כבר בפעם הראשונה שאודי טעם מוזלי, הוא ידע שאכילתו תהיה ציון דרך משמעותי בחייו. זה היה במסיבת השחרור של מיטל. בניגוד לשאר החברים שחגגו את שחררום בשעות הלילה, מיטל בחרה לקיים את המסיבה בבוקר, משום שלא הייתה בחורה של לילה. במהלך המסיבה, שכללה שירה בציבור של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה והקרנת סרטון עם תמונות מטופשות של מיטל בצבא, הוגש למשתתפים הכיבוד המרכזי – המוזלי. מוזלי, למי שאינו מכיר, הוא בעצם קערת יוגורט עם גרנולה ופירות. אודי, שהיה מאלה שלא הכירו, היסס לפני שטעם מהמאכל החדש. כשמיטל הגישה לו קערה, הוא בחן את תכולתה היטב.
"זה מוזלי. מכיר?", שאלה אותו.
"את המצאת את זה?", שאל בחזרה.
"מה פתאום, מצחיקול", ענתה מיטל ואודי חשב לעצמו שכל כך מתאים לה להשתמש במילה הזאת, מצחיקול. וגם במילה מוזלי מתאים לה להשתמש, למרות שלא הכיר אותה.
אבל מה זה אומר בכלל, מוזלי? הוא תהה. ועם זאת, מיד אחרי זה תהה אודי כנגד התהייה וקבע שאין זה משנה בכלל מה הפירוש של מוזלי. זה אוכל ואוכל נועד כדי שיאכלו אותו ולא כדי שיבררו את המקור לשמו. אודי נטל את הקערה מידיה של מיטל בחיוך, איחל לה בהצלחה באזרחות, שלף את הכף ממעמקי היוגורט וטמן אותה בפיו.
הטעם של המוזלי היה חדש ללשונו של אודי. הוא לא טעם דבר מה דומה לזה לפני כן. חמיצות היוגורט, מתיקות הפירות ומרירות הגרנולה חגגו בתוכו והטעינו אותו באנרגיות. באותו יום החליט: אני מקים מוזליה. כמו שיש פיצריה לפיצה, אני אקים מוזליה למוזלי.
כחצי שנה לאחר מכן עמדה המוזליה "המוזליה" (זה היה שמה) על תילה בשכונת בית הכרם בירושלים. במקום שבו עמדה חנות מכשירי אלקטרוניקה שנסגרה זה מכבר. לאחר גישושים ורחרוחים רבים מצא אודי את המקום כמתאים ביותר, שכן הוא היה קרוב לבית סבו, שבו התגורר באותו זמן. כך הרשה לעצמו אודי להוציא עוד כסף על שיפוץ המוזליה, בהנחה שבכל מקרה היה מוציא את הסכום הזה בנסיעות בתוך העיר. הרי אם לא הייתה המוזליה – הוא היה עובד במקום אחר ואם הוא היה עובד במקום אחר – הוא היה צריך לנסוע אליו. ואם הוא היה צריך לנסוע אליו – הוא היה מוציא כסף על נסיעות. אז הנה, עוד לפני שמכר אפילו מוזלי אחד, העסק היה רווחי עבור אודי.
במדפסת הלייזר הצבעונית של סבא שלו הדפיס אודי מודעות צבעוניות שהכריזו על השקת המוזליה. המודעות עוטרו בצילום של מוזלי צבעוני שמצא בגוגל, כדי להמחיש ויזואלית לאלו שלא זכו לגלות עד כה את המאכל הנפלא. את המודעות הפיץ ותלה ברחבי העיר.
למרות שמעולם לא היה פסימי, אודי היה מופתע מאוד מנסיקתה המרשימה והמסחררת של המוזליה. אל המקום צבאו אנשים רבים – סטודנטים, תיכוניסטים ובעיקר זקנים וישישים, שבאו כמעט כולם מאחוזת הכרם, בית האבות הסמוך למוזליה. כמעט כל אחד שנכנס למוזליה יצא ממנה שבע רצון ושבע מזון.
התפריט במוזליה היה עשיר. כל סועד שנכנס יכול היה לבחור את סוג היוגורט, על מרקמו, על צבעו ועל אחוזי השומן שבו. כמו כן, הוצעו פירות רבים: תפוחים, תפוזים, אגסים, בננות, מלונים, תותים ושסקים. הגרנולה חולקה אף היא לסוגים רבים: גרנולה קלאסית, גרנולה ללא גלוטן, גרנולה ללא חומרים משמרים וגרנולה שעבר לה התאריך. לכל אלו נוספו שדרוגים שהלקוח יכול היה להוסיף בשירות עצמי למנה שלו כגון דבש, סילאן, אבקת שוקו, סוכריות קופצות ושמן זית.
