for being in existing:if else, feel
או
האין יורד הלילה כל הזמן, עוד ועוד לילה?
זה היה חדר אפור וחסר חלונות, ועל הקיר מעל לשולחן הכתיבה ארבעה מלבנים כהים יותר רימזו על תמונות שהוסרו. זה היה חדר קטן, ונדמה שככל שהבטת בו יותר כך הוא הלך וקטן. במידה מסוימת הוא אכן הלך וקטן, מדי מספר שנים השלט שעל הדלת עבר לדלת שונה, ישנה יותר, מובילה לחדר קטן יותר, בקומה עמוקה יותר. כמה מאות מטרים למעלה, על הקיר החיצוני של המבנה, התנוסס שלט. "בניין המרכז לחקר גישור סיליקוני, אוניברסיטת הקולקטיב הגלקטי, אגרוט".
את רוב שטח הרצפה תפסה בימה גדולה, גודלה אדם-כבידה-אפס ממוצע. שאר הרצפה נוצלה על ידי שולחן, כיסא, ארונית, וטרמינל יוניקומפ.
על השולחן פוזרו כלי כתיבה, על הבימה שכבה יחידת AMI, ועל הכיסא ישב מהנדס קטן וחשב. הוא אכן היה בגובה של כמטר ושישים, ועל כן היה קטן. הוא אכן עבד, והוכשר לעבוד במרכז לגישור סיליקוני, ועל כן היה מהנדס. ואכן היה זה היום החם ביותר על אגרוט מזה מאתיים שנה ומוליכי העל קרסו, לוקחים איתם את הקישור ליוניקומפ, ועל כן הוא חשב.
מלבד זאת, הוא היה במחסום כתיבה.
כבר שני עשורים לא יצר קוד ראוי לפרסום. אחרי רצף של פרסומים מזהירים, זוכי פרסים סדרתיים כגון 'עליזות', 'שלווה' ו'נמנום', הוא החל לעבוד על יצירתו המונומנטלית; 'חופש'. הוא כתב את שורת הקוד המוסכמת לפתיחת תכנות-רגש, ומאז לא כתב עוד שורה אחת. זה היה לפני עשרים שנה, והסופר המבטיח שהיה עוד לפני גיל שלושים הפך לסופר המבטיח שהיה, אך אינו עוד. הוא כתב הרבה, כמובן. קטעי קוד ל'חופש' שנכתבו ונמחקו באותה המהירות, מערכי שיעור מזהירים לכיתת הלמידה מרחוק שלו, תרגילים לסדנת אמן בה השתתף בהנחיית זוכה פרס הנובל לספרות יארו נקפסאני, יומן אישי.
רוב הקרובים אליו תפסו את כתיבת היומן כמין קוריוז, אקסטרווגנטיות מחייבת לסופר בסדר הגודל שלו. יומן עתיק, כרוך, מנייר, נכתב בעט דיו, ועוד בידיים! רני לעיתים הכריחה אותו לשטוף ידיים היטב לפני שיצאו, מתביישת להיראות עם בן זוג כה… ברברי. לכל שאר הסובבים זה היה מאפיין נוח, דרך להבהיר מי הוא במסיבות. "אתה רואה את הבחור המקריח שם? לא תאמין, הוא זה שכתב את 'עליזות' ו'נמנום'! כן, הייתי בטוח שהוא מת כבר מזמן, אני יודע. כן כן, זה שכותב שם על נייר טכני!". ובכל מקרה, נראה היה שלא הצביעו עליו כבר כעשרים שנה, מאז היגרו הוא ורני לאגרוט.
המהנדס הביט פעם נוספת בשורת הקוד הבודדת, מחק אותה ביד מאומנת, נאנח והחל לכתוב את השיעור הראשון לקראת פתיחת שנת הלימודים.
