחן הקטן שבחדר, ותופף על השולחן באצבעותיו. נו, מתי כבר יוכל לברוח מהמקום הנורא הזה? כשנמאס לו החל להסתובב במעגלים בחדר. לשווא ניסה לדמיין את חופי קאיפירניה, לשווא ניסה להתרכז בתכניות לטרקים. רגע לפני שנכנע ויצא לסיבוב נוסף במלון הגיעה הודעה מחברת התעופה. “למרבה הצער לא עלה בידנו לתקן את החללית, אנו נזקקים לחלקי חילוף שאינם בנמצא כרגע, כך שנדרשים לפחות שני שבועות ארץ עד לתיקונה. בעוד שבוע ארץ תעבור כאן טיסה בדרכה לכוכב הלכת ‘מרגריטה’, נוסעים המעוניינים בכך יוכלו לעלות עליה ולטוס ממרגריטה לקאיפיריניה על חשבוננו. השהות במשך הזמן הזה…”
שבוע! הוא ייאלץ להיתקע כאן לפחות שבוע בדאקירי, בכוכב הלכת המזדיין הזה?! יוסי הטיח את הטלפון במיטה ונכנס להתקלח שוב כדי להירגע. כשיצא מהמקלחת החליט שאין טעם להמשיך ולהישאר ממורמר במלון במשך שבוע. דאקירי טעון ברגש, טעון בזיכרונות של ג’ניפר, טעון ב…
אבל מצד שני, השיחה עם המלצר הזכירה לו כמה יפה המקום הזה. אחרי הכול – זו הסיבה שבעקבותיה הגיע אליו מלכתחילה. ולא רק שדאקירי יפה, הוא מכיר אותו היטב, חי בו מספיק כדי להגיע לפינות החמד שאינן מלכודות תיירים, הוא ידע איך להתנייד בנוחות ולתכנן טיול רק באזור הדמדומים בלי להתקשות. אחרי הכול, ג’ניפר אמרה לו פעם שהיא חולה על זה שלמרות כל הקיטורים שלו בתור יהודי טוב הוא יודע איך למצוא את ההזדמנות בכל קושי. חלאס עם המרמור!, אמר לעצמו, חפיף, ננצל את השבוע הזה לטיול.
הדבר הראשון שעשה היה לבדוק היכן נמצאת רצועת הדמדומים בימים אלו. בעוד שבאזורי הלילה והיום הייתה טמפרטורה מזעזעת, בכל רגע נתון התקיימה רצועה צרה של כחמש מעלות בין קווי האורך של דאקירי בה הייתה השמש בדיוק בדמדומיה והטמפרטורה מושלמת. כיוון שבאטמוספרה של דאקירי היו בין היתר, פרט לגזים רעילים, גם חמצן וחנקן וכיוון שהאטמוספרה שלו בלעה את רוב הקרינה האולטרא-סגולה מהשמש המקומית, באזורי הדמדומים היה ניתן להסתפק בחבישת מסכה מסננת ללא צורך בחליפת חלל מסורבלת. אם מוסיפים את הנופים המדהימים של כוכב הלכת, אין פלא שדאקירי היה יעד מבוקש יחסית, ברמה כזו שטיסות חלליות של תיירים אנושיים עברו בו כל שבוע ארצי.
"כוכב הזהב?!” מצא עצמו שואל בקול רם כשראה בטלפונו את מיקום רצועת הדמדומים. “מה כוכב הזהב עכשיו?” מכל המקומות בדאקירי, דווקא אחד הטעונים ביותר ברגש? כוכב הזהב היה בדיוק בתחילת רצועת הדמדומים, בדיוק כמו בביקור הראשון שלו כאן בדאקירי, אי-אז לפני כעשור בשנות ארץ! הוא החל לרקוע בעצבנות עם רגלו על רצפת חדר המלון, רצפה מחומר שהזכיר פרקט בהדהודו את הנקישות. לרגע כמעט והחליט להסתגר כאן במלון למשך שבוע, אך לבסוף נמלך בדעתו. טיסה פנימית יצאה לשם משדה התעופה החללי ממש בעוד ארבע שעות ארץ, ועוד היו בה מספר מקומות פנויים. יוסי הזמין מקום לטיסה ולמלון סמוך לכוכב הזהב, התארגן ויצא.
