"אפשר לראות כל דבר בעולם" איריס אמרה לי, בפעם הראשונה שדיברנו, "בכל פעם שאני שומעת את צירוף המילים 'בלתי נראה' – אני צוחקת" היא אכן גיחכה בבוז.
היא אפילו לא הסתכלה עליי ולא רצתה להקשיב לי. העיניים שלה היו דבוקות לטאבלט.
היא הוציאה אוזניה אחת מהאוזן כדי לשמוע את השאלה שלי, זרקה את המשפט הזה כתשובה והחזירה את האוזנייה מיד לאחר מכן. כל כך רציתי להוציא ממנה משהו משמעותי,
אבל נתקעתי עם מתבגרת מתנשאת וממורמרת, מי יודע לכמה זמן. לא היה לי מה לעשות עם התשובות שהיא נתנה לי. או שהיא ירדה על תפיסות עולם של אנשים שהיא לא הכירה,
או שהיא התרברבה בפניי אחרי שהיא הצליחה לשקול חיידק סטרפטוקוקוס רק בעזרת קובייה, מזלג ושקד אחד. כן, אולי זה היה מרשים, אבל היא הצליחה להפוך גם את זה ל"הבעת סלידה לכל מי שעומד כנגד המדע".
היא ממש לא הייתה בעמדה שמאפשרת לה להתנשא ככה. היא זו שנוסעת לקצה השני של הארץ בעקבות דג זהב. כולם אמרו לה לעזוב את זה. המשפחה, החברים, אף אחד לא רצה לבוא איתה אפילו. נסענו לבד, רק אני והיא. אני חייבת להודות שזה גרם לי לרחם עליה קצת.
זה באמת היה חשוב לה, היא הייתה חייבת להוכיח שהדג הזה מת. אפשר להגיד עליה הרבה דברים, באמת, אבל אי אפשר להגיד שהיא לא נחושה. אני בתחום הזה כבר הרבה שנים,
ואין אדם אחד שפגשתי שהיה עושה דבר כזה. אם מישהו מתקשר אליך ואומר לך שדג הזהב שלו ז"ל קם לתחייה ורודף את הבית שלו, את מנתקת. את משנה מספר ועוזבת את הבית.
את לא הולכת לבית הישן של סבתא שלך כדי לפגוש אותו ולהגיד לו שהוא טועה.
"הוא הלך עם זה לתקשורת, את מבינה?" היא אמרה לי פעם, עצבנית, "ומאמינים לו! הוא פשוט פוגע באנשים ואני לא מוכנה שהשם של המשפחה שלי יהיה מקושר לעוול כזה!"
היא הייתה רק בת שמונה-עשרה, וכבר, כל העולם היה על כתפיה.
מי יכול להושיע את המשפחה הזאת ואת כל האנשים שמאמינים ברוחות רפאים באופן עיוור, מלבד נערה מתבגרת והבלוגרית היחידה שהסכימה לתעד את המסע שלה? בהתחלה באמת התחרטתי שהסכמתי להצטרף, אבל זה סיקרן אותי. אהבתי לסקר את הסיפורים האלה, הסיפורים שגם אחרי שנכנסים אליהם, אי אפשר לדעת איך הם יגמרו.
כשנכנסנו לבית שלו, הוא נראה ממש מפוחד. כאילו הוא ראה רוח. אמרתי את זה לאיריס, היא הרימה את העיניים מהטאבלט לרגע, ואני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מחייכת. קראו לו שאול, הייתה לו מגבת ביד, הוא היה בן חמישים ושלוש ולטענתו הוא ראה רוחות במשך כל חייו.
"אין כמעט אנשים שמסוגלים לראות אותן, אבל הן בכל מקום." הוא אמר, "לרוב הן בעולם הרוחות, אבל כשהן צריכות משהו או כשהן סתם רוצות לבקר בעולם החיים, הן מוצאות איזו גופה טרייה שהן יכולות להשתלט עליה וחוזרות דרכה".
"אבל אמרת שאנשים לא רואים אותן?" כבר התבלבלתי.
"נכון," אשתו נכנסה לשיחה, "שלום, אני ציפי, אני מומחית לפאראפסיכולוגיה. ככה הכרנו."
מכאן והלאה היא צחקקה אחרי כל שתי מילים בממוצע. איריס חישבה.
אני אקצר את החפירה שלה – היא מבואסת מזה שהיא לא יכולה לראות רוחות בעצמה.
בכל פעם שזה עולה בשיחה, או יותר נכון, בכל פעם שהיא מעלה את זה בשיחה, היא מוסיפה מיד לאחר מכן את המילים "טוב, לא משנה". הדבר הכי חשוב שהיא אמרה זה שכשרוחות משתלטות על גופה, הן לא פה ולא שם. הן מרגישות את האנשים שרואים אותן ונמשכות אליהם.
