הנורית הצהובה נדלקה ומחוג הדלק במכונית צלל אל מתחת לקו האדום. זה קרה כבר מזמן, ליד כפר סבא. למרות זאת המשכתי בנסיעה לכיוון ירושלים, אל ביתי, בעודי מהרהר בפגישה הלא מוצלחת שחזרתי ממנה. עוד דייט שהתפספס, דווקא התחיל טוב. בהתחלה נראה שאנו מתחברים אבל ככל שהזמן נקף, שמתי לב שהיא מתרחקת, ואולי אף מעדיפה שאלך. הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח… באיזה שלב אפילו נרדמה לכמה דקות. הדייטים האלה קשים לי. לא יודע מה לומר, מה לעשות, איך להתחבר. אני חייב למלא כמה שיותר מהר, שלא איתקע פה. אמרתי לעצמי. אורות חיוורים של תחנת דלק הבליחו ממרחק. התקרבתי אליה. התחנה לא הייתה מוכרת לי והלוגו הלא ידוע שהתנוסס עליה וזהר בצבע ניאון תכלכל לא הזכיר ולו ברמז את הסמלים הידועים והמוכרים.
התחנה נראתה נטושה; סביר למדי לשעה שלוש בלילה. אותתי ימינה ונכנסתי אליה. הייתה בה עמדת מילוי אחת בלבד. יצאתי מהמכונית, תחבתי את כרטיס האשראי, ונתבקשתי למלא פרטים רבים מהמקובל. עשיתי זאת אוטומטית, ללא מחשבה יתירה. הליטרים והשקלים התחלפו על הצג במהירות רבה מהמוכר לי. משום מקום הפציעה מתדלקת שחרחורת בסרבל כתום מבריק, והציצה מעבר לכתפי לעבר הצג.
"היי, זה לא מהעולם הזה," אמרה בהתלהבות.
"מי לא מהעולם הזה?" נפניתי אליה.
"מספר הזהות שלך." המספר עדיין הופיע על הצג, לצד מספר הרכב ומספר הטלפון שלי, שנתבקשתי להקיש משום מה.
המתדלקת צדקה בהחלט. המספר שלי באמת מיוחד: הוא מורכב כמעט כולו מהספרה 6, והספרה 7 מחלקת אותו לשניים. בינתיים סיימתי לתדלק, והתכוונתי להיכנס לרכב, לנסוע הביתה ולישון שינה ארוכה ומנחמת.
"תגיד, יש לך תוכניות למחר בלילה?" שאלה השחרחורת במבט מזמין.
קפאתי במקומי, מופתע מהשאלה הישירה.
"לא," השבתי. לא אצא שוב לדייט, זה ברור.
"זה לא מה שאתה חושב," אמרה. "כלומר כן, מדובר בפגישה. אבל לא רק איתי. יותר נכון, סוג של חוג. יבואו עוד אנשים, עם מספרי זהות מיוחדים גם" אמרה הבחורה שעכשיו נראתה לי מוכרת. הסתכלתי עליה משתומם מההסבר. "קוראים לי זהבה," הוסיפה והושיטה את ידה ללחיצה. "אל תדאג, זה אירוע קטן" אמרה ברוגע. לחצתי את ידה. היא הייתה חמה. המגע היה נעים לי. הרגשתי כאילו לחצתי את ידה פעם בעבר… הרגשתי קירבה אליה… משונה.
אולי היא רק מתחזה למתדלקת? "מה עושים בפגישה שלך? כל אחד מראה את המספר שלו?" גיחכתי. "ואולי מחברים את כל המספרים?" הרעיון האחרון סחף אותי, אולי אצליח להפגין ברבים את כישורי המתמטיים. הרגשתי יצירתי. השיחה מצאה חן בעיני. זהבה צחקה בקול. גם הצחוק נשמע לי מוכר, ניסיתי לחשוב מהיכן.
"כרגע אני לא יכולה לגלות לך, אבל זה מאוד רציני. נהיה עשרים וארבעה איש. אם לא תגיע, תפסיד בגדול ותתחרט על זה לנצח." הבטתי בה. היא דיברה בביטחון עצמי רב, וקרצה לי בשובבות פעמיים בעינה הימנית "הפגישה היא ברמת גן, אם שכחתי לומר". הוסיפה.