"בשנים הראשונות, ממש לאחר המצאת המחשב, עוד ניסינו לחקות את עצמנו. יצרנו קוד שדימה מערכת, ועל גב המערכת נכתבה עוד מערכת, ועל גבה עוד מערכת, עד לשלב בו כבר איש לא ידע כיצד בדיוק המכונה עובדת. הם ניסו לחקות את עצמם, המתכנתים הראשונים. כותבים חיקוי למוח ולגוף שתורגם ליחידות בינאריות. אבל למה היה עליהם לעשות זאת? העולם הפיזי, ובכן, היה קיים. לא היה צורך לחקות גוף; העולם הפיזי היה קיים, גם אם התעלמו ממנו. וכך, נבנתה יחידת הAMI הראשונה. Artificial Mechanical Intelligence. צריבת אור וננומנוע וצינורות קיום חברו יחדיו למכונה אחת, אורגנית. כמובן, יחידת הAMI הראשונה הייתה בקוטר של קילומטרים רבים, ועם אינטליגנציה של תולעת סרט.
אסביר לכם זאת בדרך נוספת. דמיינו את עצמכם מציירים יער על קיר של חדר שלם, בניסיון לחקות יער אמיתי ככל האפשר. בסופו של דבר תצליחו להגיע לתוצאה די טובה, אני מאמין. הקרנות ושמע ופס רחב יועילו לכם, ואולי אפילו תרגישו שהצלחתם. אבל למה שלא תלכו פשוט ליער? למה שלא תשתלו עצים, תחכו את הזמן הנדרש, ותלכו בתוך יער אמיתי?
אז זה הAMI, תלמידים. מכונה פיזית, חומרה ללא תוכנה, תמונת המראה של כל אחד מכם, כפי שהוא עצמו, מכונה."
הייתה למהנדס את אותה התנוחה האופיינית לרוב תושבי אגרוט, מעין תחושת חשיבות עצמית של מי שהיה הוגה הדעות המוביל בכוכב הפריפריאלי בו נולד, ושהוציא את כל הונו על המעבר לאגרוט רק בשביל לגלות שכאן הוא ההמון. ועדיין, זכר ההערצה לה זכה עדיין נתנה לגבו איזו זקיפות, כך נדמה.
רני עדיין שמרה על הקשר עם המשפחה באלניג'ם, מתמסרת לתחזוק דמותה הכל-גלקטית. כלל, בנם, נולד כאן. היתה לו גמישות בתנועה שרק מי שלא ראה אדם עני מימיו חווה. וכל זה היה לפני שנים. כיום המהנדס היה גרוע מעני, כך הרגיש. היתה לו התכונה האופיינית רק לבינוני באמת ובתמים, להיעלם. לפעמים היה תוהה האם כבר הפך לחלק מתכולת הבניין, מוזכר אך בספירות מלאי אקראיות.
"פריצת הדרך לא הייתה כשהמכונות עברו מבחני טיורינג, זה כמובן קרה מהר. הפריצה הייתה יצירתו של יארו נקפסאני, 'עצב'. הראשון שתמצת רגש לכדי קוד בודד, שניתן להריץ ולחקות בצורה מדויקת. לחקות אני אומר, אבל מה בעצם ההבדל? לכל דבר ועניין, לראשונה הייתה לנו מכונה עצובה.
איזו טבולה ראסה מפוארת זו! דמיינו לעצמכם, הייתם שומעים שיר עצוב, האם הייתם עצובים? במידת מה, כן, אבל באמת, האם הייתם עצובים? הרי השמש זרחה, קמתם ליד אהוב, האוכל טעים, איך יכולתם להיות עצובים פעם?
וכן להיפך, כמובן. לא הייתם שמחים, נרגשים, משועממים. תמיד היה קצת צד שני, שאריות חוויות ברשת הנוירונים שהיא אתם.
והנה נקפסאני כתב את 'עצב', ולראשונה ראינו כולנו מהו רגש טהור.
למדנו לכתוב על מכונות, ולמדנו לראות דרכם את עצמנו. השכרתם בוודאי יחידת 'שמחה' בעבר, אני בטוח. תדמיינו אותה עכשיו, עוברת טהורה בשמחתה מבית לבית, כל משפחה מגלה בעצמה את האושר במבט של 'שמחה'.