על שירות הלקוחות, התחזוקה וניקיון המקום ניצח אודי לבדו. רק בניהול חשבונות החשמל והמים נעזר בסבו, משום שהוא קיבל כאב ראש מלראות את המספרים והפירוטים במסמכים הללו.
שמועתה של המוזליה הלכה והתפשטה, בעיקר באחוזת הכרם, וזקנים רבים גדשו אותה בשעות הבוקר. לאור העובדה כי שעות הבוקר היו העמוסות במוזליה, הרשה לעצמו אודי להקדים את שעת סגירתה. אודי לא אהב לעבוד בערבים כי גם הוא, בדומה למיטל, לא היה בחור של לילה. הגעתם של הזקנים הובילה את אודי להוסיף מגוון אטרקציות למוזליה כמו משחק בינגו בימי שני והקרנת סרטים צרפתיים נטולי צבע בימי רביעי. פעם אף הגיע למוזליה השר לענייני קשישים. השר התלהב מהמקום, הצטלם עם אודי והעלה את התמונה לעמוד הפייסבוק שלו בצירוף פוסט שמתאר את המוזליה כמתחם הבילוי האולטימטיבי לזקני ירושלים. אודי אמנם שמח על הפרסום שהשר העניק לו, אך היה נבוך מהתמונה, גם מפני שלא הצביע בבחירות האחרונות למפלגתו של השר וגם מפני שראה בתמונה שהיה לו משהו ירוק תקוע בין השיניים.
בלי ספק היום שבו חיי המוזליה התפצלו לשניים, לפני ואחרי, היה היום שבו הגיעה המפלצת. בשעת בוקר, בעת שהישישים במוזליה פטפטו על הרהיטים המתקלפים בלובי של אחוזת הכרם ובעת שבלדות ארץ-ישראליות ישנות ויפות התנגנו ברקע, נכנסה המפלצת אל המקום. המפלצת הייתה נראית כדרקון עשוי קשקשים. היו לה שלוש עיניים, ארבע קרניים שעיטרו את ראשה וזנב ארוך שניתר מאחוריה. המפלצת התנשאה לגובה של שלושה מטרים ולכן היא נאלצה להתכופף בכניסה למוזליה.
אודי, שעמד מאחורי הדלפק, היה הראשון מבין הנוכחים שהבחין במפלצת. הוא צעק כזו צעקה מחרידה, כזו שהבהילה את עצמו. ועם זאת, רוב הזקנים, שהיו כבדי שמיעה, לא שמו לב לזעקתו. אודי התכופף מתחת לדלפק וחשב לעצמו בפחד שמוזר שמפלצת מגיעה לירושלים ועוד לכזאת שכונה נידחת. המפלצת התקדמה לכיוון הסועדים ונעמדה מעל לאחד השולחנות, לידו ישב סב ממושקף. הסבא קלט את המפלצת הרוכנת מעל ראשו, היטיב את משקפיו על עיניו, כיווץ את עפעפיו ואמר "אוח. הגימיקים האלה. דווקא ממקום כזה לא ציפיתי" ומיד הוסיף בשאלה רטורית "למה אי אפשר להגיש אוכל בצורה רגילה?". המפלצת, שלא הקשיבה לתהיותיו של הזקן, הרכינה את ראש לגובהו. "ובכן", פנה אליה הסועד, "מה אתה רוצה?". כנראה שהמפלצת רצתה לנגוס בו, כי זה מה שהיא עשתה. היא נעצה את שיניה בכתפו הימנית של הזקן, שצרח בכאב.
מסתבר כי צעקתו של הסבא הייתה אפקטיבית יותר מצעקתו של אודי, מפני שהזקנים האחרים שישבו בשולחנות האחרים ודנו על ריהוט בית האבות שמעו אותו. "תראו מה זה", אמר אחד בא בימים, "הם ממש הגזימו פה!". וזקנה אחרת, הוסיפה ושאלה "איפה בעל הבית? איך הוא מעז לחלל את צביון המסעדה עם כל מיני תחפושות ילדותיות?". בינתיים, המפלצת נגסה גם בכתפו השמאלית. מאחורי הדלפק שמע אודי הכפוף את המהומה. הוא רצה לעשות משהו אך לא ידע מה.
הזקנים עמדו מנגד והתלבטו איך להפסיק את ההתפרעות חסרת הרסן של המפלצת. חולצתו של הזקן הנשוך התאדמה מהדם שזב מכפתיו. כבר היה נראה כי המפלצת עומדת לתלוש את ידיו, אך אז הגיחה קשישה לבנת שיער עם מקל בידיה, התקרבה אל המפלצת ותקעה את מקלה בעינה האמצעית. המפלצת נהמה והושיטה את ידיה המקושֹקשֹות לעין. "קבל גם את זה, פרחח!", צעקה הקשישה ותקעה את מקלה שוב, הפעם בעין אחרת. המפלצת זעקה והלכה אחורנית. היא התנגשה בשולחן ריק ונפלה לאחור. הזקנים האחרים הריעו ללבנת השיער.
