אחח!
זה כואב…
אבל נראה לי שזה עובד.
יהלום המחשבה הזה אמנם קטן, אבל כשנועצים אותו בעורף מקבלים חתיכת זרם בכל הגוף. לפחות עכשיו זה שומר בתוכו את כל המחשבות והתחושות שלי, למקרה שאלה ילכו לאיבוד במהלך המסע.
אם לא אמצא דרך לרפא את עצמי בקרוב המסע יהיה קצר משמעותית.
היה לי הרבה מזל בנפילה ממגדל הא-להים, לא כל שכן בקרב נגד הורוג, האיש החזק בעולם. עכשיו שניהם כבר היסטוריה. את המגדל הפלתי מהתחתית שלו ואת הורוג הפלתי מראשו. לא הייתה דרך אחרת לעשות זאת. רק מה אעשה עם האגרוף שהוא הצליח להכניס לי בבטן במהלך הנפילה, לא רק שזה ריסק לי לפחות ארבע צלעות, זה גם שיבש לי את הנחיתה. עכשיו הצטרפו לחגיגת האברים השבורים גם יד ורגל. לעזאזל. גם איבדתי בדרך את יהלום המחשבה הקודם.
לא כך תכננתי את נתיב הבריחה שלי ממגדל הא-להים. מצד שני, סיכויי ההצלחה של המשימה לא היו גדולים מלכתחילה. אני חי, וזאת הצלחה מסחררת, אבל כמה זמן נותר לי? בין סבך העצים של היער העליון בלתי אפשרי למצוא את הדרך לגשר-אינסוף, וזה נתיב הבריחה היחיד שלי. עם כמויות הדם שאני מאבד על העלים היבשים אני לא יכול להרשות לעצמי לנדוד בין העצים יותר מדי. רק מזל יכול לעמוד לרשותי עכשיו.
אחח! אהה… חתיכת ענף ארור.
רק זה חסר לי עכשיו, להיתקל בענף סורר וליפול ישר על היד השבורה. הו, לדדות עם רגל אחת זה מספיק קשה, אבל לקום אחרי נפילה שכזאת זה כבר יותר מדי.
נראה לי שאנוח כאן לרגע… אולי לכמה דקות. במצבי הנוכחי אני אפילו לא מסוגל להדוף קרקון בוגר, ואלה שורצים ביער הזה. רוקנתי את מאגרי רוח-הבריאה שלי בקרב על ראש המגדל, אז כנראה שגם יכולת ההגשמה המפורסמת שלי כבר לא תציל אותי. לפחות הצלחתי להביס איתה את אשת-אלף-הפנים, וזה ניצחון אדיר לכל אנשי השחר. ליבית' ודאי תשמח לדעת על כך. הו, מה הייתי נותן כדי לראות אותה עכשיו. רק עוד פעם אחת לספר לה את עלילותיי במשימה האחרונה, כמו שהיא תמיד הייתה מבקשת לשמוע.
לא, אסור לי לנוח.
לנוח זה לוותר. אני חייב להתקדם, בעיקר אחרי מה שהצלחתי להשיג במשימה. הצלחתי לחסל שניים ממשרתי האל בבת אחת, ואסור שזה יהיה לשווא. אני חייב לחיות! תחשוב, לעזאזל, תחשוב! מה אפשר לעשות במצב כזה?
רגע, אני שומע משהו בין רחשי היער וההתנשפויות שלי. אלה מים, מים זורמים – הנחל! הנחל מסתיים עם מפל העננים, ממש ליד הגשר! כל מה שאני צריך לעשות זה להשאיר את הראש מעל המים לכמה דקות, ואז… ואז אחשוב על משהו. עם קצת מאמץ אני חושב שזה לגמרי אפשרי להגיע כך לגשר.