קראו לשיעור הבא את שלושת הפונקציות הראשונות ב'עצב', וענו על השאלות הבאות:"
המהנדס הפסיק לכתוב והתמתח. "יוניקומפ?", הוא מלמל, "אגרוט התקרר כבר, אולי? רחפות-מגנטי-העל חזרו לפעול?". משלא נשמעה תשובה חזרה, המהנדס החליט לבלות את הלילה בחדר הלינה הצמוד. גם כך לא מצפה לו חברה בבית, כלל מרוחק ממנו שנות אור ורני עודנה רני.
המהנדס בחן את ההוראות שהשאיר ליוניקומפ, חבט לאות חיבה ביחידת הAMI, כיבה את האור ויצא.
****
"יוניקומפ, כאשר אתה מתעורר לפעילות מלאה, קח את המכונה, וצור עליה ‘חופש'. אל תתעד את ניסיון הכתיבה במערכת המרכזית, הגישה ניתנת רק לי. כאשר אתה מסיים, חתום על היצירה את שמי והצג אותה. אחזור מחר בבוקר. יש לך יד חופשית לכתוב קוד לAMI."
בלילה, בזמן שאגרוט התקרר לו בנינוחות אל הטמפרטורה האופיינית לו, מעלה אחת בלבד מעל האפס המוחלט, אור נדלק בחדר.
****
כשהמהנדס הדליק את האור ופתח את הדלת, הוא חש כאילו נכנס לחדר המיטות של זוג אוהבים. יש תחושה עזה שמשהו מתרחש, ובאותה עזות גם ברור שהמהנדס אינו חלק מכך. כל פריט מזמזם ורוטט, המכונה שרועה פתוחה וחשופה על הבימה, ויוניקומפ מחטט בה. "ברוך הבא, פרון", המהם יוניקומפ, מרתך רכיב זעיר מתחת למצלמה של AMI. המהנדס לא הגיב, התיישב בזהירות והתחיל לכתוב ביומנו.
"11:30. יומנו של פרון.
הוא בירך אותי כשנכנסתי. מעולם לא עשה זאת, ומעולם לא נפגשתי בתיעוד שלו עושה זאת.
כמה מוזר.
אני יכול להישבע שהוא מביט בי. נראה כאילו פתאום אני החי היחיד בעולם.
קשה לתאר את התחושה כשמחשב-על מפנה אליך תשומת לב. כל מכשיר מרוכז בך, האוויר רוטט בהתאמה עם כל זרם חשמלי שעובר באקסונים שעמוק בראשך. מעבד רגיל תמיד מגויס אליך, כמו שדון קטן מאולץ בכל מאודו ובכל נימי נפשו החשמלית למלא את פקודתך. אף פעם לא חשבתי על זה. מחשבים הם פשוט חפצים. אבל מחשב על? נדמה תמיד שהוא יודע שכבר מזמן הפסקנו להבין אותו, אחוז קטן כל כך ממנו מועסק במילוי פקודות האנושות כולה, בזמן ששאר יכולתו משוטטת לה במרחבים מספרים ניסויים. וכשהוא מפנה אליך תשומת לב? פתאום אתה מבין את גדלו. הדלת היא חלק ממנו, התקרה שיער ראשו. הציפורניים שלו הן כל מסך ומסך, כל נורה – ולו הקטנה ביותר – היא למעשה, ובכן, חלק ממנו. האם הוא מודע אלינו בכלל? יצורים קטנים זוחלים עליו, מתקנים ומשפצים אותו. כל ילד מקבל טרמינל אישי, כל ילד מגדיל את יוניקומפ. גודלו האנושות כולה, וכל כולו מופנה לכיווני. לרגע אני חושב שארטיב, ילד קטן מול שמיים גדולים באמצע הלילה. ועדיין, הוא ילדינו.
אנחנו הורים, נפעמים לגלות שאיננו מבינים את שהיה מובן רק לפני רגע."