יוסי הגיע למלון מותש ועצבני. כל הדרך נטרד במחשבות ובזיכרונות שלא נתנו לו מנוח, זיכרונות על הביקור הראשון שלו בדאקירי, שהחל באתר הזה ממש. החדר היחיד שמצא בכזו התראה קצרה היה חדר פרמיום בקומה העליונה של מלון שצפה על חוף כוכב הזהב עצמו. אם כבר שילם כל כך הרבה החליט לנצל את הנוף, נשכב בערסל שבמרפסת כשרק מסכת סינון לפניו ובגד ים לגופו וצפה בשמיים הוורדרדים שהשתקפו ממימיו היפהפים של חוף כוכב הזהב. במהרה נרדם.
יוסי התעורר משנתו בשילוב מוזר של חרדה איומה, לב הולם וזיעה שכיסתה את כל כולו, עם זקפה כה חזקה עד שאברו כאב ממש. החלום היה חי ומילא את כל תודעתו.
בחלום, כמו במציאות, הגיע לראשונה אל חוף כוכב הזהב כשהיה צעיר בן עשרים, חתיך, חטוב ובעל תלתלים שופעים וקפיציים, מלא אנרגיות ונחוש לטרוף את החיים אחרי שנתיים קשות, עכשיו כשאמא החלימה מהמחלה הנוראית שלה. את ג’ניפר הכיר באותו הביקור הראשון ממש. ג’ניפר השתייכה למיעוט של בני אדם שנולדו בדאקירי, בת לשני מדריכי תיירים שהשתקעו בכוכב הלכת לפני כארבעים שנות ארץ כשעידן תיירות כוכבי הלכת באזור רק החל, שנים ספורות לאחר המהפכה בפיזיקה שהביאה עמה את הדרך לטוס מהר יותר מהאור. לדבריה אביה טבע את שם כוכב הלכת בדמיון לשמו הקשה להגיה באחת משפות החייזרים המקומיות, שם שיווקי וסקסי כל כך שתפס מיידית וגרר בהשראתו מסורת של שמות אנושיים של קוקטיילים לשאר כוכבי הלכת באזור.
ג’ניפר הייתה חלק מהעסק המשפחתי והדריכה טרק באזור. כשראה אותה לראשונה… ואו, העיניים שלה, צלולות וכחולות ממש כמו מי מפרץ כוכב הזהב, פשוט שבו אותו. הוא אפילו לא חשב על להתחיל אתה, אחרי הכול: היא פוגשת צעירים אנושיים כמוהו כל יום. הייתה זו דווקא היא שיופיו והכריזמה שעוד היו לו אז שבו את לבה וגרמו לה להתחיל אתו. וכך, בערבו של אותו יום גורלי מצאו עצמם בחדר המלון שלה, עם הסקס הכי טוב שהיה לו עד לאותו הרגע. לא היו לו דאגות, אמא שלו הייתה בריאה, הוא שכב עם בחורה יפהפייה שרצתה אותו כשמהחלון נשקף החוף היפה ביותר בגלקסיה, והוא היה צעיר וחזק. החיים היו הכי טובים שרק אפשר. בחיים האמתיים נרדמו מחובקים כשחיוך עצום מרוח על פניו, אך בחלום בדיוק כשעמד לגמור התבקע גופה לשניים וממנו יצאו חיות טרף איומות שמעולם לא ראה באף כוכב לכת, חיות שחלקן החלו לאכול את ג’ניפר בעודה צורחת מכאבים וחלקן החלו לזחול לעברו. הוא צרח מלוא הגרון והתעורר עם תקווה שלא צרח גם מחוץ לחלום, שלא הפריע לבאי המלון כולם.