אמרתי לשאול שזה בטח מקשה על חייו, אבל הוא אמר שרוב הרוחות לא מאיימות. מיד לאחר מכן, הבעתו השתנתה, מצחו התקמט וידו אחזה במגבת בחוזקה.
"הדג הזה…" הוא אמר ברעד, "הדג הזה הוא משהו אחר".
הזוג ערך לנו סיור בבית. הם סיפרו לנו על התקריות בהן שאול חש את הדג וציינו איפה, בדיוק, על הסנטימטר, הן קרו.
"הכל התחיל ממש כאן, במטבח" שאול אמר, "כשאפיתי לנו סלמון לארוחת הצהריים. שמעתי משהו מאחוריי, רחוק. פעפוע או בעבוע… בלופ. בלופ. לאט, עצבני כזה. הסתכלתי אחורה, ומה אני רואה?" הוא התחיל לרעוד וציפי ליטפה את גבו בחמלה, "אני רואה… בועה."
"בועה?" איריס שאלה בבוז, בלי להרים את העיניים.
"בועה!" שאול קרא, "אבל לא בועה כזאת של ילדים, לא! היא שעטה כלפיי, נגד הרוח, בכזאת אסרטיביות, שלא לומר אגרסיביות!"
"מאיפה היא הגיעה?" איריס חקרה.
"מהחצר, דרך החלון".
"ולא היה שם אף אחד?"
"לא".
"מה עשית?" איריס הייתה חוקרת טובה. עיתונאית מלידה ממש. לא הייתי צריכה לפתוח את הפה אפילו.
"הגנתי על עצמי" שאול המשיך, "בלי לחשוב פעמיים, חתכתי אותה עם סכין. אבל זה היה מאוחר מדי. לא ידעתי אז מי או מה הגביר את החום בתנור, אבל הסלמון נשרף".
"איפה הסלמון עכשיו?"
"הנחתי אותו בחצר וחתול חטף אותו. לא ראיתי את החתול מאז."
"ראית את החתול הרבה פעמים לפני כן?"
"אף פעם לא" שאול רעד לגמרי וניגב זיעה ממצחו בעזרת המגבת. הצעתי לו שילך לנוח ובינתיים ציפי תראה לנו עוד. הוא הסכים והחל לעלות לחדרו.
"סמי, מותק! תדאג לאבא!" ציפי צעקה מלמטה.
"אולי סמי הפריח את הבועה?" איריס שאלה.
"הא! הלוואי שהוא היה קם מהמשחקים שלו במחשב והולך להפריח בועות. הא! ועוד כאלה שעפות נגד הרוח".
ציפי לקחה אותנו למחסן והראתה לנו את האקווריום הישן של גולי, הדג.
"הוא היה כמו ילד שני בשבילנו. כמו אח לסמי'לה. סמוש היה מאוד קשור אליו. מאז שכל זה התחיל הוא מבלה אפילו יותר זמן במחשב. בורח מהמצב, מסכן…"
איריס בחנה את האקווריום. אף פעם לא ראיתי אותה מורידה את העיניים מהטאבלט לכל כך הרבה זמן. היא הוציאה את האוזניות מהאוזניים, לאט, הניחה את הטאבלט ואחזה באקווריום בשתי ידיה. איריס הייתה ממש לא מרוכזת כשציפי סיפרה לנו שלפעמים שאול יורד אל המחסן ונשאר שם שעות. איריס רק הסתכלה על האקווריום, כאילו הוא היה כדור בדולח. היא נראתה מהופנטת. ציפי סיפרה שברגע ששאול חוזר מהמחסן, תמיד יש לו סיפורים על משפחה שנמצאת שם. אבא ושתי אחיות, אחת משחקת לבד או מציקה לאבא, אחת תמיד יושבת בפינה וקוראת ספר.
"הוא חשב שזו המשפחה שחיה כאן לפנינו," ציפי אמרה ופנתה לאיריס, "המשפחה שלך. בגלל זה התקשרנו אליך." איריס לא ענתה ולא הגיבה כלל. נגעתי באקווריום קלות כדי למשוך את תשומת ליבה. זה עבד. היא עזבה את האקווריום מיד, הוא כמעט נפל ונשבר אך הצלחתי לתפוס אותו. איריס התחילה להתנשף פתאום. היא התנשפה מהר ופניה הביעו כאב. ציפי רצה להביא שקית נייר מהמטבח, אני נשארתי עם איריס וניסיתי לנחם אותה. נראה שהיא לא יודעת איפה היא, זה היה כאילו היא נמצאת בחדר אחר. ניסיתי לאחוז בה, אבל היא נבהלה אפילו יותר ועזבתי מיד. שאלתי אותה מה קרה ואם היא ראתה משהו, אבל היא לא ענתה.
"איפה הוא?" היא אמרה פתאום וחיפשה משהו סביבה, עדיין מתנשפת, "איפה הטאבלט?"