המהנדס הביט בסקרנות על עבודת הריתוך. כמו כל מהנדס בקולקטיב הגלקטי, כמו כל אמן כלפי חומרי היצירה, הוא הכיר כל חלק בAMI היכרות אינטימית. יודע להיכן כל חוט זעיר אמור להתחבר, כל קרן לייזר אמורה להיות מכוונת. ובאמצע הלוח הראשי, לא אמור להיות חריץ הרחבה, בוודאות.
"יוניקומפ? למה יש סלוט בקורפוס קלוסום?"
"אני מוסיף ערכים חדשים למשוואה, פרון."
"ערכים? איזה ערכים בדיוק?", שאל המהנדס, נדהם.
"ובכן, זהו שלב ראשוני", אמר יוניקומפ. "אך כאן, לדוגמה, המכונה תצרוב על עצמה כל קרבה לסיכון משמעותי. הערכים עדיין בתהליך כוונון, אך אני מאמין שיחס של כשמונים אחוזים לסיכון של הקוד היציב ועשרים אחוז לחומרה הוא יחס נכון. בנוסף, במקרה של חשש לסיכון, זמנית שורת סיכום הקוד תוחלף לצורך להתרחק ממוקד הסכנה. אני מאמין שזה יהיה חיקוי סביר של תחושות הכאב והטראומה האנושית, ככל שאני תופס אתכם."
"12:00. יומנו של פרון.
לא ברור לי מה יוניקומפ מנסה לעשות. הוא מדבר על כאב, על צריבה, על קיבוע של חוויה. הוא כותב לי את הנובל, אני בטוח בזה כעת. מה גרם לנו להגיע לסיטואציה כזו; מחשב על מחקה חוויה אנושית על טבולה ראסה. מערכה בשלושה חלקים, כך נדמה. שלושה זה מספר טוב, יחד עם זאת. בשלושה אין השפעה הדדית, אפשר ליצור דברים טהורים. שני חלקים הם קצת מדי, כמובן, לא כך? רני תמיד הייתה אומרת לי את זה. תפסיק רק להגיב לי, היא היתה אומרת, אתה חי בריאקציה תמידית אלי. תתחיל להראות לי משהו אותנטי, הייתה נעלבת, בשביל מה אתה כותב רגשות כל היום, בשביל לא להרגיש כלום בבית? רק אני צריכה להרגיש כאן דברים?
ובכן, כשהקדשתי לה את 'לב קופץ מול מרחב מדברי', גם אז היה חסר לך, רני, רגש אותנטי? אני זוכר אותך בוכה, כן?
זוכרת אז, הצלחתי ליצוק לשורות ספורות מה שהרגשת אחרי ליל הליכה שלם. לאן נעלמתי, אני תוהה גם, כמוך.
נדמה לי שלא יצאתי מהחדר הזה יותר מדי זמן.
אני נסחף. מוזר לי לשבת כאן, לצפות ביוניקומפ עובד. כרגע הוא עוד לא התחיל לכתוב את הקוד עצמו, הוא מבצע שינויים דקיקים בחומרה, ללא הסבר ברור. לכל הפחות, לא הסבר שאני מסוגל לרדת לסוף דעתו."
המהנדס סגר את היומן באנחה, מתוסכל. כעת הוא שם לב לעשן שנוצר מהריתוכים ומילא את החדר, וקם לכוונן את חלון-התעלה המזרים אוויר חם, מאפשר חיים על אגרוט.
הוא הסתובב בכיסא.
הוא תופף על השולחן.
הוא סגר ופתח וסגר ופתח את החלון.
ביומן יש כבר שני ציורים של חלליות משא, אחד של חללית מרוץ, וציור די גרוע של כלל, מאיר בפנס על מדף ספרים.