זקפתו המשיכה לכאוב עוד דקות ארוכות, אך לא היה לו שום חשק מיני. ראשו היה במקום אחר: יוסי שאל את עצמו למה הוא עושה את זה לעצמו, למה הוא חוזר בדיוק לכאן, בדיוק למקומות הכואבים לו. אחרי הכול, בדיוק מכך חשש כשנחתו בדאקירי. אבל לא – להישאר שבוע במלון המעפן של שדה התעופה לא בא בחשבון, לא כשיש לו כאלו פינות חמד. הוא פשוט צריך לטייל כל כך הרבה עד שימות מעייפות ויישן ממש טוב בלי החלומות האלו, שכנע את עצמו, ומיד לקח מגבת וירד אל חוף הים. הוא שחה במשך שעות, אכל במסעדה האנושית המצוינת שלידו וכשחזר לשחייה נוספת אפילו הרשה לעצמו לפלרטט קצת עם כמה תיירות אנושיות, ממש כשם שתכנן את החופשה המקורית בקאיפיריניה. אל המלון חזר שוב באפיסת כוחות, אך הפעם עייף ומרוצה. הוא טיפל בעצמו כדי לרוקן לחלוטין את החרמנות מגופו והלך לישון מרוצה. דווקא הפעם ישן שנת ישרים, נטולת חלומות.
כשהתעורר התמלא מרץ חדש והחליט לטייל באזור עד אפיסת כוחות. הוא סייר במוזאון הנפלא, נכנס שוב לים, אכל שוב ו… לאחר כיום בשעות ארץ חזר למלון. ביום העוקב בשעות ארץ שחזר את הטרק שביצע במקור עם ג’ניפר וחזר שוב באפיסת כוחות, כך שנדרם מבלי לשים לב להודעה מחברת התעופה שדרשה רישום לטיסה אל מרגריטה. כשהתעורר גילה שמעט המקומות שהוקצו לטסים אל קאיפירינה נגמרו ושעליו להישאר שבוע נוסף.
"איזה זין! להישאר פה עוד שבוע עכשיו?” שוב מצא עצמו מתופף באצבעותיו ורגלו, אך כשהציץ שוב במימי החוף היפהפים הנשקפים ממרפסתו החליט לחזור אל הים לטבילה אחרונה ליום ארץ זה. המים הקרירים, עת התקרבו הדמדומים לסיומם, שטפו את כעסו. “פאק איט, אם אני כבר פה לעוד שבוע אז נמשיך לאזור הדמדומים הבא, גם ככה יש מעט מקומות יפים כמו ‘האש הכחולה’ אפילו פה בדאקירי”. הוא חזר למלון, הזמין כרטיס טיסה פנימי וכמה שעות מאוחר יותר כבר טס אל שמורת "האש הכחולה”.
כשיוסי התעורר בבהלה היה זכר החלום טרי בראשו. הפעם חזר אל הביקור הראשון בשמורה, אז כשהוא וג’ניפר יצאו ביחד כשנה. אחרי שהכירו באזור כוכב הזהב המשיכה להדריך ברצועת הדמדומים הזו באזור צפוני יותר, בצוקי הפלדה, והוא, שנשבה בקסמיה, המשיך בעקבותיה. אף על פי שתכנן במקור טיול של כחצי שנת ארץ, מצא עצמו מקיף אתה את כל דאקירי במשך כשנת ארץ, או יום מקומי שלם. אל האש הכחולה הגיעו כדי להיות קצת ביחד לפני שטס לביקור בית בכדור הארץ, בעיקר כדי לפגוש את אמו.
הם נטו אוהל על ראש הר מבודד. עד קצה האופק השתקף אודם השמיים בהבזקים של כחול וירוק מהמינרלים שכיסו את השמורה ונתנו לה את שמה. הם שכבו אולי מליון פעמים, ומיליון פעמים אמרו זה לזו עד כמה הם אוהבים אחד את השנייה וכמה יתגעגעו. ההורים שלה אהבו אותו ושלחו אתו רשימת מטעמים לייבא עבורם מכדור הארץ והוא כבר גלגל בראשו מה יביא עבורה כמתנה מיוחדת. אולי כנאפה? אין מצב שהיא אי פעם טעמה משהו דומה. האם ישרוד יפה טיסה בתווך הבין כוכבי?