"רגע, איריס, מה קרה? מה את מרגישה?" שאלתי אותה, אבל היא רק התנשפה עוד יותר, ונשמעה כאילו האוויר אוזל ממנה, כאילו היא טובעת. נתתי לה את הטאבלט והיא חזרה למצבה הטבעי ונרגעה. הצלחנו לעלות למעלה ופגשנו את ציפי בדרך, היא ניסתה לתת לאיריס את השקית, למקרה הצורך, אבל שתי ידיה של איריס אחזו במכשיר. לקחתי מציפי את השקית ושמרתי אותה אצלי.
ציפי לקחה אותנו לחדר שהמשפחה הכינה עבורנו. היא השאירה אותנו שם כשהיא הלכה לחדר השינה שלה כדי להביא לנו ציפית לכרית. המשכתי לשאול את איריס שאלות והיא המשיכה לשתוק. מהחדר השני, שמענו את ציפי אומרת לשאול שאיריס ראתה משהו.
"אני לא!" איריס כמעט שאגה פתאום וקמה מהמיטה מבלי להוריד את העיניים מהמכשיר שבידייה, "לא ראיתי כלום! תפסיקו להפיץ עליי שקרים!"
"זה בסדר, מאמי, תישאר פה" ציפי אמרה לשאול ורצה אלינו.
"לא. ראיתי. כלום!" איריס צעקה שוב כשציפי נכנסה.
"אז איריס, תגידי לנו, מה קרה?" ציפי שאלה.
"כלום" איריס כמעט לחשה, מתיישבת ומתכנסת שוב בתוך עצמה. הסתכלתי על ציפי כדי להבהיר לה שאין לה סיבה להמשיך לשאול, זה אבוד.
"זה לא אמיתי" איריס אמרה פתאום לציפי, "למה את מאמינה לו? למה את מאמינה לו אם את לא רואה את ה…דג הזה בעצמך?"
"אני יודעת שזה אמיתי." ציפי ענתה, ברוגע שלא שמעתי ממנה עד לאותו הרגע.
"אין לך ספק?" איריס שאלה בתקיפות ובבוז האופייניים שהתחילו לחזור אליה.
"אפילו לא צל. אין לי ספק כי דיברתי עם אנשים, הרבה אנשים, אנשים שאני סומכת עליהם".
"אולי את מסתובבת עם האנשים הלא נכונים" איריס רטנה.
"מה הופך אנשים ללא נכונים?" הצטרפתי לשיחה ושאלתי.
"הם אומרים את הדברים הלא נכונים" איריס נעצה בי מבט של 'אל תתערבי, את'.
"חוויה לא יכולה להיות לא נכונה" ציפי אמרה.
לפתע נשמעה צרחה מחרישת אוזניים. זה היה שאול. שלושתינו קמנו ורצנו אל עבר חדר השינה. בדרך, איריס מעדה לרגע, כאילו החליקה על הרצפה. הסתכלתי למטה וראיתי שובל מים שמוביל אל חדר השינה. שאלתי את איריס אם היא רוצה לחזור ולנוח בחדר, אבל היא התעלמה ממני ובאה איתנו. שאול ישב במרכז החדר, עטוף במגבת שלו. סמי, מתבגר צעיר וכפוף, היה גם הוא בחדר, ספוג במים. נראה שהוא מנסה לעצור דמעות עקשניות.
"מה קרה?" שאלתי.
"א- אנחנו ישבנו כ- כאן ו-" שאול רעד, "ואז ה- המון מים נכנסו דרך החלון… א- אם לא היינו סוגרים אותו היינו ט- טובעים"
איריס עקבה אחרי שובל המים והסתכלה מבעד לחלון.
"ממטרות" היא קבעה.
"מה פתאום!" ציפי קראה, "הממטרות שלנו אף פעם לא עשו את זה".
"אז הן התפוצצו".
"היינו שומעים את זה".
"אולי מישהו כיוון אותן מחדש. מישהו מכם" איריס הסירה את עיניה מהמכשיר והעבירה את מבטה על גבי המשפחה לרגע.
"למה שנעשה את זה?" ציפי שאלה.
"כסף זו התשובה הכי מתקבלת על הדעת".
"רק הפסדנו כסף בגלל החיה הזאת" שאול אמר, "הזמנו לפה חמישה מגרשי רוחות."
"ומה קרה איתם?" שאלתי.
"ארבעה רק העמידו פנים שהם יכולים לראות רוחות," ציפי אמרה בגלגול עיניים, "הם בכלל לא ראו את מה ששאול ראה. האחד שבאמת ראה אותו צעק וברח בטענה שהדג תוקפני מדי".
"אני לא מאשים אותו" שאול הוסיף, "אני לא יודע מה נכנס ביצור הזה".