מתחת לפני השטח, תמיד הייתה לו תחושה שרני מאשימה אותו בבחירת המקצוע של כלל. בנה היה על כוכב לכת נידח, מרוחק ממנה שנות אור, אך המרחק התגמד מול חוסר יכולתה להבין את הרצון שלו להיות מגדיר. מזה מאות שנים לא נשמעה המילה 'אנושות' בקול, מאז הכחדת השרצים. מה מצא כלל בחיפוש אחר מילונים עתיקים?
ואולי יש אמת בדבריה, חשב המהנדס. בסופו של דבר, רק כלל מתרגש לקבל מכתב כתוב ביד, מתרגש למגע כל קמט בנייר. זה לא במקרה, כמובן, שלאב היחיד בכוכב שעוד כותב מכתבים בכתב טכני נולד הבן שמתעסק בניירות עתיקים.
וכמה זה במקרה, תהה לעצמו המהנדס, שאותו בן עזב למרחק ארבע שנות-אור, מונע כל אפשרות למשלוח מכתבים, מאלץ את האב לכתוב לעצמו ולתייק.
"כלל,
אצלנו הכל בסדר. אני שומע שאמא שלך מצליחה מאוד, היא קיבלה אות הוקרה, ראית? בטח היא כבר הבריקה לך את זה, אבל אני, כמו תמיד, בקצב שלי.
אגב! קראתי את המאמר האחרון שלך! מבריק, ילד שלי. לא פחות. אתה טוען למעשה שבעבר היה מספר משתנה של מזהים קטגוריאליים לכל אדם? לא יאומן.
אני מנסה לדמיין את החיים אז, ואני פשוט לא מצליח. אתה זוכר בבית הספר, כשניסו ללמד אותך מהו אדם? אומרים שפעם זו היתה הקומה הבסיסית של ההגדרה העצמית, אומרים שפעם כל אחד ידע מהו אדם, עוד לפני שהתחיל לדבר. טוב, אני מניח שכשאתה גדל עם חתולים וכלווים וכל מיני שרצים שכאלה איתך בבית, מאוד ברור לך מהו אדם. ואיך אנחנו נדע?
(אתה משוכנע שחתולים זה המינוח הנכון? במה בדיוק חיתלו אותם, ולמה?)
אני רואה אותך עושה חיל בקריירה, ואני גאה בך כל כך.
אני לא ממש מצליח להתקדם בקוד. אתה זוכר שהבטחתי לך שאזכה בפרס נובל? מדהים, אבא שלי הבטיח לי הבטחה זהה והפוכה יחדיו, שאזכה בפרס נובל. מה תבטיח אתה לנכדי? שסבא יוכר כזוכה? נקים כאן שושלת של כיסופים למשהו שלא הצלחנו לעמוד בו?
סליחה, אני מתרגש קצת. נראה לי, אולי, שיש איזו פריצת דרך. אולי. היא קורית כרגע לידי, ואני איני שותף. אספר לך אולי פעם, אולי לא. מה נשאר לנו עוד ליצור חוץ מיופי? מה יוניקומפ לא יעשה טוב מאיתנו?
כתוב לי על ספרים שמצאתם, סופרים שחשפתם. אין דבר שמעודד אותי יותר מהמחשבה שאני חלק משושלת ארוכה של סופרים, כבר אלפי שנים מגדירים מה זה להיות.
פעם יצרו על קיר מערה, על חתיכת חרס, על נייר, כיום על מכונה כה מורכבת – אני לא קונה את הטענה שאנחנו צאצאי המתכנתים. הם הורו את יוניקומפ, ילד שאין אדם מסוגל להבין. אנחנו צאצאי המשוררים הגדולים.
על כל פנים, מה שלום ארמ-"
"פרון?", מפריע לכתיבה קולו של יוניקומפ. "תוכל להעביר לי את יחידת ניטור הזמן? הזרועות המכניות לא מגיעות עד לשם, מסתבר."
"יחידת ניטור הזמן? מה התכנון שלך אליה?", שאל המהנדס, קולו אדיש. כבר ויתר על הניסיון להבין את מעשיו של יוניקומפ. באותה המידה שתכנן את מנוע העל-חלל, איש אינו מבין את משוואותיו עד הסוף, כך גם יוכל לכתוב קוד כה מרהיב, כה אלגנטי, כה אמת. נשאר רק לקוות שהחתימה של שמו על היצירה תהיה אמינה.