בחלום, שלא כבמציאות, ג’ניפר העירומה שרק מסכת סינון לפניה יצאה מהאוהל כדי להתפנות, הלכה כמה צעדים ו – צרחתה הנוראה הוציאה מהאוהל גם אותו, עירום גם הוא, כדי לראות אותה מתגלגלת במורד ההר. גופה נחבט בסלעים וביצורים דמויי הצמחים שבשמורה וצרחותיה הנוראיות העירו אותו.
אך יוסי החליט שלא ייתן לחלומות להרוס לו והשתמש באותה הטקטיקה מהפעם הקודמת: הוא החליט להתיש את עצמו כדי לישון היטב ויצא לטרק כה ארוך עד שחזר למלון באפיסת כוחות ונרדם שוב ללילה ללא חלומות. שני ימי ארץ לאחר מכן, כשטייל באזור שחשב שרק ג’ניפר הכירה ולא היו בו כלל מטיילים אחרים, פגש גברת שהייתה יכולה להיות אמא שלו בגיל, תיירת אנושית בשם ביאטריס. היא גם הייתה כה דומה לאמא במראה, ממש… שתי טיפות מים. כשביקשה להתיישב לידו כדי לא לאכול לבד, לא היה מסוגל לומר לה לא.
הם החלו את השיחה בהיכרות שטחית. היא סיפרה שהיא מורה, מלמדת מתמטיקה בתיכון בליסבון, ושיש לה בת מקסימה, בת עשרים וקצת. ומה הוביל אותה לטיול הזה, שאל, לבדה במקום רחוק כל כך? "שכלתי את הבן והבעל שלי בתאונה”, השיבה, "הייתי צריכה את המקום הכי רחוק שיש כדי להחלים ואתה – אתה דומה כל כך לשניהם! סנטיאגו היה בן שישים, ותומאס שלי בן עשרים, אתה נראה כמו סנטיאגו כשהיה בגילך וכמו שדמיינתי את תומאס שלי כשיגיע לגיל הזה. אני מודה ש… לא יכולתי להתאפק כשראיתי אותך.” הוא חיבק אותה, וידיו רעדו כשנגעו בשערה, ארוך וצמרי כמו של אמא, והציע ללוות אותה לשארית הטיול שלה, ואם היא צריכה עזרה ב –
"לא", השיבה, “אני צריכה לחזור הביתה, יש לי עבודה, לינדה צריכה אותי. אני צריכה עוד קצת זמן לבד כדי לעבד הכול, ולחזור שם להיות בשבילה. ואתה? מה אתה עושה פה בטיול הזה?”
הוא כמעט והשיב "סתם מטייל", אבל…
"היא דומה כל כך לאמא! גם בקול!" חשב, "ואמא הייתה רוצה שתספר לה. גם ככה לא תפגוש אותה שוב יותר אף פעם, אז מה יש להפסיד?"
"מה אתה עושה?”, שאל קול אחר בראשו, “היא לא אמא שלך, אתה לא – "
"בכלל לא תכננתי להגיע לדאקירי", פתח. ופתאום, אף על פי שלא תכנן זאת, אף על פי שלא התכוון, מצא עצמו מספר לה על אמו שכל כך דומה לה, על ג’ניפר, על הפרידה, ו…
אפילו על החלומות. החלומות האישיים שלא חשב שאי פעם יספר עליהם לאיש.
ביאטריס האזינה לסיפורו, חשבה עוד קצת בדממה, ולבסוף שאלה בקול חומל "ושלושת החלומות האלו, האם לאחריהם היו עוד חלומות מפחידים?”
"לא", השיב, “בימים אחרי כל כך התשתי את עצמי בטיולים עד ש… לא היה לי כוח לחלום.”
הם המשיכו לאכול בשקט. רגע לפני שקם אמרה "אני יכולה להצביע על משהו? אולי זו לא עייפות? החלומות מגיעים תמיד במקום חדש. אולי יש קשר? אולי התת-מודע שלך מנסה לרמוז לך משהו?”
ביאטריס האירה פרט שעליו לא חשב. הם המשיכו לטייל בדממה, כמו שני מכרים ותיקים, וככל שטיילו, ככל שדממו, ככל ששקע במחשבות, הוא הבין: החלומות הם הזמנה עצמית, אולי אפילו תחינה, לחוויה מתקנת. מעין… מעין "הנה החרא שאכלת פה, עכשיו בוא נחווה משהו טוב במקום".
