"ואז אמרתי לה 'אוקיי, איך שאת רוצה, אבל קודם כדאי שתביני מה עושים בכלל' תאמינו לי, אחרי זה היא לא העזה לעמוד מולי בכלל!"
כל החבורה התחילה לצחוק, אני חושב שצחקתי הכי חזק, אבל ככה זה, אריאל תמיד הייתה הכי מצחיקה בחבורה. היא גם הכי יפה, עם השיער הג'ינג'י והבגדים שהם מאוד פשוטים אבל איכשהו אצלה זה עובד, והחיוך שלה.. נראה לי שסטיתי מהנושא.
זה היה עוד לילה שגרתי בחופש הגדול, אני והחברה החלטנו ללכת להבעיר מדורה ביער שליד העיירה. זה היער הכי מגניב שיש, הוא אפל ומפחיד כזה, כמו בסרטי אימה ישנים. לפני כמה שנים העירייה החליטה לשים ביער מנורות רחוב גדולות. אמנם היער עדיין מפחיד, אבל לפחות אפשר לראות וללכת בלי ליפול בגלל אבנים.
לכבוד המאורע הבאנו בשר מיובש, תפוחי אדמה, מרשמלו, מלא חטיפים ומים בשביל לכבות את המדורה. אבל נכבה אותה רק אחרי שנהיה פה כל הלילה! או לפחות עד שלוש, אני נהיה עייף מהר יחסית.
"היי ג'יימס" אריאל פנתה אליי "נגמרו לנו הקרשים. בא לך שנלך ביחד לחפש עוד?"
"בטח! כאילו, למה לא, בכיף!" עניתי לה בניסיון כושל להישמע אדיש, אבל גם מגניב כזה.
עזבו, לא עבד לי במיוחד.
"מעולה. ביי חברה, אנחנו נחזור בקרוב" היא הלכה ואני עמדתי ללכת איתה, אבל אז אדם עצר אותי.
"היי אחי" הוא אמר ואני הסתובבתי לאחור "זאת ההזדמנות שלך לספר לה מה אתה מרגיש"
"אבל אין לי באמת סיכוי עם אריאל" הסתכלתי עליה ונאנחתי בעצב "היא הרבה מעל הרמה שלי"
"את זה אתה אמרת, לא אני" אדם הקניט אותי "אבל איך שלא ילך, תזכור שאנחנו תמיד כאן בשבילך"
חייכתי אליו בהקלה "תודה אדם" נתתי לו חיבוק צד זריז ורצתי לאריאל.
חשוב לי שתבינו, זה לא שאני חושב שאני מכוער, יש לי שיער חום בהיר כזה, עיניים ממש כהות, אני יחסית גבוה, לא כמו אדם אבל מי כן?
בכללי אני חושב שאני נראה לא רע בכלל, אבל אריאל היא משהו מיוחד. היא בלתי מושגת.
נראה לי שזה מה שגרם לי לאהוב אותה מהתחלה.
בכל מקרה, אריאל ואני הלכנו שנינו ביער, לבד, בלי אף אחד שיפריע לנו.
"אריאל?" פניתי אליה בחשש, הידיים שלי הזיעו ורעדו, הנשימות שלי היו מהירות וקצובות והתחילה לכאוב לי הבטן, אבל אני לא אוותר עכשיו, אני כל כך קרוב!
"יש משהו שרציתי לומר לך כבר הרבה זמן, ועכשיו כשאנחנו לא ליד החבורה, זאת מרגישה לי כמו הזדמנות טובה" אמרתי והתעתי את ראשי לכיוונם, יכולתי לשמוע את אדם מזייף בגיטרה את השיר "תן לזמן ללכת". גם יכולתי לשמוע את כל החבורה מזייפת יחד איתו וצוחקת במקביל. היה משהו מנחם בלשמוע אותם, אפילו מרחוק.
אז נשמתי עמוק, ועשיתי את זה, התוודתי על הרגשות שלי, ואני לא אשקר, זה לא מרגיש טוב כמו שזה נשמע.