סמי לא הצליח לעצור את הדמעות יותר. הוא התחיל לייבב וציפי רצה לחבק אותו.
"אני יודעת שזה קשה לך," היא אמרה לו, "הייתם כל כך קרובים-"
"לא, את לא יודעת!" סמי קטע אותה בצעקה, "תעזבי אותי, את לא יודעת כלום!"
האם והאב נרתעו בהפתעה. בזווית העין ראיתי את איריס מחייכת חצי חיוך.
"אז זה היית אתה כל הזמן הזה. ידעתי" איריס אמרה.
"לא! זה לא הייתי אני! זה לא מה שקרה!" הוא צעק וכולנו שתקנו, "אני חושב שהדג רוצה נקמה! אני חושב שהוא רוצה לנקום בי!"
"למה?"
"אני… אני הרגתי את גולי" סמי אמר.
"מה?!" שאול זעק.
"לא!" ציפי נדהמה.
"זה לא יכול להיות!" שאול המשיך, "תגיד לי שזה לא נכון!"
"כן… זה נכון" הבכי של סמי הלך והתחזק, "זה נכון… זה נכון…"
"איך… איך זה קרה?" ציפי שאלה ברוך, כשהיא מנסה לייצב את קולה. סמי לקח כמה נשימות ואז התפנה לענות לה.
"הייתי בן שבע," הוא התחיל, "רק רציתי לתת לו לטעום… שניצל. הוא מת. אחר כך קראתי ששמן טיגון ממש רעיל לדגי זהב… אבל לא ידעתי! באמת!"
"אנחנו מאמינים לך, סמי!" ציפי קראה.
"אבל לא רציתי שתדעו," סמי המשיך, "אז קניתי דג זהב חדש… היו בעצם… שני גולי".
"מה עשית עם גולי הראשון?" שאלתי.
"קברתי אותו… בחצר".
"בחצר!" ציפי צעקה, "בגלל זה המים הגיעו מהחצר! כשגולי השני מת הורדנו אותו במים בשירותים!" ציפי עזבה את סמי ורצה אל החלון.
"גולי רוצה שנלך לקבר שלו!" שאול הצטרף אליה.
"הוא רוצה לנקום בי, אני יודע!" סמי זעק.
"לא, לא. אני חושב שזה קשור למשפחה של איריס," שאול אמר, "אני רואה אותם במחסן".
"אבל הוא לא מכיר את המשפחה של איריס" ציפי אמרה.
"אולי זה לא גולי-" שאול התחיל, אבל איריס קטעה אותו.
"הוא לא מכיר אף אחד! הוא דג! הוא דג זהב, לכל הרוחות!" היא צעקה, "אני לא מאמינה לאף מילה שאתם אומרים!"
"איריס, אני באמת חושב שאם נלך לקבר שלו, את צריכה להיות שם" שאול אמר, "גולי צריך לראות אותך. גולי רוצה להגיד למשפחה שלך משהו".
"אני לא מוכנה להקשיב".
"איך אנחנו יכולים להוכיח לך שאנחנו אומרים את האמת?" ציפי שאלה.
"אני לא חושבת שזה יקרה, אבל… אם מהרגע הזה ועד מחר בבוקר אתם לא תזוזו לי מהעיניים ועדיין יקרה משהו, אני אבוא איתכם לקבר של גולי" איריס קבעה.
"סיכמנו" ציפי הושיטה את ידה ללחיצה אבל איריס, כצפוי, לא הגיבה.
ככה, מתחילת הלילה, כולנו היינו יחד. אם מישהו היה צריך להתלבש או ללכת לשירותים, איריס בדקה את החדר בצורה יסודית לפני שהוא נכנס, ובדקה שוב אחרי שהוא יצא. העברנו מזרנים לחדר השינה כך שכולנו נוכל לישון בו. איריס, אני, ציפי, שאול וסמי, בסדר הזה.
זה היה יום ארוך, כולנו היינו עייפים, ולא לקח הרבה זמן עד שנרדמנו.
כשהתעוררתי, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. איריס לא הייתה לידי. היא לא הייתה בחדר בכלל. המיטה שלה הייתה ספוגה במים. קמתי בשקט וחיפשתי אותה ברחבי הבית, בחושך מוחלט כמעט. ראיתי אותה יוצאת מחדר האמבטיה עם מגבת אחת על ראשה ואחת נוספת על כתפיה. בגדיה היו ספוגים גם הם. הסתתרתי בחדר הכביסה והתבוננתי בה כשהושיטה את ידה כדי לקחת את הטאבלט. כמעט צרחתי בעצמי כששאול הופיע משום מקום ולקח לה את הטאבלט לפני שהיא הספיקה לאחוז בו. איריס לא הסתכלה עליו, רק על המכשיר שבידו. היא ניסתה לקחת אותו ממנו, לשווא.