קצת לפני שנפרדו הוא חלק אתה את התובנה הזו. “אני חושבת שאתה צודק. לינדה מחכה לי בבית, היא באמת צריכה אותי, אבל אתה – כן, אתה חייב להמשיך את הטיול הזה כחוויה מתקנת. אם יש לך כסף ושום דבר לא מחזיק אותך, סיים את הטיול הזה. בשביל הנשמה שלך, לפני כל דבר אחר.”
באותו היום הודיעה חברת התעופה החללית שהחללית שלהם תוקנה סוף סוף וביקשה מכל הנוסעים שלא עלו על הטיסה למרגריטה לאשר את ההמשך לקאיפיריניה. יוסי התלבט לרגע, אך לבסוף ביטל את טיסת ההמשך. כשפקיד התקשר כדי לוודא שאין זו טעות, הסביר שהחליט לטייל כבר בדאקירי במקום. זה לא היה לחלוטין שקר.
כשהתעורר בבהלה מהחלום ביום הגעתו לעיר היפהפייה שבשפה המשותפת תורגם שמה להיות "כפר האבות" היה החלום שוב חי בתודעתו. הם חגגו את יום הולדתו ה-22 במסעדה מפונפנת שהעסיקה שפים בני גזעים רבים, בהם גם אנושיים. השף הכין במיוחד עבורו ארוחה נפלאה, וג’ניפר קנתה עבורו שרשרת יפהפייה ועליה תליון שחציו בצורת יבשות הארץ וחציו יבשות דאקירי, ובערב בשעון הארץ, כמו במציאות, התקשרה אמו לברכו. תוך כדי השיחה השתעלה שיעול קשה, כמו אי-אז בשיחה האמתית. במציאות חקר אותה עד שהכריח אותה להודות שהמחלה חזרה: היא לא רצתה לספר כדי לא להרוס לו את האושר העצום עם ג’ניפר, לא לפני יום ההולדת. בחלום החל גם הוא להשתעל ביחד אתה, שיעול נוראי בו החלו חתיכות ריאה מדממות להיפלט מגרונו, שיעול שכאב לו בכל אבריו עד שנפל אל הרצפה בחוזקה. רגע לפני שהוטח ראשו בחוזקה ברצפה התעורר.
לאחר שהתעורר מהחלום יוסי ביקר במוזאון שהוקדש כולו למסורת הוותיקה בדת המקומית של כיבוד אבות, המסורת שהקנתה לעיר את שמה. היה זה כמעט אירוני, חשב, שזה המקום בו הוא נזכר בתחילת ההתפוררות של הקשר שלו ושל ג’ניפר. כמו כדי לחזק את האירוניה, יומיים לאחר מכן, כשהלך לחוף האגם הנפלא שלצדו שכנה עיר האבות, פגש תיירת אנושית בערך בת גילו שמסיבה לא ברורה התחילה אתו, שמנמן, קרח ובעל כריזמה כבויה כשם שהיה. יוסי נכנע לחיזוריה והם העבירו יחדיו שלושה ימי ארץ נחמדים. בסופם נטשה אותו בטיעון “אתה תקוע איפשהו ואתה לא איתי, או בטיול הזה בכלל…”.
“זה נכון", השיב לה להפתעתה, “אני לא כועס עליך". הוא ביקש רק חיבוק לפרידה ועלה על הטיסה לרצועת הדמדומים הבאה.
הפעם כשהתעורר מהחלום היה מלא בכעס. בשמורת הפסגה המפוצלת קיימו את הראשון בריבים המכוערים שלהם. “זו כבר פעם רביעית שאתה מגיע לכאן לשבועיים בשעון ארץ וחוזר לארץ בחזרה, זמן הטיסה הוא בערך כמו הזמן שאתה נשאר כאן! איזה מין ארוס אתה? איך אנחנו אמורים להקים משפחה אם אתה לא פה ולא שם?”