"אני גם יודע שאת לא מרגישה ככה כלפי, אבל רציתי לפחות להוריד את זה ממני, ואולי אפילו לקוות שנוכל להישאר חברים" עצמתי עיניים וחיכיתי לתשובה הבלתי נמנעת. לפעמים צריך לדעת מתי לתת לדברים ללכת, גם אם זה אומר לאבד אותה, או את האשליה שזה בכלל יכול לקרות.
הסתכלתי עליה, מבטה היה נראה טרוד, אבל לא ממה שאני אמרתי, היא הביטה סביבה, משהו היה לא בסדר.
"את בכלל הקשבת למה שאמרתי?"
היא הרגישה שתחושה רעה אפפה את האזור כולו, כי היה שקט, שקט מידי.
"ג'יימס, אני לא שומעת את כל שאר החבורה" היא אמרה בדאגה.
גם אני שמתי לב לזה עכשיו, השירים שנוגנו קודם לא נשמעו יותר, לא שמענו שום דיבורים או צחוקים, לא שמענו כלום.
"בטח סתם התרחקנו יותר מדי" אמרתי בניסיון להישאר רגוע. אבל לפתע שמענו רעש מטיל אימה, שאגה נוראית שהגיעה מהמקום שבו היינו עם החבורה שלנו קודם, ברגע ששמענו את השאגה התחלנו לרוץ להיכן שהיינו לפני.
מתי שרצנו לשם עברו לי אינספור מחשבות בראש: מה היה הרעש הנוראי הזה? אולי זה היה דינוזאור? יכול להיות. פעם אחת נסעתי עם המשפחה שלי ליפן, והיה שם דינוזאור בגן החיות, אבל הייתי אז בן 4, ואני לא זוכר איך הוא היה נראה.
תמיד רציתי לראות שוב דינוזאור! מעניין אם הם נחמדים, או שהם אולי אכלו את החברים שלי.
"אוי לא" אמרתי לעצמי והגברתי מהירות, אריאל הגבירה את המהירות יחד איתי.
מתי שהגענו נגלה לפנינו הדבר המוזר ביותר שאי פעם ראינו: אדם עדיין החזיק בגיטרה, מאי הייתה באמצע לאכול, הכל היה נראה כרגיל, חוץ מזה שאף אחד לא זז, כולם קפאו במקום.
בנוסף לכל זה, גם אף אחד לא היה נראה מפוחד או מבועת, כולם היו נראים שמחים ועליזים כמו מקודם. אם מישהו, או משהו, עשה את זה, הוא כנראה התגנב מאחור.
"מי שעשה את זה לא הספיק להתרחק, צריך לתפוס אותו" אריאל אמרה בהחלטיות.
"רגע אריאל, אולי עדיף שנישאר פה ונחפש ראיות?" הצעתי לה.
אריאל הביטה עליי במבט הזה שלה, ששמור במיוחד לאנשים שאומרים דברים ממש טיפשיים.
"אין לנו זמן לזה! בוא כבר!" אריאל אמרה והתחילה לרוץ, גם אני התחלתי לרוץ אחריה. אבל רגע…
"אבל איך את יודעת לאן לרוץ?" צעקתי לה, ונעצרנו במקום
"אתה כנראה צודק" אריאל אמרה "אולי כדאי.." אבל היא לא סיימה את המשפט שלה, כי אז שוב שמענו את אותה השאגה. "זה מגיע משם" היא הצביעה על אזור חשוך ואפל יותר של היער, והתחלנו לרוץ לאותו אזור אפל. אני לא אשקר, זה אזור שבחיים לא נכנסתי עליו בכלל שהוא מפחיד אפילו בשעות היום.
האגדה המקומית אומרת שפעם חבורת ילדים הקימה שם אוהל ללילה, ומאז בחיים לא ראו אותם שוב, אפילו לא מצאו את האוהל. אבל אריאל רצה לשם, אז לשם גם אני רצתי.
אחרי שרצנו ביער לא מעט זמן והסתכלנו בכל מקום אפשרי, עדיין לא מצאנו שום דבר. לא אנשים, לא ראיות, היה ריק לגמרי. ידעתי שאנחנו לא נצליח לבד, ניסיתי לשכנע את אריאל לרוץ איתי בחזרה לעיירה.