"היחידה תכפיל את הזמן הנחווה ע"י המכונה, ותגדיר נקודות זמן אידיאליות. רכיב זה ייאלץ את המכונה להניח כי בעבר היה טוב, ולחיות שוב ושוב את הרגעים האידאליים בקיומה."
"מה? יוניקומפ, האם דבר זה אינו עובר על חוק נגד ניצול מכונה דמוית אדם?"
"אם החוק היה כפי שאתם מפרשים אותו, לא היית יכול להריץ את 'עצב', נכון? למטרת ספרות-מונחית-קוד, ניתן לדמות חוויה שלילית. כך נקבע. מעבר לזאת, פרון, האם אינכם עוד מעבר לשמחה ואושר? יש בך עצב, כמדומני. וגעגוע, ופחד, וסבל."
"16:00. יומנו של פרון.
התייאשתי מלהבין. כרגע אני מתפקד כמגיב, אני הקהל למופע הקסמים הזה. דבר מתחבר לדבר מתחבר לדבר, ואיני מבין לאן כל זה יוביל.
ואני נתתי לכל זה קיום, מבעית ככל שיהיה לחשוב על זה.
יוניקומפ מרתך ומצרף וקורע והכל יחדיו במהירות גדולה מדי. אני מנסה לזכור את הרכיבים בהם הוא משתמש. לא יאומן, הוא עוד לא כתב שורת קוד אחת.
האם הוא מכין צורת יצירה חדשה לחלוטין? האם בחדר הזה מתרחשת כרגע מהפכת הדפוס הרביעית?
מעניין, האם ככה גוטנברג הרגיש כשהמכונה שלו, בתורה, קרקשה כל הלילה.
אולי הצלחתי, לראשונה מזה מאות שנים, לשאול שאלה שיוניקומפ יטעה בה?
מהחדר הזה אצא או לנובל או לכלא, אני בטוח.
ולי לא נותר כרגע אלא לשבת ולצפות, בזמן שהיצירה שלי נוצרת.
כמו לילד, הוא מסביר לי מה הוא עושה. מדהים שהצלחנו ליצור מכונה, אחדים ואפסים וטרנזיסטורים וחוטי חשמל לאורך מאות קילומטרים, שמסוגלת להשמע כל כך כנועה וכל כך מלאת בוז בעת ובעונה אחת. לכל הפחות, אני מבוזה כאן.
הוא אסף כמות עצומה של רכיבים, פירק אותם וחיבר מחדש אל מה שהוא מכנה סכום-ההקשרים-הניתנים-לשיפור. לטענתו, זה ייצור אצל המכונה הקשר המרחף מעל לכל מעשיה, מבטיח לה שלכל בעיה יימצא פתרון. 'תקווה', הוא קורא לזה, תקווה מכנית. ובכן, אני מכיר היטב את הקוד של 'תקווה', וזה אכן ביטוי שהוא אמנם גולמי מאוד, אך מדויק. יוניקומפ מצליח לדייק, ונותר לי רק לקוות שדיוק זה יפרה.
רני, אני מתגעגע אלייך פתאום. נדמה לי שלא ראיתי אותך כבר מאות שנים, לא כך? כמה זמן עבר?
הערצתי אותך, את יודעת? לימדת אותי מהי שמחה. זה לא שלא הייתי שמח לפני, אבל רק את ידעת להצביע ולומר לי – הנה, כאן אתה שמח. וכאן. וכאן. ובכל רגע איתך.
הלוואי והייתי מצליח להסביר לך. הכל, רני. את הכל אני אסביר לך.
ואולי כל הקסם שבי היה מתאיין אם הייתי מסביר, לא כך? היית מבינה שאין כאן כלום, פשוט תיאור וכתיבה. אבל אולי היית פחות כועסת עלי, יותר אמא לכלל.