"את צודקת, גם אני חושב שהמצב לא יכול להימשך ככה. מה את אומרת, תבואי אתי לארץ? יהיה אש, תאמיני לי! חוץ מזה שנעזור לאמא שלי, אני אדאג שיהיה לך הכי כיף בעולם! תמיד יהיה לך את האוכל האנושי הכי טעים והכי מגוון, נלך כל שבוע למסעדה טובה אחרת. יודעת איזה אוכל מדהים יש בתל אביב?
ולא נצטרך את מסכת הסינון הזו, ובטח שלא את הקונדום, את יודעת איזה נוח זה? ונוכל לגור באזור קבוע, בלי לטוס כל הזמן כמו הומלסים, רק תחשבי איזה שיפור באיכות החיים זה יהיה!
והילדים, נגדל את הילדים שלנו בין ילדים אנושיים אחרים, זה יהיה הכי טוב גם עבורם! מה את אומרת?”
ג’ניפר השיבה במבט מזועזע. “אני בחיים לא עוזבת את דאקירי! כאן גדלתי, אני קשורה למקום הזה. כאן ההורים שלי, כאן החברים שלי, חייזרים ובני אדם, כאן… הכול בשבילי. כאן ההורים שלי עובדים, והם צריכים אותי בעסק. אני לא מרגישה הומלסית כי אני בתנועה, יש לי פה מלא בתים! בכל אזור דמדומים יש את הבית שלו, בית ממש, לא סתם דירה: בכל אזור יש את החברים שלו, אנשים וחייזרים, את החוויות שלו ו… וככה טוב לי. למה שיהיה לי רק בית אחד בארץ? אתה כבר עזבת את הארץ, חוץ מאשר אמא שלך שנשארה שם, גם החיים שלך פה. איך זה הגיוני ששנינו נעביר הכול לשם? תביא אותה לפה, שתגור עם ההורים שלי, הם אנשים נחמדים, הם ישמחו לעוד אשה שתהיה אתם. גם ככה היא לא עובדת כבר, אז מה משנה לה איפה לחיות?”
"נראה לך שאמא שלי, אשה חולה, יכולה ככה לטוס כל שבוע ארצי לגזרת הדמדומים הבאה? הטיסות כל שבוע יהרגו אותה! ואת חושבת שהיא יכולה להיות שלא ליד בית חולים קבוע? מילא אם היינו בכוכב לכת… נורמאלי. אבל לא בדאקירי. לא.”
"אפשר למצוא פתרון, נשים אותה באיזה חדר אנושי בבית חולים, מדוחס וממוזג, כמו במלון בשדה התעופה, וככה היא לא תצטרך לטוס הרבה. מה, גם זה לא טוב? הבעיה היא לא שאתה דואג לה, הבעיה היא שהיא חשובה לך יותר מהקשר שלנו!”
"נו באמת, את רוצה לכלוא אותה?” אמר והתעלם במתכוון מהחלק השני של טיעונה.
"ואתה רוצה לכלוא אותי, שרגילה לזוז כל הזמן, בבית אחד בארץ?”
טיעוניה נראו לו מגוחכים, ילדותיים כמעט. ככה זה כשהיא ילדה מפונקת שלא יודעת מה זה קושי. אין לה מושג מה זה לאבד אח, היא לא יודעת מה זה לראות את אבא מאבד את הצלילות שלו, את אחותו מנתקת קשר ואת אמא נאכלת מבפנים מכל הכאב הזה, נאכלת עד שחלתה בעצמה. אין לה מושג. היא כל כך לא יודעת מה זה "קושי", שמבחינתה לצאת מאזור הנוחות שלה ולעבור כוכב לכת זה דבר שהיא אפילו לא מסוגלת לדמיין. יוסי אפילו קצת קינא בה: אולי עדיף להיות מפונק ולא לדעת מה זה קושי?
במציאות התפוצצו ולא דיברו במשך שלושה ימי ארץ, אך בחלום ג’ניפר שלפה יש מאין אוסף עצום של בובות בדמות אמו והחלה לדקור אותן בסכין ולהוציא את תוכנן, לערוף את ראשן ולירות בהן בנשק חם ששלפה יש מאין. “מה את עושה?”, צרח עליה בטירוף, צרחה ממנה התעורר כשכל גופו דרוך אלי קרב.