"תגיד לי, אתה השתגעת? איך אני יכולה לחזור לשם בידיעה שהחברים שלנו עדיין במצב הזה? אנחנו יכולים לתפוס את מה שעשה את זה בכל רגע! הוא אפילו יכול להיות להיות מאחורי העץ הזה!" אריאל אמרה והצביעה על העץ מאחורי.
"אבל יכול להיות שמה שעשה את זה השאיר ראיות! אולי המשטרה תוכל לעזור לנו בזה" אמרתי לה תוך כדי שבדקתי שאין אף אחד מאחורי העץ ההוא. אתם יודעים, ליתר ביטחון.
אריאל נאנחה ביאוש "שוב פעם אתה עם הראיות שלך?" עכשיו היא כבר נשמעה כועסת "תקשיב לי טוב, אתה מצידי יכול ללכת ולבכות לאמא שלך, אבל אני בחיים לא…"
ואז שמענו את זה שוב, את אותה שאגה מטילת אימה, ששוב הגיעה מהאזור של המדורה.
"בטוחה שאת לא רוצה ללכת לחפש ראיות?" שאלתי אותה בהתגרות.
אריאל אפילו לא ענתה לי, היא פשוט גלגלה עיניים וישר התחילה לרוץ לכיוון המדורה.
"נכון, אין זמן לזה עכשיו" מלמלתי לעצמי התחלתי לרוץ אחריה.
בסוף הגענו למדורה, אבל המצב היה נראה כמו קודם, שום דבר לא השתנה.
"טוב, עכשיו רק צריך להתחיל לחפש"
התחלנו לחפש דברים שיעזרו לנו, אריאל חיפשה ליד המדורה, ואני חיפשתי בסביבה ליד.
חיפשתי בכל מקום אפשרי, מאחורי עצים, מתחת לענפים, אפילו פתחתי שקי זבל בתקווה למצוא שם משהו. אבל לא מצאתי רמז לשום דבר, לא היו עקבות או חפצים. בשלב מסוים התחלתי קצת לפקפק בעצמי.
החלטתי להסתכל על איך אריאל מחפשת, אולי אני אקח השראה. אבל לא היה נראה שהיא לוקחת את כל עניין החיפוש ברצינות, היא אפילו לא ניסתה להרים דברים או לממש אותם, היא סתם הסתכלה מתוך תקווה סתם לראות משהו במקרה. היא אפילו החליטה לקחת הפסקת אוכל, למה היא חושבת שיש לנו זמן לשטויות האלה?
אבל מתי שהיא ניסתה להרים חטיף מהשולחן, היא הוכתה בתדהמה "ג'יימס!" אריאל קראה לי, הקול שלה היה נשמע לחוץ "אתה חייב לבוא דחוף!" עזבתי הכל ורצתי אליה "מה קרה?" שאלתי אותה בבהלה.
"אני ניסיתי להרים את ה…התיק הזה" היא בטח צוחקת עליי "ולא הצלחתי להרים אותו, אני חושבת שלא רק החבורה קפואה, אלא גם כל החפצים"
הסתכלנו אחד על השנייה, נראה לי שחשבנו על אותו הדבר, כי שנינו התחלנו לנסות להזיז את כל החפצים ליד המדורה, ניסינו תיקים, אוכל, אפילו את הנעליים המסריחות של אדם, אבל אף אחד מהחפצים לא זז.
"משהו כאן בכלל פועל כמו שצריך?" שאלתי את עצמי בתסכול.
"אתה יכול לבדוק את המדורה" אריאל התגרתה בי.
"אולי זה גם מה שאני אעשה" עניתי לה בכעס והלכתי לבדוק את המדורה, אבל גם המדורה קפאה ולא זזה. היא זהרה כמו מדורה רגילה, יכולתי ממש לגעת בה, אבל האש הייתה קרה וקשה כאבן.
"מילא כל השאר, אבל איך לא שמנו לה שהמדורה קפואה?" אריאל שאלה בתסכול.
"אני חושב שככה זה עובד" התחלתי לענות באריכות "החום העז של האש יכול להוות חיסרון לפעמים, במיוחד בלילה נעים כמו הלילה הזה, אז מתי שחסרונות נעלמים, בני אדם לרוב מעדיפים לשכוח את החסרונות שהיו חלק בלתי נפרד מחייהם, ולהעמיד פנים שהם מעולם לא היו קיימים מלכתחילה" עניתי לה בפשטות.