אהההחחח! ככה זה מרגיש כשאתה מנסה לזחול בעזרת גוף חצי שבור. הכאב פשוט נורא, אבל אין לי ברירה. קדימה, לדחוף עם הרגל, למשוך עם היד! אני מסוגל! אני שומע בבירור את המים הזורמים, הנחל לא רחוק. עוד קצת, עוד קצת… לחסום את הכאב, את המחשבות. עוד שנייה, עוד דקה, לחיות!
הנה הוא – הנחל! כמה מטרים קדימה. עוד קצת מאמץ, עוד קצת ספיגת כאב, שהרגיש כמו הרבה יותר מכמה שניות בודדות.
הגעתי. אנחת רווחה.
הגדה הייתה מעט גבוהה, אז אני צריך לתת לעצמי ליפול פנימה. לא נורא. נפלתי היום ממקומות גבוהים קצת יותר.
הו, המים קפואים! הם כיסו אותי לרגע אחד ולאחר מכן גופי התאזן בטבעיות. רק להחזיק את הראש מעל המים והנחל יעשה את העבודה עבורי. אני יכול להתמודד עם הקור. הזרם כאן עדיין לא חזק מספיק, אבל תנועת המים מכאיבה לאברים השבורים. לא נורא. החלק המאתגר יהיה בעוד כמה דקות, כשאצטרך להתנגד לזרם שלפני המפל ולעלות לגדה. אני חייב להישאר צמוד אליה ככל שניתן.
לרגע אחד, בעודי נסחף הלאה על ידי המים, נחשף מול עיניי הנוף החדש. הפסגה הנושקת לשמים, רק ללא המגדל המכוער. מי היה מאמין שאזכה לחזות בזה. חייכתי. זאת ההתחלה של סוף עידן האלים, אפילו שהטוען לאלהות עדיין חי ונושם. אם אשרוד את היום הזה, הוא יהיה המטרה הבאה שלי.
המים מגבירים קצב. עליי להיות מוכן.
במאמץ רב הרמתי את ראשי כדי להביט הלאה, והנה, סופו של הנחל. היכן שהמים העליונים נופלים את הנפילה הארוכה ביותר בעולם לעבר תהום התוהו, קצה הארץ. זה הזמן להיכנס לפעולה. יד ורגל דוחפים את המים הקפואים, כנגד הזרם החזק. שורשיו של עץ גדול בוקעים מן הגדה כמחפשים חופש מן האדמה, ואני מצליח לאחוז בהם כמו בחיים עצמם.
ועכשיו למשוך – אההגגג! למשוך עוד קצת…
הצלחתי. כעת גופי חציו במים וחציו על הקרקע. אני לא רוצה לחשוב כמה דם אבד לי במים. חולשה אחזה בי, אבל אסור לי לחשוב על זה. גשר-אינסוף נמצא ממש קרוב לכאן, ואם הייתי עומד על רגליי גם הייתי רואה אותו מכאן. זה הזמן לדחוף את עצמי עוד –
רחשים.
הם מגיעים מאחוריי. אלה ללא ספק צעדים זהירים על קרקע היער. שתי רגליים, לא יותר, לא מדובר בקרקון. זה אדם, ואחד כזה שמשקלו לא מספיק כדי לשבור לגמרי את הזרדים שעליהם הוא דורך. כנראה מדובר באישה. איזו אישה כבר יכולה להיות ביער העליון, במיוחד אחרי נפילתו של המגדל אל התהום. צעדיה זהירים. אני צריך להיות מוכן לכל דבר.
הסטתי את מבטי ונשימתי נעתקה לרגע.
"ליבית'!"
הקריאה הזאת הייתה מהולה בדם, כאב, הקלה, ובעיקר תדהמה מוחלטת. היא פשוט עומדת לה שם, כמה מטרים ממני, מעוטרת בשמלת משי צהובה וחגורת עור דקה מעל מותניה. אני לא מאמין למה שאני רואה! האישה שכבר חשבתי שלא אראה יותר. הראשונה שקיבלה אותי בלב שלם לאנשי השחר. ליבית' הביטה בי בעיניי הברקת המופלאות שלה, הדואגות. שיערה השחור, הארוך, מסודר כתמיד, וסימן חצי השמש של אנשי השחר שכל כך מחמיא לה על לחיה הימנית. אולי זה המחסור בדם שמדבר, אבל אני חושב שבזה הרגע התאהבתי בה סופית.