אחד עשר חודשי ארץ כבר טייל יוסי בדאקירי, וטיולו התקרב לסיום. במפלי הירח חלם על פרידתם. כשהתעורר פרץ בבכי: בזו הפעם החלום היה שחזור מדויק של המציאות. “אז בואי אתי לארץ עד שתחלים", אמר. “אחר כך נחזור לדאקירי.”
"כמה זמן זה ייקח?”, שאלה.
"הלוואי וידעתי. בפעם הקודמת זה לקח שנתיים של ארץ, אנחנו אחרי כמעט שנה, אבל זה לא מבטיח כלום.”
"ואם ייקח חמש שנים? ואם שנה אחרי המחלה תחזור שוב? ואם ככה נצטרך להיות אתה עשור? אני לא אעמוד בזה. אתה חייב להבין גם את הצד שלי.”
הוא שתק ארוכות ולבסוף בעצב גדול שאל "אין שום פשרה בעולם שתרצה אותך?”
"כבר הצעתי לך שתעבור לפה. אני וההורים שלי נעשה הכול כדי שיהיה לה טוב.”
יוסי נאנח. “אם כך אני לא אוכל להמשיך יותר. ג’ניפר, אני ממש ממש אוהב אותך, באמת, הכי בעולם – "
"ואת אמא שלך יותר", קטעה אותו.
"אותך ואותה, במידה שווה, הכי בעולם! אבל אני לא יכול, את לא משאירה לי ברירה. אני… נאלץ לחזור לארץ. ואם זה בלעדייך, אז בלעדייך.”
ג’ניפר שתקה והביטה בו בפליאה, ממש כמו ולא האמינה שאי-פעם יגיעו הדברים לכדי פרידה. כשעיכלה, כשגאלה אותו סוף כל סוף משתיקתה הרעילה, דיברה בטון הפוגעני ביותר שיכלה לאמץ, כמו וניסתה להכאיב לו במתכוון. "לך! גם ככה אתה אוהב אותה יותר ממני, עדיף לי כבר למצוא מישהו שאוהב אותי באמת! אני שונאת אותך ומצטערת על הרגע שבו נפגשנו!” הוא הכיר אותה, הוא ידע שלא באמת התכוונה להיות כזו מגעילה, שבשגרה היא מתוקה אמתית אבל בכל ויכוח יוצאת ממנה המכשפה הרעה, הוא ידע שלא, הוא ידע…
אבל מילותיה עדיין פצעו אותו.
יומיים בכה ללא הפסקה ובשלישי טס לשדה התעופה החללי. בדרכו אל החללית ארצה נשבע שלעולם לא תדרוך עוד כף רגלו בכוכב הלכת המחורבן הזה.
בעוד רעל השיחה הזו מבעבע בבטנו יצא בטרק אל היפה במפלי הגלקסיה, שם מים נשפכו על ראשו הקירח מאבן לבנה ומלאת גומות כירח. צוננים היו, ושקופים כזכוכית, והוא הרגיש כאילו שטפו מעליו את כל העול שנשא עמו כשהגיע לדאקירי. ביאטריס צדקה.
באותו הערב, חמוש בהקלה רבה, הזמין טיסה חזור לארץ לעוד כחודש: הוא רצה לעבור שוב בחוף כוכב הזהב. בפעם האחרונה לרחוץ בו, בפעם האחרונה לסגור מעגל.
יוסי טייל יום ארץ שלם, חרש את אזור חוף הכוכב לאורכו ולרוחבו, רחץ בים ארוכות ולבסוף שכר ערסל שהשקיף על השמיים האדמדמים. בשלווה גדולה נרדם על הערסל ביודעין שיש עוד מספיק שעות ארץ עד לטיסה שלו חזרה ארצה.
יוסי התעורר למשמע שמו. הוא פקח את עיניו וראה –
האם דמיין שהייתה זו ג’ניפר? “יוסי, זה אתה?” שאלה.
כן, זו היא. מבוגרת בכעשור, אוחזת בידו של ילד קטן, אבל היא. ג’ניפר, אהח, ג’ניפר… רק היא מספיק חצופה כדי להעיר תייר על ערסל כי הוא אולי האקס שלה. הוא תמיד אהב את החוצפה הזו, למרות שבדיעבד הייתה בעוכרי הקשר שלהם.