"או שפשוט היה לנו אכפת יותר מהחברים שלנו מאשר מזה שאיזה אש דבילית הפסיקה לעבוד"
"זאת גם אופציה" אמרתי תוך כדי שאני מסמיק מבושה, למה אני חייב להתפלסף כל הזמן?
"אתה סתם לוקח אותי יותר מדי ברצינות" אמרה אריאל "זה דווקא חמוד לנסות למצוא סיבה עמוקה לכל דבר" היא חייכה אליי, ואם היא חשבה שזה יעזור לי להסמיק פחות, היא טעתה בגדול.
"עכשיו צריך להמשיך לחפש"
"אבל חשבתי שקבענו שחוזרים לעיירה וקוראים למשטרה" אמרתי בחוסר אונים, למה היא לא מוכנה להקשיב לי?
"את זה אתה אמרת, לא אני. בכל מקרה אני המחליטה פה" אריאל אמרה לי בהתנשאות, עמדו לי דמעות בעיניים, חשבתי שאנחנו צוות, שאנחנו ביחד בסיפור הזה.
באותו רגע הבנתי שאריאל בחיים לא תיקח אותי ברצינות.
אריאל התכוונה להמשיך לרוץ, אלא שאז אחזתי לה את היד ומנעתי ממנה לרוץ.
"מה אתה לעזאזל חושב שאתה עושה?!" אריאל צעקה עליי "תעזוב לי את היד" היא ניסתה בכל כוחה לגרום לי לעזוב, אבל לא הצליחה.
"אני לא עוזב לך את היד! אנחנו עכשיו הולכים למשטרה והם יטפלו במפלצת הזאת, אין לנו מה לעשות אם זה!"
"תעזוב לי את היד כבר, זה לא מצחיק! אנחנו צריכים לטפל בזה בעצמנו"
"למה שאנחנו נצטרך לטפל בזה?" שאלתי בעצבים.
"כי הם החברים שלנו!" התחילו לרדת לה דמעות "למה אתה לא מבין את זה לעזאזל?" היא שאלה אותי בבכי.
"כי אני מפחד שאת תפגעי, אני מפחד שהם יפגעו" הצבעתי על החבורה "ואם את תתעקשי לטפל בזה לבד ומשהו רע יקרה, את בחיים לא תוכלי לסלוח לעצמך!" אמרתי את זה בצורה הכי תקיפה שיכולתי, למרות שכל כך כאב לי לראות אותה בוכה.
היא לא מבינה שגם אני רוצה לעזור, הלוואי שהיה משהו שהייתי יכול לעשות, אבל לפעמים צריך לדעת מתי ללכת, ולתת לדברים טובים יותר לבוא. כי אחרת זה ייגמר רע, ואני לא מוכן לתת לזה לקרות.
"את מוכנה בבקשה ללכת איתי למשטרה?" התחננתי בפניה.
אריאל השפילה את ראשה, ממש יכולתי לראות שמשהו נכבה בה מבפנים "אני משערת שאין לי ממש ברירה" היא אמרה לי בייאוש. התחלנו ללכת לכיוון העיירה.
לפתע שמענו את אותה השאגה שוב, הפעם מהכיוון הנגדי לעיירה, מאותו אזור אפל וחשוך של היער.
אריאל הרימה את ראשה וחייכה אליי את חיוכה התחמני, והתחילה לרוץ לכיוון השאגה "להתראות, פראייר!" אריאל צעקה לי תוך כדי שהיא רצה.
נאנחתי בייאוש והתחלתי ללכת לכיוון העיירה "לפחות אחד מאיתנו יעשה את הדבר הנכון" חשבתי לעצמי בעצב והמשכתי ללכת. אבל דקה אחרי, שמעתי את אריאל צועקת בקול לעזרה דחופה "הצילו! שמישהו יעזור לי!" ואז שמעתי אותה צורחת באימה.
התחלתי לרוץ אל אריאל במהירות עצומה, בידיעה שאני לא יכול לנטוש אותה, לא משנה מה יקרה, אני לא יכול לעזוב עכשיו.