ברגע שהיא זיהתה את פניי פיה נפתח בקריאה, קריאה כזאת שהבהירה לי שאני לא הוזה.
"רום!" היא זינקה לכיווני כמו אם הממהרת לגונן על בניה "הו, מה הם עשו לך?!"
היא לא היססה לטנף את בירכיה בקרקע הלחה של גדת הנחל וזרועותיה נשלחו לעברי.
"אההה! זאת שבורה –" גנחתי בכאב, בעודה מושכת את ידיה בחזרה מהיד שלי.
"אתה מאבד דם!"
חדת הבחנה, כמו תמיד.
"הסיכוי היחיד שלי… זה הגשר" אמרתי, נאבק למצוא תנוחת שכיבה פחות כואבת. הייתי שמח לנוח כאן ולדבר איתה שעות, או פשוט לבהות בה כשהיא מדברת, אבל הזמן הארור פועל לרעתי. ליבית' עברה עם עיניה על כל גופי, בוחנת את כל האפשרויות שלנו.
"במצבך אתה לא יכול להגיע לגשר, רום. תנוח כאן בינתיים" היא שלפה מחגורתה צנצנת זכוכית קטנה, שבתוכה נוזל סמיך וסגלגל.
"בלתי אפשרי, ליב, אני חייב –"
"ששש!" היא דחפה את ראשי בחזרה לקרקע כדי שאנוח "למזלך, יש לי את דם-השרף. זה יחזיק אותך בחיים עד שתגיע העזרה"
אין לי מושג על איזו עזרה היא מדברת, ובכלל, כל המצב הזה נראה לי כמו חלום בהקיץ. ליבית' פתחה את הצנצנת ובזהירות החלה לטפטף מהנוזל הסמיך הישר על מצחי. זה היה חמים. דם-השרף היה כהה, אולי כהה מדי. איך היא בכלל הצליחה להשיג משהו כל כך נדיר? רציתי להתקדם, לעשות משהו, אבל ידיה וידאו שלא אזוז ממקומי, בכמה כוח שצריך.
"ליב… מה את עושה כאן?" שאלתי. לא הצלחתי לעצור את השאלה הזאת מלצאת החוצה.
"זה לא חשוב עכשיו" אמרה וטפטפה עוד טיפה על מצחי "אתה חייב לנוח. כשנחזור אספר לך הכל, כמו שאתה תמיד סיפרת לי הכל". היא השיבה את הצנצנת בחזרה לחגורה, ממש ליד פגיון קטן, מוזהב וחד.
"עשיתי זאת, ליב… לקחתי שניים מהמשרתים שלו" סיפרתי לה, מעורפל ותשוש "את האיש-החזק ואת… את אשת-הפנים". אני חייב לספר לה, אולי לא תהיה לי הזדמנות נוספת, למרות ההבטחה שלה לעזרה. עכשיו, גם אם הייתי רוצה לזחול בעקשנות לעבר הגשר, זה בלתי אפשרי.
"מה עוד עשית?" שאלה ליבית' ברכות "איך בכלל הצלחת להיכנס למגדל?"
"ריגלי עזר לי… הוא מאנשי השחר, היית מאמינה?" ניסיתי לצחוק, אך זה התפתח לשיעול מלא דם "הוא הנין של המייסד… גם אל-השקר שלהם לא ידע זאת"
ליבית' הניחה יד על לבי והמשיכה להצמיד אותי לקרקע, ללא צורך מיוחד.
"ריגלי, זאת באמת הפתעה" אמרה.
"היי, ליב, אולי… תני לי עוד טיפה או שתיים, אני… לא מרגיש שזה עוזר" אמרתי בקול חלש. הכאבים בגופי צרבו וחולשה אחזה בי.