"כן, ג’ני, זה אני. מה את עושה כאן?”
"גרה כאן?”, השיבה בשעשוע, “ואתה?”
"מטייל", השיב ושלא מרצון, כמו ונכפה עליו להוסיף זאת, אמר "מנסה לסגור מעגל.”
ג’ניפר הנהנה ופנתה אל הילד ואל הגבר שליוו אותה. "ג’ון, ג’ורג’, תוכלו בבקשה להמתין לי במסעדה? יש פה ידיד ותיק שלי, אני רוצה להחליף אתו כמה מילים.”
"בטח", השיב הגבר, “בוא חמודי, ניתן לאמא רגע לדבר עם החבר שלה.”
ג’ניפר שתקה עד שנכנסו אל המסעדה האנושית ואז שאלה "אני יכולה לחבק אותך? התגעגעתי.”
"אני מתפלא ששאלת", השיב, קם וחיבק אותה ארוכות.
"הילד שלך?”, שאל אף על פי שידע את התשובה.
"כן. כבר בן חמש, היית מאמין?”
"הוא דומה לך.”
"כולם אומרים שהוא דומה לג’ורג’, אבל… ככה זה ילדים, כל אחד אומר שהם דומים למי שהוא מעדיף. איך אמא שלך?”
"נפטרה לפני שנת ארץ וחודש בערך, כבר לא… בסבב הרביעי לא היה לה עוד כוח. מחלה ארורה.”
"אני כל כך מצטערת לשמוע", השיבה בקול כן וחיבקה אותו שנית, הפעם חיבוק מנחם, עצוב.
"אני מצטערת אם יצאתי קצת… לא יודעת… חסרת רגישות בעניין הזה", אמרה. “זה פשוט… היה לי כל כך קשה…” היא השתתקה לפתע והשפילה מבט. לראשונה ראה אותה ללא מילים מאז שהכיר אותה. “בבקשה, תסלח לי", אמרה בקול חלוש.
"כבר סלחתי", אמר, “במפלי הירח סלחתי לך. נעמדתי מתחת למים ונתתי להם… סוג של לשטוף ממני את כל הכעס.”
היא הרימה את מבטה, הביטה בו ארוכות ולבסוף הנהנה.
"תודה", לחשה. “מפלי הירח זו בחירה טובה. גם מקום יפה, וגם הסקס הכי טוב שהיה לנו, לא? זוכר, על הבקתה הזו שם?”
יוסי צחק. “נשארת ג’ניפר", אמר.
"נשארת יוסי", השיבה, חיבקה אותו פעם אחרונה ואמרה "אני חוזרת לבעלי ולילד. עד מתי אתה פה? מתי אתה בא לארוחה אצלנו?”
"אני טס לארץ עוד עשר שעות ארץ, כבר עוד מעט אני צריך לקחת טיסת פנים.”
"הבנתי. בביקור הבא שלך בדאקירי, מבטיח?”
"אם יהיה עוד אחד כזה.”
היא חייכה אליו ואמרה "עוד יהיה, אני בטוחה.”
כשהתעורר שמע את הקברניט מודיע "נוסעים נכבדים, בעוד כרבע שעה ננחת בשדה התעופה החללי של כוכב הלכת ארץ.” הוא לא זכר דבר מהחלום שחלם, ואולי טוב שכך. בזמן שהמתין לטיסה מפלורידה לישראל החזיר לפעילות את אתר העסק העצמאי שלו, הודיע לשוכרי הדירה שלו שלא יאריך להם את החוזה בסוף השנה, חיפש מקום זמני בסאבלט, שלח הודעה לידידה ותיקה שתמיד נהנתה לשדך זוגות ובמקביל נרשם לפלטפורמת היכרויות.
בנתב"ג, כשעלה על הרכבת, התעכב לרגע עם המזוודה שלו וגברת חצופה צרחה עליו "תתעורר על החיים שלך!”
"התעוררתי כבר בדרך, תודה", השיב לה ונכנס אל הקרון.