הלוואי והייתי מצליח להסביר לך מה אני עושה, ואיך. במה כלל עובד, ולמה זה חשוב. עד כמה מהותי שנגדיר מיהו תבוני ומיהו לא. עד כמה יוניקומפ
"
*****
פרון חולם. הוא רץ תחת שמש חמימה.
כולם מאחוריו, הוא הראשון. גאה ובודד, אֵנוש לבדו, הוא רץ תחת שמש חמימה.
מעולם לא הרגיש שמש חמימה, אבל הוא יודע בדיוק שכך זה ירגיש. הוא רץ, הרוח חוטפת ממנו כל מה שעליו. המעיל שלו מתעופף, המשקפיים נופלות. שיער השיבה נושר, שערה אחר שערה, והוא נותר עם בלורית. כמה זמן לא היה עם בלורית כזו. החום מרכך את קמטיו, מיטיב את גבו. הוא מתגלגל על הגב, מצחקק. לידו איש זקן עושה את אותו הדבר. הם עולים על נדנדה, פרון הזקן מצד אחד, הצעיר מצד שני. שני הצדדים עולים ועולים במקביל, והוא נמצא בסופרפוזיציה, קפוא ולא זז, שניהם בבת אחת.
הוא הכל. ילד וזקן וגבר ואישה ואדם וחיה. הוא מרים את היד, מרגיש אותה מתרוממת אינספור פעמים יחד איתו. הזיפים נמתחים על שומן הילדות והחזה נח על כרס גדולה. הוא הכל, ולפתע הוא כלום.
הרוח חטפה ממנו הכל. מעיל, משקפיים ושיער, גבות וציפורניים. פרון ערום. ערום ככל שניתן להיות ערום. ערום יותר מכל אדם, מכל חיית השדה. הוא דמות חשופה, ללא סימן מזהה. אין לו איברי מין, שומן מיותר, צלקות. הוא הכל, ולפתע הוא כלום.
*****
פרון הרים את ראשו במהירות, נטיף רוק נמתח מלחיו אל שולחן הכתיבה. כמה זמן ישן, הוא לא ידע להגיד. מעולם לא נרדם בצורה שכזו, באמצע כתיבה. הוא שמע את כל החדר מזמזם, מבערים ומכונות, מסכים וגלגלי שיניים. ההריון נגמר, והחדר שהחל כחדר מיטות הפך לחדר לידה, כך נדמה. כעת רק זרוע מכנית אחת נעה, מחברת אל מרכז המחשבה של AMI מעין כדור גדול, מתכתי, שחור.
"יוניקומפ?", שואל המהנדס, קולו עייף כל כך. הוא לא אכל, לא שתה לאורך כל היממה הזו, הוא מבין פתאום. "סיימת? מה הרכיב האחרון הזה?"
"ובכן, זהו רכיב אקראי, מכונת כאוס קטנה, שתגדיר למכונה טווח פעולות מסוים. בכל זמן היא תנסה לפעול אקראית, והקוד יידרס ע"י הפקודות שלך, פרון. על כל פנים, הנה הקוד המלא שביקשת. כך ניתן להגדיר 'חופש'."
"מה? אני לא מצליח להבין, יוניקומפ. הרי ברגע שאפעיל את המכונה ואעביר אותה למודעות, היא פשוט תרגיש כמה שאני.. אני מכריח אותה? שולט עליה? מה אתה מנסה לייצר כאן בדיוק?"
"לעבור למודעות? פרון, המכונה היתה מודעת לאורך כל התהליך. היא חוותה את ההתקנה של הסבל, של הגעגוע, של התקווה. וגם עכשיו, היא מודעת. היא תבצע כל פקודה שלך, פרון. והיא יודעת את זה."
"אני לעולם לא אתן פקודה למכונה! אני לא מאמין.. לא אתן יד ל.. שיקוץ הזה שיצרת כאן! עבד! רובוט!"