זהבה תחבה לידי פתק מגולגל וניגשה לתדלק רכב כסוף גדול שנראה ממש כמו חללית, מחודד בקצהו הקדמי כמו טיל, בעל אורות סגלגלים נוצצים, שלא הבחנתי בו כלל כשהגיע. המכוניות החדשות, חשבתי לעצמי בקנאה והכנסתי את הפתק לכיס. נכנסתי למכוניתי הסטנדרטית והחבוטה ונסעתי הביתה. צנחתי למיטה וישנתי כמו דב.
צלצול הטלפון העביר אותי באחת מעולם החלומות אל קרקע המציאות. "היי, זאת זהבה," אמר הקול מאתמול בלילה. "התעוררת? הצצת בפתק ?הוראות ההגעה ברורות? נראה אותך הערב?" המון שאלות על הבוקר. הצצתי בשעוני: אחת עשרה וחצי, באמת מאוחר. "רגע, זהבה, רק קמתי, תני להתעורר, אסתכל בפתק, אל תדאגי" טוב שצלצלה, אחרת מי יודע עד מתי הייתי ישן. פיהקתי ופתחתי את התריס. מה שקרה אתמול בלילה – מילוי הדלק, זהבה, מספרי הזהות נראה כמו חלום מוזר.
"מה המספר שלך?" שאלתי את זהבה. "דומה לשלך, יוצא דופן. אתה מוכרח לבוא לפגישה ולהכיר גם את האחרים," המשיכה להפציר בלי להסביר למה אני מוכרח להגיע, ומי אלה האחרים. משום מה הרגשתי שלא אצליח לסרב לה. גם לא היו לי תוכניות אחרות לכל סוף השבוע, הפעילות החברתית שלי שאפה לאפס. הבטחתי לה שאגיע למפגש הסהרורי. את הזמן עד הערב העברתי בריצה בשכונה, ארוחת צהריים מאוחרת, מקלחת ארוכה, תשבץ היגיון, וקריאת עיתוני סוף השבוע.
ניצבתי מול המראה והתלבטתי ארוכות מה הלבוש הראוי לפגישה משונה. קרצתי לעצמי פעמיים בעין ימין, מחקה את זהבה. דווקא נחמד. פעם הייתי נוהג גם אני לקרוץ כך, אך לאחר ששמתי לב שמפרשים אותי לא נכון, השתדלתי להימנע מההרגל הזה. ניסיתי צירופים שונים של בגדים, מתקשה להחליט. לבסוף, לאחר היוועצות במראה, החלטתי ללבוש ג'ינס סגול וחולצה שחורה עם כוכבים צהובים קטנים, אותם הבגדים שלבשתי במסיבת פורים בשנה שעברה, עוד מסיבה לא מוצלחת שנטשתי הרבה לפני שהסתיימה, מתחרט על שהגעתי אליה. לקחתי את הוראות ההגעה למפגש וירדתי למכוניתי.
בנסיעות ארוכות אני שם תמיד מוזיקה אהובה עלי, שר מדי פעם וחושב לעתים על חיי, עבודתי, והבעיות המעסיקות אותי. הפעם בחרתי שלא לשים מוזיקה, אלא להתרכז ולחשוב על חיי בזמן האחרון. הרגשתי מוטרד, אבל התקשיתי לשים את האצבע על הסיבה לכך. אכן, חיי החברתיים היו בשפל, וזוגיות לא נראתה באופק, אבל הרגשתי משהו נוסף ברקע, איזו מועקה, תחושה פנימית מוזרה, שלא ידעתי לפרש. הדרך לרמת גן הייתה פנויה לחלוטין. וכמה דקות לפני שמונה בערב כבר ניצבתי במקום המפגש: שער ירקון בכניסה לקניון איילון.
הבטתי סביבי, סקרן לראות את שאר המוזמנים המשונים, אך לשווא. אנשים רגילים לגמרי נכנסו ויצאו מהשער, רובם נושאים שקיות פלסטיק עם בגדים או מוצרים אחרים. גם זהבה לא נראתה בשום מקום. הצצתי בשעוני: כבר שמונה ועשרה. רעבוני גבר. אוכל משהו ואתחפף הביתה, אמרתי לעצמי. בעודי מתחבט בין פיצה יוונית ב"פיצה האט" למנת שווארמה ב"שיפודי התקווה", ראיתי בזווית העין פרצוף מוכר. זהבה. היא תחבה לידי פתק נוסף והתאיידה.