"עוד מעט, עוד מעט" היא לחשה "אתה זוכר מאיפה השגת את הדינורים שהפילו את המגדל?"
"זה סיפור ארוך" חייכתי, בלי לצחוק הפעם "ליום אחר… היי, העזרה מגיעה? אני כל כך –"
ניסיתי להרים את ראשי, אבל היא שוב דחפה אותי בכוח. מתי היא הפכה לכזאת תוקפנית? לא ידעתי שזה קיים אצלה בכלל. עיניה ננעלו עליי, היא לא הסיטה את מבטה לשום מקום אחר. הייתי שמח אם לפחות הייתה מנסה לראות האם העזרה מתקרבת. עדיין לא הבנתי מי אמור להגיע. זאת הייתה משימה אישית שלי, ואף אחד, אולי מלבד שניים נוספים מכל אנשי השחר, לא יודע שהגעתי לכאן היום. אפילו לא האישה היפהפייה שתומכת בי עכשיו. שיתפתי אותה בהרבה דברים, אבל את המטרה שלי להפיל את המגדל היום הסתרתי ממנה לחלוטין. היא אולי האישה האחת שאני רוצה לחיות איתה את שארית חיי, אבל עצם ההימצאות שלה כאן ועכשיו דורש תשובה.
ליבית' סידרה בזהירות את חגורתה, ידה עדיין על לבי. אני לא חושב שהיא מצפה למישהו.
"למה את כאן… ליב?" מלמלתי.
היא הביטה בי בעיניה הגדולות. אפילו שהבטתי לתוכן ימים רבים, הרגשתי לרגע כאילו זאת רק הפעם השנייה שאני עושה זאת.
"רום…" היא לחשה והרגשתי את נשימתה על פניי "הפסדת"
מצמצתי. לא מבין מה בדיוק נאמר עכשיו.
"מה?"
ליבית' יישרה את גבה וראשה התרומם, כאשר ידה מוחצת את בית החזה שלי עד כדי כאב.
"הפסדת" היא חזרה, עם חיוך "באמת חשבת שתוכל לקרוא תיגר על הכל-יכול ולצאת מזה? כמה טפשי מצדך, רום"
כל מחשבותיי נעצרו.
בשנייה אחת ההיגיון הפנימי שלי עבר על כל סיבה אפשרית להתנהגות הזאת, והבעת פניה סתרה את כולן, מלבד אחת.
אני לא הוזה והיא לא משקרת. מה שקורה עכשיו קורה באמת. זאת הייתה הבנה איומה. לא ידעתי מדוע זה קורה או מה גורם לה לעשות זאת, אבל ידעתי באופן מוחלט שאני חייב לפעול מיד, למרות החולשה, למרות המצב הגופני, למרות הכאב.
"ליבית', את –" אמרתי בחריקת שיניים, מרים בקושי את ידי ותופס את ידה.
היא הפכה את האחיזה והצמידה את ידי אל הקרקע. היא ניצלה את המצב העגום שלי וידעה שאין לי מספיק עוצמה להתנגד לה.
"אתה עדיין משתמש בשם הזה?" היא חשפה את שיניה בחיוך "יש לי אלף שמות אחרים"
היא אמרה את זה.
המילים נעתקו מפי. זה לא יכול להיות…
"את –" השתנקתי באימה טהורה.
"אשת-אלף-הפנים" היא השלימה אותי.
"זה לא יכול… להיות… אני סגרתי אותך –"
"בחדר האסור, ואז הפלת את המגדל? אל תחמיא לעצמך, רום, יקירי. יש לי אלף פנים לחלק – מי שסגרת במגדל הייתה אחת המשרתות שלי"
לא, זה לא ייתכן. אני חקרתי היטב! אני בדקתי את הדיוקנים! זה היה הפרצוף האמיתי שלה שאף אחד לא ידע עליו! לא ייתכן שאחרי כל התכנונים והמאמץ שהשקעתי במשימה הזאת היא עדיין בחיים?! דווקא היא?! הבטתי עמוק בעיניה, העיניים של האישה ש…
"הפנים האלה… הם של ליבית'! אם פגעת בה –"
אשת-אלף-הפנים פרצה בצחוק, בעודי נאבק לנשום.