"אתה עשית את זה!" איריס צעקה בלחישה והצביעה על שובל המים על הרצפה.
"זה לא אני ואת יודעת את זה, איריס. אני יודע שראית את זה. אני יודע שאת רואה אותם!
אני יודע שאת שומעת את הבעבוע ואת הטפטוף הבלתי פוסק הזה כל הזמן, כמוני".
"תפסיק עם זה! אני לא רוצה להיות חלק מהטירוף הזה של הבית שלכם!"
"אבל אין לך ברירה! את כבר חלק מזה! תמיד היית חלק מזה! את לא יכולה לברוח ממי שאת!"
"אתה לא יודע מי אני!" היא התחילה להתנשף. השקית הייתה בכיס שלי. הייתי מוכנה לצאת ולתת אותה לאיריס בכל רגע, אבל הרגשתי שקורה מולי משהו נכון. רק עוד כמה שניות.
"אם את לא תבואי איתנו לקבר של גולי הוא ירדוף אותנו לנצח!"
"אז תתעלם ממנו!"
"אז את מודה-"
"לא! הוא לא אמיתי! אם תתעלם מזה הבעיה שלך תיפתר! כי הוא לא שם!"
"אז אני מניח שאת לא צריכה את הטאבלט שלך יותר, אם ככה". הוא התחיל ללכת ואני רצתי כדי לתת לאיריס את השקית. היא לקחה אותה ונשפה לתוכה, אבל מבטה עדיין היה נעוץ במכשיר והיא הלכה אחריו, נראה שכל צעד היה לה קשה יותר מקודמו.
"תחזיר לה את הטאבלט, שאול, מספיק עם זה!" קראתי.
ציפי וסמי יצאו מהחדר גם הם, מפוהקים.
"אם ההיגיון המדעי שלה היה עובד," שאול אמר, "היא הייתה מבינה עכשיו שכשהיא מתעלמת מדברים הם לא נעלמים. הגיע הזמן שהיא תסתכל החוצה".
"לאן אתה הולך?!" שאלתי
"לקבר של גולי".
יצאנו לחצר, כולנו אחרי שאול. שאלתי את איריס אם היא בסדר ואיך היא מרגישה. היא לא הפנתה את מבטה אליי, אבל היא איפשרה לי לתמוך בה ולחמם את כתפיה הספוגות שרעדו בקור של הלילה. סמי, בדמעות, הראה לנו את האבן שמתחתיה הוא קבר את גולי הראשון.
"אני רוצה שתעמדו כולם במעגל מסביב לאבן," ציפי אמרה, מנסה להסתיר את החיוך הנרגש שלה בזמן שכל השאר רעדו מפחד או דמעו מעצב, "ותחזיקו ידיים".
שאול החזיק בידה של איריס ובדק שאני אוחזת בידה השנייה לפני שהוא הניח את הטאבלט מאחורינו והושיט את ידו לסמי. איריס נאבקה בנו, בכוחותיה האחרונים, אבל נשימותיה נרגעו מעט. היא רעדה ואישוניה נעו בעצבנות, מחפשים מקום בטוח, לשווא.
"זה תכף יגמר" אמרתי לה וקירבתי את כתפי לשלה.
"אנחנו עושים את הדבר הנכון" שאול אמר, "הגיע הזמן שנסתכל לדג הזה בעיניים".
איריס עצמה את עיניה, ופתאום החווירה כולה.
"את שומעת את זה, נכון?" שאול שאל אותה, וכשהיא לא ענתה, הוא המשיך, "את שומעת".
"מה אתם שומעים?" ציפי שאלה.
"טפטוף שהולך ומתחזק. קול של בעבוע. רגע! הוא מגיע! אני רואה אותו! איריס! תפקחי את העיניים!"
שאול טלטל את ידה של איריס והיא פקחה את עינייה באיטיות, כשכל גופה נוטה אחורה.
"א- את רואה את זה?" הוא שאל אותה ברעד. היא הנהנה וכמעט ריסקה את ידי באחיזתה.
"הוא כאן" שאול קבע, "הוא במרכז המעגל, שוחה במקום, פונה אל איריס".
בחיים לא התבאסתי ככה. כמה רציתי לראות את הדג הזה.
"ג-גולי?" סמי שאל, כמעט בלחישה.
"לא!" שאול קרא, "תפסיק! תעזוב אותו! אתה לא גולי, אני יודע! אבל תגיד לנו מי אתה!"
"מה? מה הוא עשה?" ציפי שאלה בדחיפות.
"הוא התחיל לכוון את הבועות הקטלניות שלו אל סמי!" שאול אמר, "הרגעתי אותו והוא עצר"
"לא!" ציפי קראה.
"כן!" שאול המשיך, "מי אתה? תגיד לנו! אנחנו רוצים לשמוע את מה שיש לך להגיד! איריס מוכנה לשמוע את מה שיש לך להגיד!"