הפתק הכיל שלוש מילים ומספר: "קולנוע קופה 3 עכשיו". מיהרתי לקולנוע של הקניון. בניגוד לשאר הקופות הפתוחות, קופה 3 הייתה סגורה, אך בתור לקופה עמדו – ספרתי במהירות – עשרים ושניים איש זה אחרי זה בסדר מופתי ובסבלנות. קצב דפיקות ליבי התגבר. הצטרפתי לתור ובדיוק באותו רגע נפתחה הקופה. מרחוק ראיתי את הקופאית – זהבה ולא אחרת – מושיטה כרטיסים לאנשים. הבטתי לאחור. אני עדיין האחרון בתור.
לפניי עמד אדם בגילי, אפילו קצת דומה לי. הוא הסתובב לאחור, וכשראה אותי קרץ לי בעינו הימנית, פעם ועוד פעם. אולי זה מה שמשותף לכולנו? קרצתי לו בחזרה פעמיים, מחזיר את ההרגל הישן שנטשתי. כשהגיע תורו, שמתי לב שזהבה מושיטה לו כרטיס בלא ששילם. הוא יצא מהתור ואני ניצבתי מולה. זהבה הושיטה לי כרטיס בפנים חתומות. הצצתי בו. הכרטיס נראה כמו כרטיס רגיל, אך משום מה הוא זהר באור תכלכל. שם הסרט: "התעוררות", שעת ההקרנה: 8:45, שורה 4 כיסא 5. עוד חמש דקות. מיהרתי לאולם, עדיין מנסה להבין מה קורה פה.
אולם הקולנוע היה קטן והזכיר קולנוע ביתי. היו בו עשרים וארבעה כיסאות מסודרים בארבע שורות של שישה מושבים. אני ישבתי במקומי, לידי, בכיסא 6, התיישבה זהבה, שנכנסה אחרונה לאולם. היא שילבה את ידה בידי ולחשה נרגשת "אתה חייב לראות את הסרט עד הסוף, אני מחזיקה אותך כדי שלא תברח לי." הנהנתי בהסכמה וחיכיתי. האור כבה. לא היו פרסומות וקדימונים, גם לא מוזיקה. הסרט התחיל.
הייתה תקופה שראיתי כמה סרטים על חייזרים, אבל זה היה מזמן. בשנים האחרונות ממש נרתעתי מצפייה בסרטים מהסוג הזה, בלי לדעת למה. הפעם הסרט ריתק אותי כבר מהתחלה שבה רואים את זהבה ישנה במיטה, ואז מתעוררת, קופצת במהירות מהמיטה ואומרת בשכנוע עמוק "כולנו צריכים להתעורר, הבית מחכה לנו" .
מיד לאחר מכן זהבה מספרת למצלמה, כי לפני עשר שנים נחתו בישראל, בצפון הנגב, עשרים וארבעה חייזרים צעירים. הם נראו כמו בני אדם רגילים. מיד לאחר הנחיתה, בשל תקלה, איבדו כליל את הקשר עם כוכב האם. רק מוצא אחד נותר להם כדי לשרוד: להיטמע באוכלוסייה. כישוריהם המיוחדים אפשרו להם לרכוש את השפה בזמן קצר ולהשיג תעודות זהות מזויפות. הם בנו את חייהם החדשים. מאז, כולם מלבד אחת שכחו מאין באו. אך האחת – זהבה – לא שכחה ולא ויתרה, ובעבודת נמלים הצליחה לאתר את כל עמיתיה. דבר אחד עזר לה: מספרי הזהות של כולם היו ברשותה, והיו אלה מספרים יוצאי דופן. בסרט נראתה זהבה מדברת עם כל אחד מהנוכחים, אחד־אחד, אנשים רגילים, נשים וגברים, ומוסרת להם הזמנה למפגש של היום. "החייזר האחרון אותר במאמצים כבירים רק אתמול, ומייד כשאותר הודענו לכולם על מועד הפגישה". אמר הקריין בהתרגשות. עכשיו ראיתי את עצמי על המסך בתחנת הדלק מאתמול, מקליד את מספר הזהות שלי על צג המשאבה, מדבר עם זהבה, תוחב את ההזמנה שקיבלתי לכיסי. משימת האיתור הושלמה.