"ליבית'? מעולם לא הייתה אישה בשם ליבית', מסכן שלי" היא אמרה לנוכח הבעת האימה שעל פניי "אתה מביט על הפנים שנולדתי איתם, הפנים הראשונות שלי. האישה שהייתה איתך ביערות של אנשי השחר, והאישה שסיפרת לה בפרטי פרטים על כל המשימות שלך, כמו ילד טוב, זו אני!"
"את משקרת!" צעקתי ומיד לאחר מכן נתקפתי רצף שיעולי דם קשים.
"אתה מוזמן לחשוב מה שאתה רוצה, מה שיעשה לך טוב ברגעים האחרונים שלך. הכל-יכול יתגמל אותי כראוי כשהוא ישמע שאני לקחתי את נשימותיו האחרונות של אויבו הגדול ביותר"
וכעת ידה גלשה מהחזה שלי הישר לעבר הגרון.
"לצערי אין עוד משהו חשוב מספיק כדי להוציא ממך בעזרת צוף שן-הארי"
הנוזל הסגול! ידעתי שזה כהה מכדי להיות דם-השרף. היא משחה אותי בסם האמת. לא פלא שמלמלתי את כל המידע בכזו קלות.
אצבעותיה התהדקו סביב גרוני. ציפורניה כמו מחטים. ידה האחת משתקת את ידי לקרקע, והשנייה חוטפת את האוויר ממני. כדי לחסום כל אפשרות למאבק היא גם הניחה את ברכה על בטני, והדחיפות הנואשות של רגלי הבריאה לא סיפקו מספיק עוצמה כדי להתנגד.
האם זה הסוף?
כל חיי הקפדתי לנצל את המרב מכל מצב. לחשוב ולהוציא את עצמי ממצבים נואשים גם כשהכל נראה אבוד. כך הגעתי אפילו למגדל הגבוה ביותר, שאף אחד לא האמין שניתן להפילו. עכשיו הוא חורבה בתחתית תהום-התוהו.
ואני כאן. ללא אוויר. ללא יכולת לזוז.
אשת-אלף-הפנים עוד כמה רגעים תהיה כאן לבדה אם לא אפעל. הגוף שלי אמנם חורבה כמו המגדל, אבל הראש עדיין עובד! העיניים עדיין פועלות!
לחשוב!
עיניי שוטטו לכל כיוון. הבעת הניצחון של האויבת, הקרקע, הנחל מאחוריי, היד שלה, החגורה שלה, הפגיון המוזהב…
הפגיון!
האם אני יכול להגיע אליו? היא תחסום את המהלך בכל מקרה… רגע, למה היא לא משתמשת בו? זה הרבה יותר פשוט מאשר לחנוק.
אלא אם כן –
אני מכיר את הפגיון הזה. הלהב המוזהב, הקצה האדמדם, אין בכלל ספק – זהו פגיון התחיה! הפגיון שאם תנעץ אותו בדיוק בלבך הוא יקים אותך לתחיה! אני יודע בוודאות, לפי הדיוקנים שלה, שהיא קיבלה את הלהב המוזהב מאל-השקר בכבודו ובעצמו. זאת הסיבה שהיא לא משתמשת בו נגדי!
הבעיה היא שאין לי אוויר ושאין לי כוח להתנגד לה. כל מהלך שאני יכול לחשוב עליו דורש כוח, וכרגע ידה על העליונה. גם אין לי מספיק רוח-בריאה כדי להשתמש ביכולת ההגשמה שלי, לפחות לא בצורה שתטה את הכף לטובתי.