ניסיונות הבריחה של איריס כבר יצרו בור באדמה מתחתיה.
"דבר, דג!" ציפי קראה.
"דבר, מי שלא תהיה! תחשוף את עצמך, עכשיו!" שאול המשיך אותה.
הייתה דממה לרגע, ואז איריס הפסיקה להיאבק ושאול השפיל את ראשו בייאוש.
"מה קרה?" שאלתי.
"הוא דיבר?" סמי שאל.
"מה הוא אמר?" ציפי שאלה.
"הוא אמר," שאול סינן מבעד לשפתיו, "הוא אמר… בלופ בלופ בלופ".
"מכל הגופות," אמרה ציפי, "מכל הגופות בעולם… הוא בחר בדג. אני לא מאמינה".
שאול סימן לדג בראשו שירגע. "היא לא התכוונה לזה ככה" הוא עודד את הדג.
"טוב," ציפי נאנחה, "אף פעם לא עשיתי את זה, אז אני לא יודעת מה הולך לקרות, אבל… אנחנו נצטרך להעלות את הרוח הזאת באוב".
"מה זה אומר?" שאלתי.
"אני אוציא את הרוח הזאת מהדג, מי שהיא לא תהיה, ואביא אותה לעולם החיים באופן זמני, כדי שהיא תוכל לדבר מתוך הגוף האמיתי שלה".
כולם הסתכלו אחד על השני.
"על החיים ועל ה-" ציפי התחילה, אבל כולם נעצו בה מבט כדי שלא תסיים את המשפט.
"אני מתחילה" ציפי אמרה, ולאחר מכן לא הצלחנו להבין אותה יותר. היא מלמלה רצף ארוך, מאוד, של מילים וצלילים שלא שמעתי אף פעם. זה הרגיש כמו נסיעה ארוכה ומביכה במעלית, בבניין גבוה מאוד, בצפיפות, עם אנשים שלא מכירים, וכולם מנסים להסתכל על המספרים המתחלפים של הקומות, אבל יש גליצ'ים במסך הקטן שמראה אותם וגם כל המעלית רועדת והקירות מתקלפים ויש כזה ריח של עשן אז יש סיכוי שמשהו פשוט יתפוצץ פתאום ואת מתחילה לחשוב שזהו, ככה החיים שלך יגמרו, במעלית העקומה הזאת בלי שעשית שום דבר משמעותי אף פעם בחיים שלך. ככה זה הרגיש, עד שפתאום ראיתי משהו במרכז המעגל. מתוך האדמה, לאט, עלתה דמות. בהתחלה היא הייתה מאוד מעורפלת, אבל הפרטים הלכו והתבהרו. השמלה מצמר בצבע ורוד מעושן, הגב הכפוף, השיער הלבן, הקמטים, הגבות המכווצות.
"שומעים אותי?" היא אמרה פתאום, בלי התראה. כולנו קפצנו בבהלה והנהנו בראשינו.
"רואים אותי?" היא שאלה והנהנו שוב. היא הפנתה את מבטה אל איריס ההמומה.
"את רואה אותי?" היא שאלה, הפעם בטון רך. שאול ואני הרגשנו שאיריס מושכת את ידינו שוב, כמו שהיא עשתה מהרגע שהגענו לכאן, אבל משהו היה שונה. היא משכה את הידיים שלנו בכיוון ההפוך. היא לא רצתה לברוח יותר, היא רצתה להיכנס אל תוך המעגל. הסתכלתי על שאול והוא עליי, אישרנו אחת לשני בעינינו ועזבנו את הידיים של איריס. איריס נכנסה לתוך המעגל בהליכה איטית וזהירה, מבטה מורם, נעוץ היישר בעיניה של הרוח. שאול ואני החזקנו ידיים וסגרנו את המעגל אחריה. איריס והרוח עמדו במרכז המעגל ובחנו אחת את השנייה.
"סבתא?" איריס שאלה פתאום.
"ידעתי!" שאול לחש לי וקיווה שאף אחד אחר לא ישמע, אבל כולם, אפילו איריס, הפנו אליו מבט כועס לרגע.
"סבתא רוחמה, זאת את?" איריס בחרה להתעלם משאול.
"כן, איריס, נכדה שלי! כמה גדלת!" רוחמה אמרה בחיוך גדול, "תראי אותך!"
סבתא רוחמה הושיטה את ידיה כדי לחבק את איריס, אבל איריס נרתעה.
"איריס… אני יודעת שאף פעם לא הסתכלתי עלייך באמת, ואף פעם לא חיבקתי אותך, אבל זה שונה עכשיו-"
"זה לא בגלל זה" איריס אמרה, "לא אכפת לי שלא חיבקת אותי, עדיין תמיד הייתי הכי קרובה אלייך מכל המשפחה".