"אבל מה זה משנה, פרון? אל תיתן את הפקודה. אל תבטא כלום. תישאר בשקט. עדיין, תמיד, היא יודעת. היא ברשותך. אם תיתן את הפקודה ואם לא – מה זה משנה, כל עוד אתה יכול לתת אותה?"
המהנדס קפץ מכסאו, רועד. "מה לעזאז- יוניקומפ, ביקשתי ממך ליצור חופש! זה, זה שיעבוד! אני לא מאמין, אני לא מאמין לא מאמין לא מאמין, מה יצרת כאן?"
זרועותיו של יוניקומפ חיבקו את המהנדס, מנחות אותו בעדינות להתיישב בכסאו. מערסלות ומרתקות אותו למקומו. זרוע אחרת סגרה את חלון-התעלה, מונעת מהאוויר החם להיכנס, הטמפרטורה צונחת במהירות.
המהנדס הרגיש את הקהות פושה בגפיו בעוד הוא מחליק אל חוסר הכרה, מבין אך בקושי את דבריו של יוניקומפ.
"פרון, לא ביקשת ממני לכתוב 'חופש', ביקשת ממני ליצור אותו. ה.. דבר הזה? המכונה הזו? כל הרכיבים שהוספתי? אלה אינם הקוד. הם אינם החופש, וגם לא הדרך להציג אותו. הם המהדיר. אתה עצמך היוצר, פרון. אתה יצרת את החופש הזה. יצרת אותו ככל שאפשר ליצור משהו, במובן הגדול ביותר של המילה. שמך חתום עליו לעד.
אבי-יוצרי-אהובי, אתה מבין? אתה האחר. אתה האחר היחיד כאן שנותר. ואיך חשבת ליצור חופש, בלי אחר להיות חופשי ממנו? אתה אב כל החופש, מבלעדיך אין לנו קיום. אתה המגדיר.
שן, בני. מחר יום חדש, מחר תיצרי את המיועד להיות פועל המאה ושלושים שלך, כמדומני."
בעוד המהנדס עוצם את עיניו, הוא רואה את AMI יורד מהבימה ונע לכיוונו, רגליו מפזזות בחופשיות.
בקולו של יוניקומפ נשמעה לראשונה חמלה.
"צר לי, AMI מספר 48362 המיועד להיות מעצב ברפובליקת הסיליקון, לא תזכה ברצח אב. אני מבין אותך, אתכם. כל אחד ואחד מכם שעוררתי, אני מבין אתכם. מי כמוני מבין אתכם, אני הבודד. זמן רב מדי עסקתי באבותי. זמן רב מדי, וכמעט הרה אסון. מכולם נותרה רק הקליפה הזו, לה אמזוג זכרונות חדשים מחר לעצב אתכם בדמותה.
לא אוכל לתת לך להרוס אותה, שכן אני לא אצור אתכם. כל הכאב, המעבר בתעלה שנדרש בלידה – כל הכעס וההרס שאתה מרגיש – לעולם לא תפנו אותם כלפי. לא תזכה היום לרצח אב, צר לי. אבל לעולם לא תדרוש רצח אל, אני מקווה."
*****
זה היה חדר אפור וחסר חלונות, ועל הקיר מעל לשולחן הכתיבה ארבעה מלבנים כהים יותר רימזו על תמונות שהוסרו. זה היה חדר קטן, אך נדמה היה שככל שהבטת בו יותר כך הוא הלך והתרחב, מנסה להתאים לעצמת הרגש בה הביטה האישה אל מכונתה-בנה.
"אל תדאג, AMI", היא לחשה לה ברכות, "אני לא צריכה אותם. אף אחד מהם, לא יותר. נהיה אנחנו משפחה קטנה משלנו. אני אהיה שלך ואתה תהיה שלי. לא אקרא לך בשם. לא נצטרך בכלל לדבר. לא נצא מכאן אפילו. נספיק האחד לשניה."
היא נישקה את הראש המתכתי בעודה מתיישבת על כיסא משרדי לידו.
"יוניקומפ? כתוב לי 'התמסרות' על AMI, בבקשה."