בסרט חלק מהאנשים דיברו בגלוי עם זהבה על כך שקשה להם להשתלב, שיש הבדל ומרחק בינם לבין האחרים, שהם מתקשים ליצור קשר עם חברים ועם המין השני. אחד מהם אמר במפורש שכמעט והגיע לסף ייאוש מהמצב החברתי שלו, והוא חשב לעבור לגור באי בודד.
כל הנוכחים באולם נראו המומים. כולנו התוודענו בבת אחת ובמפתיע להיותנו חייזרים. האולם נותר חשוך גם אחרי שהסרט תם. המשכנו לשבת ללא נוע, מעכלים את הבלתי צפוי. לא קל להפוך בן רגע לחייזר. ואז נדלק האור וכולם קמו באחת, לחצו ידיים, התחבקו והתנשקו. גם אני התחבקתי עם האישה שישבה לידי. אווירה של חג, קרבה פתאומית אך במקביל תחושה של אי ודאות שררו בכול. זהבה עלתה על כיסא, האושר נשקף מפניה. "חברים," אמרה ופנתה אלינו, מקפידה להביט על כולם, "אחים ואחיות יקרים שלי, עלינו להתעורר, להשתחרר מהתרדמה, יותר מדי שנים עברנו כאן" המשיכה בהתרגשות, קולה רועד. "היום הגדול הגיע. אנחנו חוזרים הביתה. התארחנו פה, בכדור הארץ, בישראל, שנים רבות, אבל נשארנו אורחים, זה לא המקום שלנו. הערב אתם מבינים שיש מקום אחר, שבו לא נרגיש זרים, מקום שבו נהיה רצויים, אהובים, שייכים. בואו, הצטרפו אלי אני חוזרת" הבטתי בעמיתיי שבאולם. פניהם זרחו באושר, אך נראה שחלקם, כמוני, היו מבולבלים מהמידע החדש. "שלחו אלינו ספינת חלל והיא מחכה לנו לא רחוק מכאן, ליד האצטדיון, הבית קורא לנו לחזור. שבוע אחד ונגיע. לא תהיה הזדמנות נוספת".ככה לעזוב? בלי להיפרד? חברים – המעט שיש, עבודה, בית. מצד שני, כעת אדע סוף־סוף מאין באתי, אחזור לביתי האמיתי, תחושת הזרות תיעלם. האם זה באמת עכשיו או לעולם לא? תהיתי והבטתי בחברי החדשים שהגיעו אתי לכדור הארץ לפני עשר שנים. הרגשתי טוב במחיצתם. כולם היו בהתרוממות רוח. בזה אחר זה הם קמו ממקומם, צעדו לעבר זהבה ונעמדו מאחוריה בשקט, בהמתנה להוראה לנוע. נותרתי לבד. זהבה קרבה אליי והושיטה לי יד. "בוא אלינו, חזור איתנו, אתה חלק מאיתנו, אנו לא רוצים לחזור בלעדיך" אמרה. האחרים הביטו בי בתקווה.
ספינת החלל הייתה צפופה למדי, אך זה לא הפריעה לי וחברי החדשים. להיפך, זו הייתה הזדמנות להכיר מקרוב את כולם. הרגשתי מחובר לכל אחת ואחד כפי שטרם הרגשתי בחיי. כפי שהבטיחה זהבה, תוך שבוע נחתנו. התקבלנו יפה מאד בכוכב האם. מהיום הראשון הרגשתי בבית, ותחושת הזרות שאפפה אותי בכדור הארץ נעלמה. התאקלמתי מהר ורכשתי בקלות חברים חדשים וטובים ויש לי בת זוג מקסימה שעוברת לגור אתי בקרוב. עם זהבה, שלה אני חייב את חיי החדשים, יש לי עדיין קשר, אבל עם שאר השותפים לדרך חזרה כמעט שלא, לעתים פוגש אותם בעיר. טוב לי בכוכב האם שלי. מסודר, נקי, שקט, מלא ירק. מזג האוויר נוח רוב הזמן. מדי פעם תוקפים אותי געגועים לכדור הארץ, לישראל, אבל עם הזמן הם נחלשים.