"אז מה קרה? למה את נרתעת?" רוחמה שאלה.
"את לא באמת אמיתית, סבתא… נכון? זה כמו שאבא אמר, אני רק מדמיינת".
"זה רק מה שאבא שלך חשב. זה גם מה שאני חשבתי. אבל הייתי צריכה למות כדי להבין שזה לא נכון, וחזרתי כדי לוודא שאת לא תעשי את הטעויות שלי".
"טעויות?"
"את באמת רואה רוחות רפאים, איריס. גם אני ראיתי רוחות, תמיד ראיתי אותן".
איריס התחילה לבכות ולהתנשף. היא התמוטטה על ברכיה. אני הייתי קפואה מהשוק ולא יכולתי לעזור לה, אבל סמכתי על סבתא רוחמה. היא ידעה מה לעשות. רוחמה רכנה מול איריס וניסתה לנגב את הדמעות שלה, אבל ידה רק עברה דרך פניה של איריס.
"זה בסדר, נכדה שלי, תסתכלי עליי. תרשי לעצמך לראות. זה לא דבר רע".
"לא משנה מה עשיתי," איריס אמרה בין הדמעות, "הן תמיד היו שם… הרוחות. ראיתי אותן ושמעתי אותן ותמיד כל האנשים האחרים אמרו לי שאני לא באמת רואה אותן, שהן לא שם, ותמיד חשבתי שמשהו לא בסדר בי ו-"
"הכל בסדר בך, איריס! אין בזה שום דבר רע! זו רק החוויה שלך. אני מצטערת שלא יכולתי להגיד לך את זה קודם".
"אבל סבתא," הקול של איריס נשמע ילדותי פתאום, הייתה בו תמימות שלא הכרתי בה לפני כן, "סבתא, את לימדת אותי על מדע, את לימדת אותי שאין שום דבר בלתי נראה, לימדת אותי שיש נכון ויש לא נכון-"
"לא רציתי להאמין שראיתי אותן. חשבתי שאם אני אתעלם מהן הן יעלמו. ניסיתי לפתור את כל הבעיות שלי בעזרת המדע, בעזרת הספרים, ושקעתי בהם כל כך שלא ראיתי את העולם האמיתי. פספסתי חלקים כל כך גדולים ומשמעותיים מהחיים, כי פחדתי מהחוויה שלי".
"אז המדע…"
"זה לא אומר שצריך לוותר על המדע. מה פתאום, במיוחד לא את! אף פעם לא ראיתי מישהו אחר מודד את המהירות של סירפד ברוח רק עם נייר, קצוות דשא ותירס גמדי".
"למדתי מהטובה ביותר…"
"עכשיו כשאני מתה את הטובה ביותר ואין סיבה שתוותרי על זה. אבל אני רוצה שתדעי שחוויות שונות, מוסר ודאגה לא סותרים את המדע. את יכולה להשתמש בהם כדי להעשיר אותו, לכתוב אותו ככה שהוא יתאים גם לך ולאנשים שאת אוהבת".
איריס שתקה לרגע, ואז, בפעם הראשונה, היא הסתכלה על רוחמה וחייכה.
"אני מבינה" איריס אמרה לה.
באותו רגע, ראיתי את איריס מחדש. כאילו לא עברתי איתה את היומיים המטורפים האלה. המתבגרת המתנשאת, הממורמרת והמעצבנת להחריד שהכרתי אתמול, עברה טרנספורמציה. היא הפכה לבת אדם בטוחה, מחוברת ונבונה. היא נראתה רגועה פתאום, שלווה. סבתא רוחמה התעייפה מהחזרה אל עולם החיים. היא אמרה לציפי שהיא רוצה לחזור ולנוח בעולם החדש שלה. נראה שבאופן לא פחות מפתיע מהשינוי של איריס, לציפי לא היה מה להגיד. היא רק הנהנה בהתרגשות והתחילה למלמל רצף מילים חדש. הפעם, החוויה הזו הייתה פחות מביכה. כולנו היינו רגועים, והשיחה שהמשיכה בין איריס ורוחמה מילאה את הדממה. אני לא זוכרת את כל מה שהשתיים אמרו, רוב הדברים היו עניינים יומיומיים. אני זוכרת רק את הדבר האחרון שרוחמה אמרה לאיריס, לפני שהיא חזרה לישון.
"תרשי לעצמך לחוות".
אחרי כל זה, הלכנו בדממה אל הבית. השמש כבר התחילה לזרוח, אבל היינו כל כך עייפים שאפילו לא סידרנו את המזרונים. חזרנו לחדר המשותף שאילתרנו רק כמה שעות לפני כן, כמה שעות שנראו כמו יום שלם. שאול, ציפי וסמי נרדמו מיד. ראיתי שאיריס מסתכלת סביבה, לא בחשש או בכעס הפעם, אלא בסוג של כמיהה וסקרנות שלווה.