המהומה התארכה לה עוד זמן ממושך. מספר סועדים לקחו את הסב הנגוס הצידה וטיפלו בו. אחד מהם אף הפעיל את לחצן המצוקה הנייד שלו, בתקווה שסיוע רפואי יובהל למקום. במקביל, הזקנה לבנת השער המשיכה להכות במפלצת ללא רחם.
לפתע, נכנסה מיטל למוזליה. כבר זמן רב היא הבטיחה לאודי שתקפוץ לבקר במקום, אבל מאז שהשתחררה היא גילתה את חיי הלילה ושעות הפתיחה של המוזליה לא היו רלוונטיות מבחינתה. אך באותו בוקר היא הגיעה. דווקא בבוקר הזה. מיד היא הבחינה בבלגן, אך לא נבהלה כל כך. היא כבר ראתה מפלצות בהזיות שהיו לה כשטיילה במזרח. היא צעקה לאודי ואודי שזיהה את קולה, צעק לה מתחתית הדלפק שתבוא מהר. מיטלה חלפה על פני הקרב של המפלצת והזקנה ועל פני הזקן הפצוע, הגיעה עד לדלפק, הסתכלה ימינה, שמאלה ולבסוף למטה.
"מה אתה עושה פה, יא שרוט?", לגלגה.
"לא… לא ראית מה שהולך פה?", שאל אודי בעצבים, עדיין כפוף.
"נו, מה יש לך, חתיכת מגזים", הרימה מיטל את קולה. "תפסיק להיבהל מכל דבר. נקבה".
"מיטל, תרגעי".
מיטל הניפה את ידה בביטול. "טוב, אני לוקחת מוזלי", אמרה והחלה להעמיס לעצמה יוגורט ופירות לקערה. "דרך אגב, ממש יפה העיצוב פה".
בעוד מיטל טועמת על יד הדלפק את מהמוזלי שהכינה, התפתחה לה התרחשות בזירת הדו קרב. כשהזקנה באה לחבוט במפלצת שוב, פערה המפלצת את פיה וכרסמה את המקל. המקל נשבר מיד והזקנה שראתה זאת, החלה לסגת בבהלה ובצליעה איטית. המפלצת רדפה אחריה ובאה לנגוס בה, אך תפסה רק בשערה הלבן והשירה ממנו תלתלים דלילים.
או אז קלטה המפלצת את מיטל העומדת ליד הדלפק. בצעדים מדודים היא התקרבה אליה. מיטל לא חששה והמשיכה לאכול את המוזלי בהנאה. אודי, ששמע את קול הצעדים של המפלצת, הרים את ראשו אל מעל גובה הדלפק. "תברחי, מטומטמת", הוא לחש. אך מיטל לא נעה ולא זעה. המפלצת הגיע עד אליה, חיככה את ידיה בהנאה, נענעה את זנבה בהתלהבות. מיטל הביטה בה רגע קצר ואז הושיטה לה את קערת המוזלי. המפלצת הייתה מבולבלת. "מה את עושה?", המשיך אודי. "אולי תשתוק?", השיבה לו מיטל. כל יושבי המוזליה נעמדו בדממה וצפו במתרחש.
המפלצת הרכינה את ראשה לקערה, רחרחה ומיד הכניסה אותה לפיה בשלימותה. תוך שניות ספורות היא העלתה חיוך על פניה. היא תפסה בכתפה של מיטל, שעדיין לא נלחצה, והצביעה לעבר מדפי הפירות והגרנולה.
"תכין עוד קערה", לחשה לאודי. אודי השתחרר מעמידתו הכפופה בן רגע. הוא הכין קערה והגיש אותה למיטל שהגישה אותה למפלצת. המפלצת בלעה גם את הקערה הזאת כמות שהיא. "אולי היה עדיף להשתמש בצלחות חד פעמיות", העירה מיטל.
כשסיימה לבלוע גם את הקערה הזאת, הפיחה המפלצת נפיחה, ניגבה את פניה משאריות היוגורט והסתובבה לאחור. כל הזקנים שהיו במקום נסו לצדי המוזליה, אך המפלצת המשיכה לכיוון היציאה. כאשר הגיעה אל מפתן המוזליה, בקעו לפתע כנפיים מתוך גבה והיא המריאה, עד שתוך דקה כבר לא נראתה בשמיים.
לאחר זמן מועט כוח של מד"א, יחד עם תגבור של צוות פיליפינים מבית האבות, הגיע למוזליה ההפוכה. החובשים פינו את הסבא והזקנים התפזרו על ידי פיליפיניהם. כאשר רק אודי ומיטל נותרו במוזליה, שאל אודי את מיטל בהערצה "איך עשית את זה?". מיטל הביטה בו בעיניים בורקות. "זה מוזלי, מצחיקול".