אני מאבד תחושה. הכל מתחיל להיות שחור…
אם לא אמצא דרך לשחרר את המחנק בקרוב הכל אבוד. איפה הקרקונים האלה כשצריך אותם?
רגע…
פקחתי את עיניי ככל שניתן והישרתי מבט לתוך עיניה, ואז הסטתי אותו מעט הצידה. היא עדיין חייכה בניצחון, חשופת שיניים לבנות, שיכורות מכוח השליטה, ואז היא ראתה זאת – עמוק בתוך עיניי, השתקפותו של קרקון בוגר, מאיים, ממש מאחוריה על העץ, מוכן לזינוק!
היא חרקה את שיניה בזעם פתאומי והסיטה מיד את ראשה לאחור. היא לא תיתן לקרקון ארור לקחת לה את הרגע הזה. על יצורי-כלאיים הכשפים שלה עובדים הרבה יותר בקלות מאשר על אנשים, וידה כבר נשלחה מעלה כדי לשלוח מכת מחץ על פניו.
לא היה שם כלום.
שמעתי בקושי את מלמול ההפתעה שיצא מגרונה כשהיא הבינה זאת, באיחור. ההשתקפות של היצור בעיניי הייתה הטעיה, שאריות מיכולת ההגשמה המלאה שלי. שום קרקון, שום דבר, רק רגע אחד של היסח הדעת של אשת-אלף-הפנים, והזדמנות שלא תחזור עבורי. באותו רגע קיבלתי את ידי בחזרה לשנייה אחת קצרה. בתנועה מהירה הכיתי בצד גופה של האישה, ובשנייה שאחריה היא כבר שלחה מכת נגד. הרגשתי כיצד ברכה משחררת מעט את הלחץ על בטני מהתנועה הפתאומית שלה. זה הרגע! אם לא אנצל את שארית האנרגיה שנותרה לי כדי להיחלץ סופית מהמצב הזה, זה לא יעבוד! אני חייב תנועה מהירה ומלאת עוצמה! הנחתי את רגלי הבריאה עם מגע מלא על הקרקע ודחפתי בכל הכוח שנותר בי. הפעולה דחפה אותי מן האדמה הלחה של הגדה, ניתקה את היד החונקת את צווארי ושלחה אותי הישר למים הקפואים של הנחל. הרגשתי כיצד דקירות הקיפאון עוטפות אותי והזרם החזק סוחף אותי, אבל זה היה מבורך. כשראשי הגיח מהמים הצלחתי בקושי לראות את אשת-אלף-הפנים עדיין על הגדה. הצלחתי להכשיל אותה עם הפעולה האחרונה ולטנף את שמלתה על האדמה הלחה. לא נראה שזה הפריע לה.
"אתה רק בוחר דרך אחרת להפסיד, רום!" היא צחקה, הפעם עם הבעה מוקצנת הרבה יותר "זה כל מה שאי פעם תוכלו לעשות!"
בעודה אומרת זאת, ידה גיששה את חגורתה ונחה על הנדן הריק, שבו היה עד לפני רגע פגיון התחיה. הבעתה השתנתה בפתאומיות. היא העבירה ידיים מהירות על האדמה, מפזרת עלים לחים כאילו הייתה אחוזת טירוף כדי למצוא את האבדה.
ואז מבטה נשלח אליי בשנית. היא הבינה. עיניה בהו בי נסחף הלאה לעבר המפל הגבוה והארוך ביותר בעולם, ואז הגיעה הצרחה.
"לאאאאא!"
היא זינקה ממקומה ונאבקה עם המים הקפואים, מנסה נואשות להתקדם לעברי.
"החזר לי אותו! הכל-יכול העניק לי אותו! שחרר אותו מידיך הטמאות! ארור תהיה!"