יכולתי לשמוע את צעקותיה של אריאל ואת שאגות היצור, אבל כשהגעתי לשם זה היה מאוחר מדי "אריאל!" צעקתי הכי חזק שאני יכול "איפה את?!"
חיפשתי בכל האזור, אבל לא מצאתי אותה בשום מקום, התחלתי לבכות בידיעה שאיבדתי אותה, אני לא אראה אותה שוב. מעולם לא בכיתי כמו שבכיתי באותו הרגע, על כל מה שקרה, ועל מה שהיה יכול לקרות, ולעולם לא יקרה, בכיתי על הטיפשות וחוסר אחריות הבלתי נסבל שלי.
לא שמרתי עליה כמו שצריך.
ידעתי שאני לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי.
"ג'יימס!" שמעתי לפתע את קולה קורא לי, אבל לא הצלחתי לראות אותה.
"אריאל!" צעקתי בשמחה, אולי יש תקווה אחרי הכל "איפה את?"
"אני לא יודעת" קולה היה נשמע כאילו הוא מגיע מלמעלה, מצמרות העצים הגבוהות שלא יכולתי לראות בחושך הזה "זה נראה שאני נמצאת בתוך קן ענקי של ציפור, אבל" היא נאנקה "אני לא יכולה לזוז"
"אל תדאגי" קראתי "אני אעלה על כל העצים עד שאני אמצא אותך בסוף!"
ניסיתי לעלות על עץ אחד, אבל נשרטתי ביד במהלך הטיפוס ונפלתי לרצפה, קול הנפילה היה חזק, אפילו אריאל שמעה אותו מלמעלה.
"אתה בסדר שם למטה?" אריאל שאלה אותי.
"כן, קצת כואב, אבל אני בסדר" עניתי לה והתחלתי לנסות שוב, אך לפתע שוב שמעתי את זה, את השאגה הנוראית שהכניסה אותנו למצב הזה מלכתחילה
"ג'יימס! תברח מפה!" אריאל צעקה אליי.
יכולתי להרגיש את היצור מתקרב אליי "אני אזעיק עזרה!" צעקתי לה והתחלתי לרוץ יותר מהר ממה שרצתי כל חיי, יכולתי להרגיש את הרוח ניתכת לי על הפנים, יכולתי לשמוע את שאגות היצור מאחורי, אבל אז, יכולתי לשמוע גם ניגון חזק של גיטרה.
הם לא קפואים יותר.
עוד יש לי סיכוי!
"חברה" צעקתי ורצתי לעברם "אתם חייבים לעזור לנו! אריאל בצרות!" אבל הם לא שמעו, הם המשיכו לנגן כאילו הכל רגיל, כאילו אני לא מדמם וסובל מכאבים, המשכתי לרוץ לעברם, אבל הרגשתי שאני רק מתרחק ככל שאני רץ יותר מהר, הכאבים בגוף שלי הלכו וגברו, הדקות חלפו בקצב איטי ומייסר.
לאט לאט הבנתי שאין לי סיכוי, אני בחיים לא אגיע אליהם.
הפסקתי לרוץ.
"סליחה אריאל, אני מצטער" לחשתי בדמעות אל תוך החשכה וקרסתי על האדמה "אני כל כך מצטער" המשכתי למלמל תוך כדי שאני בוכה מכאב ומצער.
נשכבתי על האדמה ועצמתי עיניים.
אחרי כמה זמן שהרגיש כמו נצח פתחתי את העיניים, ומצאתי את עצמי במקום אחר, בטוח יותר.
קמתי בבהלה. אני לא ביער יותר. אני בבית שלי, במיטה שלי, מתחת לשמיכה, בריא ושלם.
"פוי, איזה מזל!" נשפתי בהקלה "זה היה רק חלום" אמרתי לעצמי והתכוונתי לחזור לישון
אבל לפתע הרגשתי כאב חד ביד, הסתכלתי, והייתה שם שריטה, את אותה שריטה שקיבלתי מהעץ.
"אבל זה לא יכול להיות" התחלתי לרעוד "זה לא יכול להיות" המשכתי למלמל בחוסר אמון.
הסתכלתי בהלם ופחד על השריטה שהתחילה לדמם, וירדה ממנה טיפה אחת.
אחת יותר מדי.