"זה היה אינטנסיבי" לחשתי לה, כשהנחירות של בני המשפחה הדהדו ברחבי החדר.
היא הנהנה.
"אני רואה כמה רוחות עכשיו" היא אמרה לי, "פרפר, חתול… כשהיינו בחצר ראיתי שני ילדי רוחות משחקים בכדור ומעליהם התהלכה ג'ירפה".
"וואו" אמרתי, בהתרשמות אמיתית, "הלוואי שהייתי יכולה לראות את העולם כמו שאת רואה אותו".
"כל החיים רציתי לראות את העולם כמו שאת רואה אותו," היא אמרה.
"ואיך את מרגישה עם זה עכשיו?" שאלתי.
"טוב" היא קבעה, "הרבה יותר טוב. אני רואה את היופי בזה עכשיו. כבר שכחתי איך זה מרגיש, להיות מחוברת להכל ככה, לא סגורה בעולם שלי… אני לא חושבת שיש לי יתרון עליכם, ולא חיסרון. זו לא היררכיה או תחרות."
"אני מניחה שלכל זווית ראייה יש יתרונות וחסרונות" סיכמתי.
"כן, אבל הלוואי שהייתה לי דרך לבטא את מה שאני רואה ומרגישה כמו שלכם יש. לא משנה מה אני אגיד, אני יודעת שרוב האנשים יחשבו שאני שבורה".
"אנחנו לא חושבים שאת שבורה… פשוט תדברי איתנו עד שתמצאי את המילים הנכונות".
"אני מניחה שאצטרך להמציא מילים חדשות…"
"נשמע לי כיף" אמרתי, "זאת תהיה התרומה שלך למדע!" היא הסתכלה עליי וחייכה כשאמרתי את זה, כאילו היא חזרה לתקופת הילדות שהיא פספסה. ככה השיחה שלנו נגמרה והסתכלנו על התקרה, כל אחת ראתה את התקרה בדרך שלה, עד שנרדמנו.
כשהתעוררנו, השעון כבר הראה את השעה אחת בצהריים. אכלנו עם המשפחה בפעם האחרונה. עדיין לא עיכלנו את מה שקרה בלילה הקודם. המשפחה יכלה רק להודות לנו, והם עשו את זה אחרי כל שני משפטים בממוצע, עד שעזבנו והבטחנו לבקר.
עצרתי את הרכב ליד הבית של איריס וניסיתי למצוא את המילים הנכונות כדי להיפרד ממנה. להפתעתי, היא דיברה ראשונה.
"יש פה רוח של תוכי באוטו, במושב האחורי" היא אמרה.
"תוכי?" הופתעתי.
"תוכי מדבר," היא המשיכה, "תוכית. היא אומרת שהיא אמא שלך".
איריס אמנם מחוברת יותר לעולם, אבל היה ברור שהיא עדיין לא משתמשת בטון שלה כדי להעביר רגש. היא אמרה לי שאמא שלי קמה לתחייה ונמצאת אצלי באוטו בתוך גופה של תוכי מדבר בצורה הכי נונשלנטית שיש. כנראה נראיתי לחוצה, כי איריס מיד אמרה שאמא שלי רק באה לבקר, ושהיא רוצה למסור לי שהיא בסדר. הסתכלתי אחורה בלי לחשוב פעמיים, אפילו שידעתי שאני לא יכולה לראות אותה.
"אמא שלך מבקשת ממני למסור לך עוד משהו," היא אמרה. הסתכלתי על איריס בציפייה, ואז, בפתאומיות, היא חיבקה אותי.
"זהו" איריס אמרה אחרי החיבוק. עכשיו אני הייתי זאת שאין לה מילים ולא מצליחה להגיב.
"זה לא רק ממנה," היא המשיכה, "תודה שעזרת לי כל הזמן, גם כשהתעלמתי ממך ומהכל.
אני מעריכה את זה".
היא יצאה מהאוטו מיד לאחר מכן, מובכת. היא לא הייתה רגילה לכל הדיבור הזה על רגשות. נופפנו אחת לשנייה לשלום ולא ראיתי אותה יותר אף פעם.
לא שעבר כל כך הרבה זמן. סך הכל שבועיים.
אז זה כל מה שקרה. המקרה הכי מוזר שסקרתי. רציתי לסיים עם איזה משפט מחץ שעושה רפרנס מגניב למשפט הראשון שכתבתי ואז זה יוצא מרגש וחכם כזה, משהו על זה שבאמת אפשר לראות כל דבר בעולם, אבל יש הרבה דברים שאנחנו מתעלמים מהם… ואז קלטתי שאין לי מושג אם זה באמת נכון, ואני גם לא ממש יודעת מה הכוונה של המשפט הזה בעצמי.
אז אני אסיים במילים (במילה) של איריס.
זהו.