גם היא וגם אני ידענו שזה מאוחר מדי. היא לא יכולה להגיע אליי, ואני לא יכול לחזור. גופי חלש מכדי להתנגד לזרם. לא ניתן יותר לעשות דבר. שמעתי אותה צועקת דברים נוספים, אך רעש המים והמפל המתקרב התגברו על הכל. אפילו להרים את ראשי מעל המים לא יכולתי, לא כל שכן לראות אותה. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כעת, בעודי נסחף לעבר הנפילה הארוכה בעולם, זה מה יקרה אחרי שאנעץ את פגיון התחיה בלבי.
אני הולך לעשות זאת, וזה סופי.
אין לי ברירה.
עוד כמה רגעים אפול יחד עם המים לעבר תהום התוהו. בדקות הארוכות של הנפילה מטה יהיה לי מספיק זמן להכין את עצמי לפעולה הכואבת והמשוגעת הזאת, רק צריך לדאוג שלא אאבד את הכרתי לפני כן. ברגע שהלהב יפלח את לבי הוא יפעיל את היכולת הייחודית, והכל כך נדירה שלו, ויברא אותי מחדש. בריא לחלוטין, רענן כמו בריאה שזה עתה נוצרה.
הלוואי וזה היה כזה פשוט.
לפגיון יש דרישות. הוא מציב תנאים למי שרוצה להשתמש בו, הוא דורש הקרבה. נוסף על כך, ישנה בעיה מאוד גדולה שאני צריך להתמודד איתה.
כמו כל חפץ נדיר ובעל עוצמה, הפעולה שלו דורשת הכנה מדויקת. צריך להכין את הקרקע, את המיקום, את התנאים לבריאה המחודשת. צריך להתבצע פולחן, שבו יש לומר את הדברים הנכונים, כדי שתהיה שליטה על מה שיקרה לאחר השימוש. צריך לתת לכוח התחיה של הפגיון הוראות מפורשות כיצד לברוא את הבריאה, באיזה מצב ובאיזה מקום.
לי אין שום דבר מאלה.
זה אומר שאני לא יכול לדעת בוודאות מה יעשה איתי הפגיון. אני לא יודע היכן אופיע פתאום, איך אראה, ולומר את האמת, אני לא יודע לאיזו תקופת זמן הוא עוד עלול לשלוח אותי. ללא שליטה, כוח התחיה יכול להיות אקראי לחלוטין.
וכל זה מבלי לדבר על ההקרבה שהוא ידרוש. משהו ממני צריך להעלם, וזה יכול להיות כל דבר – משהו בגופי, אחת מן היכולות שלי, האישיות שלי…
בלי לשים לב, הגעתי לקצה הנחל. המים הגועשים לקחו אותי איתם והרגשתי את גופי נזרק לאוויר התהום כמו עלה נידף ברוח, ללא שליטה. השילוב של המים המסתחררים סביבי ומהירות הנפילה שלי הקשו עליי לנשום, והמצב הגופני שלי הגיע לנקודת השבירה. אצבעות ידי האוחזות בפגיון היו מהדברים היחידים שעוד פעלו, בקושי.
זה צריך לקרות עכשיו.
המציאות כבר הבינה שאני מתכוון לרמות אותה והיא ניסתה בכל כוחה לקחת אותי. אני מצטער, מציאות יקרה, יש דברים שצריכים לקרות בעולם הזה, ואני לא יכול להרשות לעצמי לפספס את הסיכוי לעשות אותם.
"שמי הוא… רום רקיע-ביניים!" צעקתי את נשימתי האחרונה. זה המעט שאני יכול לעשות כדי לשלוט על התחיה שלי.
תנועה מהירה.
זה לא כאב, אולי רק קצת…
מה יקרה עכשיו?
אני לא יודע.
לא מרגיש… מים, כאב… כלום.
אני לבד.
וזהו.
ו…
—
תודעה.
אור.
נשימה – אוויר.
רגע… אני –
אני ער…
אני ער!
אני קיים!
היה זה חלום?
אני מרגיש שאני… נופל.
אני בשמים, ואני נופל!
מה קורה כאן?!
איפה –
לא…
מי –
מי אני?